עיקר תוי"ט על פאה א



משנה פאה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) אלו דברים. הא דלא תנן תרומה עמהן כיון דאיכא תרומת מעשר שיש לה שיעור לא נקט אף סתם תרומה. ירושלמי. ועוד יש לומר שהיא חלוק' מן השאר כדמפרש אח"כ בפאה בקש לעשות כל שדהו פאה עושה. בקש לעשות כל כריו תרומה אינו עושה. (ועוד יש לומר דלא תני רק מה שיש בהוספתן מצוה כדמשני בירושלמי אאינך שלא נשנו ע"ש ותרומה גדולה אדרבא מאכיל טבל לכהן שמוסיף אחר שנתן כשיעור. הר"ש. וצ"ע הא פאה נמי דכוותה ע"ל מ"ג וצ"ע). תוי"ט:

(ב) (על המשנה) הפאה. ועושה מצוה בהוספתו מיהו היכא דנתן פאה כדינו בסוף שדהו חייב במעשרות מה שהוסיף:

(ג) (על הברטנורא) ואף מדרבנן אין לה שעור:

(ד) (על הברטנורא) תקנת אושא הוא במסכת כתובות דף נ'. והשתא מדאורייתא אין שיעור לגמ"ח בממונו:

(ה) (על המשנה) שאדם אוכל. כתב הר"מ כי המצות כולם נחלקים בתחלה על שני חלקים. הא' במה שיש בינו ובין הקב"ה כגון ציצית ותפילין כו'. והב' מצות התלויות בתועלת ב"א קצתם עם קצתם כגון האזהרה על הגניבה וכגון הציווי באהבת איש את רעהו. וכשיעשה המצות שבחלק הא' יגמלהו הקב"ה עליהם לעוה"ב. וכשיעשה המצות שבחלק השני תחשב לו לצדקה לעוה"ב וימצא טובה בעוה"ז בעבור שנהג מן הטוב בין ב"א כו' וכל המצות שבין אדם לחבירו נכנסות בג"ח:

(ו) (על המשנה) והקרן. "והשיב את אשמו בראשו", תרגום "אשם" "קרן". ערוך. והרמב"ן כתב, שבעבור שהכח בקרנים, יקרא גוף הדבר קרנו:

(ז) (על המשנה) כבוד או"א. כתיב "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך", חד בעה"ז וחד בעה"ב. בגמילות חסדים כתיב: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". בהבאת שלום כתיב: "בקש שלום ורדפהו" כו', אתיא רדיפה מגמילות חסדים. בתלמוד תורה כתיב: "כי הוא חייך ואורך ימיך":

(ח) (על המשנה) ות"ת כו'. כי בת"ת יזכה האדם בכל זה שהתלמוד מביא לידי מעשה. הר"מ:

(ב)

(ט) (על הברטנורא) ותמיהני למה יוסיף שהרי הפאה נמי גדולה כשהיא ששים מהשדה הגדולה והרי העניים מועטים. והר"ש לא כתב דמוסיף אלא שלא יפחות מס' אף שהעניים מועטים:

(ג)

(י) (על המשנה) וכו' – ולא אמרינן ד"פאת שדך" משמע דווקא בסוף, כדמשמע לשון "פאה", ואם נתן מתחילה ומהאמצע, לא תקדש בדין פאה, ולחייב במעשר. הר"ש:

(יא) (על הברטנורא) אם שייר קלח אחד וכו', פירש הר"ב: בסוף השדה, והניח אותו לפאה – והתוי"ט הקשה על זה. ומחוור פירוש הר"ש: אם שייר קלח אחד וכו', כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי, דיכול להוסיף על המחובר, ויש לו תורת פאה לפטור מן המעשר. ואם לאו, כלומר שכבר תלשו, אינו נותן אלא משום הפקר, דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה, ואינו נפטר מן המעשר עד שיפקיר. ועיין עוד:

(יב) (על הברטנורא)משום הפקר – ונפקא מינה, דהפקר, בין לעניים בין לעשירים, מה שאין כן פאה, דלעני וכו'. אבל לעניין מעשר, פאה נמי פטור, כדתנן בסוף פרקין. תוי"ט:

(ד)

(יג) (על הברטנורא) ונקט ספיחי ולא סטיס עצמו דפשיטא דלא חזי כלל. הר"ש. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) פירוש באילן אחד בעצמו. וז"ל הר"מ: יש באילן זה מה שנגמר בו היום, ויש בו מה שנגמר לאחר כמה ימים:

(טו) (על הברטנורא) לשון הר"ש: דסתם קציר מתבשל ביחד:

(טז) (על הברטנורא) רוב ירק קאמר, דיש ירק חייב בפאה, כגון שומים ובצלים, כדלקמן פ"ג מ"ו, הנהו מכניסין לקיום. הר"ש:

(יז) (על הברטנורא) ופירושו דחוק. והר"ש כתב על פי תורת כהנים: וסתם קציר מכניסן לקיום. יצאו ירקות, שאע"פ שלקיטתו כאחת אינו מכניסו לקיום:

(יח) (על המשנה) והתבואה. בירושלמי דרשינן: "ובקצרכם", אין לי אלא תבואה, קטניות מנין? תלמוד לומר "ארצכם":

(יט) (על הברטנורא) ודברי תימה הם דהרי ודאי שנשלמו בהם כו'. ולשון הר"מ בחבורו: כל הדומה לקציר בה' דרכים אלו הוא שחייב בפאה, כגון התבואה כו'. ואולי משום נשמר כתב כן. תוי"ט:

(ה)

(כ) (על הברטנורא) אבל בריש דמאי כתב בשמו שהם אילנות. והכא נמי יש לומר דהכא גם כן אילן. ובירושלמי: אילנות מנין? תלמוד לומר שדך. ואיכא דיליף מכרם וזית:

(ו)

(כא) (על הברטנורא) ופ"ד מ"ח פירש כשהוא משוה פני הכרי ברחת. פי' מריחה מריקה והושאלה זאת המלה בענין השלמת צרכי הזרע עד שלא ישאר בו אלא שיוליכו אל בית האוצר והוא דומה כמו הממרק לכלים רפ"י דמקוואות (וע"ש בר"מ) ועיין יומא פרק ג' משנה ד' שעושין כשנשלם הכלי. הר"מ:

(כב) (על הברטנורא) נראה לי דסמך אמ"ש גבי פאה שצריך שיפריש תרומה ומעשר תחלה ואח"כ יטול הפאה הורה לנו שהמצוה היא שיפריש כו' [כדדרשינן משנה י"א פרק ה' דמעשר שני הא אם הקדים כו'. א"נ פן לא יפרישו העניים והמכשלה הזאת תחת ידיו יהיה. וה"נ בהפקר דכותה בפאה ועמ"ש מ"ב פ"ג דדמאי. תוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם. הר"מ:

(כד) (על הברטנורא) ואשמעינן המקדיש דאע"ג דמתחלה היתה ג"כ התבואה שלו. ה"א דכי הדר ופדאה אע"ג דלאחר מירוח הוא שפיר קרינן ביה תבואת זרעך קמ"ל דלא. תוי"ט: