מלאכת שלמה על פאה ד

<< · מלאכת שלמה · על פאה · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

הפאה כו':    פי' הרש"ש ז"ל הפאה של תבואה וקטנית ואילן ניתנת במחובר חוץ מדלית ודקל כלומר זכות ורשות עניים ניתנת לעניים בה במחובר לקרקע ויבוזו אותה וכל דאלים גבר. ותרתי קמשמע לן חדא שיניחנה במחובר ויזכו בעצים ובקשים וחדא שיניחנה לפניהם ויבוזו אותה כרצונם ע"כ. ומשמע דגם שכחה ולקט דינם לבוז כמו הפאה דהא בשלשתן כתיב לעני ולגר תעזוב. ועי' עוד במ"ש בשם הר"ר שמשון ז"ל לקמן פרק בתרא סי' ג'. וכן נראה גם כן מן הפי' שהעתיק שם ר"ע ז"ל כמש"ש בס' תוי"ט:

משנה ב

בדלית ובדקל:    ירושלמי תני בשם ר"מ כל האילנות סכנה ורבנן אמרין אין סכנה אלא הדלית והדקל בלבד הדלית מפני חלישותה והדקל מפני גובהו. ובס' יראים סי' ק"ס בדלית ובדקל פי' שהרכיבו התבואה והגפן על הדקל ע"כ. וקרוב לזה נראה שגורס רד"ק ז"ל במכלול בחלק הדקדוק עלה נ"ח אם לא נפל טעות שם וז"ל שם וכן זכרוהו במשנה ובדלית הדקל בעה"ב מוריד ומחלק לעניים ע"כ. אכן בשרשים בחלק הענין כתב בדלית ובדקל ע"כ. וקשה לע"ד על ס' יראים דהא תמרים נמי חייבין בפאה כדתנן לעיל בפ"ק ושמא דהא קמ"ל בפירושו ז"ל דלא מיבעי לפירות דקל גופיה דמוריד ומחלק אלא אפילו למה שמורכב על הדקל אע"ג דהיא מלתא דלא שכיחא מוריד ומחלק. ודוחק. וכתב הר"ש ז"ל דמסיק בירושל' שאפי' תאמר קורא שם פאה למעלה הטריחו על בעה"ב שתהא הוצאה משלו ע"כ:

משנה ג

נטל מקצת פאה וזרקה על השאר:    שסבור היה שבכך יקנה השאר ויזכה בו וכתבו תוס' ז"ל (שם בב"מ) מעבירין אותו. אפילו רשע לא מקרי ואע"ג דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע היינו משום דאפשר לי' למטרח ולמיזבן ארעא אחריתי אבל במציאה או בהפקר דל"ל הכי אפילו רשע לא מקרי ע"כ. ונלע"ד פי' לפירושם מעבירין אותו אפילו רשע לא מיקרי פי' המעביר את גופו ממנה ל"מ שאינו נקרא רשע דמעבירין לכתחלה משמע אלא אפילו מי שפירש טליתו אינו נקרא רשע. עי' בהר"ן ז"ל פ' האומר דקדושין דף תרמ"ז. ומפני שראיתי מי שחלק עמי בזה לומר דאינו נקרא רשע קאי אמי שפירש טליתו דוקא הוצרכתי לכתוב דעתי בזה. ומ"מ עי' בנ"י בפרק חזקת הבתים בדף קפ"ט. ואי הוה גרסי' בלשון התוס' ז"ל אבל רשע לא מקרי הוה ניחא שפיר טפי דמהיכא תיסק אדעתין לומר דהני מעבירין הוו רשעים עד דאצטריך למימר דלא הוו כיון שבקום עשה תנן דנותנין להם רשות להעבירו אלא ודאי דלא קאי רק אמי שפירש טליתו וכדמוכח מהתם פרק חזקת הבתים בנ"י. ועי' בקולון שרש קל"א. ובשרש קצ"ב דף רכ"ז כתב וז"ל דהא לה"ד למי שפירש טליתו על הפאה ובא אחר להעבירו ממנו שהרי יכול לעשות כן מפני שהוא הפקר ומ"מ אף כי יכול לעשות כן פשיטא ופשיטא שאם הראשון שפירש טליתו עליה בתחלה יכול לעכב ולהתגבר על הבא להעבירה הימנו בזרוע וגם הוא ביד חזקה ובזרוע נטויה יקדים ויטלנה בידו ממש הלא דבר פשוט הוא שזה הוא זריז ונשכר ע"כ. ופי' הרש"ש ז"ל מעבירין אותו ממנה עניים אחרים מעבירין את גופו ממנה. ע"כ:

משנה ד

מגלות:    קוצרין בהן חטין ושעורין. קרדומות גדולות וקוצצין בהן שבולת שועל. הרא"ש ז"ל. וה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל פי' בקרדומות כגון פאת בצלים ושומים שדרך לעקור אותן בקרדומות. שלא יכו איש את רעהו. מפני שדינם לבוז ע"כ:

משנה ה

שלש אבעיות:    משום לקט הן {הגה"ה נ"א בלשון הרא"ש ג' אבעיו' פי' בא' מאלו הזמנים יניח הפאה לפי שאז מקובצים העניים בשדות. ופירשתי בא' מג' הזמנים משום דהוה קשה לי לפרושי בכל ג' הזמנים משום דבפעם א' אדם מניח פאה בסוף שדהו ומיד העניים נוטלין הכל. ולהך פי' קשה לפרש פלוגתא דר"ג ור"ע:} דכל זמן שאין בעה"ב בשדה אין העניים רשאין ליכנס ליטול הלקט בשביל עמרי השדה לכך צריך הוא להראות ג' פעמים בתוך שדהו כדי שיכנסו עניים ויטלו הלקט והולכין ובאין העניים כמה פעמים זה אחר זה ומה שמשיירין אלו מוצאין אלו דאי מיירי לענין פאה קשה דבפעם א' אדם מניח פאה בסוף שדהו ומיד העניים נוטלין הכל. הרא"ש ז"ל. וכתב עליו הר"ש שירילי"ו ז"ל ואיני רואה כאן קושיא שיש לאדם הרבה שדות במקומות חלוקות ואינו קוצר אותן כאחת וצריך לעמוד על פועליו וקאמר מתני' שיניח הפאה בעת כוללת לכל העניים ויקצרם בעתים מיוחדים שאמרו חכמים מהם בשחר ומהם בחצות ומהם במנחה (וטעמא דמתני' שאין לעניים רשות ללקוט הפאה אא"כ בעה"ב שם או שלוחו וצריך להן שעה קבועה כדי שלא יתבטלו מן מלאכתם ולכך תקנו שיגלה בשחר ובחצות ובמנחה) ולר' עקיבא הני זימני דוקא ואם ירצה לקצור כולן בשחרית ולא יזכו אלא המניקות הרשות בידו אבל אין לו להוסיף כדי לתת חלק בקציר בזמן ידוע למיודעיו וקרוביו. ולרבן גמליאל לפחות צריך שיקצרם באלו הג' זמנים כדי שיזכו מניקות ותנוקות וזקנים ואם רצה לחלק הקצירה בזמן אחר עוד כדי שיבואו מיודעיו יבואו. כך נראה לי. ופסק הר"מ ז"ל בפרק ב' כר' עקיבא עד כאן לשונו ז"ל:

של בית נמר כו':    שם מקום כדכתיב ואת בית נמרה כ"כ הר"ש והרא"ש ז"ל וכתב על פי' זה הר"ש שירילי"ו ז"ל ואינו כן דההיא מארץ סיחון ועוג היא ולא נתקדשה בקדושת הארץ ועוד הו"ל למיתני בני בית נמר או אנשי בית נמר כדתנן אנשי הר צבועים אלא שם משפחה בא"י הן כדתנן בשקלים ויומא בית אבטינס ובית גרמו. ע"כ. ובירושל' אמרי' שע"ז מזכירין אותן לשבח אבל מזכירין אותן לגנאי שלא היו נותנין אלא א' ממאה ואנן תנן אין פוחתין לפאה מששים. ובערוך פי' של בית נמר שם איש והיו מלקטין על החבל צ"ט חבלים להם וחבל א' לעניים ועל דבר זה מזכירין אותן לגנאי שהיו פוחתין מס' ומזכירין אותן לשבח שהיו נותנין מכל אומן ואומן ע"כ:

משנה ו

עובד כוכבים שקצר וכו':    פי' וכילה ולא עימר עד אחר שנתגייר פטור:

משנה ז

הקדיש קמה וכו':    כתב הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל שמצא בכל הספרים קמה ופדה עומרים פטור ל' זכר כדרישא דקתני חייב אע"ג דבסיפא דסיפא קתני שבשעת חובתה היתה פטורה לשון נקבה. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל הקדיש קמה כשהיא קמה. ופדה קמה. ופדאה כשהיא קמה. חייב. ואינו פטור מטעם הקדש דכי בא לקוצרה כבר פדאה וחייב בשלשתן:

עמרים ופדה עמרים חייב:    בשכחה דכשהקדישה כבר היו עומרים וחל עליהם חיוב שכחה וכיון דחל בהו תו לא פקע מנייהו חיובייהו:

קמה ופדה עמרים:    כשהקדישה היתה קמה וקצר ועמר בעודה קדושה ופדאה אח"כ הלכך לא פאה ולא שכחה חלו [דהואיל] וכבר נקצרה ונעשית עמרים לא חל עליהם שום מצוה דכי קצר דהוי זמן חיובא הקדש הוה וכתיב קצירך למעט הקדש עכ"ל ז"ל:

משנה ח

משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבים:    כצ"ל גם בבבא זו. ופי' הרש"ש ז"ל עונת המעשרות. בפ"ק דמעשרות מפורשת עונת הפירות והירקות: ופדאן חייבין. ופדאן ג"כ עד שלא באו כיון שפדאן קודם זמן חיובן כי אתי זמן חיובן בתר הכי לא מקרי תבואת הקדש. ומשבאו לעונת המעשרות. שהקדישן אחר שבאו ופדאן נמי חייבין כדפי' דכי הקדישן כבר חל עלייהו חיובא ותו לא פקע: וגמרן הגזבר פטור. דתבואת הקדש פטורה: עד שלא נגמרו. בירושלמי מפרש שלא הביאו שליש: וכללא דהך מתני' דאין הקדש פוטר אלא כי נגמרה המלאכה שבו תלויה המצוה ברשות ההקדש כגון פאה בקצירה דכתיב קצירך ולא של הקדש. ותרומה ומעשרות בגורן כדכתיב דגנך ודרשינן דיגונך ופי' רש"י ז"ל לשון קבוץ כרי. ולא דיגון הקדש. או בגדול שליש גבי שאר פירות כדכתיב תבואת זרעך ולא של הקדש אבל אי מקמי דאקדיש הויא להו טבל דנגמרה מלאכתן לא מצי הקדש תו להפקיע תרומות ומעשרות מיניה ואפילו לא פדאן. והא דנקט במתני' משבאו לעונת המעשרות ופדאן הה"נ אפילו לא פדאן דפודה מיד הגזבר חייב במעשרות והא דתני פדאן היינו לאשכוחי לאותן המעשרות היתר אכילה ובלאו פדיון לא מצית אמרת דהא מעילה אית בהו וא"נ תנא סיפא אגב רישא וסיפא דמתני' דקתני שבשעת חובתן היו פטורין דוקא היא עכ"ל ז"ל. ובירושלמי פריך למה נשנית משנה זו פעמים א' הנה וא' בפ"ג דמס' חלה ומשני דשני זמנים לענין חיוב המעשר דקודם שיביאו הפירות שליש בשולן מותר לאכול מהן בלי תרומה ומעשר. ומשהביאו שליש שרי לאכול עראי בלי מעשר עד שתגמר מלאכתן דהיינו מירוח. ופי' הח' הר"ר אלעזר אזכרי ז"ל ומכח משנה יתירה נפרש עונת המעשרות של משנה א' עונה שחל חיוב המעשרות דהיינו הבאת שליש. ועונת המעשרות של משנה האחרת עת שנאסר באכילת עראי. ומסתברא דמתני' דפאה שהיא ראשונה מיירי בעונת חיוב המעשרות בהבאת שליש דשעת מירוח לא מקרי שעת חובתן דהא קודם לכן חייבין ואסורין באכילת קבע. אבל כיון דחזר ושנאה במס' חלה ע"כ י"ל דבא ללמדנו דגם שעת המירוח איקרי עונת המעשר ומירוח הגזבר פוטרן. ומתני' דהכא דפרישנא לה בהבאת שליש וקתני הקדישן קודם הבאת שליש והביאו שליש ביד הגזבר ופדאן פטורין כר"ע סתם לן רבי דס"ל לר' עקיבא אפילו הניחן בקרקע עד שגדלו השני שלישים בידו ומרח הפירות פטורין. ולדברי הכל מתוקם נמי פטורין כגון בקוצר מיד אחר שפדאן מן ההקדש קודם שיגדלו ברשותו ע"כ. ולכל הפי' קשה קצת לע"ד אמאי בסיפא בין כאן בין בפ"ג דחלה נקט לשון אחר דקתני הקדישן עד שלא נגמרו וכו' ולא קתני הקדישן עד שלא באו לעונת המעשרות והגיעו לעונת המעשרות ביד הגזבר ואח"כ פדאן פטורין כלשון דנקט ברישא. וי"ל דנקט לישנא קלילא:

משנה ט

מי שליקט וכו':    כתב ה"ר שמשון ז"ל. בפ' שנים אוחזין פי' בקונטרס דמי שליקט את הפאה באדם בעלמא איירי שאינו בעל השדה דאי בעל השדה לא אמר ר"א זכה לו דל"ל מגו דזכי לנפשיה דאפילו הוא עני מוזהר הוא על שלו שלא ללקט פאה משדהו כדאמרי' לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו. וקשה לפי' מהא דתנן לקמן בפ"ה שבלת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבלת א' ונותן לו אר"א וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא לרשותו. ואמרי' עלה בירושל' ר' אבהו בשם ר' יוחנן מחלפא שיטתיה דר"א תמן הוא אומר זכה לו וכאן הוא אומר כן ומסיק דלדבריהם קאמר להו. משמע בהדיא דבעל השדה גופיה יכול לזכות בשביל העני עכ"ל ז"ל. וגם הר"ש שירילי"ו ז"ל הביא ל' ירושלמי דמשמע מיניה דבעה"ב עני יכול לזכות לכו"ע ולקושית רש"י ז"ל תי' דכיון דהוא עני מצי לזכות בפאה דעלמא אע"ג דבדידיה לא מצי לזכות אריא הוא דרביע עליה וכיון דחזי ליה פאה בעולם הא הוי ראוי ליטול הלכך זכי נמי לחבריה ואפי' רבנן מודו עכ"ל ז"ל. ועי' בס' ק"א ספ"ב דפ' קדושים:

הלקט והשכחה וכו':    מאן דס"ל יש קנין לעובד כוכבים מפ' למתני' התם בגיטין הכי הלקט והשכחה והפאה משדה ישראל שלקטן עובד כוכבים חייבין במעשר פי' ישראל הקונה אותן מיד העובד כוכבים חייב לעשרן אא"כ הפקירן ישראל ראשון בשדהו אדעתא דישראל וגם אדעתא דעובדי כוכבים. אבל סתם לשו"פ מופקרין לישראל ולא לעובדי כוכבים: אא"כ הפקיר. ס"א הבקיר בבי"ת:

לשון ר"ע ז"ל. ומתני' ר"מ היא דאמר. אין קנין לעובד כוכבים. אמר המלקט. ור"ט נמי ס"ל כר"מ כדמוכח בירוש' דדמאי פ"ה. וכותיה דר"מ סתם לן תנא נמי בפ"ה דמס' דמאי במשנת מעשרין משל ישראל על של עובדי כוכבים וכו' ור' יוסי ור"ש פליגי עליה. ור' יהודה מפ' ר' ישמעאל דמנחות משמע דכר"מ ס"ל אבל מן הירוש' מוכח דכר"י ור"ש ס"ל וכן נמי משמע קצת מן התוספתא. והקשה ה"ר שמשון ז"ל בפ"ה דמס' דמאי דהא שמעי' ליה לר"מ בשלהי פ"ק דע"ז דיש קנין דקאמר ואין משכירין להם בתים ואצ"ל שדות דברי ר"מ ומפ' בגמ' טעמא דבשדות איכא תרתי לאיסורא חנייה בקרקע ומפקעינן ליה מן המעשר ועיקר הקושיא הלזו הקשה אותה ה"ר שמשון ז"ל לפי' ירוש' דהתם. ותירץ ז"ל דמצינן למימר דירושלמי לטעמיה דמפרש בספ"ק דע"ז טעמא דר"מ משום דבית אינו מצוי להתברך מתוכו שדה מצוי להתברך מתוכו וע' במ"ש בפ"ק דע"ז סי' ח'. וכן נמי סתם לן כותיה דר"מ בתרומות פ"ט משנת המנכש עם העובד כוכבים בחסיות. ופלוגתא דר"מ וחכמים בפ"ב דמכשירין. וע' בתו' רי"ד פ"ק דקדושין דף מ"א ע"ב: וכתב הח' ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל וז"ל בסוף דבריו. וגם הב"י סובר כן שהרמב"ם ז"ל סובר שההלכה היא שאין קנין לעובד כוכבים בא"י וכן מוכח בהדיא בהרמב"ם ז"ל ובסמ"ג סי' קל"ג ע"ש. ואח"כ חזר הרמב"ם ז"ל ממה שפי' במשניות כ"פ דאין הלכה כמ"ד אין קנין לעובד כוכבים בא"י. והתימה על ר"ע ז"ל שתפס ל' הרמב"ם ז"ל ממה שהוא עצמו חזר בו עכ"ל ז"ל. ובירושלמי איכא נמי מאן דמוקי למתני' כמ"ד יש קנין ע"ש או בה"ר שמשון ז"ל. ומצאתי בס' חרדים שחבר הח' הר"ר אלעזר אזכרי ז"ל שכתב תשובת שאלה שמצא ה"ר שלמה אבסאבן ז"ל להרמב"ם ז"ל כתוב בה שאע"פ שיש קנין לעובד כוכבים מה"ת בא"י להפקיע מן המעשר מ"מ מד"ס אין קנין וחייבת במעשר מדרבנן. ע"כ:

משנה י

איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה:    שבלין הנופלין בשעת קצירה מתוך המגל או הנופל מתוך ידו כשמקבץ השבלים לקצור ולמעוטי אחר היד דתנן לקמן וה"ט דדרשי' מחמת קצירה והכי איתא בתו"כ אין לקט אלא הבא משעת קצירה ומש"ה ממעטי' בירוש' לעי' פ' מלבנות ולקמן לקט קטוף והיינו דוקא גבי דבר דדרכו ליקצר דדוקא גבי פאה הוא דמרבינן תולש ועוקר אפי' בדבר שדרכו ליקצר מיתורא דקראי אבל גבי לקט קצירך כתיב: היה קוצר קצר מלא ידו. דברים הנקצרים: תלש מלא קומצו. דברים שדרכן ליתלש: תוך המגל. קרי חדודו. אחר המגל קרי גבו. הרש"ש ז"ל:

תוך היד ותוך המגל לעניים:    כ' הח' ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל רישא דמתני' קשיא אסיפא. דברישא קתני תוך היד ותוך המגל לעניים ואי תרווייהו בעינן כדי שתהיה לעניים כלו' דכשנושרת שבלת מתוך השבלים שקבץ בידו וגם היא בתוך המגל הויא לעניים משמע הא מתוך ידו והיא מאחורי המגל שהכניס המגל בינה לשאר השבלים ומכח אחורי המגל נחתכה ונפלה. או אם היא בתוך המגל ולאחורי ידו שאינה בתוך פס ידו וחתכה במגל ונפלה הויא לבעה"ב. וסיפא קתני אחר היד וגם היא אחר המגל לבעה"ב הא תוך ידו או תוך מגל לעניים. ואי רישא או או קתני דבחדא לטיבותא הויא לעניים קשיא סיפא דקתני אחורי היד או אחורי המגל לבעה"ב. וע"כ כי היכי דלא תקשי צ"ל דרישא וסיפא אין פירושם שוה. ובירוש' רב כהנא ורב תחליפא חד פי' דרישא לאו או או קתני אלא כדי שתהיה השבלת הנושרת לעניים תרתי לטיבותא בעי שתהיה בתוך ידו ובתוך המגל וסיפא קתני או או אם היא אחר היד ובתוך המגל או אחר המגל והיא בתוך היד הויא לבעה"ב. וחד אמר איפכא דרישא או או קתני דבחדא לטיבותא הויא לעניים וסיפא מצריך תרתי לריעותא כדי שתהיה לבעה"ב:

ראש היד וראש המגל:    שהיו שבלים נוגעים בראשי האצבעות וחתכן: ר' ישמעאל אומר לעניים. דס"ל דקציר קרינן ביה ודמי לתוך היד. וזהו לפי' האחד. ולפי' האחר או או קתני והיינו שידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו הנושר משם או הנושר מראש המגל בחדא מנייהו ר"י סבר לעניים ור"ע סבר לבעל הבית. הרש"ש ז"ל:

משנה יא

חורי הנמלים וכו':    ה"ר יהוסף ז"ל הגיה חוררי בשני רישי"ן והרי"ש הראשונה בשבא. וכן הגיה במתני' דס"פ בתרא דמעשרות. ומאי דקשה אמתני' מההיא דגר שנתגייר והיתה לו פרה דבשלהי פ' הזרוע נכתב שם. ובירוש' משמע דאיכא דסבר דת"ק דפליג אר"מ הוא ר' יהודה בן אגרא. דהכי קאמר התם א"ל ר"מ לר"י בן אגרא אי אתה מודה לי שספק לקט לקט. ותו איתא התם למ"ד א"ל ר"מ לחכמים אי אתם מודים לי שספק לקט לקט. אבל שם בפ' הזרוע השיב ר' יוחנן לר"ש בן לקיש כד רמי ליה האי מתני' אההיא דהתם השיבו אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה לאותה מתני' דפאה וכך אני שונה בסופה דברי ר"י בן אגרא שאמר משום ר"מ. דתניא ר' יהרדה בן אגרא אומר משום ר"מ ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו. ולאו ר"מ אומר סתמא אני שונה דתיקשי לי סתמא דהתם דהיינו ר' מאיר אר' מאיר דהכא. תו איכא התם כי אתא רבין אמר קמה אקמה רמי ליה דאשכח לר"מ במתניתא אחריתא דפטר בקמה של גר ספק נקצרה קודם שנתגייר ספק משנתגייר אמתני' דהכא דקתני ספק לקט לקט ושני ליה בלשון אגרא אני שונה אותה פי' למתני' דפאה. ובירושלמי ודל לא תהדר בריבו אבל תהדרהו במתנותיו:

בפי' ר"ע ז"ל. דכתיב לעני ולגר תעזוב הנח לפניהם וכו'. כתב הח' הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל שפי' הראב"ד ז"ל בתו"כ דמפיק לי' מדכתיב תעזוב יתירא א' בפ' קדושים וא' בפ' אמור ע"כ: