מלאכת שלמה על פאה ה
<< · מלאכת שלמה · על פאה · ה · >>
כל הנוגעות בארץ כו': הא דלא אמר הכא כמו בסיפא, מפרש בירושלמי דקנסו רבנן משום שהגדיש על הלקט כמו שפירש ר"ע ז"ל, ואפילו גדשו אחרים שלא מדעתו ואפילו קרא לעניים ולא באו קנסוהו ליתן לעניים כל הנוגעות בארץ ופטרוהו ממעשר.
ובירושלמי מוקי לה ריש לקיש כבית שמאי דאמרי הפקר לעניים הפקר, ור' יוחנן מוקי לה כבית הלל ופטור ממעשר משום דהפקר בית דין היה הפקר, ויליף לה מקרא דכתיב בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה, והא דפטור ממעשרות מהא דתניא אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עברוה מעוברת, אלמא אף על פי שהוסיף חדש אחד שלא כדין כל מעשיהן קיימין, ופטור ממעשר כל אותו חדש שהוסיפו על שנת השביעית הרא"ש ז"ל:
כדי נפילה: ראיתי שה"ר יהוסף ז"ל הגיה כאן וגם בפרק המקבל סימן ה' ניפלה ביו"ד אחר הנו"ן:
שבלת שבקציר וכו': כתב הרש"ש ז"ל דמשמע מהרמב"ם ז"ל דלענין לקט מיתנייא האי בבא שבלת שבקציר, שהרי הביאה שם בפ"ד שבאותו פרק כתב כל דיני לקט ובפ"ה כתב כל דיני שכחה, ולדעתו אפילו הניחה ברצון נמי ועוד שהוא ז"ל כתב וכו' עד, ונ"ל לפרש שהביאו לרב לפרש כן משום דהני מתניתין מאיזהו לקט ואילך בלקט מיירו ומתניתין דשבלת שנתערבה בגדיש דבתרה בשבלת של לקט מיירי, ודינין דשכחה לא מפרש להו מתניתין אלא מבבא דהעומר ששכחוהו פועלים ואילך ע"כ.
והקשה הוא ז"ל על פירוש הרמב"ם ז"ל עשרה קושיות ולבסוף הכריח דודאי לענין שכחה מתנייא ששכח מלקוצרה, ותני לה הכא משום דבתוספתא שנינו א"ר עקיבא בעלי בתים נהגו בה עין טובה ולעניים נותנין אותה, ובעדיות שנינו דר' ישמעאל אמרה להך מתניתין בכרם ביבנה ופליג אדר' עקיבא דאף על גב דאשכחן שכחה במחובר הך נצולת כר' יוחנן דאמר בירושלמי דקמה חשיבה וקמה מצלת אותה, ור' עקיבא מטעם שכחה והפקר הוא דפליג ומדמי לה לרישא דתנן כל הנוגע בארץ וכו' מטעם הפקר וקסבר דהקלו עליהם דכיון דשכחה דמיא לקצרוה עניים ולנהגו בה עין יפה בעלי בתים ופטורה מן המעשר, ואשמעינן ר' ישמעאל דאינה פטורה מן המעשרות ולא מייפין כחן דעניים הכא וטבלא כי הויא נקצרת עם הקמה ולא דיינינן בה דינא דרישא דטעמא דרישא משום קנסא דבית דין הוא אבל הכא דליכא קנסא דבית דין טבל הוא ואף על גב דשכחה ונתנה להם בעין יפה, ומשום הכי תני לה הכא, והכין פירשו לה רבינו שמשון והרא"ש ז"ל בשכחה כדפירש עכ"ל ז"ל:
ובירושלמי א"ר יוסי והוא שיהא קציר שעדיין לא נקצר סובבה מארבע רוחותיה:
מעשר שבלת אחת: כתב בכסף משנה שם פ"ד לפרש דברי הרמב"ם ז"ל [דמשמע מדבריו שאינו מפריש אלא שתי שבלים בלבד, אלא שחוזר ומתנה על השנייה שאם היא של לקט יהיו מעשרות הראשונה קבועים בעצמה ואם הראשונה של לקט יהיו מעשרות השנייה קבועים בעצמה] וזה לשונו, ונותן שתיהן לעני אחת בתורת מתנה של לקט והשנית בתורת מעשר, והעני ימכור שתיהן לכהן ולא יפרע לו אלא דמי אחת מהן כי השנית היא של כהן כדין ע"כ:
וזה לשון הרש"ש ז"ל מעשר שבולת אחת ונותן לו, כלומר תורם ומעשר ונותן לו לפי שחייב לתת לו דבר מתוקן כמו שהיתה השבלת של לקט דפטורה מן המעשר, ואף על פי שעדיין לא נתמרח בכרי מכל מקום לא דמי לשבלת של לקט דמתוקנת לעולם היא ושאר שבלים של גדיש כי לימרחינהו הא טבלי, ומה שאין מזכיר כאן תרומה בכלל הוא כדתנן עונת המעשרות. העני הזה, המקבל השבלת המתוקנת. מחליף דבר שלא באו לרשותו, דהא השבלת של לקט לא באה ליד העני עדיין כדי שיהא לו לבעל הבית זכות ממנו להחליף שבלת בשבלת כדאיתא בירושלמי, דהא חלופי גזל הוי כדאיתא בפרקא קמא דחולין, אלא מזכה את העני בכל הגדיש ע"כ.
ועוד האריך לתרץ מה שנתקשה רבינו שמשון ז"ל, ובירושלמי קשה ליה מהיות טוב אל תקרי רע למה תנא קמא לא הודה לר"א שיזכה לעני כל הגדיש, ותירץ דבהא פליגי, תנא קמא סבר מתנה להחזיר אינה כלום דלא הוי אלא כאדם המזכה חפץ מימינו שהוא משתמש בה לשמאלו ואומר כבר יצא מרשותי הלכך אין תקנה רק לתת לו שבלת אחת במתנה גמורה ויתנה אם של לקט היא כו', ור"א סבר דשמה מתנה ואינו כמזכה מימינו לשמאלו. וקשה לעניות דעתי, דאם כן קשה הלכתא אהלכתא, דהא בהא קיימא לן הלכתא כחכמים ואנן קיימא לן נמי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה.
ובפירוש הר"ש ז"ל למשנה זו נפלה מחלוקת ארוכה בהבנתו בין הרב ר' יעקב בי רב והרב ר' לוי בן חביב ז"ל עם הרב שמואל הלוי ז"ל תמצאנה בשאלות ותשובות לה"ר לוי בן חביב ז"ל מתחלת סימן קי"ב עד סוף סימן קי"ז:
אין מגלגלין בטופח: פירש בערוך מלשון משקה טופח, ומגלגלין דקאמר מלשון מגלגל עמו עד שתים עשרה שנה דפרק נערה שנתפתתה דהיינו בדברים רכים ובלשון נחת, וכגון דבעל הבית זה אחר שקצר שדהו והניח פאתו רוצה מיד להרביצה כדי שתהא לחה ומטוננת כדי לחופרה ולחזור ולזרעה מה שירצה, ואם העניים הולכין עליה כשהיא לחה נעשית טיט וגומות ומתקלקלת, וקאמר ר"מ דאין בעלי בית מגלגלין עם העניים לומר תבואו מחר ותהא גריד ותלקטו הפאה מאי טעמא דהפסד ביטול מלאכתן עדיפא, ובגמרא ירושלמית מפרש דשמין לו הפסדו, וחכמים מתירין לגלגל עמהן מפני שתקנתם אפשרית שנקל הוא שיבואו מחר, ובגמרא ירושלמית מפרש דשמין לעניים הפסד מלאכתן עכ"ל החכם הר"ש שירילי"ו ז"ל:
וזה לשון ספר האגודה פירש ר"י שלא ירבץ שדהו כל כך שיהא משקה טופח בה שמזיק לעניים הבאים בשביל הלקט וכו' ע"כ:
מפני שאפשר: מצאתי מנקודת האל"ף בנקודת חירק. שוב מצאתי שכתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כן מצאתי בספרים ישנים שאיפשר, ורוצה לומר שאי אפשר, כי כן דרך הישנים לכתוב בלשון קצר ע"כ:
בסוף פירוש ר"ע ז"ל, ולר"מ דאמר אין מגלגלין שמין לבעל הבית הפסדו ונוטל מן העניים ע"כ, אמר המלקט נראה דהכי פירושו דר"מ סבירא ליה שאם הגיע לו הפסד לבעל הבית מחמת מה שנמנע להרביץ שדהו בעבור העניים נוטל מן העניים כשיעור מה שהפסיד. אחר כך מצאתי בפירוש הרא"ש ז"ל פירוש אם השדה יבשה ונשר הרבה שמין לו לפי שדה בינונית והשאר יקח מן הפאה ע"כ, אלא שאיני יודע כיצד הוא מכוון עם לשון המשנה.
ובירושלמי מקשה דרבנן אדרבנן, דבמתניתין קתני וחכמים מתירין סתם ולא חלקו דמשמע דבכל ענין התירו אפילו הפסד עניים מרובה על הפסדו, ובברייתא קתני המרבץ את שדהו עד שלא ירד עני לתוכה אם היזקו מרובה על של עני מותר ואם היזק עני מרובה על שלו אסור, ר' יהודה אומר בין כך ובין כך מניחן על הגדר והעני בא ונוטל את שלו. ומשני תמן בברייתא אי אפשר דברי היזקא שיודע בודאי שיפסד הלקט על ידי הרבוץ לכך אסר כשהפסד העניים מרובה על דידיה, ברם הכא במתניתין הא בהדיא קתני דלא התירו אלא מפני שאפשר, כלומר דאין הפסד של עניים ברור דאפשר שעל ידי הרבוץ לא יפסד הלקט והפסד בעל הבית ברור, הלכך ראוי לחוש על הפסדו הברור מהפסדם הספק אף על פי שאם יקרה שיפסידו הפסדם מרובה מהפסדו. והתם גם כן מקשה נמי מהאי ברייתא דר' יהודה אדר' יהודה דהמדל בגפנים וכתבתיו לקמן במקומו פ"ז סימן ה' ע"ש.
וז"ל הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשר עני פ"ד סימן ח' הרוצה לרבץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה, אם הזיקו מרובה על הפסד הלקט מותר לרבץ, ואם הפסד הלקט מרובה על הפסדו אסור לרבץ, ואם קבץ את כל הלקט והניחו עד שיבא העני ויטלנו הרי זה מדת חסידות ע"כ:
וצרך ליטול: וצרך גרסינן בלי יו"ד, וכמו שכתב בפ"ז דמסכת שביעית סימן ד':
ופירש הר"ש שירילי"ו ז"ל וצרך ליטול, שאין לו מעות מפני שהוציאן בפרקמטיא ועכשיו אין לו מאתים זוז יטול. וכשיחזור לביתו, פירוש כשימכור הפרקמטיא שמביא מעות כשיחזור לביתו ישלם ע"כ:
ומסיק בגמרא התם בחולין דישלם על כרחו, משמע ועני התובעו ראשון יכול להוציא מידו בדיינים. ובירושלמי מפרש ר' יונה דלר"א לעניי אותה העיר משלם, דלגבי דידהו ממון שיש לו תובעין חשוב אליביה:
וחכמים אומרים עני היה באותה שעה: לא קתני וחכמים פוטרים או וחכמים אומרים פטור דהוה משמע ממה שאתה מחייב בדיינין אני פוטר אבל חייב לצאת ידי שמים אם חסיד הוא כיון דעשיר הוא בביתו, אלא אמרו עני היה כלומר וממש כעני גמור חשיב ואין חייב כלום אפילו ממדת חסידות, הא עשיר שאכל לקט שכחה ופאה חייב לצאת ידי שמים אם חסיד הוא אבל בדיינין אין יכולין להוציא מידו דהוי ממון שאין לו תובעין, ובתרתי פליגי רבנן אדר"א בעני ובעשיר, כך משמע מפירוש רש"י ז"ל ותוספות ז"ל שם:
וכתב רבינו ירוחם דלאו דוקא נטל מקופה של צדקה אלא אפילו מאדם בעלמא שפרנסו דרך חסד ונתן לו די ספקו כיון שלא היה לו נכסים באותה שעה, אמנם אם היו לו נכסים או קרקעות אפילו ביד אחר חייב לשלם אם חבירו תובעו זולתי ביתום עני, כמו שכתוב בספר התרומות משום תשובות הרי"ף ז"ל שהזן יתום ויתומה בתוך ביתו אין לו עליהם שום תביעה ואפילו יש להם אם לא כתב שבתורת הלואה זן אותם, אבל בסתם לא ע"כ:
שנים שקבלו שדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני וכו': כך הלכה גם כן שם ברמב"ם, ונראה דלאו דוקא מעשר עני דהוא הדין כל שאר מתנות דזה נותן וזה נותן, אלא דנקט מעשר משום דיש לו קצבה ואינו נוהג בכל השנים ואף על פי כן קתני דאם אירע כך בשנה שלישית וששית זה נותן וזה נותן, כך נראה לעניות דעתי:
ואסור במעשר עני: מפני שאין מפרישין מעשר עני אלא אחרי שקצר והרי זכה בחלקו שקצר, כן ביאר הטעם הרמב"ם ז"ל שם בחבורו בהלכות מעשר עני סוף פ"ו וגם פה בפירוש:
המוכר כו': פירש הרמב"ם ז"ל והלוקח אסור ואפילו לא נתן הכסף או אפילו לוה דמיה. אבל הרש"ש ז"ל פירש דגם במוכר מותר אשמעינן תנא רבותא דלא תימא דלאפקועי מתנות עניים קא זבין וליגזור ביה רבנן קא משמע לן דלא גזור ע"כ:
עוד פירש ז"ל למאן דמפרש עולם אלו עולי מצרים המ"ם של עולם היא מ"ם הרבים בשקל דורם עושם. עולה שלהם, משה מצד הקדוש ברוך הוא מעלם מים ומארץ מצרים ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן סוף פ"ב דפרשת קדושים:
העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים: כך צריך להיות במשנה. ובירושלמי מפרש ולא שכחו בעל הבית אינו שכחה דכתיב קצירך ושכחת, שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים אינו שכחה דכתיב כי תקצור ושכחת משמע דצריך שגם הקוצר דהיינו הפועל ישכחנו. ור"ש בן יהודה פליג, וסבירא ליה דגם מכל אדם בעינן שיהא שכוח אפילו מעובר ושב בדרך:
או שחפוהו בקש: ואחר כך שכחוהו פועלים ובעל הבית, כיון שבגרמת עניים נשכח לא הוי שכחה, הר"ש והרא"ש ז"ל:
המעמר לכובעות וכו': פירוש ראשון דמייתי ר"ע ז"ל הוא פירוש רבינו שמשון ז"ל. וכתב עליו ה"ר אשר ז"ל ולא ישר בעיני פירוש זה, דאין דרך לעמר לצורך דברים הללו והוה ליה למיתני הקוצר לצורך דברים הללו אין לו לקט ע"כ:
ופירוש ר"י ז"ל לכומסאות, תכשיט למטה במקום שהוא כמוס ע"כ:
לגדיש יש לו שכחה: דמשעימר הכל רוצה לעשות מהן גדיש, דהאי עימור אין אחריו עמור וכי הדר ושכח מן הגדיש ולגורן שהוא במקום דישה אין לו שכחה דכבר נתקיימה המצוה. גדיש היינו כשצוברין כל העמרין במקום אחד עד זמן הדישה. גרן הוא מקום שדשין בו התבואה כדמוכח בפרק כל סאה, וגם הכרי שמעורב התבן והמוץ עם התבואה קרוי גרן כדכתיב הנה הוא זורה את גרן השעורים וכו', אבל ברישא דלא הוי עמור לגדיש כשחוזר ומעמר קצות השבלים הנותרים ממלאכתו להוליכן לגרן יש לו שכחה דהשתא חיילא. זה הכלל סימנא בעלמא הר"ש שירילי"ו ז"ל:
ועוד מצאתי שכתב וז"ל ואחר שבאתי לארץ ישראל תבנה ותכונן במהרה בימינו הבנתי משנה זאת דקתני ולחררה והוא כלי שעושין משבלים שטוח שאין בו בית קבול להוליך בו חררות לתנור, וצורתו כמו חררה גדולה וקורין אותו טאבאקי, והשתא לא הוי גמר מלאכה ע"כ:
ולשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ה הקוצר ואלם אלומות אלומות, ופינה האלומות והן הנקראים עמרים ממקום זה למקום אחר וממקום השני למקום השלישי וממקום השלישי לגרן, ושכח העומר בשעה שפינה ממקום למקום. אם פינה העמרים למקום שהוא גמר מלאכה ושכחה יש לו שכחה, וכשיפנה ממקום שהוא גמר מלאכה לגרן אין לו שכחה, ואם פינה העמרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכח אינו שכחה, וכשיפנה ממקום שהוא (כך הלשון שם ברמב"ם וספק אצלי אם צריך להיות שאינו) גמר מלאכה לגרן יש לו שכחה ע"כ: