משנה פאה א ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק א · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כלל אמרו בפאה.

כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידוליו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום, חייב בפאה.

והתבואה יח והקטניות בכלל הזה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה:

כָּל שֶׁהוּא אֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, וּלְקִיטָתוֹ כְאַחַת, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם, חַיָּב בַּפֵּאָה.
וְהַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת בַּכְּלָל הַזֶּה:

נוסח הרמב"ם

כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכנסו לקיום חייב בפאה התבואה והקטניות בכלל הזה.

פירוש הרמב"ם

נאמר בכאן אוכל, להוציא הכופר, ופירושו אלחנ"א וסלילוגא והאלצפור, והם צמחים שיצבעו בהם מיני הצבעונים והדומה להם; שאינם חייבים בפאה, לפי שאמר הכתוב (ויקרא יט): "ובקצרכם", ומלת "קציר" נופלת על קצירת כל דבר הנאכל.

ופירוש נשמר, שיהיה במשמרת, שכל דבר המופקר ואינו בשימור – אינו חייב בפאה, לפי שאמר הכתוב בעניין פאה: "תעזוב אותם". וזה מלשון "משולח ונעזב" (ישעיהו כז, י), רוצה לומר הפקר.

וגידולו מן הארץ, רוצה לומר שיהיו לשרשיו שריגים משתרגים תחת הארץ ובהם יפרה; להוציא מכללם הכמהים והפטריות, שאינם חייבים בפאה, מפני שאמר הכתוב: "קציר ארצכם".

ולקיטתו כאחת, רוצה לומר שיאספהו כולו בפעם אחת, ואז יהיה חייב בפאה; להוציא התאנים והדומה להם, שלא יאספו בפעם אחת עד שנתבשל זה אחר זה, שאין לנו לחייב בפאה אלא כל שיקצרוהו בפעם אחת, כי הוא לשון "קציר".

ופירוש מכניסו לקיום, רוצה לומר, אפשר בו להיות אצור וכמוס באסמים; להוציא מכללו הירקות כולם, שאין לנו לחייב בפאה אלא כל דבר הנאצר, כגון החטה ושעורה, כמו שאמר הכתוב: "פאת שדך לקצור", ולא יפול על שדה ירק שם "קצירה".

ושם תבואה נופל על חמשת המינים, והוא חטה, והוא שני מינים. והשעורה, והוא שלשה מינים. ואלו הם חמשת מינים הנזכרים בכל מקום.

וקטניות הם כמו פולים ואפונים והלוביא והשומשמין, וזולתם מן הדומה להם.

ופירוש בכלל הזה, כשנשלמו בהם אלו התנאים הראויים בחיוב פאה, ולפיכך יתחייבו בפאה:

פירוש רבינו שמשון

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כל דבר שהוא אוכל - למעוטי ספיחי סטים יג, שאע"פ שהן אוכל על ידי הדחק לאו אוכל מקרו ואין חייבין בפאה, דכתיב (ויקרא יט) ובקצרכם, ואין קצירה אלא בדבר הראוי לאכילה:

ונשמר - למעוטי הפקר שאין לו שומרים שאינו חייב בפאה, דכתיב (שם) לעני ולגר תעזוב אותם, פרט להפקר שכבר נעזב:

וגידוליו מן הארץ - למעוטי כמהין ופטריות, שאין להם שורש בארץ וגדוליהם מן האויר, שאין חייבין בפאה דכתיב (שם) קציר ארצכם:

ולקיטתו כאחד - למעוטי תאנה וכיוצא בה, מן האילנות שנלקטים הפירות שמתבשלים בהם ראשון ראשון יד, דכתיב (שם) קציר משמע דבר הנקצר הרבה ביחד טו:

ומכניסו לקיום - למעוטי ירק טז שאינו מתקיים אלא מתעפש מיד, דכתיב (שם כג) פאת שדך בקצרך ואין הירק נקצר יז:

והתבואה והקטניות - תבואה מחמשת המינים, חטה ושעורה וכוסמת שבולת שועל ושיפון קטניות פולין ואפונים ועדשים ודומיהן:

בכלל הזה - להתחייב בפאה כשישלמו בהם כל התנאים הללו יט:

פירוש תוספות יום טוב

כל שהוא אוכל. כתב הר"ב למעוטי ספיחי סטיס הכי איתא בגמרא פרק ז' דשבת (דף סח.) וכתב הר"ש דנקט ספיחי ולא סטיס עצמו דפשיטא דלא חזי כלל. ומיהו בכל דוכתי נקט בלשון ספיחים במסכת שביעית (רפ"ז) דקתני ממין הצובעים ספיחי סטיס וקוצה ע"כ. [*וכדבריו הראשונים אלו כתבו התוס' פ"ז דשבת וכתבו עוד או שמא הן אוכל גמור ולא ממעטינן ע"כ. וכ"כ רש"י בפרק בא סימן דף נ ע"א אבל בשבת פ"ז כתב כתוס' דהגוזל ששם כתבו] התוס' דף קא דלהכי נקט ספיחים לפי שאין דרך ללקטם בשנה שנזרעים אלא לבסוף ארבע או חמש שנים שהשרשים מתפשטים בארץ ומשביחים ושורש שלהן עיקר ע"כ. ועי' בפי' הר"ב משנה ה' פרק ב' דכלאים [*ושם כתבתי פירוש של שם ספיחים. ועיין] ריש פרק ז' דשביעית:

ולקיטתו כאחד. כתב הר"ב למעוטי תאנה וכו' שנלקטים הפירות שמתבשלים בהן ראשון ראשון פי' באילן אחד בעצמו. וז"ל הרמב"ם בפ"ב ממתנות עניים יש באילן זה מה שנגמר היום ויש בו מה שנגמר לאחר כמה ימים. ועיין משנה ב' פרק ג'. ומ"ש הר"ב דכתיב קציר משמע דבר הנקצר הרבה ביחד. ולשון הר"ש דסתם קציר מתבשל ביחד:

ומכניסו לקיום. פי' הר"ב למעוטי ירק [*ולשון הר"ש רוב ירק קאמר דיש ירק חייב בפאה כגון שומים ובצלים כדתנן לקמן (פ"ג משנה ג') דהנהו מכניסן לקיום וכו' עכ"ל]. ועיין בפ"ג משנה ב' וג'. וכתב עוד [*הר"ב] דכתיב פאת שדך בקצרך ואין הירק נקצר וכ"פ הרמב"ם. ופירושם זה דחוק דאמאי תלי מתניתין טעמא במכניסו לקיום דהוה ליה למתלי טעמא בדבר הנקצר. והר"ש כתב ע"פ תורת כהנים (בפרשת קדושים) וסתם קציר מכניסו לקיום יצאו ירקות שאף על פי שלקיטתו כאחת אין מכניסו לקיום עד כאן. ולשון הרמב"ם אפשר ליישבו שז"ל ולא יפול על שדה ירק שם קצירה ונוכל לפרש שרוצה לומר שלא הונח שם קצירה על דבר שאין מכניסין אותו לקיום:

והתבואה והקטניות. בירושלמי דרשינן ובקצרכם אין לי אלא תבואה קטניות מנין תלמוד לומר ארצכם. הר"ש:

בכלל הזה. כתב הר"ב כשישלמו בהם כל התנאים הללו. וכן הם דברי הרמב"ם. ודברי תימה הם דהא ודאי שנשלמו בהם כל התנאים. וכן סתם הרמב"ם בפרק ב' ממ"ע וכתב כל הדומה לקציר בחמשה דרכים אלו הוא שחייב בפאה כגון התבואה והקטניות וכו'. ובכף נחת כתוב בכלל הזה לא ימצא כל כלל התנאים האמורים כי אם בתבואה וקטניות. ועיין בפרק ג' משנה ב' [*דלעולם לקיטתן כאחד ואולי דמשום תנאי דנשמר כתבו הר"ב ובפירוש הרמב"ם כשישלמו שהרי אפשר שיפקיר תבואתו וקטניותו]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יג) (על הברטנורא) ונקט ספיחי ולא סטיס עצמו דפשיטא דלא חזי כלל. הר"ש. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) פירוש באילן אחד בעצמו וז"ל הר"מ יש באילן זה מה שנגמר בו היום ויש בו מה שנגמר לאחר כמה ימים:

(טו) (על הברטנורא) לשון הר"ש דסתם קציר מתבשל ביחד:

(טז) (על הברטנורא) רוב ירק קאמר דיש ירק חייב בפאה כגון שומים ובצלים כדלקמן פ"ג מ"ו הנהו מכניסין לקיום. הר"ש:

(יז) (על הברטנורא) ופי' דחוק והר"ש כתב ע"פ ת"כ וסתם קציר מכניסן לקיום. יצאו ירקות שאע"פ שלקיטתו כא' אינו מכניסו לקיום:

(יח) (על המשנה) והתבואה. בירושלמי דרשינן ובקצרכם אין לי אלא תבואה קטניות מנין ת"ל ארצכם:

(יט) (על הברטנורא) ודברי תימה הם דהרי ודאי שנשלמו בהם כו' ולשון הר"מ בחבורו כל הדומה לקציר בה' דרכים אלו הוא שחייב בפאה כגון התבואה כו' ואולי משום נשמר כתב כן. תוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כלל אמרו כו':    כל דבר שהוא אוכל למעוטי ספיחי אסטיס עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט ע' במ"ש רפ"ק דמעשרות בשם תוס' ור"ש ז"ל. וראיתי להעתיק הנה כל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל. וז"ל כל שהוא אוכל בפ' כלל גדול דמס' שבת מפ' אוכל למעוטי ספיחי אסטיס וקוצה וכ' בתוס' דהא דנקט הני ולא קאמר כל דבר שאינו אוכל משום דהני חזי קצת לאכילה וקמ"ל דלא חשיבא אכילה דידהו ולהכי נקט ספיחי ולא נקט סטיס וקוצה עצמן דהנהו פשיטא דלא חזו כלל ויותר נכון לומר דמשום דתני בשביעית כלל גדול אמרו בשביעית כו' וקתני התם ספיחי אסטיס וקוצה דהן ממיני הצובעין אשמעי' דכלל דתנא גבי פאה הוא למעוטי כללא דתנא בשביעית וכ"כ רש"י ז"ל שם פ' כלל גדול וז"ל והאי דנקט הני ולא נקט שאר מינין שאינן ראויין לאכילה משום דאיידי דגבי שביעית תני להו די"ל שביעית נקט הכא גבי פאה ומעשר דליתנהו ע"כ והא דבמתני' דשביעית תנא ספיחין ולא תנא גרעינין אסטיס וקוצה עצמן דמשמע בריש פ' כלל גדול זוטא דהגרעינין מאכל אדם הן ועוד דבגרעינין לא שייך כלוי דהא כל זרע ואפי' דירק מתקיים כדאמרינן לקמן בפ' מלבנות אלא בגדולין שייך כלוי. דתנא בהדי אין מתקיים בארץ תני להו ולאו מאכל אדם הלכך תני ספיחי. ורש"י ז"ל כ' בפרק הגוזל קמא דמשום דבשביעית אסור לזרוע תני ספיחין. ונשמר. מפ' התם למעוטי הפקר כגון היוצא בשדה מופקרת. ונ"ל דהאי כללא אהני נמי ללקט ושכחה דהא בכולהו כתיב קציר. והאי נשמר דפאה לאו דהוא גופיה נשמר אלא שיהיה מין הנשמר ואע"פ שאין הוא עצמו נשמר דהא הפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בלשו"פ ופטור מן המעשר מ"ט תעזוב יתירא כתיב בהו כדאי' בפ' הזרוע. והא קבעי' נשמר אלא ש"מ מין נשמר קאמרי' וכ"כ הראב"ד ז"ל בפי' תו"כ. ועוד הק' הוא ז"ל דאמאי לא תני באילן אלא הני שמנה ותו לא והרי תפוחים ועוזרדים וערמורם ולוזים ואפרסקין ואגסין ושזפין ורימין ופרישין ותותים. ותירץ ז"ל שאפשר שיש באלו מינים שאין מכניסין אותן לקיום כגון תותים ואפרסקין ותפוחין ועוזרדין ופרישין והשאל אפשר כי לא היו אצלן מן המשומר שהיו רוב אותן המינים מצויין בהפקר ע"כ ונראה דמתותים אין כאן קושיא דאין לקיטתן כאחת והוו כתאנים. וגדוליו מן הארץ למעוטי כמהין פטריות דמאוירא קא רבו. ולקיטתן כאחת למעוטי תאנה שאין פירותיה מתבשלין כאחת והמתבשלין אינם ממתינין באילן עד שיגיעו חבריהם לבשול. אלא נופלין ולוקטין המתבשלין יום יום וה"ה כל אילנות דדמו לתאנה. ומכניסן לקיום לאוצר כדי לאכול ממנו בשאר ימות השנה למעוטי רוב ירקות דאע"ג דחייבין כולהו במעשר פטורין מן הפאה. ויש ירקות שמכניסן לקיום וחייבים בפאה כגון שומים ובצלים ולוף וקולקס. והתבואה והקטניות בכלל. בת"כ משמע דה"פ כל התבואה וכל הקטניות נכנס תוך הכלל הזה וליכא למעוטי בהו מידי דכי ממעטינן באילן ובירק הוא דממעטינן דאית בהו מינין דלית בהו הני תנאים דפרשינן. והכי איתא התם יכול הירק והקשואים והדלועין והאבטיחים והמלפפונות הכל בכלל ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום יצאו ירקות שאע"פ שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום יצאו תאנים שאע"פ שמכניסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת והתבואה והקטניות בכלל הזה. עכ"ל ז"ל:

והתבואה כו':    ס"א התבואה בלא וי"ו. ובירוש' דרשי' ובקוצרכם אין לי אלא תבואה קטניות מנין ת"ל ארצכם אלנות מנין ת"ל שדך:


פירושים נוספים

נוסחאות ופירושים

פירוש הרמב"ם (לפי התרגום הקדמון)

נאמר בכאן אוכל להוציא הכופר, ופירושו אלח"נא והלילוגא. והאצפור והם צמחים שיצבעו בהם מיני הצנענים והדומה להם, שאינם חייבים בפאה לפי שאמר הכתוב "ובקצרכם" (ויקרא יט), ומילת "קציר" נופלת על קצירת כל דבר הנאכל. ופירוש ונשמר שיהיה במשמרת, שכל דבר המופקר ואינו בשימור – אינו חייב בפאה, לפי שאמר הכתוב בענין פאה "תעזוב אותם" (שם). וכל זה הוא משולח ונעזב, רוצה לומר הפקר. וגידולו מן הארץ רוצה לומר שיהיהו לשרשיו שריגים נישתרגים תחת הארץ ובהם יפרה להוציאם, מכללם הכמהים והפטריות שאינם חייבים בפאה מפני שאמר הכתוב "מקציר ארצכם". ולקיטתו כאחת רוצה לומר שיאספיו כולם בפאה אחת, ואז יהיה חייב בפאה. להוציא התאנים והדומה להם שלא יאספו בפעם אחת עד שנתבשל זה אחר זה, שאין לנו לחייב בפאה אלא כל שיקצרוהו בפעם אחת, כי הוא לשון "קציר". ופירוש מכניסו לקיום רוצה לומר: אפשר בו להיות אצור וכמוס באסמים, להוציא מכללו הירקות כולם שאין לנו לחייב בפאה. אלא כל דבר הנאצר כגון שעורה, כמו שאמר הכתוב "פאת שדך לקצור", ולא יפול על שדה ירק שם "קציר". ושם "תבואה" נופל על חמשת המינים, והוא חיטה והוא שני מינים, והשעורה והוא שלושה מינים, ואלו הם חמשת מינים הנזכרים בכל מקום. ופירוש בכלל הזה כשנשלמו בהם אלו התנאים הראויים בחיוב פאה, ולפיכך יתחייבו בפאה.

פירוש הרא"ש

הערה (ה): והא דנקט למעוטי תאנה, לפי שפירותיה מפוזרים ביותר בבישולם, כדאיתא בריש חזקת הבתים (בבא בתרא כח ב): אכל תלתא פירי בתלתא יומי כגון תאנה ליהוי חזקה.