משנה פאה א ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק א · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

נותנין י פאה מתחלת השדה ומאמצעה.

רבי שמעון אומר, ובלבד שיתן בסוף כשיעור.

רבי יהודה אומר, אם שייר קלח אחד, סומך לו משום פאה.

ואם לאו, אינו נותן אלא משום הפקר.

משנה מנוקדת

[עריכה]

נוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁעוּר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד, סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה;
וְאִם לָאו, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר.

נוסח הרמב"ם

נותנין פאה מתחילת השדה ומאמצעה רבי שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף כשעור רבי יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר.

פירוש הרמב"ם

דעת תנא קמא שיעזוב הפאה מאיזה צד שירצה. ור' שמעון אומר שהיא פאה מכל מקום שיניחנה, אך לא תעלה לו מצות פאה עד שיעזוב בקצה שדה על כל פנים כשיעור פאה הראויה לשדה ההיא, מפני הרמאים, שהם קוצרים פאות השדה, וכשנשאל אותם אומרים: במקום אחר נניחנה, וכן יאמרו לכל מי שיראם, והם קוצרים בכל מקום, עד שיקצרו כל השדה.

ור' יהודה אומר, שהמניח באיזה מקום שירצה, או בקצה [נ"א: בתחילת] השדה או באמצעה, אינו פאה בשום פנים, אבל הוא הפקר, ולא נקרא פאה משיניח בתחילת השדה או באמצעיתו, אלא אם כן הניח בקצה השדה ואפילו שורש אחד לפאה, ויעזוב כל מה שיעזוב בזולת המקום ההוא נסמך אל השורש ההוא; והוא מה שיאמרו: סומך לו משום פאה. ופירוש שייר, השאיר והותיר. ופירוש הפקר, הדבר המשולח לכל בני אדם לקחתו, כמו שיתבאר בזו המסכתא.

ודע, כי הפאה היא לעניים בלבד. ופירוש משום, מצד כך וכך. ומי שאומר שהפאה שהניח בתחילת השדה או באמצע השדה הפקר, רוצה לומר: הוא מותר לכל בני אדם. ור' שמעון אומר שהוא פאה ואף על פי שלא עלתה לו מצות פאה עד שיניחנה בסוף השדה; לא יתירוהו אלא לעניים בלבד. והלכה כר' שמעון:

פירוש רבינו שמשון

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מתחלת השדה ומאמצעה – ואין צריך להניח פאה בסוף שדה, דכתיב (ויקרא יט): "לא תכלה פאת שדך לקצור" – אמרה תורה: תן פאה, ואף על פי שיש לך עדיין קמה לקצור.

ובלבד שיתן בסוף כשיעור – אף על גב דרבי קרא בתחלה ובאמצע, שיש תורת פאה למה שנתן מכל מקום – לא מפטר אלא אם כן נותן בסוף השדה תשלום שיעור אחד מששים עם מה שנתן באמצע ובתחלה. כן מוכח בירושלמי. ורמב"ם פירש: ובלבד שיתן בסוף כשיעור פאה הצריכה לכל השדה, שצריך שיניח בסוף השדה אחד מששים, חוץ ממה שהניח בתחלה ובאמצע.

אם שייר קלח אחד – בסוף השדה, והניח אותו לפאה – סומך עליו. וכל מה שהניח באמצע ובתחלה – תורת פאה עליו.

ואם לאו – שלא הניח אפילו קלח אחד בסוף השדה לפאה – הרי מה שהניח באמצע ובתחילה אינה חשובה פאה, אלא דין הפקר יש לה יא. ופליג אדרבי שמעון, דאמר דמכל מקום היא חשובה פאה, אלא דלא מפטר בעל השדה בהכי יב. והלכה כרבי שמעון.

פירוש תוספות יום טוב

נותנין פאה מתחילת השדה ומאמצעה. ולא אמרינן דפאת שדך משמע דוקא בסוף כדמשמע לשון פאה ואם נתן מתחילה ומאמצע לא תקדש בדין פאה ולחייב במעשר. הר"ש:

ובלבד שיתן בסוף כשיעור. כתב הר"ב והרמב"ם פירש ובלבד שיתן בסוף כשיעור פאה הצריכה לכל השדה וכו' חוץ ממה שהניח בתחילה ובאמצע. כן כתב בפירושו אבל בחיבורו בפ"ב ממתנות עניים כתב וז"ל וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה ע"כ. והדין עמו שחזר בו מפירושו שכן הוא בירושלמי. ראשונה מהו. מן מה דתני הרי זו פאה וצריך ליתן בסוף כשיעור. הדא אמרה קדשה משום פאה. מהו כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר. אפשר לומר קדשה משום פאה ותימר כשיור [כשיעור כצ"ל] כל שדהו אלא כשיעור המשתייר:

אם שייר קלח אחד וכו'. פירש הר"ב בסוף השדה והניח אותו לפאה וקשה דלתני אם נתן קלח אחד בסוף כלשון ר"ש. וע"ק ואם לאו אינו נותן לא נתן הל"ל שהרי כבר נתן. ומיהו בזה יש לומר דלהכי קתני נותן משום הפקר דעד השתא לא הוה משום הפקר. ולהכי אם עדיין לא לקחוהו עניים צריך שיתן ויפקירם בין לעניים בין לעשירים. אלא קושיא הראשונה מיהו במקומה עומדת. והר"ש פירש בענין אחר וז"ל אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי דיכול להוסיף על המחובר. ויש לו תורת פאה לפטור מן המעשר. ואם לאו כלומר שכבר תלשו אינו נותן אלא משום הפקר דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה ואינו נפטר מן המעשר אלא אם כן הפקיר אף לעשירים כבית הלל דפ"ו. אבל היכא דלא נתן כלל מן המחובר מודה ר"י דנותן מן התלוש כדמוכח בתוספתא עכ"ל. ומפי הר"ר טעבלין מירושלים תוב"ב שמעתי בשם רבו מהור"ר יוסף אשכנזי שפירש למשנתנו דהכי קאמר אם שייר קלח וכו' כלומר שלא נתן כשיעור אחד מששים ואפי' לא שייר אלא כנגד קלח אחד שלא נתן עליו פאה. סומך לו משום פאה כלומר רשאי להוסיף וליתן ככל שיעור פאה. וכההיא דתנינן במשנה ג' פרק ד' דתרומות לענין תרומה עלה בידו מששים ואחת תרומה. ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד. ואם לאו כלומר שלא שייר כלל אלא שנתן כשיעור ששים על הכל כל מה שיתן אח"כ אינו נותן אלא משום הפקר כדתנן נמי התם עלה בידו אחד מששים תרומה ואין צריך לתרום. חזר והוסיף חייב במעשרות והכי נמי דכותה שאם יפטר ממעשרות צריך להפקירם:

משום הפקר. ונפקא מינה דהפקר בין לעניים בין לעשירים משא"כ פאה דלעני וכו' אבל לענין מעשר פאה נמי פטור כדתנן בסוף פרקין:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(י) (על המשנה) וכו' – ולא אמרינן ד"פאת שדך" משמע דווקא בסוף, כדמשמע לשון "פאה", ואם נתן מתחילה ומהאמצע, לא תקדש בדין פאה, ולחייב במעשר. הר"ש.

(יא) (על הברטנורא) אם שייר קלח אחד וכו', פירש הר"ב: בסוף השדה, והניח אותו לפאה – והתוי"ט הקשה על זה. ומחוור פירוש הר"ש: אם שייר קלח אחד וכו', כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי, דיכול להוסיף על המחובר, ויש לו תורת פאה לפטור מן המעשר. ואם לאו, כלומר שכבר תלשו, אינו נותן אלא משום הפקר, דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה, ואינו נפטר מן המעשר עד שיפקיר. ועיין עוד.

(יב) (על הברטנורא)משום הפקר – ונפקא מינה, דהפקר, בין לעניים בין לעשירים, מה שאין כן פאה, דלעני וכו'. אבל לעניין מעשר, פאה נמי פטור, כדתנן בסוף פרקין. תוי"ט.

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

נותנין פאה:    פי' סמ"ג שם סי' רפ"ד דהאי נותנין הוי בדיע' דתניא אר"ש מפני ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף השדה וכו' ע"כ. ואפשר שר"ל דאע"ג דהכא נמי במתני' ר"ש פליג מ"מ הא מודה לת"ק שאם עבר והפריש פאה מתחלתה או מאמצעיתה ששם פאה עליה ופטורה מן המעשר:

ובלבד:    ס"א גרסי' בלבד בלא וי"ו וז"ל הר"ש שירלי"ו ז"ל ובלבד שיתן בסוף כשיעור. בירוש' מפ' כשיעור המשתייר מלקצור אחר שהניח הפאה. רי"א וכו' ר"י פליג אדר"ש וס"ל דכי יהיב פאה באמצע במחובר ובקש להוסיף א"ל שם פאה אלא כשיניח בסוף במחובר קלח א' לפחות. ושייר קלח א' דקא' אסוף דר"ש קסמיך. וסומך פאה שהניח באמצע או בתחלה אל קלח שבסוף ואפילו הניח בתחלה או באמצע כשיעור ס' ויותר מניח בסוף קלח א' וטופל הראשון אליו כדאי' בירושלמי. ואם לא הניח קלח במחובר בסוף אין לפאה של אמצע או של תחלה שם פאה דאין פאה במחובר אלא בסוף אלא נותן משום הפקר ויפקיר לעניים ולעשירים. וה"מ משום דהניח הפאה שלא במקומה. אבל אם כלה שדהו ולא הניח פאה כלל במחובר מודה ר"י דחזרה פאה לעמרים. וכיון דחזרה יהיב בין מן העומרים דתחלה או דאמצע או דסוף דכיון דחזרה אכולן הוא דחזרה. והכי איתא בתוס' רי"א אם שייר קלח א' סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר אר"י בד"א בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף לא נתן מן הקמה נותן מן העמרים וכו'. פי' בד"א דאינו נותן אלא משום הפקר בשכבר נתן בתחלה או באמצע שיעור במחובר ובקש להוסיף ליתן להם בתלוש וכן פי' רשב"א ז"ל עכ"ל ז"ל:

רי"א אם שייר כו':    פי' הרא"ש ז"ל מלתא באפי נפשה היא ומיירי בשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף כו' אא"כ הפקיר לעניים ולעשירים כשמטה כב"ה כך פי' ר"ש ז"ל. ונ"ל דאף ב"ש מודו דחייב במעשר כי לא הפקיר מה שהוסיף בתלוש אלא לשם פאה הוסיף ואין עליו תורת פאה והוי פאה בטעות וחייב במעשר כו' והרמב"ם ז"ל פי' דר"י קאי אמילתיה דת"ק ור"ש וכו'. ובירו' מפ' טעמא דת"ק ור"ש. ר' יוסי בשם ר"ל פי' טעמא דת"ק דכתיב ובקוצרכם מה ת"ל לקצור קרא יתירה ללמד או מתחלת השדה או מאמצעה יכול לתת פאה. ור' יונה בשם ר"ל פי' טעמא דר"ש לקצור יתירה אתא לאשמעי' שאם נתן פאה בתחלת השדה ומאמצעה קדשה היא ותורת פאה עליה להפטר מן המעשר שגם היא נקראת פאה למה שכבר קצר ומיהו לא מפטר בהכי עד שיתן בסוף כשיעור. ואם לא הניח פאה בסוף השדה על שארית התבואה שקצר אחר פאה ראשונה צריך ליתן פאה מן התלוש. ולפי' הרמב"ם ז"ל דס"ל דר"י בא לחלוק דריש ר"י הכי ובקוצרכם לא תכלה פאת שדך שאתה חייב להניח פאה בסוף השדה וסיפיה דקרא דאמר פאת שדך לקצור ה"ק אם הנחת פאה בסוף אפי' קלח א' אז גם הפאה שהנחת מתחלת השדה הויא פאה והיינו דמסיים פאת שדך לקצור. אבל אם לא קיימת פאה שבסוף גם מה שהנחת בתחלה לא הויא פאה ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל. לשון המתחיל ובלבד שיתן בסוף כשיעור אע"ג וכו' עד כן מוכיח בירושלמי. אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל כן מוכיח וכו' שפי' פי' כשיעור. כשיעור המשתייר ע"כ. עוד כתב החכם הנ"ל על מה שפי' ר"ע ז"ל בלשון אם שייר וכו' אלא דין הפקר יש לה. וז"ל ונ"ל שפי' זה דחוק מאד הוא דהיאך י"ל דין הפקר והלא לא נתן משום הפקר רק לשם פאה ועוד מהו הלשון אינו נותן הול"ל אינו ניתן דהוה משמע לשעבר. לכן נ"ל הפי' כך ר"י סבר אם שייר קלח א' סומך לו משום פאה ר"ל אם שייר קלח א' בשיעור פאה שנתן בתחלה או באמצע כגון שנתן ס' פחות קלח א' יכול ליתן בסוף אפי' הרבה והכל משום פאה כיון שיש בה קלח א' של חיוב פאה. ואם לאו שהניח מתחלת השדה או מאמצעה שיעור פאה א"כ פטור הוא משום חיוב פאה ואפ"ה מי שרוצה להניח בסוף שדהו לא יתן משום פאה רק יתן משום הפקר ופליג אר"ש דאמר אינו יוצא משום פאה עד שיתן בסוף השדה תשלום שיעור הפאה עכ"ל ז"ל: זו ההגה"ה מצאתי מטושטשת הרבה ונראה שהיא מה"ר יהוסף ז"ל וז"ל. זה הפי' שהביא הר"ע ז"ל אא"כ נותן בסוף השדה תשלום שיעור א' מס' עם מה שנתן אינו נ"ל כלל דא"כ הול"ל ובלבד שיתן גם בסוף. ע"כ נראה דבודאי צריך ליתן גם בסוף כשיעור כל הפאה משום גזל עניים ומשום בטול עניים כו' ור"י בא להוסיף ולומר שאפי' כל שדהו יכול לעשות פאה ובלבד שישייר קלח א' לעצמו דהיינו שיתחיל לקצור קלח א' ואותו קלח ישייר לעצמו ולא יתן כל השדה פאה לעניים אבל אם לא שייר לעצמו א"ל דין פאה להיותו פטור מן המעשרות אא"כ הפקיר. ובירושלמי קא' דר"ש סובר דצריך ליתן בסוף א' מס' על כל השדה כולה או מ"מ צריך ליתן א' מס' מהנשאר מן השדה כולה. ולא יתן א' מס' מן הפאה עצמה שנתן בתחלה ובאמצע בסוף. ע"כ. ועי' בס' קרבן אהרן פ"א דפ' קדושים ותוסיף לקח טוב בכולה מתני':


פירושים נוספים


פירוש הרמב"ם (לפי התרגום הקדמון)

דעת תנא קמא שיעזוב הפאה מאיזה צד שירצה, ורבי שמעון אומר שהוא פאה מכל מקום שיניחנה, אך לא תעלה לו מצות פאה עד שיעזוב בקצה שדה על כל פנים כשיעור פאה הראויה לשדה ההיא, מפני הרמאים, שהם קוצרים פאות השדה, וכשנשאל אותם אומרים: במקום אחר נניחנה. וכן יאמרו לכל מי שיראם והם קוצרים בכל מקום, עד שיקצרו כל השדה.

ורבי יהודה אומר שהמניח באיזה מקום שירצה או בקצה השדה או באמצע אינו פאה בשום פנים, אבל הוא הפקר, ולא נקרא פאה משיניח בתחילת השדה או באמצעיתו, לא אם כן הניח בקצה השדה ואפילו השורש ההוא, מה שיאמרו סומך לו משום פאה:

ופי' שייר, השאיר והותיר:

ופירוש הפקר, הדבר המשולח לכל בני אדם לקחתו, כמו שיתבאר בזו המסכתא. ודע כי הפאה היא לעניים בלבד. ופי' משום, מצד כך וכך. ומי שאומר שהפאה שהניח בתחילת השדה או פאה, ואע"פ שלא עלתה לו מצות פאה עד שיניחנה בסוף השדה, לא יתירהו אלא לעניים בלבד. והלכה כרבי שמעון:

פירוש הרא"ש

הערה (ד): ולי נראה דאף רבי שמעון מודה שחייב במעשר כי לא הפקיר מה שהוסיף בתלוש אלא לשם פאה הוסיף, ואין עליו תורת פאה והוי פאה בטעות וחייב מעשר. אבל אם לא נתן פאה כלל מן המחובר מודה רבי יהודה דנותן מן התלוש, והכי איתא בתוספתא, אמר רבי יהודה במה דברים אמורים, בזמן שנותן את הפאה וכו', לא נתן מן הקמה נותן מן העומרים וכו' עד מירחו מעשר ונותן לו.