ברטנורא על פאה א

משנה פאה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

ברטנורא על · פאה · א · >>

(א)

אלו דברים שאין להם שיעור - מדאורייתא, אבל מדרבנן יש להם שיעור, דהא תנן בסיפא אין פוחתין לפאה מששים:

הפאה - שאדם חייב להניח בסוף שדהו לעניים, כדכתיב (ויקרא כג) לא תכלה פאת שדך בקצרך:

והבכורים - דכתיב (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, ולא נתנה תורה בהם שיעור :

והראיון - שחייב אדם להראות בעזרה בשלש רגלים, דכתיב (שם) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, וזאת הראיה אין לה שיעור דכל אימת דבעי עייל ומתחזי ונפיק. פירוש אחר עולת ראיה ושלמי חגיגה שחייב להביא כדכתיב (שם) ולא יראו פני ריקם, אין לה שיעור מדאורייתא דכתיב (דברים טז) איש כמתנת ידו, אלא שחכמים נתנו בה שיעור, העולה מעה כסף וחגיגה שתי כסף:

וגמילות חסדים - דבגופו, כגון ביקור חולים ולקבור מתים וכיוצא בהן, אבל גמילות חסדים דבממונו, כגון פדיון שבוים ולהלביש ערומים ולהאכיל את הרעבים וכיוצא בהן יש להן שיעור, שיתן בכל פעם שתבא מצוה כזו לידו חמישית מן הריוח שבנכסיו, ותו לא מחייב, דהכי אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. הלכך מבעי ליה לאינש לאפרושי חמישית הריוח בכל עת כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו שיקיימנו, ובהכי נפיק ידי חובתו:

ותלמוד תורה - אין לה שיעור דכתיב (יהושע א) והגית בו יומם ולילה:

ות"ת כנגד כולם - שקול כנגד כולם:

(ב)

אין פוחתין לפאה מששים - מדרבנן:

אע"פ שאמרו אין לפאה שיעור - מדאורייתא כדאמרן:

הכל לפי גודל השדה - אם שדהו גדולה ועניים מועטים נותן ומוסיף על ששים לפי גודל שדהו, ואם שדהו קטנה ועניים מרובים מוסיף על ששים לפי רוב העניים:

ולפי הענוה - אית דגרסי ענוה בוי"ו, כלומר לפי רוב ענותו ירבה לעניים, לשון וענותך תרבני (תהלים יח). ורמב"ם פירש לשון עניה כלומר מה שתענה הארץ. ואית דגרסי ענבה בבי"ת, ופירשו גודל הגרגרים וקטנן, שאם היו השבלים של שדה במקום אחד מלאות וטובות ובמקום אחר צנומות דקות לא יניח הפאה כולה מן הרעות אלא ישער ששים לרע וליפה:

(ג)

מתחלת השדה ומאמצעה – ואין צריך להניח פאה בסוף שדה, דכתיב (ויקרא יט): "לא תכלה פאת שדך לקצור" – אמרה תורה: תן פאה, ואף על פי שיש לך עדיין קמה לקצור.

ובלבד שיתן בסוף כשיעור – אף על גב דרבי קרא בתחלה ובאמצע, שיש תורת פאה למה שנתן מכל מקום – לא מפטר אלא אם כן נותן בסוף השדה תשלום שיעור אחד מששים עם מה שנתן באמצע ובתחלה. כן מוכח בירושלמי. ורמב"ם פירש: ובלבד שיתן בסוף כשיעור פאה הצריכה לכל השדה, שצריך שיניח בסוף השדה אחד מששים, חוץ ממה שהניח בתחלה ובאמצע.

אם שייר קלח אחד – בסוף השדה, והניח אותו לפאה – סומך עליו. וכל מה שהניח באמצע ובתחלה – תורת פאה עליו.

ואם לאו – שלא הניח אפילו קלח אחד בסוף השדה לפאה – הרי מה שהניח באמצע ובתחילה אינה חשובה פאה, אלא דין הפקר יש לה . ופליג אדרבי שמעון, דאמר דמכל מקום היא חשובה פאה, אלא דלא מפטר בעל השדה בהכי . והלכה כרבי שמעון.

(ד)

כל דבר שהוא אוכל - למעוטי ספיחי סטים , שאע"פ שהן אוכל על ידי הדחק לאו אוכל מקרו ואין חייבין בפאה, דכתיב (ויקרא יט) ובקצרכם, ואין קצירה אלא בדבר הראוי לאכילה:

ונשמר - למעוטי הפקר שאין לו שומרים שאינו חייב בפאה, דכתיב (שם) לעני ולגר תעזוב אותם, פרט להפקר שכבר נעזב:

וגידוליו מן הארץ - למעוטי כמהין ופטריות, שאין להם שורש בארץ וגדוליהם מן האויר, שאין חייבין בפאה דכתיב (שם) קציר ארצכם:

ולקיטתו כאחד - למעוטי תאנה וכיוצא בה, מן האילנות שנלקטים הפירות שמתבשלים בהם ראשון ראשון , דכתיב (שם) קציר משמע דבר הנקצר הרבה ביחד :

ומכניסו לקיום - למעוטי ירק שאינו מתקיים אלא מתעפש מיד, דכתיב (שם כג) פאת שדך בקצרך ואין הירק נקצר :

והתבואה והקטניות - תבואה מחמשת המינים, חטה ושעורה וכוסמת שבולת שועל ושיפון קטניות פולין ואפונים ועדשים ודומיהן:

בכלל הזה - להתחייב בפאה כשישלמו בהם כל התנאים הללו :

(ה)

האוג - אילן שהפרי שלו אדום, וקורין לו בלע"ז קורנ"י אולי"ס. ורמב"ם פירש שהוא צמח שמעבדים בו העורות וקורין לו בערבי סומא"ק, והאשכלות שלו ראויין לאכילה. ולאו דוקא אלו שמנה התנא חייבים בפאה ולא מיני אילנות אחרים, אלא אלו ודומיהן קאמר:

(ו)

לעולם הוא נותן משום פאה – מי שלא הניח פאה בשדה במחובר – חייב להפריש מן התלוש, והפאה שמפריש מן התלוש ונותן לעניים – פטורה מן המעשרות.

עד שימרח – שיעשה כרי וצבור של תבואה. אבל אם בא להפריש פאה אחר המירוח – צריך שיפריש התרומה והמעשרות תחלה, ואחר כך יטול הפאה, שאין פטור מן המעשרות אלא הפאה שנטלה קודם המרוח.

ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות – (משום הפקר) המפקיר תבואתו, ובא אחר וזכה בה – אין הזוכה בה חייב במעשרות, דכתיב (דברים יד): "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך" – יצא הפקר, שידך וידו שוין. אבל המפקיר תבואתו לאחר המרוח – אין ההפקר ההוא פוטר מן המעשר.

מאכיל לבהמה וכו' – ואפילו הוא עצמו מותר לכול אכילת עראי קודם מירוח, אבל הבהמה אוכלת אפילו אכילת קבע.

נוטל מן הגורן וזורע וכו' – דמן התורה הזורע פטור מן המעשר אפילו לאחר מרוח, דכתיב (שם): "עשר תעשר" – וזורע לא קרינן ביה "ואכלת". מיהו מדרבנן חייב. סבירא ליה לרבי עקיבא דקודם מרוח – פטור מן המעשר אפילו מדרבנן, ואין הלכה כרבי עקיבא.

שלקחו את הגורן – שקנו תבואה מן הגורן, וקנסו חכמים שיהיו חייבים להפריש תרומות ומעשרות ולתת אותם לכהנים ולוים אחרים, כדי שלא יהיו קופצים לקנות תבואה או יין לגתות ולגרנות. ואם קנו קודם מרוח, שעדיין לא הוקבעה תבואה זו למעשר – המעשרות שלהם.

המקדיש ופודה – המקדיש גרנו, ופדאו מיד הגזבר, והוא גדיש או קמה שלא הוקבע למעשר כשהיה ביד ההקדש – חייב הפודה להוציא ממנו המעשרות. אבל אם נתמרח הגורן ביד הגזבר, הואיל ובשעה שהיה ראוי שיוקבע למעשר, דהיינו בזמן המרוח היתה ביד ההקדש – אין הפודה חייב להוציא ממנו מעשרות, שההקדש פטור מן המעשרות: