מלאכת שלמה על פאה ג
<< · מלאכת שלמה · על פאה · ג · >>
מלבנות התבואה כו': זה לשון הרש"ש ז"ל, מלבנות התבואה היינו ערוגות מרובעות, כעין דפוס שעושין בו לבנים שקרוי מלבן וכן נקרא רבוע של עץ שקובעין בו הדלתות מלבן כדאמרינן בעלמא מלבן של פתחים, וכן פירש בערוך. והואיל ועומדות הערוגות פסקי פסקי ואילן זית בין הבינים דאין מתערבות זה עם זה קסברי בית שמאי דמפסקי ונותן פאה מכל אחת ואחת.
ובירושלמי מפרש לה אי ברצופין אי במרווחין. (הגה"ה כתב הר"ש ז"ל בשם הירושלמי מה אנן קיימין, אי במרווחין אף בית שמאי מודו שהוא נותן פאה מאחת על הכל, ואי ברצופין אף בית הלל מודו שהוא נותן פאה מכל אחת ואחת, אלא אנן קיימין בנטועין מטע עשרה לבית סאה. ואינו כן בפירוש ר"ע ז"ל, מועתק מהחכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל. אכן נראה לעניות דעתי שר"ע ז"ל העתיק מפירוש הרמב"ם ז"ל ומשמע שכך היתה גירסת הרמב"ם ז"ל בירושלמי וכמו שכתב שם בכ"מ. אכן החכם הנ"ל ז"ל תפס הלשון המצוי לפנינו בירושלמי, והיא גירסת הראב"ד ז"ל שם בהשגות, ועיין שם).
ראשי שורות מעורבין, כגון שהערוגות ארכן מצפון לדרום ורחבן ממזרח למערב, ואין קוי השורות ממזרח למערב ישרים אלא אחת נכנסת ואחת יוצאה בענין שאין האוירין ישרים, וראשי קוין של נגד רחבן קרי שורות, מודו לבית הלל דנותן פאה מאחת על הכל. ומה שהקשה ר"ש ז"ל בפירוש המשנה במה שפירשתי א"ש, עכ"ל ז"ל.
ובירושלמי איתא תנאי דבית רבי דתנו שבין האילנות, ותרוייהו צריכי, אילנות צריכי לבית שמאי דאף על גב דלא מחייב בפאה מפסקי, וזיתים צריכי לבית הלל דאף על גב דמחייבי לא מפסקי ע"כ. פירוש אבל זיתים או שאר אילנות כיוצא בזה שחייבין בפאה לבית שמאי ליכא רבותא, דהואיל והן חייבין בפאה הוה אמינא דמשום הכי סבירא להו לבית שמאי דמפסיקין כדאמרינן בעלמא דבת מינה מחריב בה, אבל שאר אילנות דלא מחייבי בפאה הוה אמינא דלבית שמאי נמי לא מפסקי דכאויר חשיבי, קא משמע לן תנאי דבית רבי. ובירושלמי מאי טעמא דבית שמאי שאין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות, אתיא דבית שמאי כר' יוסי, דתנן בסמוך מלבנות הבצלים שבין הירק ר"י אומר פאה מכל אחת ואחת, כמה דר' יוסי אמר אין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק כן בית שמאי אומרים אין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות. ומסיק מסתברא דבית שמאי יודון לר' יוסי ור' יוסי לא יודה לבית שמאי, בית שמאי יודון לר' יוסי שכן אין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק, ר' יוסי לא יודה לבית שמאי שכן דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות:
המנמר וכו': בערוך המנמר פירוש הזורע שדהו מינים הרבה, ויש אומרים קוצר מקום ומניח מקום כמו עור הנמר שיש בו גוונים הרבה ע"כ. והירושלמי מפרש לפי שיש בשדה מקומות מזובלין יותר באותן המקומות התבואה מתבשלת תחלה ופירש הר"ש שירילי"ו ז"ל דלהכי תני מנמר ולא תני הנומר ע"כ.
ופירש הר"ש והרא"ש ז"ל קלחים לחים, שאם נתבשלו כל צרכן לכולי עלמא אתחלתא דקצירה הואי, אבל בשביל שהם עדיין לחים נחלקו ר"ע וחכמים, ר"ע סבר לאו אתחלתא דקצירה היא ונותן פאה על מה שקצר עתה ופאה אחרת כשיגמור לקצור הנותרים, וחכמים לא חשבי לה הפסק ע"כ (ועיין במש"ל פ"ב סוף סימן א').
וזה לשון הר"ש שירלי"ו ז"ל המנמר לשון אתרוג המנומר שמלקט מכאן ומניח כאן, מלקט את המבושלין כל צרכם ומניח את הלחין שלא בשלו וחוזר ומלקט במקום אחר המבושלים דהוה ליה מנומר, וקאמר ר"ע דנותן פאה מכל אחת ואחת מכל מבושל ומבושל ומן כל לח ולח, שהמבושל הקציר הלח שבינתיים מפסיקו, והלח המחובר הקציר שבינתיים מפסיקו דסבירא ליה לר"ע דמבושל בהדי שאינו מבושל שני מינים חשיבי ודמו לזרע אחר. והראב"ד ז"ל סובר דפלוגתא דר"ע ורבנן אינו אלא על הלח המשוייר לבד.
מאחד על הכל, מן הלח המשוייר על הלח והמבושל דכולו מין אחד. ומפרש בירושלמי אי חשיב חד מינא לרבנן כי הוי הלח המשוייר רובא, דדילמא כי הוי רובא מצטרף לח של כאן עם לח של כאן ומן המבושל נותן פאה לעצמו ומן הלח לעצמו ע"כ. ועוד כתב ומודים חכמים לר"ע וכו' בשלשה מקומות, דוקא נקט, לאשמעינן דטעמא דרישא פליג ר"ע דיהיב פאה על כל מבושל ומבושל היינו משום דהוי המבושל מופסק כגון יבש מכאן ולח באמצע ויבש מכאן דהוו שלשה מקומות, דאילו חציו לח וחציו יבש אפילו ר"ע מודי עכ"ל ז"ל:
ומודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן פאה מכל אחת ואחת: גרסינן דקאי אערוגות לפי מה שפירש ר"ע ז"ל. ואפשר דאפילו לפירוש ר"ע ז"ל גרסינן מכל אחד ואחד בדלי"ת דקאי אלשון מקומות דקתני דהוו לשון זכר. ובמסכת נדה התם דייק, שבת מדמחייב בפאה מחייב במעשר דתנן התם כל שחייב בפאה חייב במעשרות, ומדמחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין דהכי תנן התם נמי כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין, אלמא כל מידי דעביד לטעמא מטמא טומאת אוכלין, דהאי שבת לטעמא עבידא. ורמינהי מהאי דתנן בפ"ג דמסכת עוקצין הקושט והחמס וראשי בשמים התיאה והחלתית והפלפלין וחלות חריע נלקחין בכסף מעשר ואינם מטמאים טומאת אוכלין דברי ר"ע. ופירש רש"י ז"ל אלמא כל מידי דלא עביד לאוכלו אלא להטעים הקדרה לא מטמא, דהא פלפלין וכרכום לטעמא עבידי. ושני התם רב חסדא שאני שבת דסתמא לכמך עשויה, פירש רש"י ז"ל דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח ועיקרו שבת ובו מטבלין כל אוכל דהא לאו לטעמא עביד דהוא עיקר. וכתב שם תוספות ז"ל הני מילי לאתויי הא דתנן בפ"ד דמעשרות השבת מתעשרת זרע וירק וזירין, ובהדיא תנן בפרק בתרא דעוקצין השבת משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה ואינה מטמא טומאת אוכלין, הא עד שלא נתנה טעם בקדרה יש בה משום תרומה ומטמאה טומאת אוכלין אלא דניחא ליה למיפרך דר"ע אדר"ע ע"כ. ואיכא מאן דגריס לה למתניתין בסוף פרק כ"ג ונזיר, וטעות הוא כמו שכתב שם רש"י ותוספות ז"ל:
המחליק בצלים לחים כו': הר"ש שירילי"ו ז"ל פירש המחליק בצלים לחים וכו', לאו היינו (מחליק דסיפא, דהיינו שמחליק פני הקרקע ואינו עוקר כל הערוגה אלא שלש ביחד והכא עוקר הלחים והרכים למכרן) (נראה לעניות דעתי להגיה כמחליק דסיפא, דהתם היינו שמחליק פני הקרקע ועוקר את כל הערוגה כלם ביחד לחים ורכים למכרם, והכא אפילו אתרמי כו') דאפילו אתרמי דדמי למדל קתני דנותן פאה לאלו לעצמן ולאלו כו', אלא המחליק דהכא דהיינו שמחליק הבצלים גופייהו שמסיר מהן אותן עלין המעופשות כדי למכרן, ודייקא מתניתין דבסיפא תני מחליק מאחת יד לחלק בין מחליק דרישא כך נראה לי:
נותן פאה לאלו לעצמן כו', בירושלמי פליגי בה אמוראי איכא מאן דאמר דטעמא דשוק וגורן חשיבי שני מינים ולהכי הוו שתי קצירות, ואיכא מאן דאמר דטעמא דלח ויבש שני מינין הן (ועיין בתוי"ט):
וכן באפונים, שמחליק לחים ומקיים יבשים, ויש לפרש דלאו באותן שהן מין ירק מיירי דהיינו אפונים הגמלונים ששנינו שהן מין ירק, אלא באותן שהן מין זרעים כדתנן פרק ערוגה אפונים השופין מין זרעים, אי נמי הכא סתמא קתני וזרען מתקיים אפילו אותן שהן מין ירק דהתם לענין ערוגה הוא דתני לה ומפני העלין דאית בהו שרכא:
וכן בכרם, אי מוכר בוסר לאכול השתא ומקיים אשכולות האחרים לעשותם יין או צמוקים נותן פאה לאלו לעצמן וכו' ע"כ:
וכן בכרם המדל: מפרש הרמב"ם ז"ל שכולו בבא אחת, ורוצה לומר כרם מדולדל. ואין משמע כן בירושלמי וכן בערוך בערך מדל, אלא שפירש דנותן פאה מן הנשאר לבד ומן הנעקר לבד, וזה לשונו ירושלמי תנא דבי רבי מדל נוטל אחת ומניח שתים, וכך מנהג בזמן שהבצלים זרועים רצופין מוציא מהם מבינתיים שיתגדלו בריות ויעשו גדולים אותם שעוקר משם להרויח, הנשארים אינם נחשבין לקצירה לפי שתקנת הנשארים הוא הלכך נותן פאה מן הנשאר לבד ומן הנעקר לבד ע"כ. ואחר כך מצאתי שכתב הר"ש שירלי"ו ז"ל שאין נראין דברי הרמב"ם ז"ל.
עוד גרסינן בירושלמי תני ר"ח במה דברים אמורים דמדל נותן מן המשוייר על מה ששייר במדל לשוק, אבל במדל לבית נותן מן המשוייר על הכל. ופירש הר"ש ז"ל במדל לבית כלומר לגרן דחזו לכונסן לקיום ע"כ:
המחליק: בפירוש שני לערוך באחת יד בפעם אחת ע"כ. [ועיין על זה בתוספות יום טוב]:
האמהות של בצלים כו': מפרש בירושלמי רב אמר אמהות פדגוגא, פירש הרש"ש ז"ל לשון אם, ושמואל אמר צומחתא, פירש הרש"ש ז"ל הן עלי הבצלים, ואמהות לשון שפחה שהעלין הן משמשין לעקרן בהן ולקושרן אגודות אגודות, ור"י פטר להו מטעם הפקר ורבנן סבירא ליה דלאו מפקירן הוא, ונקטינן במסקנא דפירוש אמהות כרב הוא והם השרשים ע"כ בקיצור. ועיין בתוי"ט:
מלבנות הבצלים: בחולין בפרק ראשית הגז (דקל"ז) שמעינן מינה דאף על גב דר' יוסי דייק בעלמא לישנא דקרא לקט קציר ולא לקט קטוף, מודה הוא במידי דאורחיה בקטוף כגון בצלים ושומים דקטוף שלהן זהו קצירן, דהא מחייב פאה בבצלים ואף על גב דאינו קוצרן במגל ומרבה לה מקרא, דתניא קציר אין לי אלא קציר עוקר כגון עדשים מנין תלמוד לומר לקצור, תולש כגון פולים מנין תלמוד לומר בקוצרך ע"כ.
ופירש בערוך טעמא דר' יוסי דסבירא ליה הואיל והירק פטור מן הפאה וכל ערוגה לבדה אין מצטרפות ע"כ. ובירושלמי ר"פ מפרש טעמא דר"י משום דאין דרך בני אדם להכניס בצלים בין הירק ומשום הכי מפסקי, ורבנן סברי כיון דבצלים מכניסן לקיום הוא וירק אין מכניסו לקיום בטלה ערוגת ירק לגבייהו וכאוירא חשיבא:
נותנין שתי פאות: דבכל חד וחד קרינן ביה שדך:
נותנין פאה אחת דנפקא לן בפרק ראשית הגז דשותפין חייבין בפאה דאף על גב דכתיב שדך דמשמע דידך אין דשותפין לא, כתב רחמנא קציר ארצכם דמשמע על שנים הוא מדבר שנים דעלמא, הרש"ש ז"ל:
לקח זה צפונו כו': פירש הרא"ש ז"ל אף על גב דאילן אחד הוא כיון שמתחלה לקח זה צפונו וזה דרומו ולא היו שותפים מעולם צריך כל אחד ליתן פאה, ונראה לי דאחין שחלקו את האילן שנותנים פאה אחת מדלא תנא דין אילן באחין שחלקו ע"כ. וכתב עליו הר"ש שירילי"ו ז"ל ואין דבריו מוכרחים, דתנא רישא לגלויי סיפא וכיון שחלקו שותפים הוו ואין כאן תפיסת הבית ע"כ:
המוכר קלחי אילן כו': פירש הר"ש שירילי"ו ז"ל קולחי אילן לקחם עם פירותיהן, קלחי בלשון משנה כמו יונקות בלשון מקרא, ויונקתו לא תחדל ויעל כיונק והוא אילן בחור היוצא אצל גזע אילן הזקן או קרוב לו, והלוקח בא לעוקרן ולנוטען בתוך שדהו. וכל זה שלא תלשן הלוקח, הוא נותן מכל אילן ואילן כדכתיב שדך דמרבינן אילנות מיניה כדכתיבנא לעיל בפרקא קמא, ואין נותן מאחד על חבירו הואיל ואין השדה שלו, שאם היתה השדה שלו היה נותן מאחת על הכל דאין שום דבר מפסיק לאילן אלא גדר כדתנן לעיל בפרק ואלו מפסיקין. ובזמן שנטועים כסדר המפורש שם בירושלמי: אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה שום אילן מאותו מין לעצמו בשדה, אבל אם שייר מאותו המין לעצמו כולא חיובא רמיא עליה ופוטר את כל האילנות עכ"ל ז"ל.
וז"ל רש"י בחולין שם, קלחי אילן, אילנות עצמן לקח עם פירותיהן להכי נקט לשון קלחי שאין שדה זו שדה אילן אלא שדה לבן וגדלו בה שנים או שלשה ומכרן נותן לוקח פאה מכל אילן ואילן כדכתיב לא תפאר אחריך, ואין אחד מהם פוטר את חבירו הואיל ואין השדה שלו, שאם היתה השדה שלו היה נותן מאחת על הכל: אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה שום אילן בשדה לעצמו, אבל שייר אחד לעצמו רמיא כולא חיובא עליה ונותן פאה בקרקע בזרעים לעניים ופוטר את כל האילנות. ומוקי לה התם והוא שהתחיל בעל הבית לקצור, ופירש"י ז"ל והוא שהתחיל בעל הבית לקצור הזרעים קודם מכירת האילנות דמההיא שעתא מיחייב בפאה ופאה דידיה דההיא שעתא חזיא למפטר כולה שדה, ומיהו כי לא שייר מידי איסתלק מדין פאת פירות אילנות ואין פאת זרעים פוטרתן (הגה"ה נראה לעניות דעתי דצריך עיון) וכי שייר דאכתי שייר בפירות אילנות לא נפיק מחיובא קמא והוה ליה כדמעיקרא עכ"ל ז"ל.
וזה לשון הר"ש ז"ל המוכר קלחי אילן ולא מכר לו הקרקע והם מלאים פירות ובא לעוקרם ולנוטעם בתוך שדהו: אם שייר בעל השדה מן האילנות לעצמו שלא מכר אותם הוא נותן פאה. בפרק ראשית הגז מסקי רבא ור"ח בשהתחיל בעל השדה לקצור כלומר ללקט הפירות ולקצור לאו דוקא, אי נמי בשיש שם תבואה כדקתני בתוך שדהו ומאחר שהתחיל לקוצרה נותן מן האילן ששייר פאה על כל מה שמכר שחל החיוב עליו. אבל בירושלמי מוקי לה אפילו בלא התחיל, שהוא כמוכר לו חוץ מחובתו והוא קבל עליו לתת הפאה. ומתניתין דרה"ג ר' יהודה היא דתנן לקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר חייב לא שייר הלוקח חייב ע"כ: בפירוש ר"ע ז"ל [דבור המתחיל בזמן וכו'] נראה לעניות דעתי שכך היה צריך להיות דמכי אתחיל בקצירה או בלקיטת הפירות איחייב בפאה של כל השדה הואיל ושייר, ובהכי לא קשיא עלה דמתניתין מההיא דתנן לעיל סוף פ"ב קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דהתם לא שייר, וקרוב לזה גם כן יישב בתוי"ט:
ר' יהודה בן בתירה: קבלתי שצריך להגיה ר' יהושע בן בתירה. וקיימא לן דכל תנא בתרא לטפויי חומרא אתא, וכן כתב בתוי"ט ע"ש:
והלכה כדבריו: אין למדין הלכה מפי תלמוד כדאיתא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף ק"ל) אלא כר"ע קיימא לן, ואפשר להיות שלטעם זה מביא סברת ר"ע אף על פי שהוא אחר ששנה כבר והלכה כדבריו וכמו שתמצא לקמן בפ"ט דמסכת שביעית סימן ה' ובסוף פרק החולץ, כלומר שרבינו הקדוש עצמו היה מסתפק במה שאמר והלכה כדבריו, וכל שכן אם נאמר שזה הלשון בעצמו שמע, ומיהו בההיא דפ"ט דשביעית אית דלא גרסינן לה כמו שכתב שם:
חייב בפאה כו': בקדושין שם כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן ובודוי (כמ"ש התוי"ט), וגם הרא"ש ז"ל כתב דבמתניתין לא גרסינן ליה, וגם רשב"ם ז"ל בפרק מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) כתב דלא גרסינן ליה, וגם הרש"ש ז"ל, גם הרשב"א ז"ל בחדושיו בבבא בתרא דף כ"ז הכריח מן הירושלמי דלא גרסינן ובודוי במשנה.
אבל הריטב"א ז"ל בקדושין דף כ"ו כתב ואפשר לקיים גירסת הספרים, אי בעית אימא וידוי בכורים, ואיצטריך סלקא דעתך אמינא מביא ואינו קורא משום קרקע כל שהוא דהא איכא כמה זימנין דאמרינן מביא ואינו קורא קא משמע לן דמביא וקורא ושפיר מ"ל על האדמה אשר נתת לי. ואי בעית אימא וידוי מעשר וסבירא ליה להאי תנא דאף על גב דמעשר על פירות שאינם מקרקע שלו, אינו מתודה אלא כשיש לו קרקע דהא פלוגתא הוא בירושלמי, והא דלא מייתי התם מהא מתניתין משום דאיכא לדחויי דמיירי בודוי בכורים וכדאמרן עכ"ל ז"ל.
וגם בגמרת בתרא פרק לא יחפור איתה למתניתין וכגירסת רש"י ותוספות ז"ל גם שם בפרק מי שמת (בבא בתרא דף ק"נ) וכדכתבינן. ומצאתי שהביאה רב אלפסי ז"ל בפרק הספינה דף ר"ד וכתב שם ובבכורים ובודוי המעשר, וכן גם כן איתיה שם בדפוס שאלוניקי:
בפאה: בירושלמי פריך וליתני רע"א קמה כל שהוא חייבת בפאה, דהא אף על גב דלית ליה שדה מיחייב הלוקח דקרינן ביה קצירך, ומשני אין הכי נמי אלא בגין דתנא בכורים ואינך אחריני דמוכרח לתלות הדבר בקרקע תנא קרקע. והר"ש שירילי"ו ז"ל נראה שהיתה לו דרך אחרת בפירוש הירושלמי הזה. ובתוספתא מוסיף והראיון בהדי הנך דר"ע דמי שאין לו קרקע פטור מן הראיון ויליף לה מקרא דכתיב ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות אלמא אי לית ליה קרקע אינו חייב להראות:
ובכורים: ואף על גב דחטה נמי יניקתה שלשה טפחים כו' עד עיקר יניקתה אלא כנגדה. הר"ש ז"ל (ומובא בתוי"ט) וכן כתב גם כן הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכתב עוד דהכי נמי באילן מתפשטין השרשים עשרים וחמש אמה כדתנן בבבא בתרא, ולענין בכורים סגי בשש עשרה אמה והכי נמי בחטה, ושכן כתבו תוספות ז"ל בפרקא קמא דקדושין:
ולכתוב עליו פרוזבול: דכי תקן הלל פרוזבול אשעבוד קרקע תקון דמלוה המצויה היא, ומי שאין לו קרקע אין מלוין לו ואמילתא דלא שכיחא לא תקן, אי נמי כיון שיש לו קרקע הוי החוב כגבוי ואפילו קרקע כל שכן יכול לגבות ולחזור ולגבות כעובדא דקטינא דאביי דבפרק מי שהיה נשוי. ויש מפרשים טעמא משום דאין אונאה לקרקעות וכדפירש ר"ע ז"ל הכא, אבל בפרק בתרא דשביעית פירש כמו שהעתקתי אני:
ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות: דתנן בפרקא קמא דקדושין נכסים שאין להם אחריות דהיינו מטלטלין, נקנין עם נכסים שיש לו אחריות דהיינו קרקע, דכיון דזכי בקרקע זכי במטלטלין. (הגה"ה. רשב"ץ ז"ל בפירוש הכתובה שלו כתב שהקרקעות יש להם אחריות שהן קבועין והמטלטלין אין להם אחריות ויכול להשמיטן, ולשון אחריות הוא מלשון אחר שיוכל לרדוף אחריהן ולטרוף אותן מהלוקח ע"כ. ובודאי שמה שכתב שם שטועה מי שקורא מקרקעי בחירי"ק פשוט הוא, דאף על גב דבלשון הקודש נקראים קרקעות מכל מקום בלשון תרגום לא מצינו בשום מקום שנקראו קרקעי אלא במ"ם נוספת מקרקעי והיא בנקודת שו"א, אכן מטלטלין דבלשון משנה וברייתא נראה לעניות דעתי שעיקר קריאתו היא בחירי"ק כלומר דברים המתטלטלין. ומצינו גם כן בכמה דוכתי בלשון רז"ל שנקרא טלטל בלא מ"ם, דאי גרסינן מטלטלין בשו"א יתחלף השם בפועל דתנן בכמה דוכתי מטלטלין בשו"א, וחד מינייהו בסוף פרק כירה מטלטלין נר חדש וכו'. אכן כאן גבי כתובה כיון שהוא תרגום וגם כדי להקל על הלשון גרסינן מטלטלי בשו"א אגב מלת מקרקעי שהוא מוכרח בשו"א, וכשיצטרך לומר לשון מקצת צריך לכתוב ממקרקעי וממטלטלי המ"ם הראשונה בנקודת חירי"ק והשנייה בשו"א כדכתיבנא).
וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא דקרי למטלטלין אין להם אחריות נראה לי הטעם דהמטלטלין מזומנין לכל נזקין ומאורעות ואינם בני חורין מן הניזקין, וקרקע קרוי יש להם אחריות לשון חירות שהקרקע הן בני חורין מכל נזק דאין נרקבין ואין נשרפין ואינם נגנבין ולא נאבדין. ובירושלמי מפרש אי בעינן צבורין בהן או לא עכ"ל ז"ל. וגם בבבלי שם בקדושין פ"ק דף כ"ו בעינן אי בעינן צבורין אי לא.
ובירושלמי דפרקין ודפרקא קמא דקדושין ודפרק מי שמת בעי קרקע כל שהוא למהו טב, ומשני תפתר בשמרגליות טמונה בו. וכן בבבלי שם בקדושין מפרש כגון שנעץ בה מחט ותלה בה מרגניתא דשויא אלפא. ועיין בבית יוסף ח"מ סימן ס"ז במה שדקדק ממתניתין בשם בעל העיטור דמדתנן ולכתוב עליה פרוזבול ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות, שמע מינה דפרוזבול ואגב חד דינא אית להו, וכי היכי דאמרינן בפרוזבול מזכהו בתוך שדהו, ואמרינן נמי השאיל לו מקום לתנור וכיריים כותב עליו פרוזבול, הכי נמי לענין אגב בשאלה או בשכירות סגי, והוא דאחזיק עכ"ל ז"ל:
הכותב נכסיו שכיב מרע: מוכח בירושלמי דלא חשיב שכיב מרע אלא אחר שלשה ימים אלא אם כן קפץ עליו החולי. אלא שהר"ש שירילי"ו ז"ל פירש דההיא דירושלמי לענין בקור חולים מתנייא, דכל שלא קפץ עליו החולי פתאום אז חלוקים רחוקים מקרובים דרחוקים אחר שלשה ימים הוא דחייבין לבקר ע"כ:
קרקע כל שהוא: כתב הר"ש ז"ל פלוגתא היא בפרק מי שמת דהא קרקע לאו דוקא והוא הדין מטלטלי וכל שהוא לאו דוקא אלא כדי פרנסתו, ולא אתפרש שיעור פרנסתו בכמה ואם פרנסת עצמו דוקא או דלמא בעינן נמי פרנסת בניו ובנותיו וכל הסמוכין על שולחנו עכ"ל ז"ל:
הכותב נכסיו לבניו וכו': במתנת בריא ונטל קנין, והיה שמע מינה ועמד, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, ולא פירש אם לפרעון כתובתה אם לשם מתנה:
אבדה כתובתה: מהני נכסי אם לא יקנה הבעל נכסים אחרים הרי הפסידה, דמאלו שנתן לבניו לא תגבה עוד דנתרצית להם במתנה זו הואיל ונתן לה גם כן, ובירושלמי מפרש טעמא אמאי הפסידה בכל שהוא. ודוקא שחילק כל נכסיו אבל שייר אפילו חד דיקלא אמרינן דמגו דנחתא אדיקלא נחתא נמי אכולהו, הר"ש שירילי"ו ז"ל ואפילו חזרו ובאו לידו מאותן הנכסים כגון שמת אחד מן הבנים וירשו גובה מהם, ודוקא שחלק נכסיו בינה ובין בניו אבל אם חלק נכסיו בינה ובין אחרים לא אבדה. ורשב"ם ז"ל כתב דהוא הדין נמי אם חלק בינה ובין אחרים שאבדה כתובתה.
ומשמע התם בגמרא דתנא קמא כתיבה וקבלה בעי דקיימא לן אימתי דר"י לפרש דברי חכמים הוא. ותניא א"ר יהודה אימתי אבדה כתובתה בזמן שהיתה שם בשעה שכתב לה קרקע כל שהוא וקבלה עליה, דכיון דהיתה שם וקבלה חזקה אין אדם רואה שנותנין ממונו בפניו לאחרים ומחזיק את המתנה לקיימה אלא אם כן עושה בלב שלם, אבל היתה שם ולא קבלה עליה אלא היתה שותקת או קבלה עליה ולא היתה שם מצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. ור' יוסי אומר אם קבלה עליה אף על פי שלא צוה שיכתבו כך בפניה איבדה כתובתה.
ופירש הר"ש שירילי"ו ז"ל ומשום דשמעינן ר' יוסי לתנא קמא דסבירא ליה הכי דהא ר"י לפרושי מילתיה דתנא קמא אתא משום הכי תני דבחדא סגי דאם מחלה בפירוש בפיה אף על גב דלא כתב לה אבדה כתובתה וכל שכן לא היתה שם וכתב לה ע"כ. והמפרשים כתבו דמתניתין מיירי בין אם הוא ברי בין אם הוא שמע מינה ואפילו אם לא חילק בפניה רק ששתקה כשנודע לה דאמרינן כיון שחלק לה כבוד לחלוק עם הבנים ודאי מחלה, אלא שר"ח פירש דוקא כשחלק לה חלק אחד כאחד מן הבנים אז מחלה בשתיקה לחוד אבל אם לא נתן לה כאחד מן הבנים אז לא מחלה בשתיקה אלא אם כן כתב לה וקבלה עליה ע"כ:
הכותב נכסיו לעבדו כו': בגיטין אמרינן בתוספתא כשנאמרו דברים לפני ר' יוסי אמר שפתים ישק משיב דברים נכוחים, ואמר שם רב נחמן אף על פי שקילס ר"י את ר"ש שאמר לעולם הוא בן חורין הלכה כר"מ שסובר דלא יצא לחירות. ופירש הרש"ש ז"ל לעולם הוא בן חורין, בא להוסיף ואפילו אין לו אלא אותה העיר או אותה שדה ואמר חוץ מאותה שדה וכו' וה"א כיון דאין לו נכסים אלא אותה העיר או אותה שדה ואין מתקיים דבור כל נכסיו אלא בעבד לבדו וכשאמר חוץ מבטל דבור מה שאמר כל נכסיי אפילו הכי יצא לחירות דפלגינן דבורא, אלא כשיאמר חוץ מאחד מרבוא שבהן שלא יפרש מה שייר ואז נאמר דשייר העבד עכ"ל ז"ל: