התורה והמצוה ויקרא יט ה-ט
ספרא | מלבי"ם על פרשת קדושים | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן י[עריכה]
בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.
וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה.
וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ יְהוָה חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק א:
[א] "וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו ביום זבחכם יאכל וממחרת" שאין תלמוד לומר!? אלא אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה-- אף תחילת זבחכם לא יהיה אלא על מנת לאכול לב' ימים.
[ב] אין לי אלא שלמים. מנין לכל הנאכלים לשני ימים שלא תהיה זביחתו אלא על מנת לאכול לשני ימים? תלמוד לומר "וכי תזבחו...שלמים" "וכי תזבחו זבח"-- לרבות זבחים הנאכלים לב' ימים שלא תהא זביחתן אלא על מנת לאכול לשני ימים.
[ג] 'תזבח' "תזבחהו"-- אין שוחטין שני ראשים בבת אחת.
[ד] "ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה" שאין תלמוד לומר!? אלא אם אינו ענין לחוץ לזמנו, תנהו ענין חוץ למקומו.
[ה] "ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרת"-- זה בנין אב, כל שהוא קדש חייבים עליו כרת.
וכי תזבחו זבח שלמים: כבר נאמר זה בפרשת צו ופירשו חז"ל בספרא שם (פרק יב מ"ט) וכאן שפה מדבר מן הזביחה, לא מן האכילה, כמו שכתוב "וכי תזבחו". ומזהיר לרצונכם תזבחהו ביום קרבנו יאכל ר"ל שיהיה רצון הזובח וכוונתו לאכלו רק לב' ימים, לא יותר.
וממה שכתב "זבח שלמים" הוסיף שכן הדין בכל זבח הדומה לשלמים. וכן הוכפל בפר' אמור גבי תודה על כוונה זו. ובארתיו היטב בפר' צו (סימן קיג וסימן קטו).
והנה גבי תודה אמר "לרצונכם תזבחו" ומדוע אמר פה "תזבחֻהו" בכינוי? פירשו חז"ל שיזבחו אותו לבדו, ולא ישחט שני ראשים כאחד. ועל זה מורה כינוי היחיד. ובחולין (דף כט.) תני רב יוסף 'תזבח'-- שלא יהיו שנים שוחטים זבח אחד. "תזבחהו"-- שלא יהיה אחד שוחט שני זבחים. רצונו לומר שראוי להיות "תזבחוהו" מלא וא"ו, ויש אם למסורת כאילו כתוב בצירי ליחיד [תזבחֵהו -- הגהת המעתיק] וכן על "ויקחֻהו וישליכו אותו הבורה" דרש בבראשית רבה (בר"ר פד, טז) חסר כתיב. מי הוא זה? שמעון. ובגמ' שם זה דברי ר' אלעזר בר' שמעון ואין הלכה כוותיה.
ומ"ש במשנה ד' אם האכל יאכל אם אינו ענין לחוץ לזמנו וכולי התבאר באורך בפר' צו (סימן קכב).
ומ"ש "כי את קדש ה' חלל" שהוא מיותר, בא לתת טעם וללמד שהוא הדין כל כיוצא בו שחלל קדש הוא בכרת, והיינו אוכל נותר ממש.
סימן יא[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק א:
[ו] "ובקצרכם"-- פרט לשקצרוהו הלסטים, קירסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה.
"ובקצרכם"-- פרט לשקצרוה עכו"ם (ס"א גויים). מיכן אמרו: עכו"ם (ס"א נכרי) שקצר שדהו ואחר כך נתגייר-- פטור מן הלקט והשכחה והפאה. ור' יהודה מחייב בשכחה שאין שכחה אלא בשעת העימור.
ובקצרכם וכולי: פסוק זה כפול בפר' אמור. ודורש פה הכפולים והשינוים שביניהם אחת לאחת.
מה שכתוב "בקצרכם" מורה שאתם תהיו הקוצרים, לא הנקצר מאליו על ידי לסטים וכדומה. ומה שכפל שנית בפר' אמור בא לדייק יותר (כי זה גדר הפעל הנכפל) ובא למעט קצרוה עכו"ם אף שנתגייר אחר כך שלכן דייק דוקא בקצרכם אתם בני ישראל.
ור' יהודה מחייב בשכחה דבשעת העימור כבר נתגייר. וכל זה מובא בפאה (פרק ב משנה ז ופרק ד משנה ו). ועיין בירושלמי שם טעמייהו דרבנן.
סימן יב[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק א:
[ז] אין לי אלא קוצר. תולש מנין? תלמוד לומר "לקצור". קוטף מנין? תלמוד לומר (ויקרא כג, כב) "בקצרך".
לא תכלה פאת שדך לקצור: ובפר' אמור "פאת שדך בקצרך" שמלת "לקצור" וכן "בקצרך" מיותר ודרש אחד לרבות תולש ואחד לרבות קוטף השבלים לבד שבצד ההרחבה הכל יכנס בגדר "קצירה" כמו "את ספיח קצירך לא תקצור". אבל בצד הדיוק הקצירה היא במגל [כמ"ש "שלחו מגל כי בשל קציר" (יואל ד יג), "תופש מגל בעת קציר" (ירמיהו נ טז)] והתולש נקרא "משרש" ["בכל תבואתי תשרש" (איוב לא יב)] או "עוקר". וכן על כריתת השבלים יאמר "קוטף" "קוסס" "מולל" "קמל" וכדומה. וכשאמר "בקצרכם" יש לנו לומר שבא על צד הדיוק ולכן הוסיף "לקצור" להורות שבא על צד ההרחבה וזה על פי הכלל דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שבארנו טעמו על פי חוקי ההגיון שהשם השני מגביל את הראשון ומורה הפך הכוונה שהיינו אומרים בו. וכיון שהייתי מפרש דוקא קוצר במגל, הוסיף שהוא הדין כל מין קצירה.
ובחולין (דף קלז) גורס עוקר מנין? תולש מנין? ופרש"י עוקר עם השרשים ותולש מלמעלה והיינו קיטף דפה. ובירושלמי (פרק קמא דפאה) עוקר מנין? תולש מנין?
סימן יג[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק א:
אין לי אלא תבואה. קטניות מנין? תלמוד לומר "ארצכם". אילנות מנין? תלמוד לומר "שדך".
את קציר ארצכם: הראשון צריך לגופיה-- קציר ארץ ישראל ולא חוץ לארץ, והשני שבפרשת אמור בא לרבות קטניות. כי סתם "קציר" הוא התבואה אבל גם הקטניות יקראו בשם לויי "קציר הארץ" כי הארץ הולידן, וביואל (א יא) "קציר שדה".
ומה שכפל "פאת שדך" כי שם "שדה" בדיוק יהיה רק על שדה זרע כמ"ש "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה" (בראשית לז), "לזרע השדה" (שם מז). אבל בצד ההרחבה תכלול גם מקום אילנות במה שהשדה הפך העיר והמדבר-- "וימצא גפן שדה" (מ"ב ד), "ועץ השדה יתן פריו" (ויקרא כו) וגם זה בכלל אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ששם הנכפל בא לבאר השם הראשון הפך ממשמעותו שדה דוקא, והוסיף גם מה שיקרא שדה בהרחבה.
ומובא בירושלמי פרק קמא דפאה ויש בזה פלוגתא: לרמב"ם ובה"ג הוא דאורייתא ולרבינו תם ור"ש הוא מדרבנן וקרא אסמכתא.
סימן יד[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק א:
יכול הירק והקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפנות הכל בכלל? תלמוד לומר "קציר"-- מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום. יצאו ירקות שאף על פי שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום. [יצאו התאנים שאף על פי שמכניסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת]. והתבואה והקטניות בכלל זה.
[ח] ובאילן: האוג והחרובין, האגוזים והשקדים, הגפנים והרמונים, הזיתים והתמרים חייבים בפאה.
ובקצרכם את קציר: כבר בארתי (ויקרא סימן יג) שכל מקום שבא שם הפעולה נוסף על הפעל בא לבאר. כי פעל "קצר" יאמר על הכל, כמו "וקוצים קצרו" (ירמיהו, יג), אבל שם "קציר" בא רק על דבר שהוא אוכל ושגידולו מן הארץ ושלקיטתו כאחת כי יתר הדברים אוסף ולוקט ואורה, לא "קוצר". וכן הירק לא נקרא בשם "קציר" שבא רק על דבר שמכניסו לקיום וממ"ש "תעזב אותם" ממעט הפקר הנעזב מעצמו.
וכל זה מובא בפאה (משנה, פאה א, ד) ובש"ס (שבת סח, פסחים נו, נדה נ)
סימן טו[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק א:
[ט] "לא תכלה פאת שדך"-- אין פאה אלא מחמת הכילוי, ואין פאה אלא שיש לו שם, ואין פאה אלא בסוף. מיכן אמרו: נתן בין בתחלה בין באמצע-- הרי זו פאה, ובלבד שלא יפחות באחרונה אחד מששים.
[י] וכן היה ר' שמעון אומר בשביל ארבעה דברים אמרו לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו: מפני גזל עניים, מפני ביטול עניים, ומפני מראית העין, ומשום שאמרה תורה "לא תכלה פאת שדך".
- מפני גזל עניים כיצד? שלא יראה האדם שעה פנויה ויאמר לקרובו העני "בוא וטול לך פאה"
- מפני ביטול עניים כיצד? שלא יהיו עניים יושבים ומשמרים כל היום ואומרים "עכשיו הוא נותן פאה" אלא ילכו וילקטו בשדה אחרת ויבואו בשעת הכילוי.
- מפני מראית העין כיצד? שלא יהיו העוברים והשבים אומרים "ראו איך קצר איש פלוני את שדהו ולא הניח פאה לעניים"
- ומשום שאמרה תורה "לא תכלה פאת שדך"
לא תכלה פאת שדך: דע שיש הבדל בין שמות הנרדפים: עבר, צד, צלע, קצה, סוף, פאה, שפה.
הלא תראה בפר' תרומה "ועשו ארון עצי שטים...ושתי טבעות על צלעו האחד...והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארון". ושם "ועשית שנים כרובים משני קצות הכפורת, כרוב אחד מקצה מזה...ועשית שלחן..ונתת את הטבעות על ארבע הפאות אשר לארבע רגליו...ועשית מנורת...וששה קנים יוצאים מצידיה..ועשית לולאות תכלת על שפת היריעה מקצה בחוברת". ראה איך שינה הלשון "צלע" "קצה" "פאה" "צד" "שפה"!
והנה שם צלע יפול על גשם שיש לו ארך ורוחב וקומה באופן שיהיה לו מעלה ומטה פנים ואחור וצדדים. ועיקר שם "צלע" בא בו על צלעות הצדדים. ולפעמים יזכיר שם "צלע" אל צד הפנים והאחור ואז יפרש כמו שכתוב "חמשה בריחים לקרשי צלע המשכן האחד וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן לירכתים ימה", פירוש: שהיא צלע הירך שכפי שצייר המשכן כגוף עומד וצד ים היא ירך הגוף יצויר צלע הירך כמו "והוא צולע על יריכו" ר"ל שנוטה לצלע אחד. ואמר "על שני צלעות המזבח", "ושמעי הולך בצלע ההר", "ויבן ה' את הצלע" על צלעי הצדדים. וכן הבית אשר חדרים דבוקים לו סביב יקראו "צלעות" (מלכים א ו, יחזקאל מא) והושאל על הארזים שחופים בם את הצלעות.
ושם קצה בא על דבר שטחי שיש לו שני קצות וכשבא על מרובע יהיו הקצוות בארבע הזויות כמ"ש "ארבע טבעות נחשת על ארבע קצותיו" (שמות כז ד). ובדבר שיש לו גובה רצונו לומר סוף הדבר במקום שכלה הגובה וזה הבדל בין "וירד הגבול אל קצה ההר"-- היא במקום שכלה השפוע, אבל "והוא הולך בצלע ההר" הוא באמצע השפוע. ולכן אמר "משני קצות הכפורת" כי הכפורת היה שטחי ולא היו לו צלעות, רק קצוות.
ושם פאה בא לציין את הרוח של איזה דבר למשל "פאת נגב" "פאת ים" של גשם פלוני. ויש לשטח מרובע ארבע פאות לארבע רוחות העולם, ואמר "ולצלע המשכן השנית לפאת צפון"-- ה"צלע" היא הקיר עצמו וה"פאה" היא הרוח שהיא לצפון. וכשמדבר בפנימית החדר אמר (כו לה) "ואת המנורה על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון" ולא יכול לומר "בפאת" שהפאה היא בחוץ, כי הצלע היא בפאת צפון והשלחן היא אצל הצלע. ואמר "על ארבע הפאות אשר לארבע רגליו" כי בצד רגליו לא נקראו "צלעות", לכן תפס "פאות" היינו על ארבע רוחותיו.
ושם צד מובדל מכולם כי מציין דבר שבצד דבר אחר-- "וששה קנים יוצאים מצידיה", "ופתח התיבה בצידה תשים", ו"בצד ההר" ר"ל אצל ההר בצדדיו.
ושם עבר הונח על דבר הנמשך באורך ועוברים אותו מקצה לקצה ויש לו שני מעברים, עבר המזרחי והמערבי כמו "עבר הירדן מזרחה". לא יכול לומר "פאת הירדן" כי הירדן לא היה לו ארבע פאות, רק שני עברים. ואמר "והלוחות כתובים משני עבריהם", אם היה אומר "משני צידיהם" היה פירושו שהיה המכתב על עובי הלוחות, שהיא הצד. ואם היה אומר "על שני קצותם" היה פירושו שהיה כתוב על קצות הלוח, לא באמצע.
ושם סוף מגביל אל שם "ראשית" והונח לשני צדדי האורך-- "ומצאתם אותו בסוף הנחל" שהצד האחד נקרא "ראש הנחל" והשני "סופו".
ושם שפה לא נמצא רק "שפת הים" "שפת הנחל" "שפת הירדן" שחוט המים סביב יומלץ כשפה התפורה סביב הבגד.
בזה נבוא אל ביאור הספרא. הנה לא יכול לומר "צלע שדך" כי השדה היא שטחי ואין לו צלע. וכן לא "עבר שדך" ש"עבר" יבא על מעבר הרוחב לבד.אולם מדוע לא תפס שם אחד מהנרדפים הנ"ל כמו "צד" או "קצה" או "סוף" או "שפת שדך", אחר ששם "פאה" אינו עצמי אל קצה השדה עצמה רק מציין פאת העולם כנ"ל? על זה השיב בספרא שהיה מוכרח לתפוס שם "פאה" מפני ג' דברים שגודר שם זה ומבדיל בין יתר נרדפיו--
( א ) אם היה אומר "צד שדך" היה פירושו השדה שבצד שדך, כי שם "צד" מורה אצל כמו "מלך העי אשר מצד בית אל", "וישב אבנר מצד שאול". ועל זא אמר אין פאה אלא מחמת הכילוי רצונו לומר שהלא אמר "לא תכלה" שהוא שלא יקצר כל השדה ואין מועיל אם מניח פאה בצדה כיון שעל כל פנים כילה שדה זאת וצריך להניח פאה באופן שלא יכלה השדה ועל כן לא יכול לומר "מצד" וכמו שאמרו בירושלמי דפאה (פרק ב מ"א) שאם הפריש מן המצר אינו מועיל אל השדה.
( ב ) מה שלא אמר "סוף שדך" או "קצה שדך" הוא מטעם שאין פאה אלא שיש לו שם. ר"ל שכבר בארנו ששם "פאה" לא יאמר רק בבחינת הרוחות [רק מובדל מן "רוח" במה ש"רוח" בא רק על רוח העולם, והוא חוץ מן הדבר, ו"פאה" מקושר עם הדבר עצמו לציין איזה גבול ממנו כמו "פאת מזרח", "פאת ימין", "פאת קדם", "פאת פנים" וכדומה] וכשאמר "פאת שדך" (אחר שבזה לא יקפיד באיזה רוח מיוחד שיהיה) על כרחך מציין שיקרא שם לקציר הנשאר עד שיהיה נקוב ומופרש לפאה בפני עצמה מיוחדת לעניים. דרך משל, שפאת ימין יהיה לעניים. ומצד כוונה זו לא יכול להשתמש בשם "סוף" או "קצה" שיֵאָמרו בבחינת השדה עצמה, לא בבחינת שציין בה גבול מיוחד.
( ג ) שלא יכול לתפוס "שפת שדך" [הגם ש"השפה" מציין ביחוד גבול העיגול המקיף] מפני שאין פאה אלא לבסוף ושפה היא המקיף סביב סביב. ואין פירושו דוקא בסוף הפך התחלה, שזה אינו בגדר פאה, רק בגדר שם "סוף" כי פאה יהיה באחד מארבע הרוחות לאפוקי השפה סביב. ולכן אמרו שנותנים פאה מתחלת השדה ומאמצעה שכל מקום שציין וייחד בשדה, יפול עליו שם "פאה", ובלבד שיתן בסוף כשיעור.
ומפרש בירושלמי כשיעור המשתייר. ושם ר' יוסי בר בון בשם ר' שמעון בין לקיש "ובקצרכם" מה תלמוד לומר "לקצור"? אפילו יש לו כמה לקצור. ודבריהם מיוסדים על פי יסודי הלשון שיש הבדל בפעל "כלה" בין אם נקשר אל השם לבין כשנקשר עם הפעל. כשנקשר עם השם מורה שנגמר כולו כמו "עד אם כלו את כל הקציר אשר לי" (רות ב), "ויכל משה את המלאכה" (שמות מ), "ויכלו המים מן החמת", "כד הקמח לא כלתה". אבל כשנקשר עם הפעל מורה שהפסיק הפועל מעסוק עתה בפעולה זאת, הגם שהדבר לא נגמר כמו "ויהי כאשר כלו לאכול" (בראשית מג), "ויהי ככלות ישראל להרג" (יהושע ח) שאינו מציין בזה שכלה הלחם והעם רק הפסק הפעולה. ואם כן, אם היה אומר "לא תכלה פאת שדך" היה מורה הכליון הגמור שהוא בסוף המעשה אבל כשאמר "לא תכלה...לקצור" מדבר על הפסק הפועל ויצויר שכלה לקצור ולא כילה הקציר עצמו. למשל, שפוסק מלקצור במקום הזה ומניח שם פאה לעניים, ובזה לא כלה פאת שדהו בבחינת הקציר עצמו. ולכן הראשונה יש לה דין פאה וכשחוזר וקוצר צריך ליתן בסוף כשיעור המשתייר. ולפי דברי הרושלמי מה שנאמר פה ובלבד שלא יפחות באחרונה אחד מששים היינו משיעור המשתייר, וילפינן שבאם לא נתן תחלה כשיעור צריך להשלים עתה את השיעור.
ומ"ש וכן היה ר' שמעון אומר, ר' שמעון לשיטתו שדריש טעמא דקרא ומפרש טעם שלכן אין להניח לכתחלה באמצע השדה. ובשבת (דף כג:) גרס מפני מה אמרה תורה. ושם מקשה אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו?! ומפרש מפני הרמאים. אמנם לגירסת הספרא שגרס אמרו, לא קשה אטו כולהו לאו משום בל תכלה שפירוש מ"מ אמרו חכמים. רק שלפי זה היה לו לאמר מפני חמשה דברים כי מפני הרמאים ובל תכלה הם שני טעמים. ובאמת בתוספתא וירושלמי (פרק ד הלכה יב) גרסו מפני חמשה דברים כי גם הם לא גרסו מפני מה אמרה תורה.
והנה בכל מקום שבא פעל "כלה" בא על כלל המעשה-- "ויכל להקים את המשכן", "כלו מעשיכם" כי רצונו לומר שבא לתכלית מלאכתו מהחל עד כלה, לבד פה אמר "לא תכלה פאת" שיחס הכליון אל הפאה והקצה. והיה לו לומר "לא תכלה שדך". מזה הוציאו חז"ל שחטה אחת פוטרת מדאורייתא, שאם היה אומר "לא תכלה שדך" היה צריך להניח חלק מן השדה אבל "לא תכלה פאת" היא חלק מן החלק והפאה, ודי בכל שהוא.
סימן טז[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק א:
[יא] "שדך"-- ולא שדה אחרים. ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון "שדך" ולא שותף עם העכו"ם (ס"א הגוי).
"שדך"-- לחייב על כל שדה ושדה.
פאת שדך: דרש ( א ) למעט שדה אחרים או שותפות עכו"ם לר' שמעון [ועיין בחולין דף קלה קלו].
ומה שכפל שנית בפר' אמור דרש לחייב על כל שדה ושדה. ומזה יצמחו ההלכות שבפרק ב' עד משנה ה' המועתקים מפאה (פרק ב): (המשך הסימן כאן)