התורה והמצוה ויקרא ו ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן א[עריכה]

ויקרא ו א-ב:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק א:

[א] אין "צו" אלא זירוז - מיד ולדורות.    אמר ר' שמעון ביותר כל מקום שיש חסרון כיס.


מלבי"ם
[הערה: כלל זה פרוע היא ממקומות לא חקר שבא בתנ"ך לשון צוה והיה הפעל רק בשעת מעשה,לא לדורות. כמו במן -- "זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו", ובמעשה המשכן (ויקרא ?) שאמר בכל דבר "כאשר צוה ה' את משה", ובתנופת הלוים במדבר כתוב "כאשר צוה ה' את משה". ושם (במדבר כ, ט) 'ויקח את המטה כאשר צוהו', ושם (שם, כז) "ויעש משה כאשר צוה ה' " -- וכל אלה היו ציוים לפי שעה.

אם תאמר שלא כיון רק על מקום שמתחיל "צו את בני ישראל" וכמו שאמרו בספרי פר' נשא -- צריך להבין ההבדל בין ציוי זה לאחרת. ועוד, שלפי זה יקשה על מה שאמרו בקידושין (דף כט.) על מה שכתוב במילה "כאשר צוה אותו אלהים" ולדורות מנלן? דתנא דבי ר' ישמעאל אין צו אלא זירוז מיד ולדורות וכולי. לדורות מנא לן? דכתיב "אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם".   ושם כתוב "אשר צוה".

וגם קשה מדוע למד ר' ישמעאל בקידושין מפסוק אחר ובספרי למד זה מב' כתובים - משלוח טמאים ונרות. ואם כן הרי יש ג' כתובים: ( א ) שלוח טמאים, ( ב ) ונרות, ( ג ) ו"אשר צוה" דפרשת שלח. בפרט שבשניהם בעל המאמר הוא ר' ישמעאל.

ועוד קשה שבספרי אמר שלמד ר' ישמעאל מיד משלוח טמאים ולדורות מנרות, ובברייתא די"ג מדות אמר שלמדינן זה מבנין אב משני כתובים - משלוח טמאים ונרות - משמע שלמדינן הכל מב' כתובים. וברייתא זו הוא גם כן דר' ישמעאל.]

צו את אהרן:    יש הבדל בין הציוי ובין הדבור והאמירה. שדבור ואמירה כוללים כל מה שיאמר וידבר האדם -- בין דרך ספור והגדה, בין דרך תשובה או בקשה או ציוי וכדומה.  לא כן הציוי, היא רק על דבר שלטון שיפקד על המְצֻוה לעשות פקודתו בשיש להמְצֻווה איזה הכרח למלאת פקודת המצַוה כמו אב או גדול או מושל הפוקד.

ובכל זאת מצאנו שבעל הלשון ישמש גם בצווים במלת "ויאמר" או "וידבר" כמו "ויאמר ה' לנח..עשה לך תיבת עצי גופר", "ויאמר..בא אתה וכל ביתך אל התיבה" -- שהיה ציוי, כמו שכתוב "ויעשה נח כאשר צוה השם". ואחרי הדיוק, בכל מקום שבא בתחלת המאמר לשון ציוי יהיה באחד מג' פנים:

  • ( א ) אם ירצה לציין הזריזות. שזה הגדר בין פקודת המושל הבאה דרך אמירה ובין הבאה דרך ציוי - שאז מזרזו ביותר. כמו "ויצו יוסף לאשר על ביתו מלא אמתחות האנשים אוכל וכולי", ושם "ויוסף אמר לאשר על ביתו קום רדוף אחרי האנשים" -- שעל הראשון הוצרך לזרזו ביותר שלא ישנה דבר. וכן "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות..ויצו פרעה לכל עמו" -- שלעמו בא דרך מצוה בזריזות והעניש העוברים על פקודיו. לא כן להמילדות היה אמירה לבד ולכן לא נענשו כשעברו פקודתו.
  • ( ב ) אם ירצה לציין התכיפות. וזה רצוף בגדר הציוי עצמה והבדלה מן העתיד. כמו שאמר ר' אברהם דבלמס בספר מקנה אברם בחלוקת הפעלים. וזה לשונו: ואחריו העבר וכולי ואחריו הציוי המורה על העשות הענין מיד ולעתיד ואחריו העתיד שהוא מורה על אשר בכחו להעשות ויה?? בעתיד מוגבל בין קרוב בין רחוק שיהיה ומזה יראה שהציוי מורה על הוראתו בזמן מוגבל מיוחד והעתיד בזמן מוגבל בלתי מיוחד
  • ( ג ) אם ירצה לציין שיהיה מצוה נוהגת תמיד כמו צואות האבות לבנים. ועל שם זה נקראו בשם מצות השם - על שקיימים לדורות.

והנה בספורי התורה ירשום בפעל 'צוה' אם נמצא בה אחד מן ההוראות האלה בדיוק. כמו "ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו", "ויצו את הראשון..גם את השני..כדבר הזה תדברון אל עשו" -- שלא היה בהם ציוי לדורות.

אבל בציווים שבאו בהלכות, שהתחיל בהם תמיד בלשון "דבר אל בני ישראל" או "אמור אל בני ישראל" -- בהכרח שבמקומות שהתחיל בלשון 'ציוי' ימצאו בה כל התנאים המחויבים אל הציוי, שהם:  (א) זירוז, (ב) מיד, (ג) ולדורות. והם:

ולפי זה לא למדו זה רק במקום שמתחיל "צו את בני ישראל". ובזה תבין מה שבקידושין (דף כט.) למד דמה שכתב "וימל אברהם..כאשר צוה אותו אלקים" הוא לדורות ממה שכתוב "וכי תשגו..אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם", ולא למדה משלוח טמאים ונרות - כי שם כתוב "כאשר צוה". ושם אין הלימוד מלשון 'ציוי' כלל, רק כמו שבארתי זה בפירוש הספרי שלח, משום דבספרי שם ובהוריות (דף יא.) מפרש מ"ש "למן היום אשר צוה ה' והלאה" על ציוי האבות שהיה הציוי הראשונה שצוה ה'. ולפי זה מבואר דציוי האבות היו לדורות דהא אמר "למן היום אשר צוה (פירוש: לאבות) והלאה לדורותיכם". ובזה סרו כל הקושיות שהערו המפרשים בזה.

ובברייתא די"ג מדות למד זה מבנין אב משני כתובים משלוח טמאים ונרות. רוצה לומר, שגבי שלוח טמאים היה מקום לטעות שלא נצטוו מיד -- דיש לומר שלא היו טמאים באותו שעה (דזב ונגעים וקבר שלפני הדיבור אינו מטמא. וגם דפר' פרה לא נאמרה עד יום שני כמ"ש בגיטין (דף ס)). לכן אמר "ויעשו כן בני ישראל" - שעשו מיד.  ובנרות יש מקום לטעות שלא נצטוה רק אותו הדור כמ"ש "ויקחו אליך שמן זית". לכן אמר "לדורותיכם".

ומהם למדין דגם שאר מצות דכתיב "צו את בני ישראל" הם מיד ולדורות. ובזה מבואר שמ"ש בספרי פר' נשא שלמדינן מיד משלוח טמאים ולדורות מנרות אין סותר לברייתא די"ג מדות שלמד מבנין אב כב"ב(?).


ור' שמעון מוסיף עוד תנאי אחד שנמצא גם כן בגדר הציוי שהוא במקום שיש בו חסרון כיס. רוצה לומר, שהוא נגד טבע האדם שלכן צריך זירוז ביותר. ובספרי סיים על זה "הא אין ציוי בכל מקום אלא חסרון כיס חוץ מאחת. ואיזה זה? זה "צו את בני ישראל..כי אתם באים אל ארץ כנען" - מזרזם לענין חילוק הארץ.

ובאמת זה מוסב גם עמ"ש דאין צו אלא זירוז מיד ולדורות - שגם זה אינו בענין חילוק הארץ, שלא נהג מיד. והוא הא' היוצא מן הכלל שבא בו ציוי מצד הזירוז לבד. מה שאין כן מה שכתוב "צו..ונתנו ללוים ערים לשבת" נהג גם מיד בשלש ערי מקלט שהפריש משה, וגם יש בו חסרון כיס.

ויש עוד דברים בזה בספרי. יתבאר במקומם אם יצוה האל.

סימן ב[עריכה]

ויקרא ו ב:
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק א:

[ב] ר' יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט, לז), שומע אני דברים ראוים למזבח ודברים שאינם ראוים למזבח...   תלמוד לומר "כבשים" (שם, לח) -- מה כבשים המיוחדים שהם ראוים למזבח. יצא דבר שאין ראוי למזבח.

[ג] ר' עקיבא אומר מתוך שנאמר "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט, לז), שומע אני דברים הראוים למזבח ודברים שאינם ראוים למזבח...   תלמוד לומר 'עולה' (שם, מב) -- מה עולה מיוחדת שהיא ראוי למזבח - אף כל דבר שראוי למזבח. יצא דבר שאין ראוי למזבח.


[ד] ר' יהושע אומר כל הראוי לאישים אם עלה - לא ירד. שנאמר "היא העֹלה על מוקדה" -- מה עולה שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד, כך כל דבר שהוא ראוי לאישים אם עלה - לא ירד.

[ה] רבן גמליאל אומר "היא העֹלה על מוקדה על המזבח" -- מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה לא תרד, כך כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלה - לא ירד.

[ו] אין בין דברי רבן גמליאל לדברי ר' יהושע אלא הדם והנסכים; שרבן גמליאל אומר לא ירדו, ור' יהושע אומר ירדו.


זאת תורת העולה היא העלה על מוקדה:    פשטות הכתוב שחוזר לדיני העולה שזכר בפר' ויקרא. ששם באר פרטי מעשיה עד ההקטרה (כמו שכתוב "והקטיר המזבח") ופה מלמד הלכותיה מן ההקטרה ואילך; שיתננה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. וכבר למד בספרא לקמן [משנה יג' ויד'] שזה אינו מיוחד בעולה לבד, רק בכל דבר - אף הקומץ והלבונה וכולי. אם נתנו על המזבח ביום - לא יורידם בלילה. וכמו שיתבאר (בסימן ד').

אולם מה שכתב "היא העולה" הם דברי מותר. שהיה די לאמר "זאת תורת העולה על מוקדה (תהיה) כל הלילה" (כי מ"ש המבארים שפירושו היא העולה שנאמר כבר בפ' ויקרא - אינו נכון. דמה משמיענו? ומדוע לא אמר כן בזאת תורת החטאת והאשם?)

ופירשוהו חז"ל שבא לתת טעם למה נאמר שבדברים שדרכן לקרבן ביום יהיו על מוקדה כל הלילה (הגם שבלילה אינו הזמן המיוחד לשום דבר מעבודת הקדשים כמו ששנו במגילה (דף כ:))? הוא משום דכבר עלה על המזבח ביום (שהיא זמן הראוי). וכל שעלה - לא ירד. והוא הדין כל דבר שעלה למזבח - לא ירד.

וגם יתכן כי יפרשו לפי הדרוש שה"א של "היא העולה" היא ה"א התנאי הנלוה אל הפעל הבינוני. כמו "והבא אל הבית יכבס בגדיו" "והאוכל בבית" "והנוגע במי הנדה". ורצונו לומר העולה אשר תעלה על מוקדה תהיה על המזבח. ואחר שמלת "העולה" היא פעל בינוני (כי לא תבא ה"א התנאי עם השם רק עם הפעל הבינוני) - ממילא אינו שם מיוחד לעולה דוקא רק כולל כל העולה על המזבח. ור"ל גם הפסולים, אחר שעלו - לא ירדו.

וכבר בארנו שלפי הפשט פרשה זו נקשרת אל פר' העולה שבויקרא שסיים "והקטיר את הכל" ופה מלמד דיני ההקטרה. ושם דרשו ממה שכתוב "והקטיר את הכל המזבחה" אף הפסולים שאם עלו לא ירדו (כמו שבארנו טעם הדרוש שם (סימן נז)). ובאר פה מתי יקטיר את הכל -- היא העולה על מוקדה -- שאם עלה לא ירד.


[ביאור משנה ב'] והנה שורש דבר זה (אשר גם הפסולים להקרבה אם הם במזבח לא ירדו) למדנו ממה שכתוב בפר' תצוה (שמות כט, לז) "כל הנוגע במזבח יקדש" שפירש בו ר' יוסי הגלילי ורבי עקיבא שרצונו לומר שכל דבר שיגע במזבח, אף הפסול להקרבה -- יקדש ויוכשר להקריב ולא ירד.

(כי מה שפירש הראב"ע שהכהן שיגע בו יתקדש ויטהר תחלה -- אינו נכון. שהיה לו לומר "כל הנוגע בו יטהר", שזה הלשון המורגל על טהרת הגוף; לא לשון 'קדושה'. ולכן העיקר שדומה כמו מה שכתוב במנחה (ויקרא ו, יא) ובחטאת (שם, כ) "כל אשר יגע בהם יקדש" שפירושו ויהיה קדש כמוה, וכמו שכתב הראב"ע עצמו.    וזה אין סברה שנאמר שגם חולין העולים עליה יוקדשו דהא קיימא לן דאסור להכניס חולין בעזרה וכמו שלמד בקידושין (דף נז:) מקרא. ועל כרחך פירושו אם עלו קדשים פסולים).

והנה עדיין לא שמענו אם זה כולל כל מיני קדשים אם לא. ולמדו זה ממה שכתוב אחריו (שמות כט, לח) "וזה אשר תעשה על המזבח" - כי מלת "אשר" בא פה דרך זרות. כי כל מקום שבא ציוי המתחלת במלת "זה", ראוי שיבא פעל הציוי בלא מלת "אשר" כמו "זה תאכלו..ואת זה לא תאכלו..ואת אלה תקשצו". וכבר דברתי מכלל זה בפר' שמיני (סימן ?). ובררתי שכל מקום שבא מלת "אשר" כבר קדמה הציוי בדרך כלל ובא לבאר הציוי כמו "קינים תעשה את התיבה..וזה אשר תעשה אותה" (בראשית ו), "ואתה את בריתי תשמר..זאת בריתי אשר תשמרו" (שם יז), "תקחו את תרומתי..וזאת התרומה אשר תקחו" (שמות כה). וכל מקום שיוצא מכלל הזה דרשוהו חז"ל, עיי"ש.

וכן פירשוהו פה על מה שכתוב "כל הנוגע במזבח יקדש". שרצונו לומר אם נגע בו מדברים השייכים למזבח, ומפרש "וזה אשר תעשה על המזבח" (שיקדש הנוגע בו) - שרק אם היא דבר הדומה להנזכר בפרשה זו, אז יקדש. ובזה פליגי. איזה שם עיקר בפרשה זו שעליו רומז בכינוי "זה".

  • דעת ר' יוסי הגלילי ששם "כבשים" עיקר שהיא הסמוך אל מלת "וזה".
  • ורבי עקיבא סבירא ליה ששם "עולה" עיקר שהיא שם הקרבן הנזכר בפר' -- "עולת תמיד לדורותיכם" (שמות כט, מב).

ומפרש בגמרא (סנהדרין לד:, זבחים דף פג:) דאיכא בינייהו עולת העוף. שלר' עקיבא שאמר מה עולה וכולי גם עולת העוף הפסולה לא תרד. ובגמרא זבחים מפרש דבריהם, עיי"ש.


[ביאור משנה ד' ה'] ור' יהושע ורבן גמליאל למדוהו מפה. שלכן באר פה שהעולה כשהוא על מוקדה לא תרד - אף פסולים כנ"ל.

ודעת ר' יהושע שמלת "על מוקדה" שייכים אל התנאי: ’אם העולה על מוקדה’ (ר"ל על האישים) - אז יהיה על המזבח ולא ירד. ואם אינו ניתן לאישים - ירד. ודבריו קרובים יותר אל הפשט. דאחר שלפי פשוטו מדבר מדברים שניתנו על המזבח ביום שיוקטרו כל הלילה, וזה רק בדברים הנתנים למוקד שחשיב [במשנה ח'], ואמר "על המזבח" ר"ל שמצד שהם על המזבח ישארו שם כל הלילה. ולכן גם כפי הדרוש שהוסיף "הוא העולה" לדעת שהוא הדין כל דבר שעלה על המזבח לא ירד - היא דוקא בדברים שהם לאישים, לאפוקי דם ונסכים שאינם לאישים.

ודעת רבן גמליאל שלפי זה מה שכתוב "על המזבח" מיותר (דאם להורות הטעם -- מצד שהם על המזבח -- כבר ידענו זה ממה שכתוב "כל אשר יגע במזבח יקדש"). ומפרש כפי הדרוש שבאו בצלעות מגבילות: זאת העולה על מוקדה . היא העולה על מזבח (שהיא מדרך הלשון בתנ"ך כמ"ש בהקדמתי לישעיהו). ורצונו לומר כפי הפשט שהעולה תהיה על מוקדה ולא תסיר ממנו (שאם פקע מן המוקד יחזיר אותה). וכפי הדרוש אמר שמצד שהיא העולה על המזבח יהיה כן -- ללמד שהוא הדין כל העולה על המזבח, אף שאינו לאישים, לא ירד.

(כן פירשוהו בגמרא בזבחים (דף פג.). עיי"ש.)

סימן ג[עריכה]

ויקרא ו ב:
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק א:

[ז] ר' יהודה אומר "זאת" "היא" "העֹלה" -- הרי אלו מיעוטים. פרט לנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים.


ר' שמעון אומר אין לי אלא כשרה; מנין לשנשפך דמה, ושנשחטה בלילה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, ולהלן והיוצא והטמא, והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקבלו פסולים וזרקו את דמו, והניתנים למטה שנתנם למעלה, והנתנים למעלה שנתנם למטה, והנתנים בפנים שנתנם בחוץ, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים, והפסח והחטאת ששחטם שלא לשמן?   תלמוד לומר "זאת תורת העֹלה"-- תורה אחת לכל העולים שאם עלו - לא ירדו.

[ח] יכול אף הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר, והכלאים, והטריפה, והיוצא דופן ובעלי מומין - אם עלו לא ירדו?...    תלמוד לומר "זאת" "היא" "העֹלה" -- הרי אלו מיעוטים.

ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו?    אחר שריבה הכתוב מיעט! מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש, ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקדש.


מלבי"ם: זאת תורת העולה היא העולה:

(מיעוט א') מבואר אצלי לקמן (סימן כג באורך) שכינוי הרומז -- זה זאת אלה -- ירמוז תמיד לפי חוקי הלשון על דבר קרוב העומד לפני המדבר. וכל מקום שבא במשפטי התורה יפרשוהו חז"ל כי בא לכוונה רק זאת, לא זולתה.
ויש בכלל זה דרכים רבים. ואחד מנתיבותיה שאם בא עם מלת "תורה" או "חוקה" --"זאת תורת" "זאת חוקת"-- בא למעט את הכלל הנרמז במלת "תורה".
[ כי שם "תורה" מציין שמלמד דבר כללי, (וכמו שיתבאר לקמן (סימן כד)).  שהלימוד יהיה כללי:
או מצד כמותו -- שכולל דינים והלכות רבות כמו "זאת תורת החטאת והאשם" שמלמד דינים הרבה
או מצד הקיפו -- שדין זה נוהג בדברים רבים, כמו "זאת תורת העולה", הגם שלא בא בו רק דין אחד של ההקטרה, בכל זה הוא "תורה" וכלל גדול מצד שנוהג בכל העולין כמן שדרשו תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו.
ולפעמים יפרשו שהיא 'תורה' וכלל מצד שני הענינים -- שהם דינים רבים ונוהגים בהרבה דברים. כמ"ש "זאת תורת המצורע" תורה אחת לכל המצורעים. וכדומה הרבה.
ובכינוי הרומז "זאת" ימעט את הכלל. רוצה לומר רק זאת, לא זולתה. ]


(מיעוט ב') וכן התבאר אצלי תמיד שמלת "הוא" הבא עם השם בא גם כן לדייק רק הוא, לא אחר. ובפרט למה שבארנו שמלת "העולה" היא פעל בינוני. הנה מבואר לדורשי הלשון שהשם הבא תחת הגוף הנוסף על כינוי הגוף הנרמז בפעל בא למעט תמיד כמ"ש בסדר ויקרא (סימן ?‏[1]).


(מיעוט ג') וכן מה שכתוב "העולה על מוקדה", למה שכתבנו למעלה ש"העולה" היא פעל בינוני והה"א היא ה' התנאי, וכבר בארנו בסדר ויקרא (סימן יב) כי העברי יציין סימן התנאי באחד מחמשה דרכים. ובארנו שיש הבדל בין כל שימוש בלשון.
והנה בכל מקום שהתולדה של התנאי חוזר אל גוף הנושא עצמו שנזכר בהתנאי, ישמש תמיד - או במלת "אשר", או בה' הנלוה אל הפעל הבינוני כמו "והכהן המקריב את עולת איש", "עור העולה אשר הקריב לו יהיו", "המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו", "כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה", "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים..ונכרתה".
וההבדל שבין שני אלה הלשונות ידוע. שאם מציין את התנאי בה' הנלוה אל פעל בינוני ידבר בדרך ההודעה, כי הה' המשמשת לתנאי תשמש גם להודעה. ואם יציין התנאי במלת "אשר" הנלוה אל פעל עתיד או עבר - ידבר בדרך הסתם, לא בהודעה.
וכיון שהיה יכול לאמר פה "עולה אשר יעלה על מוקדה על המזבח (תהיה) כל הלילה", ותפס "הָעולה" - דִבֶר מן דָבָר ידוע העולֶה, וממעט איזה דבר הבלתי נודע.


והרי יש שלשה מיעוטים. וסבירא ליה לר' יהודה שממעט ג' דברים: שנשחטה בלילה, ושנשפך דמה לארץ ולא נזרק, ושיצא דמה חוץ לקלעים (ולדעת התוס' נדה (דף מ ד"ה זאת) נשחטה בלילה ויצא דמה ממעט מחד מעוטא ומעוט שלישי לרובע ונרבע וכל הני דמודה בהו ר' שמעון).

ודעת ר' שמעון דאין לדייק כל כך וג' מעוטים זה אחרי זה כולם ענין אחד הם. [כן אמר בהוריות (דף ב:) ממאי דקמייתא ר' יהודה מאן שמעת ליה דדריש מעוטי כהאי גוונא (ר"ל נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא כנ"ל ויקרא (סימן רעח)[2]) ר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר זאת תורת העולה הרי אלו מעוטים] ואין כאן אלא ריבוי אחד (מלת "תורת") שמכניס דברים רבים תחת כלל אחד ומעוט אחד (מלת "זאת"). ומרבה מן "תורת" כל שהיה פסולן בקדש כגון: שנשחטה בלילה וכולי והלן (דם הלן או בשר שלן חוץ מן המזבח), והיוצא (בשר עולה שיצא), ובשר עולה שנותר חוץ לזמנו דהוה פיגול וכ' -- כולם נכנסים תחת "תורה" הכוללת שהעולה על המזבח לא ירד.

[משנה ח'] יכול אף הרובע וכולי שכולם פסולים לקרבן. לכן אמר "זאת" - רק הדומה לזאת שהיה פסולם בקדש.

וברייתא זו מובא בזבחים (דף כז:) ו(דף פד) ובנדה (דף מ.). ועיי"ש בתוס' האריכו בפירושו.


סימן ג קטע ב[עריכה]



ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק א:

[ט] כשתמצא לומר כלל שרבי עקיבא אומר כל שפסולו בקדש - הקדש מקבלו. לא היה פסולו בקדש - אין הקדש מקבלו. חוץ מבעלי מומין; שבעוף כשר.
ר' חנניא סגן הכהנים אומר, דוחה היה אבא בעלי מומין מעל גבי המזבח.


יכול אף הנסכים אם עלו לא ירדו?    תלמוד לומר 'עולה' -- מה עולה מיוחדת שהיא באה בגלל עצמה, יצאו נסכים שאינם באים בגלל עצמם.

[י] מכאן אתה אומר  -- הזבח כשר והנסכים פסולים; הזבח פסול והנסכים כשרים; אפילו זה וזה פסול -- שהזבח לא ירד והנסכים ירדו.

[יא] מתוך שנאמר "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט, לז) למדנו שהמזבח מקדש את הראוי לו.  מנין אף הכבש מקדש את הראוי למזבח?    תלמוד לומר "וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ" (ויקרא ב, יב).

מנין שאף הכלים מקדשים את הראוי להם?    תלמוד לומר "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (שמות ל, כט).

[יב] כלי הלח מקדשים את הלח, מדת היבש מקדש היבש.  ואין כלי הלח מקדש את היבש ואין מדת היבש מקדש את הלח.

כלי הקדש שנקבו:  אם עושים מהם מעין מלאכתם שהיו עושים כשהם שלמים - מקדשים, ואם לאו - אין מקדשין.

וכולם אין מקדשים אלא בקדש.


מלבי"ם:   [משנה ט'] ובאר דבבעלי מומין (אם המום בדוקין שבעין) הכשיר רבי עקיבא; הואיל וכשרים לכתחלה בעופות. (כן פירשוהו בגמרא. ועיין בתוי"ט פ"ז דמנחות מ"ג).

ור' חנינא אמר שאביו היה דוחה אותם מעל המזבח כלאחר יד ולא היה מורידן דרך בזיון בפרהסיא (כ"ז פ"ט דזבחים מ"ג).

ואמר ר' שמעון (מובא בזבחים שם משנה א) דנסכים הבאים בגלל הזבח אם עלו - ירדו; וכר' יהושע. (ובדם ונסכים הבאים בפני עצמם סבירא ליה כרבן גמליאל). ולא למד כן מן "הוא העולה על מוקדה", רק כמו שלמדו רבי עקיבא (בסימן הקודם) מן 'וזה אשר תעשה על המזבח...עולה'. וסבירא ליה דמה עולה הבאה בגלל עצמו - כך רק הבאה בגלל עצמו, יצאו נסכים שבאים בגלל הזבח.

[משנה י'] הלכך בין שהזבח כשר והנסכים פסולים (כגון שיצאו או נטמאו), בין שהנסכים כשרים (מפסול עצמם) והזבח פסול (שאז נפסלים עמו), ואפילו שניהם פסולים -- הזבח לא ירד שהמזבח מקדשו והנסכים ירדו כיון שאין באים בגלל עצמם.


[ביאור משנה יא'] ובארו שהוא הדין שהכבש מקדש את הראוי למזבח שנאמר "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח" שלמד מזה בספרא (ויקרא נדבה פרשה יב ) שהוא הדין שאסור להעלות שאור ודבש על הכבש (כמו שבארנו שם (סימן קמב)). הרי מבואר שהכבש דינו לענין הקטרה כמזבח. [ ובזבחים (דף פז.) גריס "את המזבח". וגירסת הספרא יותר נכונה ].

וכן הכלים מקדשים דכתיב בפר' תשא (שמות, ל) "ומשחת..ואת מזבח העולה ואת כל כליו..כל הנוגע בהם יקדש" שכולל גם הכלים.


[משנה יב'] הועתק מזבחים (שם משנה ז'). כלי הלח (שהיו ליין ולשמן כדתנן במנחות (משנה, מנחות ט, ב) ז' מדות הלח היו במקדש) מקדשות את הלח ולא את היבש. ושני מדות היבש שהיו שם -- עשרון וחצי עשרון -- מקדשות את היבש ולא את הלח. ואם נקבו ועושין כעין מלאכתן שהיו עושין כשהיו שלמים - מקדשים. ואין מתקנים שברי כלי קדש.

סימן ד[עריכה]

ויקרא ו ב:
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק א:

[יג] "היא העֹלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר"-- שיהא נותנם מבא השמש והם מתעכלים על המזבח כל הלילה.

  • אין לי אלא דברים שהן ראוים לקרב בלילה שיהא נותנם מבא השמש והם מתעכלים והולכים על גבי המזבח כל הלילה;
  • מנין דברים שהן ראוים לקרב ביום - כגון הקומץ והקטרת והלבונה והעצים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים - שמעלן מבא השמש והם מתעכלים כל הלילה?
  • תלמוד לומר "זאת תורת העֹלה"-- ריבה.

[יד] אתה אומר לכך נאמר "כל הלילה" - שיהא נותנם מבא השמש והם מתעכלים והולכים על גבי המזבח כל הלילה; או אינו אלא שיהא מעלם מן הארץ על גבי המזבח כל הלילה!
הא מה אני מקיים "וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר" (שמות כג, יח)!? זה הוא האמור ללמד שיהא מעלן מן הארץ למזבח כל הלילה!
[טו] הא מה אני מקיים "כל הלילה"?  שיהא נותנם מבא השמש והם מתעכלים והולכים כל הלילה מעל גבי המזבח.


היא העולה על מוקדה:    כבר בארנו שבא לפרש דיני הקטרת העולה, שיקטירה על גבי המזבח כל הלילה. וכבר בארנו שבכל מקום שיאמר "זאת תורת" בא לכלול דברים הרבה תחת תורה אחת וכלל אחד. ובא ללמד שאף כל דברים העולים על המזבח דינם לקטר בלילה.

רק שיש הבדל בין אימורי עולה ובין דברים שדינם לקרב ביום. שאימורי עולה ניתנים לכתחלה על המזבח בלילה. ושאר דברים שדינם לקרב ביום (שאי אפשר שיקטירם לכתחלה בלילה דהא ילפינן מ"יום צוותו" ולא בלילה), על כל פנים אם נתנם קודם בא השמש יכול לגמר הקטרתם בלילה כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מהל' מעה"ק).

ולפי זה פי' בגמרא (מנחות (דף כו:) [[תמורה יד א|ותמורה (דף יד)]]) שמ"ש בקומץ וקטורת שמעלן "מבא השמש" היינו לפני בא השמש. ולפי זה אינו דומה עם "מבא השמש" דרישא.    אמנם לגירסת הספרא שבידנו אין צריך לזה. שברישא דייק וכתב והם מתעכלים והולכים על גבי המזבח כל הלילה - ר"ל שיוכל ליתנם קודם השמש והם מתעכלים, וכן הם הולכים בתחלה על גבי המזבח לקרב כל הלילה. ובסיפא כתב "והם מתעכלים כל הלילה" ולא כתב "והולכים" - כי אין הולכים לכתחלה על המזבח לקרב.


[משנה יד'] ומקשה שנֹאמר שמה שכתוב "על המזבח כל הלילה" היינו שיהיו מונחים על גבי המזבח, שלא יבואו לידי נותר. ואם הם למטה שחושש שיבואו לידי נותר יעלם על ראש המזבח ויונחו שם עד הבקר כדי שלא יפסלו בלינה. אבל לא שיוקטרו בלילה.

ומשיב שזה ידעינן מ"לא ילין חלב חגי עד בקר" שלא ילינו האימורים למטה. ועל כרחך בא ללמד שיוקטרו בלילה.


(ומה שהביא מנחת נסכים, פירשו בתמורה (שם) נסכים הבאים עם הזבח. דנסכים הבאים בפני עצמם קרבים בלילה).

סימן ה[עריכה]

(ויקרא ו, ב-ה) "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור. והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים"
ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק א:

מה תלמוד לומר "עד הבקר"?    אם אינו ענין לעיכול איברים תנהו ענין לתרומת הדשן; לימד שיהיו תורמים את המזבח כל הלילה עד הבקר.


כל הלילה עד הבקר:    ביומא (דף כ.):

תנן התם איברים שפקעו מעל המזבח קודם חצות - לא יחזיר. אחר חצות - יחזיר ואין מועלים בהם. מנא הני מילי? אמר רב כתוב אחד אומר "כל הלילה..והקטיר" וכתוב אחד אומר "כל הלילה..והרים", חלקהו - חציו להקטרה וחציו להרמה. מתיב רב כהנא וכולי. אלא אמר ר' יוחנן ממשמע שנאמר "כל הלילה" איני יודע שהוא עד הבקר, ומה תלמוד לומר "עד הבקר"? תן בקר לבקרו של לילה.

סברת רב שאחר שכתוב שכל הלילה תהיה מוקדה וכתוב שירים את הדשן בלילה (כי מה שכתוב "ולבש הכהן מדו בד..והרים את הדשן" הוא בלילה, כי אחר כך אמר "והאש על המזבח תוקד..ובער עליה הכהן עצים בבקר") ולכן מחלקינן שחצי הלילה תהיה על מוקדה ואינה ראויה עדיין להרימה מעל המזבח עד החצי השני.

ורב כהנא הקשה על זה. ומפרש ר' יוחנן בדרך זה: כי הנה מה שכתוב "כל הלילה" מפורש במקומות הרבה כפשוטו שהוא עד הבקר -- "וה' נהג רוח קדים עזה כל היום וכל הלילה" (שמות, י), "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" (שם, יד), "וילכו כל הלילה ויאור להם בחברון" (ש"ב ב, לב).    ולפעמים פירושו מקצת הלילה -- "ויסובו ויארבו לו כל הלילה בשער העיר ויתחרשו כל הלילה" (שופטים, טז) - פירושו מקצת הלילה כמו שכתוב שם "ויקם בחצי הלילה ויאחז בדלתות שער העיר וכולי".  וכן "כי לא אכל לחם כל היום ההוא וכל הלילה" (ש"א, כח), פירושו מקצת, דהא אכל אצלה והלך משם בלילה.

אך ההבדל מבואר. שאם כוונת המאמר וחדושו על קצה הראשון מן הלילה או שר"ל במלת "כל" שלא הפסיק מעשהו - יתכן שיפורש "כל הלילה" על קצהו הראשון גם כן. ובה"ג אם רוצה לבאר שהיה כל הלילה ממש הוצרך להוסיף "עד הבקר" כמו "ויתעללו בה כל הלילה עד הבקר" (שופטים, יט). שאם לא יאמר "עד הבקר" נבאר מה שכתב "כל הלילה" על מקצת הלילה ומלת "כל" שלא הרגיעו בינתיים.

וזה הוכחת ר' יוחנן שאם היה כתוב "על המזבח כל הלילה" נפרש על ההקטרה ובזה הרבותא הוא קצהו האחרון כי על קצהו הראשון ושלא יפסיק בינתיים אין צריך פה. אך ממה שהוסיף "עד הבקר" מבואר שמה שכתוב "כל הלילה" הרבותא הוא קצהו הראשון, כי מדבר גם מן ההרמה שהחידוש הוא שגם קצהו הראשון ראוי להרבה. ו"עד הבקר" הוא רבותא להקטרה שגם קצהו האחרון יוקטר. וז"ש מה ת"ל עד הבקר? תן בקר לבקר של לילה -- ר"ל מזה ידעינן שבקר של לילה וסופו המכוין במ"ש "כל הלילה" הוא סוף חצי הראשון של הלילה. ולכן הוצרך להוסיף "עד הבקר" להוסיף הבקר האמת על הבקר הנרמז במלת "כל הלילה" שאינו בקר ממש.

וזה כוונת הספרא מה ת"ל "עד הבקר"? אם אינו ענין לעיכול איברים (שעל זה היה די שיכתב "כל הלילה" ונדע שפירושו עד סוף הלילה) תנהו ענין לתרומת הדשן (ר"ל שבו תחלה הלילה היא החידוש, ולכן צריך להוסיף "עד הבקר").

סימן ו[עריכה]

ויקרא ו ב:
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק א:

[טז] "ואש המזבח תוקד בו" - ומנין לאש מזבח הפנימי שלא תהא אלא ממזבח החיצון?    תלמוד לומר "אש המזבח תוקד בו".


אש מחתה ומנורה מנין?

  • ודין הוא! נאמר 'תן אש' במזבח הפנימי, ונאמר 'תן אש' במחתה ומנורה . מה אש מזבח הפנימי - ממזבח החיצון, אף אש מחתה ומנורה -- ממזבח החיצון!
  • או כלך לדרך זה! נאמר 'תן אש' במזבח הפנימי ונאמר 'תן אש' במחתה ומנורה. מה אש ממזבח הפנימי - ממזבח חוצה לו, אף אש מחתה ומנורה -- ממזבח חוצה לה!
  • תלמוד לומר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"-- אף אש שאמרתי לך "תהיה תמיד" (ויקרא כד, ד) - לא תהא אלא ממזבח החיצון.


למדנו אש למנורה; למחתה מנין?

  • ודין הוא! נאמר אש במנורה ונאמר אש במחתה (ויקרא טז, יב). מה להלן על מזבח החיצון -- אף כאן על מזבח החיצון!
  • או כלך לדרך זה! נאמר אש בקטורת ונאמר אש במחתה. מה להלן - בסמוך לו, אף כאן בסמוך לו!
  • תלמוד לומר "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'" -- איזה דבר שמקצתו 'לפני השם' ואין כולו 'לפני השם'? הוי אומר זה מזבח החיצון.


ואש המזבח תוקד בו:    כבר בארתי בויקרא (סימן ל) ובכל הספר שאין דרך הלשון לחזור את השם בכל פעם. והיה לו לומר "ואשו תוקד בו" בכינוי. ובארנו שדרך חז"ל לדרוש בזה שהשם הנשנה אינו דוקא השם הראשון. כמו שדרשו לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו שאת"ל יבמתו יש לך יבמה אחרת וכולי (יבמות דף כ). וכן "וזרקו את הדם"-- אף שנשפך, שהוא דם אחר (כמו שבארנו שם סימן מא).

וכן דרשו ממה שלא אמר "ואשו" - שיאמר שאש מזבח (כל שיהיה, אף מזבח הפנימי) - תוקד על החצון. וזהו שאמר בספרא (מובא ביומא (דף מה:)) ומנין לאש מזבח הפנימי. [ובגמרא מביא "אש תמיד תוקד" והוא טעות סופר כמו שמוכח שם עמוד א' שאמר "אש המזבח תוקד בו" זו מערכה שניה של קטרת. וכן בדף לג:]


עוד למד בספרא (מובא בגמרא שם) ממה שכתוב "אש תמיד תוקד על המזבח" שאף אש שאמרת יהיה תמיד (היינו אש המנורה) -- יהיה על מזבח החיצון. וזה יתבאר היטב על פי הכלל אשר ראיתי מוסד בלשון שמלות המורים על הזמן דרכם לבא בסוף המאמר:

  • "לשרת לפני הארון תמיד" (דה"א, טז),
  • "העומדים לפניך תמיד" (דה"ב, ט),
  • "שאון קמיך עולה תמיד" (תהלות, עד),
  • "לא ידון רוחי באדם לעולם" (בראשית ו),
  • "וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט),
  • "וחטאתי לאבי כל הימים" (בראשית ?)

אם לא במקום שמלת הזמן הוא עיקר החידוש בהמאמר שאז יקדימנו כמו:

  • "תמיד תהלתו בפי" (תהלות לד) -- עיקר דבריו שתמיד מהלל.
  • וכן "ואני תמיד איחל". אין הרבותא שמיחל רק שתמיד מיחל.
  • וכן "לעולם בהם תעבודו" (ויקרא כה), שאין צריך להשמיע שיעבודו בהם שכבר אמר "והתנחלתם אותם", רק שלעולם יעבודו.
  • וכן בשמואל ב' (ט ז) "ויאמר לו דוד..ואתה תאכל לחם על שלחני תמיד". ושם (י) "ומפיבשת בן אדוניך יאכל תמיד לחם על שולחני". וכן שם (יג) "כי על שולחן המלך תמיד הוא אוכל". שתחלה היה עיקר החידוש שיאכל על שולחנו - לכן אמר מלת "תמיד" לבסוף כדינו בכל מקום. מה שאין כן בדבורו אחר כך היה הרבותא שתמיד יאכל, מבלי הפסק. וכן אחר כך ספר הטעם שישב מפיבשת בירושלים מצד שאכל תמיד על שולחן המלך - לכן הקדים מלת "תמיד" שהיא העיקר בדבורו.


ואם כן, לפי חוקי הלשון היה צריך לומר "אש על המזבח תוקד תמיד". מזה למדו חז"ל ששינה וכתב מלת "תמיד" שלא במקומו למען יובן ממנו כוונה שניה דרושיית שסמך מלת "תמיד" אל "אש" למען יתפרש "אש תמיד" כמו "עולת תמיד" "קטרת תמיד" "מנחת תמיד" -- שמלת "תמיד" הוא תואר אל "אש" - אש שהיא תמיד, רוצה לומר אש מנורה דכתיב "יערך את הנרות לפני ה' תמיד" (ויקרא כד, ד) -- תוקד על המזבח החצון.

ובארו שלכאורה יש ללמוד ממה מצינו כמו שאש מזבח הפנימי לוקח מן החצון - כן אש מחתה ומנורה. והשיבו שיש לדחות מה שם מן הסמוך (שמזבח החצון סמוך לפנימי) כן אש מחתה ומנורה יוקח ממזבח הפנימי הסמוך להם. ולכן צריך קרא. [ובגמרא גריס "ודין הוא. נאמר אש בקטורת..", ונדחקו בזה רש"י ותוספות. ולפי עניות דעתי ר"ל מה שנאמר "ואש המזבח תוקד בו" שהוא אש הקטורת שעל מזבח הפנימי, וכמו שגריס בספרא תן אש המזבח הפנימי].


ומה שאמר למחתה מנין? וכולי (ר"ל למחתה של יום הכפורים) תלמוד לומר "ולקח מלא המחתה..מלפני השם -- הוא הדרוש שבספרא אחרי (אחרי מות פרק ג מ"ה) ושם יתבאר.



  1. ^ חסר בדפוס אות הסימן. ועיין באיה"ש כלל רט לכל האפשריות -- ויקיעורך
  2. ^ בדפוס בוקרשט חסר אות הסימן. והשלמתי כראות עיני - ויקיעורך