מלאכת שלמה על פאה א

מלאכת שלמה · על פאה · א · >>

משנה א

מ"כ בשם ר' מאיר בן סהולה ז"ל משום דאייתי בסוף ברכות 'ויאמר לקוצרים ה' עמכם' שנה מיד פאה דכתיב לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ואחר פאה דמאי משום דפאה לקט ושכחה פטורין מן המעשר, והן מתנות עניים, ועני נמי פטור מן הדמאי ע"כ:

אלו דברים כו':    נראה לעניות דעתי דאי לא הוי פאת הראש שנויה בכלל סתם פאה, דקתני במתניתין לא נישנית משום טעמא שאכתוב בסמוך גבי תרומה.

ובחולין פרק ראשית הגז כתבו התוספות ז"ל, בירושלמי דפאה פריך אמאי לא חשיב נמי תרומה בהדייהו דחטה אחת פוטרת את הכרי כדשמואל, ומשני דתרומה יש לה שיעור למעלה שאינו יכול לעשות כל גורנו תרומה כו', ועוד איכא בירושלמי שינויא אחרינא וכתבוהו תוספות ז"ל שם בחגיגה ע"ש.

ותימה בעיני אמאי לא מקשו אמאי לא תנא חגיגה דגם היא אין לה שיעור כמו שכתב ר"ע ז"ל בפרקא קמא דחגיגה סימן ב'. וכן שלמי שמחה דאפילו מדרבנן אין להם שיעור כדפירש התם. ושמא דמלתא שכל ההנאה היא לבעליו לא קתני, ועוד דשלמי שמחה אינם חובה במקום שיש לו בשר דאפילו ממעות מעשר שני באות כדתנן התם סימן ג' ד', כך נראה לעניות דעתי.

וז"ל רש"י ז"ל שם פ' רה"ג, פאה דאורייתא אין לה שיעור כלל, ורבנן יהבו לן בה שיעורא בששים, אבל בתרומה אף על גב דמדאורייתא נמי בכל דהו מיפטר נהי דמפטר ממיתה דטבל מיהו לכתחלה רמיזא שיעורא דילה כו'. ותו גרסינן התם בירושלמי דפאה, הפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן, הבכורים והראיון אין להם שיעור לא למעלה ולא למטה. ואית תנאי תנו הפאה והבכורים והראיון אין להם שיעור לא למעלה ולא למטה. וכולהו מודו דאין פוחתין לפאה מששים, אלא דלתנא דברייתא קמייתא אין פוחתין הוי מהתורה ולתנא דברייתא בתרייתא אין פוחתין הוי מדרבנן, והתם מפרש לענין הדין מאי בינייהו אי הוי דאורייתא או דרבנן.

וז"ל הרא"ש ז"ל בנפקותא, ואף על פי שאין להם שיעור מהתורה למעלה נתנו לה חכמים שיעור למטה כדתנן במתניתין אין פותתין לפאה מששים, ואם נתן פאה פחות מששים וחזר והוסיף בהא פליגי תנאי בירושלמי, איכא מאן דאמר כיון דאין להם שיעור מהתורה כבר נפטר שדהו במה שנתן ומה שהוסיף אחר כך חייב במעשר, ואיכא מאן דאמר אף על גב דאין להם שיעור מהתורה כיון דחכמים נתנו לה שיעור אם נתן פחות מכשיעור אין עליו תורת פאה ליפטר ממעשר עד שישלים השיעור כדי שיהא נראה בעיניו כאילו לא נתן ויחזור וישלים עכ"ל ז"ל. נראה קצת מפירושו ז"ל לתיקון הנפקותא שהיה לו שיטה אחרת בדברי מחלוקת התנאים שלא כאותו הדרך שהעתקתי.

וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל גם כן דכי פליגי הני תנויי בירושלמי בתקנתא דרבנן הוא דפליגי, ושכן פירש הר"ש ז"ל דלישנא דאין לו שיעור משמע דאין לו שיעור כלל ע"כ. ואשמעינן מתניתין הכא שאם קצר שבלת אחת לעצמו והניח כל השדה כמות שהיא לשם פאה לעניים, הויא פאה דאין לה שיעור למעלה וחל עליה שם פאה ופטורה מן המעשרות, ואם קצר כל השדה לעצמו והניח באחרונה שבלת אחת לעניים, ההיא בלחודה קדשה משום פאה דאין לה שיעור למטה ופטורה, וכל הקצור כולו ראשון חייב במעשרות. והבכורים, דאם קרא שם לכל שדהו דנהוו בכורים הוו בכורים וקדשי וחייבין עליהן מיתה וחומש וכל דיניהן, ותנן נמי התם עושה אדם כל שדהו בכורים, ואם לא הפריש אלא אשכול אחד או שבלת אחת לבכורים נמי מפטר מדאורייתא. והראיון, כבר פירש בריש פרקא קמא דחגיגה (וצ"ע אמאי שינה למתני הראיון ולא קתני הראייה כדקתני התם) דפליגי ביה אי מתניתין מיירי דוקא בראיית פנים דהיינו במצות עשה דיראה כל זכורך, אי נמי במצות לא יראו פני ריקם דהיינו בראיית קרבן ע"ש. וגמילות חסדים מפרש בירושלמי דהיינו בגופו, כגון לקבור מתים או לשמח חתן וכלה אין להם שיעור בין למעלה בין למטה, ותלמוד תורה אין לו שיעור למעלה כדכתיב דדיה ירווך בכל עת וכתיב והגית בו יומם ולילה, ולא למטה דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית קיים מצות תלמוד תורה כדאיתא בכמה דוכתי. ע"כ:

והבכורים דכתיב וכו':    עד סוף לשון ר"ע ז"ל, אמר המלקט ואפילו מדרבנן אין להם שיעור, ור"ש אית ליה דבכורים אחת מספיק כמו שנאמר בפרקא בתרא דמסכת בכורים:

שאדם אוכל מפירותיהן:    כך ראיתי מדקדקין גורסין מפירותיהם במ"ם ללמד שלא כל הפירות יאכל בעולם הזה רק מעט מהם, וכל הקרן עם מותר הפירות קיים לו לעולם הבא, וכן מצאתי הגירסה בתוספות דריש פרק מפנין ודפרקא קמא דבבבא בתרא ד' י' וכן בנוסחת ספרי כת"י. וכן דרש החכם הגדול הרב משה אלשיך ז"ל בסוף ספר משלי בפסוק תנו לה מפרי ידיה במ"ם קצתית, תנו לה מקצת מפרי ידיה בעולם הזה ולא כולו שישאר לה היתר להצטרף עם הקרן לעולם הבא. ומאי דקשה ממתניתין דכל העושה מצוה אחת דבשלהי פרקא קמא דקדושין אמתניתין דהכא נכתב שם. ומתניתין דקתני אוכל מפירותיהן בעולם הזה דלא כר' יעקב דאמר שכר מצות בהאי עלמא ליכא.

ובשבת סוף פרק מפנין מוקי דהא דאר"י התם ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן הכנסת אורחים ובקור חולים ועיון תפלה והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חבירו לכף זכות. כולהו הני ששה איתנהו בכלל שלשה דמתניתין, הכנסת אורחים ובקור חולים היינו גמילות חסדים ועיון תפלה דהיינו לכוין בתפלתו היינו בכלל גמילות חסדים דכתיב גומל נפשו איש חסד, השכמת בית המדרש וגדול בנים לתלמוד תורה היינו תלמוד תורה, דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואומר לא חטא לי בזאת אנוס הוא או לטובה נתכוין יש שלום ביניהן. ור' יוחנן לפרש לנו אתא דבכלל שלש דמתניתין איתנהו להנך ששה. ואיכא נמי לכבוד אב ואם ור"י לא פליג עליה ע"כ כפי פירש"י והר"ן ז"ל.

ובירושלמי ר' מנא שמע כולהון מן הדין קריא כי לא דבר רק הוא מכם זה תלמוד תורה, כי הוא חייכם זהו כבוד אב ואם, ובדבר הזה תאריכו ימים זה גמילות חסדים, על האדמה זו הבאת שלום בין אדם לחבירו. וכנגדן ארבעה דברים שהן נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולן, וכולהו יליף להו התם מקראי. ולא קשה האי ירושלמי במאי דשמעת מיניה דמני ארבעה במתניתין, אפירש"י ז"ל שכתבנו בסמוך במה שכתב שלשה דמתניתין, דרש"י ז"ל הכי קאמר הני ששה דר"י איתנהו בכלל שלשה אחרונים דמתניתין:

כנגד כולן:    פירש החכם הרב משה אלשיך ז"ל בריש פירושו לשיר השירים כי על כן אמרו ותלמוד תורה כנגד כולן לפי כי התלמוד תורה הוא כל והמצוה היא חלק, והכל מטיב אל החלק ולא החלק אל הכל ולא אל חלק זולתו, ועוד האריך ע"ש. ואותה שאנו אומרים בכל יום בשחרית בסדורים אלו דברים וכו' כתב התוספות בפרקא קמא דברכות די"ב ע"א דרישא הוי משנה וסיפא הוי ברייתא ע"כ:

משנה ב

אין פוחתין כו':    בחולין אמרינן דמתניתין מיירי בארץ ישראל, ואתו רב ושמואל ואשמעינן התם דגם בחוץ לארץ אין פוחתין מששים:

אף על פי שאמרו אין לפאה שיעור:    התם מדאורייתא והכא מדרבנן, אי נמי התם אין שיעור למעלה קאמר והכא קאמר דלמטה יש לה שיעור מן התורה, עיין במתניתין דלעיל.

וברמב"ם סוף פ"א דהלכות מתנות עניים משמע דאף על פי שאמרו אין לפאה שיעור קאי ארישא דקתני אין פוחתין לפאה מששים, וזה לשונו שם כמה הוא שיעור הפאה מן התורה אין לה שיעור אפילו הניח שבלת אחת יצא ידי חובה אבל מדבריהן אין פחות מאחד מששים בין בארץ בין בחוצה לארץ, ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע, כיצד וכו', ולפי זה הוה שבו אף על פי טעות:

ולפי רוב הענבה:    בבי"ת היא גרסת סמ"ג במצוות לא תעשה סימן רפ"ד כי גרגירי התבואה והענבים הכל נקרא ענבים, וכן שנינו בפ"ו ענבה של שעורים ע"כ.

ומתניתין דלא כר"ש דגרסינן בירושלמי ר"ש דרש שני דברים לקולו של בעל הבית, שדהו מרובה ועניים מועטין נותן לפי העניים, שדהו מעוטה ועניים מרובים נותן לפי שדהו, מתניתין לא אמר כן אלא הכל לפי גודל ולפי העניים ולפי הענוה. ופירש הר"ש שירלי"ו ז"ל דבירושלמי מפרש דלפי הענוה דקתני אתא לפרושי דלפי השדה ולפי העניים דלחומרא קאמר כלומר תשער זה לפי מדת הענוה והחסידות ע"כ.

וה"ר יהוסף נראה שכתב וז"ל ולי נראה דגרסינן ענוה בוי"ו פירוש גרגרים כמו בבי"ת, וכן פירש ר"ע ז"ל עצמו לקמן פ"ו. וגם מה שכתב דהכי קאמר ישער ששים לרע וליפה אין נראה לי, אלא הכי פירושו ולפי רוב הענוה כלומר אם היתה שדהו קטנה ועשתה תבואה הרבה יוסיף על ששים כאילו היתה גדולה כיון שיש לו תבואה הרבה ע"כ:

משנה ג

נותנין פאה:    פירש סמ"ג שם סימן רפ"ד דהאי נותנין הוי בדיעבד דתניא אר"ש מפני ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף השדה וכו' ע"כ. ואפשר שרצה לומר דאף על גב דהכא נמי במתניתין ר"ש פליג, מכל מקום הא מודה לתנא קמא שאם עבר והפריש פאה מתחלתה או מאמצעיתה ששם פאה עליה ופטורה מן המעשר:

ובלבד:    סברה אחרת גרסינן בלבד בלא וי"ו. וזה לשון הר"ש שירלי"ו ז"ל ובלבד שיתן בסוף כשיעור.

בירושלמי מפרש כשיעור המשתייר מלקצור אחר שהניח הפאה, רי"א וכו' ר"י פליג אדר"ש וסבירא ליה דכי יהיב פאה באמצע במחובר ובקש להוסיף אין לו שם פאה אלא כשיניח בסוף במחובר קלח אחד לפחות, ושייר קלח אחד דקאמר אסוף דר"ש קסמיך, וסומך פאה שהניח באמצע או בתחלה אל קלח שבסוף, ואפילו הניח בתחלה או באמצע כשיעור ששים ויותר מניח בסוף קלח אחד וטופל הראשון אליו כדאיתא בירושלמי. ואם לא הניח קלח במחובר בסוף אין לפאה של אמצע או של תחלה שם פאה דאין פאה במחובר אלא בסוף, אלא נותן משום הפקר ויפקיר לעניים ולעשירים, והני מילי משום דהניח הפאה שלא במקומה, אבל אם כלה שדהו ולא הניח פאה כלל במחובר מודה ר"י דחזרה פאה לעמרים, וכיון דחזרה יהיב בין מן העומרים דתחלה או דאמצע או דסוף דכיון דחזרה אכולן הוא דחזרה.

והכי איתא בתוספות רי"א אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר, אר"י במה דברים אמורים בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף לא נתן מן הקמה נותן מן העמרים וכו', פירוש במה דברים אמורים דאינו נותן אלא משום הפקר בשכבר נתן בתחלה או באמצע שיעור במחובר ובקש להוסיף ליתן להם בתלוש, וכן פירש רשב"א ז"ל עכ"ל ז"ל:

רי"א אם שייר כו':    פירש הרא"ש ז"ל מלתא באפי נפשה היא ומיירי בשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף כו', אלא אם כן הפקיר לעניים ולעשירים כשמטה כבית הלל כך פירש ר"ש ז"ל. ונראה לי דאף בית שמאי מודו דחייב במעשר כי לא הפקיר מה שהוסיף בתלוש אלא לשם פאה הוסיף ואין עליו תורת פאה והוי פאה בטעות וחייב במעשר כו'. והרמב"ם ז"ל פירש דר"י קאי אמילתיה דתנא קמא ור"ש וכו'.

ובירושלמי מפרש טעמא דתנא קמא ור"ש. ר' יוסי בשם ר"ל פירש טעמא דתנא קמא דכתיב ובקוצרכם מה תלמוד לומר לקצור קרא יתירה ללמד או מתחלת השדה או מאמצעה יכול לתת פאה. ור' יונה בשם ר"ל פירש טעמא דר"ש לקצור יתירה אתא לאשמעינן שאם נתן פאה בתחלת השדה ומאמצעה קדשה היא ותורת פאה עליה להפטר מן המעשר שגם היא נקראת פאה למה שכבר קצר, ומיהו לא מפטר בהכי עד שיתן בסוף כשיעור, ואם לא הניח פאה בסוף השדה על שארית התבואה שקצר אחר פאה ראשונה צריך ליתן פאה מן התלוש. ולפירוש הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה דר"י בא לחלוק דריש ר"י הכי ובקוצרכם לא תכלה פאת שדך שאתה חייב להניח פאה בסוף השדה, וסיפיה דקרא דאמר פאת שדך לקצור הכי קאמר אם הנחת פאה בסוף אפילו קלח אחד אז גם הפאה שהנחת מתחלת השדה הויא פאה והיינו דמסיים פאת שדך לקצור, אבל אם לא קיימת פאה שבסוף גם מה שהנחת בתחלה לא הויא פאה ע"כ:

בפירוש ר"ע ז"ל, לשון המתחיל ובלבד שיתן בסוף כשיעור אף על גב וכו' עד כן מוכיח בירושלמי. אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל כן מוכיח וכו' שפירש פירוש כשיעור, כשיעור המשתייר ע"כ.

עוד כתב החכם הנזכר לעיל על מה שפירש ר"ע ז"ל בלשון אם שייר וכו' אלא דין הפקר יש לה, וזה לשונו, ונראה לי שפירוש זה דחוק מאד הוא דהיאך יש לו דין הפקר והלא לא נתן משום הפקר רק לשם פאה, ועוד מהו הלשון אינו נותן הוה ליה למימר אינו ניתן דהוה משמע לשעבר, לכן נראה לי הפירוש כך, ר"י סבר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה, רוצה לומר אם שייר קלח אחד בשיעור פאה שנתן בתחלה או באמצע כגון שנתן ששים פחות קלח אחד יכול ליתן בסוף אפילו הרבה והכל משום פאה כיון שיש בה קלח אחד של חיוב פאה, ואם לאו שהניח מתחלת השדה או מאמצעה שיעור פאה אם כן פטור הוא משום חיוב פאה, ואפילו הכי מי שרוצה להניח בסוף שדהו לא יתן משום פאה רק יתן משום הפקר. ופליג אר"ש דאמר אינו יוצא משום פאה עד שיתן בסוף השדה תשלום שיעור הפאה עכ"ל ז"ל.

זו ההגה"ה מצאתי מטושטשת הרבה ונראה שהיא מה"ר יהוסף ז"ל וזה לשונו, זה הפירוש שהביא הר"ע ז"ל אלא אם כן נותן בסוף השדה תשלום שיעור אחד מששים עם מה שנתן אינו נראה לי כלל, דאם כן הוה ליה למימר ובלבד שיתן גם בסוף, על כן נראה דבודאי צריך ליתן גם בסוף כשיעור כל הפאה משום גזל עניים ומשום בטול עניים כו', ור"י בא להוסיף ולומר שאפילו כל שדהו יכול לעשות פאה ובלבד שישייר קלח אחד לעצמו דהיינו שיתחיל לקצור קלח אחד ואותו קלח ישייר לעצמו ולא יתן כל השדה פאה לעניים, אבל אם לא שייר לעצמו אין לו דין פאה להיותו פטור מן המעשרות אלא אם כן הפקיר. ובירושלמי קאמר דר"ש סובר דצריך ליתן בסוף אחד מששים על כל השדה כולה או מכל מקום צריך ליתן אחד מששים מהנשאר מן השדה כולה, ולא יתן אחד מששים מן הפאה עצמה שנתן בתחלה ובאמצע בסוף ע"כ.

ועיין בספר קרבן אהרן פ"א דפרשת קדושים ותוסיף לקח טוב בכולה מתניתין:

משנה ד

כלל אמרו כו':    כל דבר שהוא אוכל למעוטי ספיחי אסטיס עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט עיין במה שכתבו ריש פרקא קמא דמעשרות בשם תוספות ור"ש ז"ל.

וראיתי להעתיק הנה כל פירוש הר"ש שירילי"ו ז"ל וזה לשונו, כל שהוא אוכל בפרק כלל גדול דמסכת שבת מפרש אוכל למעוטי ספיחי אסטיס וקוצה, וכתבו בתוספות דהא דנקט הני ולא קאמר כל דבר שאינו אוכל משום דהני חזי קצת לאכילה וקא משמע לן דלא חשיבא אכילה דידהו, ולהכי נקט ספיחי ולא נקט סטיס וקוצה עצמן דהנהו פשיטא דלא חזו כלל, ויותר נכון לומר דמשום דתני בשביעית כלל גדול אמרו בשביעית כו' וקתני התם ספיחי אסטיס וקוצה דהן ממיני הצובעין אשמעינן דכלל דתנא גבי פאה הוא למעוטי כללא דתנא בשביעית. וכן כתב רש"י ז"ל שם פרק כלל גדול וזה לשונו, והאי דנקט הני ולא נקט שאר מינין שאינן ראויין לאכילה משום דאיידי דגבי שביעית תני להו, דיש לומר שביעית נקט הכא גבי פאה ומעשר דליתנהו ע"כ.

והא דבמתניתין דשביעית תנא ספיחין ולא תנא גרעינין אסטיס וקוצה עצמן דמשמע בריש פרק כלל גדול זוטא דהגרעינין מאכל אדם הן, ועוד דבגרעינין לא שייך כלוי דהא כל זרע ואפילו דירק מתקיים כדאמרינן לקמן בפרק מלבנות אלא בגדולין שייך כלוי, דתנא בהדי אין מתקיים בארץ תני להו ולאו מאכל אדם הלכך תני ספיחי. ורש"י ז"ל כתב בפרק הגוזל קמא דמשום דבשביעית אסור לזרוע תני ספיחין.

ונשמר מפרש התם למעוטי הפקר כגון היוצא בשדה מופקרת. ונראה לי דהאי כללא אהני נמי ללקט ושכחה דהא בכולהו כתיב קציר, והאי נשמר דפאה לאו דהוא גופיה נשמר אלא שיהיה מין הנשמר ואף על פי שאין הוא עצמו נשמר, דהא הפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בלקט שכחה ופאה ופטור מן המעשר מאי טעמא תעזוב יתירא כתיב בהו כדאיתא בפרק הזרוע והא קבעינן נשמר, אלא שמע מינה מין נשמר קאמרינן. וכן כתב הראב"ד ז"ל בפירוש תורת כהנים. ועוד הקשה הוא ז"ל דאמאי לא תני באילן אלא הני שמנה ותו לא והרי תפוחים ועוזרדים וערמורם ולוזים ואפרסקין ואגסין ושזפין ורימין ופרישין ותותים, ותירץ ז"ל שאפשר שיש באלו מינים שאין מכניסין אותן לקיום כגון תותים ואפרסקין ותפוחין ועוזרדין ופרישין, והשאר אפשר כי לא היו אצלן מן המשומר שהיו רוב אותן המינים מצויין בהפקר ע"כ. ונראה דמתותים אין כאן קושיא דאין לקיטתן כאחת והוו כתאנים.

וגדוליו מן הארץ למעוטי כמהין פטריות דמאוירא קא רבו.

ולקיטתן כאחת למעוטי תאנה שאין פירותיה מתבשלין כאחת, והמתבשלין אינם ממתינין באילן עד שיגיעו חבריהם לבשול אלא נופלין ולוקטין המתבשלין יום יום, והוא הדין כל אילנות דדמו לתאנה.

ומכניסן לקיום לאוצר כדי לאכול ממנו בשאר ימות השנה, למעוטי רוב ירקות דאף על גב דחייבין כולהו במעשר פטורין מן הפאה. ויש ירקות שמכניסן לקיום וחייבים בפאה כגון שומים ובצלים ולוף וקולקס.

והתבואה והקטניות בכלל בתורת כהנים משמע דהכי פירושו כל התבואה וכל הקטניות נכנס תוך הכלל הזה וליכא למעוטי בהו מידי, דכי ממעטינן באילן ובירק הוא דממעטינן דאית בהו מינין דלית בהו הני תנאים דפרשינן. והכי איתא התם יכול הירק והקשואים והדלועין והאבטיחים והמלפפונות הכל בכלל, תלמוד לומר קציר, מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום, יצאו ירקות שאף על פי שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום, יצאו תאנים שאף על פי שמכניסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת, והתבואה והקטניות בכלל הזה. עכ"ל ז"ל:

והתבואה כו':    סברה אחרת התבואה בלא וי"ו. ובירושלמי דרשינן ובקוצרכם אין לי אלא תבואה, קטניות מנין תלמוד לומר ארצכם, אלנות מנין תלמוד לומר שדך:

משנה ה

האוג:    משמע דאפילו האוג שביהודה שהיה גרוע כדתנן בריש דמאי חייב בפאה:

בפירוש ר"ע ז"ל, ולאו דוקא אלו שמנה התנא חייבים בפאה ולא מיני אלנות אחרים אלא אלו ודומיהן קאמר ע"כ. אמר המלקט הר"ש ז"ל פירוש רוב פירות אין לקיטתן כאחת חוץ מהנך שמנה דקתני במתניתין. והרא"ש ז"ל כתב וצריך לומר דלאו כולהו קחשיב דהא איכא בנות שוח דלקיטתן כאחת כדמוכח בפרקא קמא דראש השנה ע"כ.

והקשו תוספות ז"ל שם דף י"ב דאמאי קתני ברישא אוג וחרובין אי משום דחביבא ליה דהוי מדרבנן ליתני זתים וגפנים לבסוף ולא באמצע כיון דאינהו הוי חיובם מהתורה כדדריש בפרק הזרוע ארבעה שבכרם שנים שבאילן, ותרצו דהכא לא אתא כו' (כמ"ש בתי"ט). ועיין במתניתין דלעיל ובתורת כהנים פ"א דפרשת קדושים:

משנה ו

לעולם הוא נותן משום פאה כו':    בירושלמי מתניתין דקתני לעולם הוא נותן משום פאה, לעולם משמע אפילו לאחר שהפריש חובת הפאה דהיינו אחד מששים חוזר ומוסיף ואותו תוספת פטור מן המעשרות, אתיא כבית שמאי דאמר לקמן רפ"ו הפקר לעניים הפקר ופטור, וכן פאה זו שהוסיף והפקירה לעניים פטורה, אבל לבעל הבית חייבת אלא אם כן הפקירה אף לעשירים כן פירש ר"ש ז"ל:

ונותן משום הפקר:    עיין בפירוש הר"ש ז"ל פ"ג דמעשר שני סימן ו' שכתב שגם זו הבבא בית שמאי היא, וחזר ויישב דאפילו כבית הלל אתיא ע"ש:

ומאכיל לבהמה כו':    פירוש הר"ש ז"ל ועוד יש לומר דנקט כאן בהמה לאשמעינן דלאחר מרוח אפילו בהמה אסורה ע"כ.

וז"ל הר"ש שירלי"ו זה לשונו,

ונותן משום הפקר הבקר בבי"ת כמו בפ"א בזר עמים כמו פזר,

והפקר פטור מן המעשרות כדתנן בפרקא קמא דחלה, ומשמע ממתניתין דאם הפקיר אחר מרוח דהזוכה מיחייב במעשר. ומפרש בירושלמי דבהפקר דבית שמאי עסקינן דלא אלים שהפקיר לעניים ולא לעשירים דסבירא ליה לבית שמאי דמהני האי הפקר להפקיע מידי מעשר, ואשמעינן הכא דהיינו דוקא דאפקיר קמי מרוח, וטעמא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דלקט שכתה ופאה דהוו מתנות עניים דמינייהו גמרי בית שמאי וכדלקמן בפרק בית שמאי קמי מרוח הוא דאיתנהו והכי נמי גבי הפקר, אבל אפקיר בתר מרוח דהוי הפקר דחליש לא:

ומאכיל לבהמה דאכילת בהמה עראי חשיבה:

דברי ר"ע ורבנן פליגי עליה ולא מצי זרע אפילו מקמי מרוח, דלא דמי להפקר דהפקר לא שכיח ומלתא דלא שכיחא לא גזרו, ופאה נמי שאני דקעביד מצוה ועוד דמחייב בה ולא פקעה עכ"ל ז"ל:

ועוד גרסינן בירושלמי ואתיא דר"ע דמחייב במעשרות הזורע אחר מרוח מדרבנן, כחנויות בני חנון שהם לא חשו לדברי חכמים ונחרבו, דתניא למה נחרבו חנויות בני חנון שלש שנים עד שלא חרב הבית שהיו מוציאין את הפירות מכלל המעשרות מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה, דהוו דרשי עשר תעשר את כל תבואת זרעך פרט ללוקח ואכלת פרט למוכר ע"כ.

וז"ל הר"ש ז"ל בקצור אמרינן בירושלמי אתיא דר"ע כחנויות בני חנון דתניא כו' והשתא אינו רוצה לומר דר"ע סבר כוותייהו לפוטרן אפילו מדרבנן דחס ושלום שהרי מזכיר אותם לגנאי התם ובתלמוד שלנו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פ"ח), אלא הכי קאמר אתיא לאפוקי מדידהו דמשמרח אסור לזרוע עד שיעשר מדרבנן אף על גב דלא קרינן ואכלת וכי היכי דממעטינן מניה לוקח איכא למעוטי נמי זורע ע"כ:

עד שימרח דברי ר"ע:    לא קאי ר"ע רק אסיפא דונוטל מן הגורן וכו' וכמ"ש:

בפירוש ר"ע ז"ל, בלשון המתחיל ונוטל מן הגורן, צריך להגיה בסופו דקודם מירוח פטור אז מן המעשר אפילו מדרבנן:

כהן ולוי שלקחו את הגרן המעשרות שלהם עד שימרחו:    כך צריך להיות, ומלת פטורין צריכה מחיקה. ואית דגרסי גם הכא בסיפא עד שימרח בלא וי"ו וקאי אמוכר.

וכתב בספר אגודה ופירש ר"ת דלא מפטר לוקח מהתורה מקרא דואכלת ולא לוקח אלא כשלקח אחר מרוח משם, דקשיא ליה סוף פרקא קמא דבכורות גבי לוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מעשרן והן שלו משמע מעשרן מדאורייתא. ופירש ר"י אפכא מר"ת דלוקח קודם מירוח פטור לאחר מירוח חייב, עיין סוף פרקא קמא דבכורות ובפרק השוכר את הפועלים ע"כ. ולא מצאתי מי שהאריך כבר בזה יותר מהר"ש ז"ל:

המקדיש ופודה:    כך צריך להיות במשנה: