משנה פאה א ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק א · משנה ד | >>
כלל אמרו בפאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידוליו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום, חייב בפאה.
והתבואה יח והקטניות בכלל הזה.
משנה מנוקדת
כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה:
- כָּל שֶׁהוּא אֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, וּלְקִיטָתוֹ כְאַחַת, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם, חַיָּב בַּפֵּאָה.
- וְהַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת בַּכְּלָל הַזֶּה:
נוסח הרמב"ם
כלל אמרו בפאה -
- כל שהוא אוכל, ונשמר,
- וגידוליו מן הארץ, ולקיטתו כאחת,
- ומכנסו לקיום - חייב בפאה.
- התבואה, והקטניות - בכלל הזה.
פירוש הרמב"ם
נאמר בכאן אוכל להוציא הכופר, ופירושו "אלחינה, והלילוג, והאלצפור", והם צמחים שיצבעו בהם מיני הצבעונים והדומה להם, שאינם חייבים בפאה, לפי שאמר הכתוב: "ובקצרכם"(ויקרא יט, ט), ומלת "קציר" נופלת על קצירת כל דבר הנאכל.
ופירוש נשמר - שיהיה במשמרת, שכל דבר המופקר ואינו בשימור – אינו חייב בפאה, לפי שאמר הכתוב בעניין פאה: "תעזוב אותם", וכל זה הוא "משולח ונעזב"(ישעיהו כז, י), רוצה לומר הפקר.
וגידולו מן הארץ - רוצה לומר שיהיו לשורשיו שריגים משתרגים תחת הארץ, ובהם יפרה; להוציאם מכללם הכמהים והפטריות, שאינם חייבים בפאה, מפני שאמר הכתוב: "קציר ארצכם"(ויקרא יט, ט).
ולקיטתו כאחת - רוצה לומר שיאספהו כולו בפעם אחת, ואז יהיה חייב בפאה; להוציא התאנים והדומה להם, שלא יאספו בפעם אחת עד שנתבשל זה אחר זה, שאין לנו לחייב בפאה אלא כל שיקצרוהו בפעם אחת, כי הוא לשון "קציר".
ופירוש מכניסו לקיום - רוצה לומר, אפשר בו להיות אצור וכמוס באסמים; להוציא מכללו הירקות כולם, שאין לנו לחייב בפאה אלא כל דבר הנאצר, כגון החיטה ושעורה, כמו שאמר הכתוב: "פאת שדך בקצרך"(ויקרא יט, ט), ולא יפול על שדה ירק שם "קצירה".
ושם תבואה - נופל על חמשת המינים, והוא חיטה, והוא שני מינים, והשעורה, והיא שלשה מינים. ואלו הם חמשת מינים הנזכרים בכל מקום.
וקטניות - הם כמו פולים ואפונים והלוביא והשומשמין, וזולתם מן הדומה להם.
ופירוש בכלל הזה - כשנשלמו בהם אלו התנאים הראויים בחיוב פאה, ולפיכך יתחייבו בפאה:
פירוש רבינו שמשון
כלל אמרו בפאה — בפרק כלל גדול (שבת סח א) ובפרק מקום שנהגו (פסחים נו ב) ובפרק בא סימן (נדה נ א) מייתי לה. בריש כלל גדול אמרינן: אוכל – למעוטי ספיחי סטיס וקוצה. ונשמר – למעוטי הפקר. וגידולו מן הארץ – למעוטי כמהין ופטריות. ולקיטתו כאחת – למעוטי תאנה. ומכניסו לקיום – למעוטי ירק. והא דנקט "למעוטי סטיס וקוצה", ולא נקט למעוטי כל דבר שאינו אוכל, דהני אצטריך ליה, משום דחזו קצת לאכילה, וקא משמע לן דלא חשיבא אכילה דידהו. ומהאי טעמא נמי נקט ספיחי ולא נקט סטיס וקוצה עצמן, דהנהו פשיטא דלא חזו כלל. ומיהו בכל דוכתא נמי נקט בלשון ספיחים, במסכת שביעית דקתני ממין הצבעין, ספיחי סטיס וקוצה. ויש מפרשים משום דאין דרך ללקטן בשנה שזורעים, אלא לסוף ארבע וחמש שנים משהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין, דשורש שלהן עיקר הוא. סטיס – וישר"א, קוצה – וודציצ"ה. כמהין ופטריות – אין להן שורש בארץ, ויוצאין משמנונית הקרקע ומאווירא קא רבו. למעוטי תאנה – לאו דווקא, דרוב אילנות אין לקיטתם כאחת, דליכא שלקיטתם כאחת אלא הני דחשיב במתניתין(ה). ומיהו על כורחין לאו כולהו חשיב, דהא איכא בנות שוח שלקיטתן כאחת כדמוכח בפרק קמא דראש השנה גבי הא דאמר רבי יוחנן: נהגו העם בחרובין כרבי נחמיה. וצריך לומר דהא תנא ושייר.
למעוטי ירק — רוב ירק קאמר, דיש ירק חייב בפאה כגון שומין ובצלים, כדתנן לקמן (משנה פאה ו ט) דהנהו מכניסן לקיום. ובמכניסו לקיום, כגון על ידי דבר אחר פליגי אנשי יריחו וחכמים בפרק מקום שנהגו (פסחים נו ב). ובתורת כהנים ממעט כל הני מקרא, דדריש התם: יכול הירק והקישואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות הכל בכלל? תלמוד לומר קציר, מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר. דסתם קציר נשמר; ועוד, "שדך" כתיב. ולקיטתו כאחת – דסתם קציר מתבשל ביחד, וסתם קציר מכניסו לקיום. יצאו ירקות שאף על פי שלקיטתן כאחת אין מכניסן לקיום, יצאו תאנים שאף על פי שמכניסן לקיום אין לקיטתן כאחת.
והתבואה והקטניות בכלל הזה — בירושלמי דרשינן: "ובקצרכם", אין לי אלא תבואה, קטניות מנין? תלמוד לומר "ארצכם". אילנות מנין? תלמוד לומר "שדך". ואיכא דיליף מכרם וזית, ובפרק הזרוע (חולין קלא א) דרשינן בהן שכחה ופאה. ומסתברא דדרשה דתורת כהנים אסמכתא בעלמא, מדאצטריך קרא בפרק הזרוע לכרם וזית. ומדאורייתא לא מחייב בפאה אלא דגן תירוש ויצהר, דלא שייך קצירה אלא בתבואה, ותירוש ויצהר דהוא כרם וזית דריש בפרק הזרוע מדכתיב "אחריך". וצריך טעם מאי שנא מעשר דתקון בכל דבר אף בתאנה וירק, כדדייקינן בפרק כלל גדול ובפרק בא סימן ממתניתין דמסכת מעשרות, דלא תני בכלל דידיה לקיתו כאחת ומכניסו לקיום; ומאי שנא פאה דלא תקון? הא תרוייהו לא נהגו מדאורייתא אלא בדגן תירוש ויצהר. ויש ליתן טעם דבדבר שאין לקיטתו כאחת לא תקון פאה משום ביטול עניים, כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כג א) גבי פאה בסוף השדה, שלא יהו עניים משמרין, והכא נמי כשרואין אותו לוקט, כסבורים לוקט את הכל ומשמרין. וירק נמי היינו טעמא שריוח מועט לעניים, כיון דאין מכניסו לקיום, ומפסידין במקום אחר. ויש מפרשים טעם משום דפה נוהגת בכל דבר מדאורייתא, כדדריש בתורת כהנים, ומשום תאנה וירק לחודייהו לא רצו לעשות תקנה. אבל מעשר, דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר דוקא, כשהתחילו לתקן תקון בכל דבר. ולא יתכן כלל, כדפרישית, דפאה נמי מדאורייתא דגן תירוש ויצהר דוקא. ועוד, אטו תאנה לחודה קא ממעט מפאה? הא רוב פירות אין לקיטתן כאחת, חוץ מהנך שמונה דקא חשיב במתניתין.
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כל דבר שהוא אוכל - למעוטי ספיחי סטים יג, שאע"פ שהן אוכל על ידי הדחק לאו אוכל מקרו ואין חייבין בפאה, דכתיב (ויקרא יט) ובקצרכם, ואין קצירה אלא בדבר הראוי לאכילה:
ונשמר - למעוטי הפקר שאין לו שומרים שאינו חייב בפאה, דכתיב (שם) לעני ולגר תעזוב אותם, פרט להפקר שכבר נעזב:
וגידוליו מן הארץ - למעוטי כמהין ופטריות, שאין להם שורש בארץ וגדוליהם מן האויר, שאין חייבין בפאה דכתיב (שם) קציר ארצכם:
ולקיטתו כאחד - למעוטי תאנה וכיוצא בה, מן האילנות שנלקטים הפירות שמתבשלים בהם ראשון ראשון יד, דכתיב (שם) קציר משמע דבר הנקצר הרבה ביחד טו:
ומכניסו לקיום - למעוטי ירק טז שאינו מתקיים אלא מתעפש מיד, דכתיב (שם כג) פאת שדך בקצרך ואין הירק נקצר יז:
והתבואה והקטניות - תבואה מחמשת המינים, חטה ושעורה וכוסמת שבולת שועל ושיפון קטניות פולין ואפונים ועדשים ודומיהן:
בכלל הזה - להתחייב בפאה כשישלמו בהם כל התנאים הללו יט:
פירוש תוספות יום טוב
כל שהוא אוכל. כתב הר"ב למעוטי ספיחי סטיס הכי איתא בגמרא פרק ז' דשבת (דף סח.) וכתב הר"ש דנקט ספיחי ולא סטיס עצמו דפשיטא דלא חזי כלל. ומיהו בכל דוכתי נקט בלשון ספיחים במסכת שביעית (רפ"ז) דקתני ממין הצובעים ספיחי סטיס וקוצה ע"כ. [*וכדבריו הראשונים אלו כתבו התוס' פ"ז דשבת וכתבו עוד או שמא הן אוכל גמור ולא ממעטינן ע"כ. וכ"כ רש"י בפרק בא סימן דף נ ע"א אבל בשבת פ"ז כתב כתוס' דהגוזל ששם כתבו] התוס' דף קא דלהכי נקט ספיחים לפי שאין דרך ללקטם בשנה שנזרעים אלא לבסוף ארבע או חמש שנים שהשרשים מתפשטים בארץ ומשביחים ושורש שלהן עיקר ע"כ. ועי' בפי' הר"ב משנה ה' פרק ב' דכלאים [*ושם כתבתי פירוש של שם ספיחים. ועיין] ריש פרק ז' דשביעית:
ולקיטתו כאחד. כתב הר"ב למעוטי תאנה וכו' שנלקטים הפירות שמתבשלים בהן ראשון ראשון פי' באילן אחד בעצמו. וז"ל הרמב"ם בפ"ב ממתנות עניים יש באילן זה מה שנגמר היום ויש בו מה שנגמר לאחר כמה ימים. ועיין משנה ב' פרק ג'. ומ"ש הר"ב דכתיב קציר משמע דבר הנקצר הרבה ביחד. ולשון הר"ש דסתם קציר מתבשל ביחד:
ומכניסו לקיום. פי' הר"ב למעוטי ירק [*ולשון הר"ש רוב ירק קאמר דיש ירק חייב בפאה כגון שומים ובצלים כדתנן לקמן (פ"ג משנה ג') דהנהו מכניסן לקיום וכו' עכ"ל]. ועיין בפ"ג משנה ב' וג'. וכתב עוד [*הר"ב] דכתיב פאת שדך בקצרך ואין הירק נקצר וכ"פ הרמב"ם. ופירושם זה דחוק דאמאי תלי מתניתין טעמא במכניסו לקיום דהוה ליה למתלי טעמא בדבר הנקצר. והר"ש כתב ע"פ תורת כהנים (בפרשת קדושים) וסתם קציר מכניסו לקיום יצאו ירקות שאף על פי שלקיטתו כאחת אין מכניסו לקיום עד כאן. ולשון הרמב"ם אפשר ליישבו שז"ל ולא יפול על שדה ירק שם קצירה ונוכל לפרש שרוצה לומר שלא הונח שם קצירה על דבר שאין מכניסין אותו לקיום:
והתבואה והקטניות. בירושלמי דרשינן ובקצרכם אין לי אלא תבואה קטניות מנין תלמוד לומר ארצכם. הר"ש:
בכלל הזה. כתב הר"ב כשישלמו בהם כל התנאים הללו. וכן הם דברי הרמב"ם. ודברי תימה הם דהא ודאי שנשלמו בהם כל התנאים. וכן סתם הרמב"ם בפרק ב' ממ"ע וכתב כל הדומה לקציר בחמשה דרכים אלו הוא שחייב בפאה כגון התבואה והקטניות וכו'. ובכף נחת כתוב בכלל הזה לא ימצא כל כלל התנאים האמורים כי אם בתבואה וקטניות. ועיין בפרק ג' משנה ב' [*דלעולם לקיטתן כאחד ואולי דמשום תנאי דנשמר כתבו הר"ב ובפירוש הרמב"ם כשישלמו שהרי אפשר שיפקיר תבואתו וקטניותו]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יג) (על הברטנורא) ונקט ספיחי ולא סטיס עצמו דפשיטא דלא חזי כלל. הר"ש. ועתוי"ט:
(יד) (על הברטנורא) פירוש באילן אחד בעצמו. וז"ל הר"מ: יש באילן זה מה שנגמר בו היום, ויש בו מה שנגמר לאחר כמה ימים:
(טו) (על הברטנורא) לשון הר"ש: דסתם קציר מתבשל ביחד:
(טז) (על הברטנורא) רוב ירק קאמר, דיש ירק חייב בפאה, כגון שומים ובצלים, כדלקמן פ"ג מ"ו, הנהו מכניסין לקיום. הר"ש:
(יז) (על הברטנורא) ופירושו דחוק. והר"ש כתב על פי תורת כהנים: וסתם קציר מכניסן לקיום. יצאו ירקות, שאע"פ שלקיטתו כאחת אינו מכניסו לקיום:
(יח) (על המשנה) והתבואה. בירושלמי דרשינן: "ובקצרכם", אין לי אלא תבואה, קטניות מנין? תלמוד לומר "ארצכם":
(יט) (על הברטנורא) ודברי תימה הם דהרי ודאי שנשלמו בהם כו'. ולשון הר"מ בחבורו: כל הדומה לקציר בה' דרכים אלו הוא שחייב בפאה, כגון התבואה כו'. ואולי משום נשמר כתב כן. תוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כלל אמרו כו': כל דבר שהוא אוכל למעוטי ספיחי אסטיס עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט ע' במ"ש רפ"ק דמעשרות בשם תוס' ור"ש ז"ל. וראיתי להעתיק הנה כל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל. וז"ל כל שהוא אוכל בפ' כלל גדול דמס' שבת מפ' אוכל למעוטי ספיחי אסטיס וקוצה וכ' בתוס' דהא דנקט הני ולא קאמר כל דבר שאינו אוכל משום דהני חזי קצת לאכילה וקמ"ל דלא חשיבא אכילה דידהו ולהכי נקט ספיחי ולא נקט סטיס וקוצה עצמן דהנהו פשיטא דלא חזו כלל ויותר נכון לומר דמשום דתני בשביעית כלל גדול אמרו בשביעית כו' וקתני התם ספיחי אסטיס וקוצה דהן ממיני הצובעין אשמעי' דכלל דתנא גבי פאה הוא למעוטי כללא דתנא בשביעית וכ"כ רש"י ז"ל שם פ' כלל גדול וז"ל והאי דנקט הני ולא נקט שאר מינין שאינן ראויין לאכילה משום דאיידי דגבי שביעית תני להו די"ל שביעית נקט הכא גבי פאה ומעשר דליתנהו ע"כ והא דבמתני' דשביעית תנא ספיחין ולא תנא גרעינין אסטיס וקוצה עצמן דמשמע בריש פ' כלל גדול זוטא דהגרעינין מאכל אדם הן ועוד דבגרעינין לא שייך כלוי דהא כל זרע ואפי' דירק מתקיים כדאמרינן לקמן בפ' מלבנות אלא בגדולין שייך כלוי. דתנא בהדי אין מתקיים בארץ תני להו ולאו מאכל אדם הלכך תני ספיחי. ורש"י ז"ל כ' בפרק הגוזל קמא דמשום דבשביעית אסור לזרוע תני ספיחין. ונשמר. מפ' התם למעוטי הפקר כגון היוצא בשדה מופקרת. ונ"ל דהאי כללא אהני נמי ללקט ושכחה דהא בכולהו כתיב קציר. והאי נשמר דפאה לאו דהוא גופיה נשמר אלא שיהיה מין הנשמר ואע"פ שאין הוא עצמו נשמר דהא הפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בלשו"פ ופטור מן המעשר מ"ט תעזוב יתירא כתיב בהו כדאי' בפ' הזרוע. והא קבעי' נשמר אלא ש"מ מין נשמר קאמרי' וכ"כ הראב"ד ז"ל בפי' תו"כ. ועוד הק' הוא ז"ל דאמאי לא תני באילן אלא הני שמנה ותו לא והרי תפוחים ועוזרדים וערמורם ולוזים ואפרסקין ואגסין ושזפין ורימין ופרישין ותותים. ותירץ ז"ל שאפשר שיש באלו מינים שאין מכניסין אותן לקיום כגון תותים ואפרסקין ותפוחין ועוזרדין ופרישין והשאל אפשר כי לא היו אצלן מן המשומר שהיו רוב אותן המינים מצויין בהפקר ע"כ ונראה דמתותים אין כאן קושיא דאין לקיטתן כאחת והוו כתאנים. וגדוליו מן הארץ למעוטי כמהין פטריות דמאוירא קא רבו. ולקיטתן כאחת למעוטי תאנה שאין פירותיה מתבשלין כאחת והמתבשלין אינם ממתינין באילן עד שיגיעו חבריהם לבשול. אלא נופלין ולוקטין המתבשלין יום יום וה"ה כל אילנות דדמו לתאנה. ומכניסן לקיום לאוצר כדי לאכול ממנו בשאר ימות השנה למעוטי רוב ירקות דאע"ג דחייבין כולהו במעשר פטורין מן הפאה. ויש ירקות שמכניסן לקיום וחייבים בפאה כגון שומים ובצלים ולוף וקולקס. והתבואה והקטניות בכלל. בת"כ משמע דה"פ כל התבואה וכל הקטניות נכנס תוך הכלל הזה וליכא למעוטי בהו מידי דכי ממעטינן באילן ובירק הוא דממעטינן דאית בהו מינין דלית בהו הני תנאים דפרשינן. והכי איתא התם יכול הירק והקשואים והדלועין והאבטיחים והמלפפונות הכל בכלל ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום יצאו ירקות שאע"פ שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום יצאו תאנים שאע"פ שמכניסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת והתבואה והקטניות בכלל הזה. עכ"ל ז"ל:
והתבואה כו': ס"א התבואה בלא וי"ו. ובירוש' דרשי' ובקוצרכם אין לי אלא תבואה קטניות מנין ת"ל ארצכם אלנות מנין ת"ל שדך:
תפארת ישראל
יכין
כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל: לאפוקי ספיחי סיטים. והוא מין צבע וחזי לאכילה ע"י הדחק. משא"כ סיטים עצמן לא חזו כלל [נדה ד"נ ע"א תוס' שם] ולרש"י [שבת דס"ח] להכי לא ממעט סיטים גופיי'. מדאין דרך ללקטם עד שיעשו ספיח אחר ד' וה' שנים:
ונשמר: למעוטי הפקר:
וגידוליו מן הארץ: למעוטי כמהין ופטריות מיני שוואממען. שאינם מושרשים בארץ ומאויר קא גדלו:
ולקיטתו כאחת: למעוטי תאנים וכל כי"ב:
ומכניסו לקיום: למעוטי ירק. מיהו שומין ובצלים מדמכניסן לקיום חייבים:
והתבואה והקטניות בכלל הזה: שיש בהן כל התנאים הנ"ל. ונ"ל דקמ"ל תבואה וקטניות דהא שאר גידולים יש שאין בהן כל התנאים הללו וצריך לחקור אחריהן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
נוסחאות ופירושים
פירוש הרמב"ם (לפי התרגום הקדמון)
נאמר בכאן אוכל להוציא הכופר, ופירושו אלח"נא והלילוגא. והאצפור והם צמחים שיצבעו בהם מיני הצנענים והדומה להם, שאינם חייבים בפאה לפי שאמר הכתוב "ובקצרכם" (ויקרא יט), ומילת "קציר" נופלת על קצירת כל דבר הנאכל. ופירוש ונשמר שיהיה במשמרת, שכל דבר המופקר ואינו בשימור – אינו חייב בפאה, לפי שאמר הכתוב בענין פאה "תעזוב אותם" (שם). וכל זה הוא משולח ונעזב, רוצה לומר הפקר. וגידולו מן הארץ רוצה לומר שיהיהו לשרשיו שריגים נישתרגים תחת הארץ ובהם יפרה להוציאם, מכללם הכמהים והפטריות שאינם חייבים בפאה מפני שאמר הכתוב "מקציר ארצכם". ולקיטתו כאחת רוצה לומר שיאספיו כולם בפאה אחת, ואז יהיה חייב בפאה. להוציא התאנים והדומה להם שלא יאספו בפעם אחת עד שנתבשל זה אחר זה, שאין לנו לחייב בפאה אלא כל שיקצרוהו בפעם אחת, כי הוא לשון "קציר". ופירוש מכניסו לקיום רוצה לומר: אפשר בו להיות אצור וכמוס באסמים, להוציא מכללו הירקות כולם שאין לנו לחייב בפאה. אלא כל דבר הנאצר כגון שעורה, כמו שאמר הכתוב "פאת שדך לקצור", ולא יפול על שדה ירק שם "קציר". ושם "תבואה" נופל על חמשת המינים, והוא חיטה והוא שני מינים, והשעורה והוא שלושה מינים, ואלו הם חמשת מינים הנזכרים בכל מקום. ופירוש בכלל הזה כשנשלמו בהם אלו התנאים הראויים בחיוב פאה, ולפיכך יתחייבו בפאה.
פירוש הרא"ש
הערה (ה): והא דנקט למעוטי תאנה, לפי שפירותיה מפוזרים ביותר בבישולם, כדאיתא בריש חזקת הבתים (בבא בתרא כח ב): אכל תלתא פירי בתלתא יומי כגון תאנה ליהוי חזקה.