משנה פאה א ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק א · משנה ג | >>
נותנין י פאה מתחילת השדה ומאמצעה.
רבי שמעון אומר: ובלבד שיתן בסוף כשיעור.
רבי יהודה אומר: אם שייר קלח אחד, סומך לו משום פאה; ואם לאו, אינו נותן אלא משום הפקר.
נוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁעוּר.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד, סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה;
- וְאִם לָאו, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר.
נותנין פאה - מתחילת השדה, ומאמצעה.
- רבי שמעון אומר: ובלבד שיתן בסוף כשעור.
- רבי יהודה אומר:
- אם שייר קלח אחד - סומך לו משום פאה;
- ואם לאו - אינו נותן אלא משום הפקר.
דעת תנא קמא, שיעזוב הפאה מאיזה צד שירצה.
ורבי שמעון אומר, שהיא פאה מכל מקום שיניחנה, אך לא תעלה לו מצוות פאה עד שיעזוב בקצה שדה על כל פנים כשיעור פאה הראויה לשדה ההיא, מפני הרמאים שהם קוצרים פאות השדה, וכשנישאלם אומרים: במקום אחר נניחנה, וכן יאמרו לכל מי שיראם, והם קוצרים בכל מקום, עד שיקצרו כל השדה.
ורבי יהודה אומר, שהמניח באיזה מקום שירצה, או בקצה [נ"א: בתחילת] השדה או באמצע, אינו פאה בשום פנים, אבל הוא הפקר, ולא נקרא פאה משיניח בתחילת השדה או באמצעיתו, אלא אם כן הניח בקצה השדה ואפילו שורש אחד לפאה, ויעזוב כל מה שיעזוב בזולת המקום ההוא נסמך אל השורש ההוא; והוא מה שיאמרו: סומך לו משום פאה. ופירוש שייר - השאיר והותיר. ופירוש הפקר - הדבר המשולח לכל בני אדם לקחתו, כמו שיתבאר בזו המסכתא.
ודע, כי הפאה היא לעניים בלבד. ופירוש משום מצד כך וכך. ומי שאומר שהפאה שהניח בתחילת השדה או באמצע השדה הפקר, רוצה לומר: הוא מותר לכל בני אדם.
ורבי שמעון אומר, שהוא פאה ואף על פי שלא עלתה לו מצוות פאה עד שיניחנה בסוף השדה; לא יתירהו אלא לעניים בלבד.
והלכה כרבי שמעון:
מתחלת השדה ומאמצעה — לפי שאמרה תורה: פאה בסוף שדהו, כדמשמע לשון "פאה", איצטריך לאשמעינן דבתחלה ובאמצע נמי קדשה ופטורה מן המעשר. ובירושלמי שם (הלכה ג') מרבי לה מדכתיב "לקצור" (יתירה), אפילו יש לו קמה לקצור.
רבי שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור. כשיעור המשתייר נותן, כדמוכח בירושלמי. ואיצטריך לאשמעינן, דלא תימא כיון שנתן בתחלה או באמצע כבר נפטר כל השדה מן הפאה אף על פי שאין בו אחד מששים, ואם יתן בסוף להשלים יתחייב במעשר, קא משמע לן דאדרבה, גם בסוף נמי חייב בפאה. ולפרושי מילתא דתנא קמא קאתי ולא פליג, וכן רבי יהודה נמי לא לאיפלוגי אדרבי שמעון קאתי, דבמילתא אחריתי איירי רבי יהודה. ומיהו לשון התוספתא (פרק א') משמע דרבי שמעון פליג אתנא קמא, ולתנא קמא יכול ליתן פאה בכל עניין שירצה, בין מתחלה בין באמצע בין בסוף, ומיפטר שדהו מפאה. ורבי שמעון סבר דאף על גב דרבי קרא בתחלה ובאמצע, שיש תורת פאה למה שנותן, מכל מקום לא מיפטר אלא אם כן נותן בסוף. והא דמסיק בירושלמי דנותן לרבי שמעון כשיעור המשתייר יש לפרש בשני עניינים, כגון שהשלים בסוף עד ששים עם מה שהוא נותן בתחלה ובאמצע, כדפרשינן, אי נמי האי משתייר – על התבואה הנשארת קאמר דנותן ממנה, שלא תאמר ששים בכל השדה שהיתה מקודם שנתן בכלל נותן עתה בסוף.
אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה — כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי, דיכול להוסיף על המחובר ויש לתוספת תורת פאה לפטור מן המעשר. ואם לאו, כלומר שכבר תלשו, אין נותן אלא משום הפקר, דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה ואין נפטר מן המעשר אלא אם כן הפקיר אף לעשירים כשמיטה, כבית הלל דלקמן פרק ו' (מ"א). אבל היכא דלא נתן כלל מן המחובר מודה רבי יהודה דנותן מן התלוש כדמוכח בתוספתא.
הבקר — כמו הפקר.
ירושלמי (שם) — ראשונה מהו? מן מה דתני: הרי זו פאה, וצריך ליתן בסוף כשיעור – הדה אמרה קדשה משום פאה. מה כשיעור כל שדהו, או כשיעור המשתייר? אפשר לומר קדשה משום פאה, ותימר כשיעור כל שדהו? אלא כשיעור המשתייר. רבי חייא בשם רבי יוחנן: במחובר; רבי יסא בשם רבי יוחנן: בתלוש. מה במתכוין לפטור את שדהו או לא? נשמעינה מן הדא, דאמר רבי יסא בשם רבי יוחנן: לעולם הוא מוסיף והולך. מה אנן קיימין? אם במתכוין לפטור את שדהו, כבר נפטרה! אלא כי אנן קיימין, בשאין מתכוין לפטור את שדהו. פירוש, "ראשונה מהו?" בעיא היא, בתחילה או באמצע אם היא פאה לר' שמעון אי לא, ופשיט לה דקדשה מדתני רבי שמעון בתוספתא: הרי זו פאה וצריך שיתן בסוף כשיעור, והדר מיבעיא ליה אם כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר, וקא מתמה, איך אפשר לומר דקדשה משום פאה אם תאמר דצריך ליתן כשיעור כל שדהו, מה בעיא היא, הא דקאמר ר' יוסי דבתלוש הויא פאה, במתכוין לפטור שדהו, שלא נתן במחובר את דינו, או אפילו בנתן במחובר כל דינו? ופשיט לה מאידך מלתא דר' יוסי, דקתני דלעולם מוסיף, דמשמע לעולם אפילו בתלוש, ומשמע מוסיף אף על פי שכבר נפטר שדהו, והשתא דר' יוסי דלא כרבי יהודה, וצריך לומר לר' יוסי דרבי שמעון פליג עליה בהא ולא כמו שפירשתי במתניתין דלא פליגי(ד). והא דפירשנו בריש פירקין דהיכא דכבר נפטר וחזר והוסיף, חייב במעשרות – היינו היכא דנתן פאה כדינו בסוף שדה; אבל הכא איירינן בנתן בתחילת שדה או באמצעה.
תניא בתוספתא: נותן אדם פאה בתחילת השדה, באמצע, ובסוף. ואם נתן בין בתחילה, בין באמצע, בין בסוף – יצא. רבי שמעון אומר: אם נתן בין בתחילה, בין באמצע, בין בסוף – הרי זו פאה, וצריך שיתן בסוף כשיעור. ר' יהודה אומר: אם שייר קלח אחד, סומך לו נותן משום פאה; ואם לאו, אינו נותן אלא משום הפקר. אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים, בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף. לא נתן מן הקמה, נותן מן העומרים. לא נתן מן העומרים, נותן מן הגדיש. לא נתן מן הגדיש, נותן מן הכרי, עד שלא מירחו. מירחו, מעשר ונותן לו. אמר רבי שמעון: מפני ארבעה דברים לא יתן אדם פאה אלא בסוף: מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, מפני מראית העין, ומפני הרמאים. מפני גזל עניים כיצד? שלא יראה שעה שאין אדם, ויאמר לקרובו עני: בא וטול לך פאה זו. מפני ביטול עניים כיצד? שלא יהו עניים יושבים ומשמרים כל היום ויאמרו: עכשיו נותן פאה, עכשיו נותן פאה; אלא מתוך שנותנה בסוף, הולך ועושה מלאכתו, ובא ונוטלה באחרונה. מפני מראית העין כיצד? שלא יהיו עוברים ושבים אומרים: ראו פלוני שקצר את שדהו ולא נתן פאה, שהרי אמרה תורה: "לא תכלה פאת שדך". מפני הרמאים כיצד? שלא יאמרו: כבר נתננו. דבר אחר: שלא יניח את היפה ויתן מן הרע. פירוש אם נתן, רישא קתני נותן לכתחילה והכא קתני אם נתן דיעבד? אלא חדא מינייהו בנתן בשניים ושלשה מקומות אחד מששים בכל השדה.
סומך לו — נותן משום פאה. במתניתין קתני: סומך משום פאה. מירחו, מעשר ונותן לו — אבל מן העיסה לא, דקסבר שינוי קונה, כדאמרינן בריש הגוזל קמא (בבא קמא צד א), ור' ישמעאל פליג התם ואמר: אף מפריש מן העיסה ונותן לו, משום דשינוי אינו קונה. אי נמי משום "תעזוב" יתירא. והאי מעשר ונותן לו, ואפילו מיפטר מדאורייתא, מיחייב מדרבנן כיוון דמירחו, כדאשכחן בפרק כיצד מברכין (ברכות מ ב), דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: הלקט והשכחה והפאה שעשאן לגורן - הוקבעו.
מפני הרמאים — בפרק במה מדליקין (שבת כג א) מייתי לה, וקתני משום לא תכלה, ולא קתני מפני הרמאים, ופריך עלה, אטו כולהו לאו משום "לא תכלה" נינהו? אמר רבא: מפני הרמאים. ועל פי מסקנא דהתם כתבו כאן כן.
מתחלת השדה ומאמצעה – ואין צריך להניח פאה בסוף שדה, דכתיב (ויקרא יט): "לא תכלה פאת שדך לקצור" – אמרה תורה: תן פאה, ואף על פי שיש לך עדיין קמה לקצור.
ובלבד שיתן בסוף כשיעור – אף על גב דרבי קרא בתחלה ובאמצע, שיש תורת פאה למה שנתן מכל מקום – לא מפטר אלא אם כן נותן בסוף השדה תשלום שיעור אחד מששים עם מה שנתן באמצע ובתחלה. כן מוכח בירושלמי. ורמב"ם פירש: ובלבד שיתן בסוף כשיעור פאה הצריכה לכל השדה, שצריך שיניח בסוף השדה אחד מששים, חוץ ממה שהניח בתחלה ובאמצע.
אם שייר קלח אחד – בסוף השדה, והניח אותו לפאה – סומך עליו. וכל מה שהניח באמצע ובתחלה – תורת פאה עליו.
ואם לאו – שלא הניח אפילו קלח אחד בסוף השדה לפאה – הרי מה שהניח באמצע ובתחילה אינה חשובה פאה, אלא דין הפקר יש לה יא. ופליג אדרבי שמעון, דאמר דמכל מקום היא חשובה פאה, אלא דלא מפטר בעל השדה בהכי יב. והלכה כרבי שמעון.
נותנין פאה מתחילת השדה ומאמצעה. ולא אמרינן דפאת שדך משמע דוקא בסוף כדמשמע לשון פאה ואם נתן מתחילה ומאמצע לא תקדש בדין פאה ולחייב במעשר. הר"ש:
ובלבד שיתן בסוף כשיעור. כתב הר"ב והרמב"ם פירש ובלבד שיתן בסוף כשיעור פאה הצריכה לכל השדה וכו' חוץ ממה שהניח בתחילה ובאמצע. כן כתב בפירושו אבל בחיבורו בפ"ב ממתנות עניים כתב וז"ל וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה ע"כ. והדין עמו שחזר בו מפירושו שכן הוא בירושלמי. ראשונה מהו. מן מה דתני הרי זו פאה וצריך ליתן בסוף כשיעור. הדא אמרה קדשה משום פאה. מהו כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר. אפשר לומר קדשה משום פאה ותימר כשיור [כשיעור כצ"ל] כל שדהו אלא כשיעור המשתייר:
אם שייר קלח אחד וכו'. פירש הר"ב בסוף השדה והניח אותו לפאה וקשה דלתני אם נתן קלח אחד בסוף כלשון ר"ש. וע"ק ואם לאו אינו נותן לא נתן הל"ל שהרי כבר נתן. ומיהו בזה יש לומר דלהכי קתני נותן משום הפקר דעד השתא לא הוה משום הפקר. ולהכי אם עדיין לא לקחוהו עניים צריך שיתן ויפקירם בין לעניים בין לעשירים. אלא קושיא הראשונה מיהו במקומה עומדת. והר"ש פירש בענין אחר וז"ל אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי דיכול להוסיף על המחובר. ויש לו תורת פאה לפטור מן המעשר. ואם לאו כלומר שכבר תלשו אינו נותן אלא משום הפקר דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה ואינו נפטר מן המעשר אלא אם כן הפקיר אף לעשירים כבית הלל דפ"ו. אבל היכא דלא נתן כלל מן המחובר מודה ר"י דנותן מן התלוש כדמוכח בתוספתא עכ"ל. ומפי הר"ר טעבלין מירושלים תוב"ב שמעתי בשם רבו מהור"ר יוסף אשכנזי שפירש למשנתנו דהכי קאמר אם שייר קלח וכו' כלומר שלא נתן כשיעור אחד מששים ואפי' לא שייר אלא כנגד קלח אחד שלא נתן עליו פאה. סומך לו משום פאה כלומר רשאי להוסיף וליתן ככל שיעור פאה. וכההיא דתנינן במשנה ג' פרק ד' דתרומות לענין תרומה עלה בידו מששים ואחת תרומה. ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד. ואם לאו כלומר שלא שייר כלל אלא שנתן כשיעור ששים על הכל כל מה שיתן אח"כ אינו נותן אלא משום הפקר כדתנן נמי התם עלה בידו אחד מששים תרומה ואין צריך לתרום. חזר והוסיף חייב במעשרות והכי נמי דכותה שאם יפטר ממעשרות צריך להפקירם:
משום הפקר. ונפקא מינה דהפקר בין לעניים בין לעשירים משא"כ פאה דלעני וכו' אבל לענין מעשר פאה נמי פטור כדתנן בסוף פרקין:
(י) (על המשנה) וכו' – ולא אמרינן ד"פאת שדך" משמע דווקא בסוף, כדמשמע לשון "פאה", ואם נתן מתחילה ומהאמצע, לא תקדש בדין פאה, ולחייב במעשר. הר"ש:
(יא) (על הברטנורא) אם שייר קלח אחד וכו', פירש הר"ב: בסוף השדה, והניח אותו לפאה – והתוי"ט הקשה על זה. ומחוור פירוש הר"ש: אם שייר קלח אחד וכו', כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי, דיכול להוסיף על המחובר, ויש לו תורת פאה לפטור מן המעשר. ואם לאו, כלומר שכבר תלשו, אינו נותן אלא משום הפקר, דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה, ואינו נפטר מן המעשר עד שיפקיר. ועיין עוד:
(יב) (על הברטנורא)משום הפקר – ונפקא מינה, דהפקר, בין לעניים בין לעשירים, מה שאין כן פאה, דלעני וכו'. אבל לעניין מעשר, פאה נמי פטור, כדתנן בסוף פרקין. תוי"ט:
נותנין פאה: פירש סמ"ג שם סימן רפ"ד דהאי נותנין הוי בדיעבד דתניא אר"ש מפני ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף השדה וכו' ע"כ. ואפשר שרצה לומר דאף על גב דהכא נמי במתניתין ר"ש פליג, מכל מקום הא מודה לתנא קמא שאם עבר והפריש פאה מתחלתה או מאמצעיתה ששם פאה עליה ופטורה מן המעשר:
ובלבד: סברה אחרת גרסינן בלבד בלא וי"ו. וזה לשון הר"ש שירלי"ו ז"ל ובלבד שיתן בסוף כשיעור.
בירושלמי מפרש כשיעור המשתייר מלקצור אחר שהניח הפאה, רי"א וכו' ר"י פליג אדר"ש וסבירא ליה דכי יהיב פאה באמצע במחובר ובקש להוסיף אין לו שם פאה אלא כשיניח בסוף במחובר קלח אחד לפחות, ושייר קלח אחד דקאמר אסוף דר"ש קסמיך, וסומך פאה שהניח באמצע או בתחלה אל קלח שבסוף, ואפילו הניח בתחלה או באמצע כשיעור ששים ויותר מניח בסוף קלח אחד וטופל הראשון אליו כדאיתא בירושלמי. ואם לא הניח קלח במחובר בסוף אין לפאה של אמצע או של תחלה שם פאה דאין פאה במחובר אלא בסוף, אלא נותן משום הפקר ויפקיר לעניים ולעשירים, והני מילי משום דהניח הפאה שלא במקומה, אבל אם כלה שדהו ולא הניח פאה כלל במחובר מודה ר"י דחזרה פאה לעמרים, וכיון דחזרה יהיב בין מן העומרים דתחלה או דאמצע או דסוף דכיון דחזרה אכולן הוא דחזרה.
והכי איתא בתוספות רי"א אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר, אר"י במה דברים אמורים בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף לא נתן מן הקמה נותן מן העמרים וכו', פירוש במה דברים אמורים דאינו נותן אלא משום הפקר בשכבר נתן בתחלה או באמצע שיעור במחובר ובקש להוסיף ליתן להם בתלוש, וכן פירש רשב"א ז"ל עכ"ל ז"ל:
רי"א אם שייר כו': פירש הרא"ש ז"ל מלתא באפי נפשה היא ומיירי בשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף כו', אלא אם כן הפקיר לעניים ולעשירים כשמטה כבית הלל כך פירש ר"ש ז"ל. ונראה לי דאף בית שמאי מודו דחייב במעשר כי לא הפקיר מה שהוסיף בתלוש אלא לשם פאה הוסיף ואין עליו תורת פאה והוי פאה בטעות וחייב במעשר כו'. והרמב"ם ז"ל פירש דר"י קאי אמילתיה דתנא קמא ור"ש וכו'.
ובירושלמי מפרש טעמא דתנא קמא ור"ש. ר' יוסי בשם ר"ל פירש טעמא דתנא קמא דכתיב ובקוצרכם מה תלמוד לומר לקצור קרא יתירה ללמד או מתחלת השדה או מאמצעה יכול לתת פאה. ור' יונה בשם ר"ל פירש טעמא דר"ש לקצור יתירה אתא לאשמעינן שאם נתן פאה בתחלת השדה ומאמצעה קדשה היא ותורת פאה עליה להפטר מן המעשר שגם היא נקראת פאה למה שכבר קצר, ומיהו לא מפטר בהכי עד שיתן בסוף כשיעור, ואם לא הניח פאה בסוף השדה על שארית התבואה שקצר אחר פאה ראשונה צריך ליתן פאה מן התלוש. ולפירוש הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה דר"י בא לחלוק דריש ר"י הכי ובקוצרכם לא תכלה פאת שדך שאתה חייב להניח פאה בסוף השדה, וסיפיה דקרא דאמר פאת שדך לקצור הכי קאמר אם הנחת פאה בסוף אפילו קלח אחד אז גם הפאה שהנחת מתחלת השדה הויא פאה והיינו דמסיים פאת שדך לקצור, אבל אם לא קיימת פאה שבסוף גם מה שהנחת בתחלה לא הויא פאה ע"כ:
בפירוש ר"ע ז"ל, לשון המתחיל ובלבד שיתן בסוף כשיעור אף על גב וכו' עד כן מוכיח בירושלמי. אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל כן מוכיח וכו' שפירש פירוש כשיעור, כשיעור המשתייר ע"כ.
עוד כתב החכם הנזכר לעיל על מה שפירש ר"ע ז"ל בלשון אם שייר וכו' אלא דין הפקר יש לה, וזה לשונו, ונראה לי שפירוש זה דחוק מאד הוא דהיאך יש לו דין הפקר והלא לא נתן משום הפקר רק לשם פאה, ועוד מהו הלשון אינו נותן הוה ליה למימר אינו ניתן דהוה משמע לשעבר, לכן נראה לי הפירוש כך, ר"י סבר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה, רוצה לומר אם שייר קלח אחד בשיעור פאה שנתן בתחלה או באמצע כגון שנתן ששים פחות קלח אחד יכול ליתן בסוף אפילו הרבה והכל משום פאה כיון שיש בה קלח אחד של חיוב פאה, ואם לאו שהניח מתחלת השדה או מאמצעה שיעור פאה אם כן פטור הוא משום חיוב פאה, ואפילו הכי מי שרוצה להניח בסוף שדהו לא יתן משום פאה רק יתן משום הפקר. ופליג אר"ש דאמר אינו יוצא משום פאה עד שיתן בסוף השדה תשלום שיעור הפאה עכ"ל ז"ל.
זו ההגה"ה מצאתי מטושטשת הרבה ונראה שהיא מה"ר יהוסף ז"ל וזה לשונו, זה הפירוש שהביא הר"ע ז"ל אלא אם כן נותן בסוף השדה תשלום שיעור אחד מששים עם מה שנתן אינו נראה לי כלל, דאם כן הוה ליה למימר ובלבד שיתן גם בסוף, על כן נראה דבודאי צריך ליתן גם בסוף כשיעור כל הפאה משום גזל עניים ומשום בטול עניים כו', ור"י בא להוסיף ולומר שאפילו כל שדהו יכול לעשות פאה ובלבד שישייר קלח אחד לעצמו דהיינו שיתחיל לקצור קלח אחד ואותו קלח ישייר לעצמו ולא יתן כל השדה פאה לעניים, אבל אם לא שייר לעצמו אין לו דין פאה להיותו פטור מן המעשרות אלא אם כן הפקיר. ובירושלמי קאמר דר"ש סובר דצריך ליתן בסוף אחד מששים על כל השדה כולה או מכל מקום צריך ליתן אחד מששים מהנשאר מן השדה כולה, ולא יתן אחד מששים מן הפאה עצמה שנתן בתחלה ובאמצע בסוף ע"כ.
ועיין בספר קרבן אהרן פ"א דפרשת קדושים ותוסיף לקח טוב בכולה מתניתין:
יכין
נותנין פאה מתחלת השדה: או מאמצעה. ולכתחילה צריך להניח בסופה:
ר"ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור: נ"ל דבהא פליגי. מדכתיב פאת דמשמע בסופה וכתב לקצור דמשמע גם באמצע ובתחלה. וכירושלמי. לת"ק פאת למצוה. ולקצור לדיעבד. ולר"ש פאת לתשלומי חיוב פאה. ולקצור דגם באמצע ותחלה לפטור ממעשר. ולר"י לקצור אינו פאה עד דאיכא נמי פאת. ובירושלמי אמרי' דמה שאמר ר"ש ובלבד שיתן בסוף כשיעור היינו שצריך שיניח בסוף פאה כשיעור מה שחייב ממה שקצר אחר שהפריש הפאה הראשונה:
ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד: משיעור ששים. במה שנתן באמצעו ובראשה:
סומך לו משום פאה: מצטרף הכל:
ואם לאו: שנתן מאמצע כל השיעור:
אינו נותן אלא משום הפקר: ר"ל כל מה שנתן במחובר. מדלא נתנו בסופו הו"ל הפקר אם הפקיר אף לעשירים [כלקמן רפ"ו] ונותן פאה אחרת בתלוש. ואז אינו מוסיף על ששים. כך נ"ל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
פירוש הרמב"ם (לפי התרגום הקדמון)
דעת תנא קמא שיעזוב הפאה מאיזה צד שירצה, ורבי שמעון אומר שהוא פאה מכל מקום שיניחנה, אך לא תעלה לו מצות פאה עד שיעזוב בקצה שדה על כל פנים כשיעור פאה הראויה לשדה ההיא, מפני הרמאים, שהם קוצרים פאות השדה, וכשנשאל אותם אומרים: במקום אחר נניחנה. וכן יאמרו לכל מי שיראם והם קוצרים בכל מקום, עד שיקצרו כל השדה.
ורבי יהודה אומר שהמניח באיזה מקום שירצה או בקצה השדה או באמצע אינו פאה בשום פנים, אבל הוא הפקר, ולא נקרא פאה משיניח בתחילת השדה או באמצעיתו, לא אם כן הניח בקצה השדה ואפילו השורש ההוא, מה שיאמרו סומך לו משום פאה:
ופי' שייר, השאיר והותיר:
ופירוש הפקר, הדבר המשולח לכל בני אדם לקחתו, כמו שיתבאר בזו המסכתא. ודע כי הפאה היא לעניים בלבד. ופי' משום, מצד כך וכך. ומי שאומר שהפאה שהניח בתחילת השדה או פאה, ואע"פ שלא עלתה לו מצות פאה עד שיניחנה בסוף השדה, לא יתירהו אלא לעניים בלבד. והלכה כרבי שמעון:
פירוש הרא"ש
הערה (ד): ולי נראה דאף רבי שמעון מודה שחייב במעשר כי לא הפקיר מה שהוסיף בתלוש אלא לשם פאה הוסיף, ואין עליו תורת פאה והוי פאה בטעות וחייב מעשר. אבל אם לא נתן פאה כלל מן המחובר מודה רבי יהודה דנותן מן התלוש, והכי איתא בתוספתא, אמר רבי יהודה במה דברים אמורים, בזמן שנותן את הפאה וכו', לא נתן מן הקמה נותן מן העומרים וכו' עד מירחו מעשר ונותן לו.