מלאכת שלמה על פאה ב
<< · מלאכת שלמה · על פאה · ב · >>
אלו: ואי גרסינן ואלו בוי"ו, צריך עיון אהיכא קאי כמו שדקדקו התוספות בריש פרק ואלו טרפות וכתבתיו שם:
מפסיקין: פירוש על תבואה וקטנית, דאילו פאה דאילן הא תני בסיפא דאין מפסיקין:
הנחל וכו': וכל שכן גדר, והיינו דתנן בסמוך ואינו מפסיק לאילן אלא גדר.
וכתב הרא"ש ז"ל פירש הר"ש זה לשונו, הנחל מלשון נחלי מים ואין לפרש מלשון נחל איתן דהיינו בור כו', ולי נראה דאפשר לפרש נחל איתן דהוי טפי מבור לפי שאינו עשוי לזריעה ובשביל סיפא ואינו מפסיק לאילן תנייה עכ"ל ז"ל. וכפירושו משמע מן הירושלמי, וכן פירש רשב"ם ז"ל בפרק חזקת הבתים:
שביל הרבים: לכרמיהם או לשדותיהם אבל אינה דרך לעוברי דרכים, הר"ש שירילי"ו ז"ל. אבל הר"מ ז"ל בפ"ג כתב אבל שביל היחיד והוא הפחות מארבע או שביל הרבים הפחות מששה עשר אמה אם היה קבוע וכו'. וכתב עליו הראב"ד ז"ל לא כי אלא אפילו יש לו ארבע אמות אלא שהשביל הוא דרך בין השדות והכרמים ואינו דרך עוברי דרכים ע"כ. וטען מהרי"ק ז"ל ורבינו משמע ליה דשביל היחיד הוא צר מדרך, ולכך של יחיד שיעורו פחות מארבע אמות שהוא דרך היחיד, ושביל הרבים פחות מששה עשר שהוא דרך הרבים ע"כ.
ועוד כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל בשם הרא"ש ז"ל שכתב ונראה לי שצריך לומר אורך ההפסק מקצה השדה אל קצהו דלא ישאר בו מחובר כדי שיעבור הבקר בכליו דהיינו ארבע אמות בלי הפסק, דאי נשאר בו ארבע אמות בלי הפסק חשיב כשדה אחת ע"כ. ונראה לי דנכון היה לפסוק כרבנן דאמרי התם בפרק כל סאה, מפולש מראש השדה לסופו כדברי הר"ב ז"ל, אלא דר' יוחנן סבר בירושלמי כר' אלעזר בר"ש דבגדולה בחמשים אורך הפסקתה סגיא, ובפרק כל סאה אמרינן בהדיא דכולי עלמא סברי דבקטנה על פי רובה ואין לנו אלא דברי חכמי הגמרא עכ"ל ז"ל.
וכתבו תוספות ז"ל שם בפרק הכונס שביל היחיד ושביל הרבים הקבוע, שביל היחיד אצטריך לאשמעינן דאף על פי שהוא קטן מדרך מפסיק מאחר שהוא קבוע, ודרך היחיד אצטריך דסלקא דעתך אמינא כיון שאינו קבוע לא מפסיק אף על פי שהוא רחב, ושביל הרבים אצטריך לאשמעינן דאפילו דשל רבים הוא בעינן קבוע אפילו בימות הגשמים ע"כ.
וזה לשונו שם בפרק חזקת הבתים, דרך היחיד ודרך הרבים, בירושלמי פריך אמאי אצטריך למיתני דרך הרבים דכיון דתנא דרך היחיד מפסיק כל שכן דרך הרבים. ומשני משום סיפא נקטיה דקתני הכל מפסיק לזרעים ואין מפסיק לאילנות אלא גדר וכו', וקא משמע לן דאפילו דרך הרבים לא מפסיק לאילן. ומפרש נמי אמאי תני שביל הרבים כיון דתנא שביל היחיד מפסיק, דמשום אילן לא צריך למתנייה כיון דאשמעינן דאפילו דרך הרבים לא מפסיק לאילן כל שכן שביל הרבים, אלא אתא לאשמעינן דבשביל הרבים נמי בעינן שיהא קבוע בימות החמה ובימות הגשמים. והשתא אצטריך למתני כולהו, שביל היחיד לאשמעינן דמפסיק לזרעים אף על גב דגריע, ודרך הרבים אשמעינן דלא מפסיק לאילן, ודרך היחיד אשמעינן דלא בעינן קבוע, ושביל הרבים אשמעינן דבעינן קבוע. ואין להקשות דלא ליתני שביל הרבים ואנא ידענא דבעינן קבוע מדתנן דרך היחיד, דאי לא בעי לא ליתני דרך היחיד אלא ליתני שביל הרבים דהוי רבותא טפי, או אפכא דלא ליתני דרך היחיד ואנא ידענא דלא בעינן קבוע מדתנן שביל הרבים ולא תנא דרך היחיד דהוי רבותא טפי, דהא אי לאו דתנא תרוייהו לא הוה ידענא הי מינייהו מפסיק דרך היחיד רחב טפי ושביל הרבים בקעי בה רבים ע"כ.
והכי איתא נמי בחדושי הרשב"א ז"ל פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ה.). אבל רשב"ם ז"ל נראה דגריס דרך הרבים ודרך היחיד שפירש שם דרך הרבים ששה עשר אמה דרך היחיד ארבע אמות ולא זו אף זו קתני ע"כ:
והבור כו': כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו כשלשה תלמים של פתיח שהוא פחות מבית רובע בארבע אמות בשדה קטנה שהיא חמשים אמה על שתי אמות או פחות, אבל אם היתה יתירה על זו אין הבור או הניר מפסיקה לשנים אלא אם כן היה בו רוחב בית רובע, אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה ע"כ, והוא מן הירושלמי. ופירש הרמב"ם ז"ל בור הוא שדה כו'. והר"ע העתיק בכאן דברי הר"ש ז"ל ולאו דוקא:
הקוצר לשחת כו': בירושלמי בעי למימר דר"י נמי סבירא ליה כר"מ מההיא דמנחות דפרק ר' ישמעאל אר"י אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש, עיין שם בירושלמי.
וז"ל הר"ש שירילי"ו זה לשונו, לשחת, בירושלמי מפרש דבשחת דחייב בפאה, תני לה ר"מ דגדל שליש וקוצר לקליות ולא מפליג בין קוצר לבהמה או לאדם דכיון דמחייב בהך קצירה שלא לקצור לפני העומר הכי נמי מחייב בפאה בהך קצירה, ומאי דמשייר מכאן ומכאן לאוצר הנשאר לצדדין זה מתחייב בפני עצמו וזה מתחייב בפני עצמו כר"ע דלקמן בפרק מלבנות. אינו מפסיק אלא אם כן חרש, דמשום דמפסיק בקצירה לא חשיבה שתי קצירות להפסיק פאה אלא אתחלתא דקצירה היא וכולה חדא היא, אלא אם כן חרש ואז הוי שדה ניר עכ"ל ז"ל.
וכן שם פירש ר"י דמנחות מסקינן דר"מ לא בשיטת ר"ש דהתם ולא בשיטת ר"י דהתם אמרה למילתיה אלא בשיטת ר"ע רבו אמרה למלתיה, דתנן בפרקין דלקמן המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים רע"א פאה מכל אחד ואחד וחכ"א מאחד על הכל, ואר"י אמר שמואל לא חייב ר"ע אלא במנמר לקליות דהיינו דומיא דשחת שלא הביאו שליש שקצרו לאדם דקליות לאדם נינהו ואפילו הכי לר"ע לא הוי קצירה, אבל במנמר לאוצר פירש שבשל כל צרכו ומלקטו על מנת לאוצרו וליישנו לא פליג ר"ע. ופרכינן והא כי אתא רבין אר"י מחייב היה ר"ע אף במנמר לאוצר ור"מ כשהביא שליש אית ליה התם בברייתא דאתחלתא דקצירה היא, ומשני ר"מ סבירא ליה כר"ע בלא הביאה שליש ופליג עליה בהביאה שליש.
וז"ל רש"י ז"ל בתלמוד המוגה שבידי שם בפרק ר"י דף ע"א והקוצר לשחת מפסיק אם קצר לשחת את אמצע שדהו ועשה קרחת בינתיים מפסיק לתת פאה לכל אחד כשיגמר בשולו. וחכ"א אין מפסיק קוצר לשחת אלא אם כן חרש את מקום הקרחה דהוה ליה שדה ניר, אבל לא חרש לא, דקוצר לשחת תחלת קצירה היא וכי גמר בישולייהו וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה אחת על הכל ע"כ:
אמת המים כו': שהיא רחבה כל כך עד שהעומד באמצע כו', לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט בפירוש הר"ש ז"ל ולתנא קמא מפסיק בכל ענין אף על פי שעומד בצד אחד וקוצר מצד השני ע"כ. והרמב"ם ז"ל פירש ואינה יכולה להקצר כאחת כי כשיהיה בצד אחד לא יוכל לשלוח ידו ולקצור בצד אחר ע"כ. וכתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל איני יודע למה לא פירש ר"ע ז"ל כפירוש הר"מ ז"ל שהוא פשוט יותר ע"כ. ונראה לעניות דעתי לומר שאינו פשוט יותר, ואף כי ר"ע ז"ל תפס לשון התוספתא שאעתיקנה בסמוך בס"ד. וגם ספר תוי"ט כתב שמבואר הוא שעל פי התוספות הוא רוצה לפרש אלא דמסתבר שיש להגיה כו', וגם הר"מ ז"ל שם בחבורו כתב לשון היולי רוצה לומר סתום וזה לשונו או אמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת ע"כ.
וכתב שם מהרי"ק ז"ל כי נראה לו לפי מה שפסק הר"מ ז"ל כר"י דסבירא ליה ז"ל דלא פליג ר"י אתנא קמא כו', אבל בירושלמי משמע קצת דפליגי רבנן עליה דר"י ואף על גב דיכולה להקצר כאחת מפסקת ובלבד שתהא אמת המים קבועה, עיין שם ובפירוש הר"ש ז"ל:
וכל ההרים כו': פירש הר"מ ז"ל עוד פירוש אחר מלבד הפירוש שהביא ר"ע ז"ל שרוצה לומר הר שאינו כולו שוה אלא יש בו מקומות גבוהות ומקומות עמוקות אף על פי שאינו יכול לחרוש אותו כולו כאחת אף על פי כן מניח פאה אחת בסוף ההר על כל ההר, ולזה הסכים גם כן בחבורו בפ"ג דהלכות מתנות עניים.
וזה לשון הר"ש שירילי"ו ז"ל אכולה מתניתין, אמת המים, מפרש בירושלמי דאתא ר"י לאוסופי אפילו שאינה קבועה משיכת המים בה בימות החמה ובימות הגשמים, כיון דאינה יכולה להקצר כאחת מפסקת. והתם בירושלמי מפרש מאי אינה יכולה להקצר כאחת, אי מיירי בעומד מצד אחד ואינו יכול לקצור מצד השני ועלה הוא דפליגי רבנן דבעו קבועה דוקא, אבל אי רחבה הרבה אלא שיש מקום גבוה בנהר באמצעו בענין שמתחלק לשנים ועומד שם ומתהפך וקוצר לצד זו ומתהפך וקוצר לצד זו מודו ליה דאף על פי דאינה קבועה מפסקת, או דלמא אדרבא דוקא בהך דרחבה כל כך הוא דמיירי ר"י ומשום הכי פליג אבל בקמייתא מודה לרבנן דבעי קבועה. ומסיק דאשכח תני בברייתא בדברי ר"י היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק מצד אחד אינו מפסיק דמשמע דדוקא בההיא דרחבה כל כך מיירי ר"י ועלה הוא דפליגי רבנן, דבאינה רחבה דמצד אחד הוא דאינו קוצר מודה ר"י לרבנן דאינו מפסיק אלא אם כן היא קבועה. והכי תניא בתוספתא בהדיא אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת אר"י אם עומד באמצעה וקוצר מכאן ומכאן מפסיק. שאין הבַּקָר, הקו"ף דגושה, החורש בבקר אינו יכול לעבור בכלי המחרישה שלו ע"כ. וגם ה"ר יהוסף ז"ל נקד דגש. ולשון אף על פי דקתני במתניתין נראה לעניות דעתי דהכי קאמר אף על פי שאין הבקר וכו' דסלקא דעתך אמינא כיון שאין המחרישה יכולה לעבור הוי הפסק ונותן שתי פאות, קא משמע לן דאדרבה כיון שבמעדר יכולין להעדר לא הוי הפסק:
הכל מפסיק לזרעים: כתב הרא"ש ז"ל דאתא לאתויי הא דאר"ל בירושלמי, היה שם סלע על פני כל שדהו, אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנו מצד זה מפסיק, מצד אחד אינו מפסיק, ולהנהו אמוראי מרבה מצד וחצב ע"כ:
ואינו מפסיק לאילן: זה לשון הר"ש שירילי"ו ז"ל ואין מפסיק לאילן אלא גדר לתנא קמא, היינו כולהו אילנות דתנינן פרקא קמא דמחייבי בפאה מפסיק להו גדר בר מחרובין כדמפרש במתניתין. ובירושלמי מפרש סדר מטען וכמה קירוב גזען אצל הנחל או השלולית דמשום הכי לא מפסקי, דכי חורש אצלן נכנסין כל המחרישה בנחל או בשלולית דבהכי מחזי דלא הוו הפסקה, ועוד מפרש התם שיעור נופן עכ"ל ז"ל:
שער כותש: פירש הרא"ש ז"ל שיער כמו וימלט השעירתה דאהוד והוא יער שאילנותיו דקים ודבוקים זה לזה ואדם נחבה בהן וכן הופך שער שתי שורות דפ"ד דכלאים ומשמע דקרינן ליה בסי"ן סבולת כמו שהוא מלת השעירתה. ועיין שם בספר קרבן אהרן:
ולחרובין כו': פירש הר"ש שירילי"ו ז"ל, כל הרואין זה את זה אחרובין קאי, ואף על גב דלא שייך ראייה באילן משער תנא הכי דאילו היה להן ראייה היו רואין זה את זה שאין שום דבר מפסיקן, ולמעוטי אם היו בתים גבוהין באמצע שמפסיקין. והכי אשכחן בפרק הספינה כל שרואה פני החמה זהו הגזע וכל שאינו רואה פני החמה זהו מהשרשים, שלא כדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מעשר שני שכתב דקאי אאנשים שעל גביהן, ופירש כן משום דלא שייכא ראייה בחרובין ואין פירוש זה נכון. ושמא כיון הר"ב ז"ל שלא להרחיקן יותר מדאי שאם היה לו חרוב אחד כאן ולסוף פרסה חרוב אחר אלא שלא יהא שום דבר מפסיקן שאין סברא שיתן מזה על זה, והנכון כדפירשית. ולמעוטי נמי הראשונים רואין את האמצעיים ואין הראשונים רואין זה את זה. שהיו להם בכל הרוח ואפילו אינם רואין זה את זה. ובירושלמי מפרש שהעיר מכוונת להם את הרוחות. משמו של ר"ג. שהיו להם בכל העיר מארבע רוחות נותנין פאה אחת, וטעמא מפני שהן גבוהין מאד ומסובכין כדתנן בבבא בתרא בחרוב ובשקמה חמישים אמה עכ"ל ז"ל. וכן פירש הראב"ד ז"ל שם בהשגות. ואית דלא גרסינן שהיה להם בכל הרוח בה"א, אלא שהיה להם בכל רוח:
*הערה 1:
מעשה שזרע ר"ש איש המצפה כו': פירש הר"ש שירילי"ו ז"ל לפני ר"ג הזקן בן בנו של הלל הזקן, כדתניא הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה ע"כ. ויש גורסים ובא לפני ר"ג:
ועלו ללשכת הגזית: משמע שר"ג הזקן עצמו עלה עמו לשאול. ובנזיר דף נ"ו אמרינן דמדלא מני וחשיב במתניתין שקבלו מיהושע וכלב, שמעינן דקמאי ובתראי חשבינן ומציעאי לא חשבינן. ופירש רש"י ז"ל דמן הנביאים ואילך קחשיב כולהו כחדא מפני שהיו מבית שני ואילך, ודכוותה נמי כתבינן התם פ"ז דנזיר. ובירושלמי משמע דנחום הלבלר בא להעיד ולהוסיף דלאו דוקא היתה הקבלה בשני מיני חטים אלא הוא הדין בשאר שני מינין, דמין אחד אם עשאן גרן אחת נותן פאה כו':
שדה שקצרוה עובדי כוכבים כו': פירש ר"ע ז"ל שקצרוה לעצמן, והוא פירוש הירושלמי, ולא תקשי דאם כן היינו לסטים דהכי פירושו כשהיו הבעלים עובדי כוכבים וקצרוה ואחר כך נתגיירו, והיינו דמייתי הר"ש וגם הרא"ש ז"ל במתניתין מתורת כהנים ובקוצרכם פרט לשקצרוה עובדי כוכבים, מכאן אמרו עובד כוכבים שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור וכו':
שברתה הרוח: פרק ר' ישמעאל דמנחות דף ע"א ברייתא [הכל מודים חרש מפסיק לא חרש אינו מפסיק]. וזה לשון הרש"ש ז"ל שקצרוה לסטים שדה של ישראל שקצרוה לסטים ישראל ולא הספיקו לגזול העמרים עד שבאו עליהם והניחום פטור, דנפקא לן בתורת כהנים פ"א דפרשת קדושים מדכתיב ובקוצרכם את קציר ארצכם אתם תקצרו שדה שלכם ולא לסטים דתרי ובקוצרכם כתיבי. ובירושלמי מפרש אי בעינן שיחפרו בשדה שיחין ומערות דקנו השדה בשנוייא:
קרסמוה נמלים: מלשון יכרסמנה חזיר מיער בחלוף קו"ף בכ"ף, כמו אכלי מן שמיא מלשון קול, קובע כובע, ודרך הנמלים לקרסם קנה השבלת מלמטה, והיינו טעמא דשברתה הרוח או בהמה, וטעמא דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו:
קצר חציה וקצרו לסטים חציה: פטורה לגמרי אף מה שהוא קצר, דלא חזרה פאה לעמרים ופטור בין ממה שקצר בין ממה שהניח וקצרוה לסטים, וטעמא כדמפרש לן מקרא לעיל. וכשקצר חציה אחר כך אותו החצי הוא דמחייב ותו לא, הלכך נותן פאה ממה שקצר:
קצר חציה ומכר חציה: בקמה, כיון דבמה שקצר שייך חובת פאה דהא ובקוצרכם קרינן ביה, הלכך מי שלקח הקמה חייב ליתן אחד מששים על כל השדה:
הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל: והוא שפדאו קודם קצירה דהקדש, כדאיתא בירושלמי ונותן פאה לכל דהא בקצירת חציה הראשון נמי ובקוצרכם קרינן ביה עכ"ל ז"ל:
שחובת הפאה בקמה: ונראה שצריך לומר שחובת הקציר בקמה לפי מה שפירש ר"ע ז"ל, וכן הוא בירושלמי. אבל בפירוש הר"ש והרא"ש ז"ל מצאתי שחובת הפאה בקמה, וכן בהר"ש שירילי"ו ז"ל וכדכתיבנא:
הלוקח נותן פאה לכל: כי ידע הלוקח שהמוכר לא נתן פאה לחצייה שקצר כיון שהיה בדעתו לקצור הכל וחלק העניים לא קנה, ואדעתא דהכי קנאה שיתן פאה לכל, הרא"ש ז"ל. ולעיין בסמוך כתבתי פירוש הר"ש שירילי"ו ז"ל:
הערות
[עריכה]- הערה 1: לא קיים פירוש למשנה זו