משנה פאה ה ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ה · משנה ח | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המעמר לכובעות ולכומסאות, לחררה ולעמרים, אין לו שכחה.

ממנו ולגורן, יש לו שכחה.

המעמר לגדיש, יש לו שכחה.

ממנו ולגורן, אין לו שכחה.

זה הכלל: כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה, יש לו שכחה.

ממנו ולגורן, אין לו שכחה.

למקום שאינו גמר מלאכה, אין לו שכחה.

ממנו ולגורן, יש לו שכחה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַמְּעַמֵּר לְכוֹבָעוֹת וּלְכֻמְסָאוֹת, לַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים, אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

הַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה.

זֶה הַכְּלָל:

כָּל הַמְעַמֵּר לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְמַר מְלָאכָה, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.
מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה.
לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְמַר מְלָאכָה, אֵין לוֹ שִׁכְחָה.
מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה.

נוסח הרמב"ם

המעמר לכובעות לכומסות לחררה ולעומרים אין לו שכחה ממנו ולגורן יש לו שכחה המעמר לגדיש יש לו שכחה ממנו ולגורן אין לו שכחה זה הכלל כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה יש לו שכחה ממנו ולגורן אין לו שכחה למקום שאינו גמר מלאכה אין לו שכחה ממנו ולגורן יש לו שכחה.

פירוש הרמב"ם

המנהג לקצור החטה ולעשותה ערימות ערימות במקומות רבות, עד שיקבצו הכל במקום אחד. ומן המקום ההוא למקום הדישה, והוא נקרא גורן. וכל אשר יקבצו מן הערימות מעל הארץ נקראו כובעות, שהם דומים לכובע. וכל מה שיקבצו בחפירה שהיא נעשית בארץ נקראו כומסות, גזור ממלת "הלא הוא כמוס עמדי" (דברים לב, לד). ומה שיתקבצו ממנה כעגולה דמות רחיים נקראו חררה, וכן ביאר הגמרא. ולעמרים, הוא שיוליך האלומים הקצורים לעשות מהם ערמים גדולים, וזה הוא נקרא לעמרים. וכל מה שיוליכם ממקום הקצירה אל אחד המקומות האלה, אם שכח כלום במקום הקצירה אינו שכחה. ואם הוליך מאלה המקומות למקום הדישה, ושכח דבר באחת מאלו המקומות, יש לו שכחה, וזה עניין מה שאמרו: ממנו ולגורן יש לו שכחה.

ועניין המעמר לגדיש, ידוע.

ומה שאמרו גמר המלאכה — רוצה לומר, המקום שאין מוליכין אליו כי אם לקבץ שם העמרים בלבד, ולא יקבץ אותם העמרים אחר כן לעשות מהם עמרים גדולים. ואמר הכתוב: "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה", ואמר: מה קציר שאין אחריו קציר, אף עימור שאין אחריו עימור, ואז יתחייב בשכחה:

פירוש רבינו שמשון

המעמר לכובעות. לעשות מהם כובע לראש כדאשכחן שהיו עושים עטרות שבולים:

ירו' (שם) ר' יונה אומר מן לעיל כמה דתימר וכובע נחושת על ראשו (שמואל א יז) לכומסו' מלרע כמה דתימא (דברים לב) הלא הוא כמוס עמדי לחררה גלגל לעמרים א"ר יונה כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדך מה קציר שאין אחריו קציר אף עומר שאין אחריו עמור פי' מן לעיל למעלה מראשו כדפרישית מן לרע למטה מן הראש שאין נראה כלל כדבר הכמוס וי"מ כובעות ראשי שבולים כומסות תחתיו של שבולים גלגל ל' גלגול עיסה והיינו דקתני חררה כמו חררה ע"ג גחלים פ"ק דשבת (דף יט:) שהיא עוגה קטנה:

לעמרים. לא עמרים להגדיש אלא עמרים קטנים לעשות מהן עוד עמרים אחרים להוליכן לגדיש כדתנן בתוספתא האוגד כריכות ועתיד לעומרן וכן אגודי השום ואגודות השום והבצלים אין להם שכחה וכל הני דמתני' כולהו עדיין סופו לעמר לעשות משנים אחד וטעמא כדדרשינן בירושלמי (שם) דומיא דקציר שאין אחריו קציר הכא נמי בעינן עימור שלא יהא אחריו עימור אלא משם ולגורן יש לו שכחה:

המעמר לגדיש. דמשעימר הכל רוצה לעשות מהם גדיש יש לו שכחה אבל אם אחר כן רצה לעשות מן הגדיש גורן אין לו שכחה כדקא תני זה הכלל:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

לכובעות - לעשות מהן כמין כובע בראש, שכך היו רגילין לעשות עטרות של שבולין ולשום בראש:

לכומסאות - אינם גבוהים ובולטים למעלה ככובעות, אלא נכפפים למטה שאינו נראה כל כך, כמה דתימא (דברים לב) הלא הוא כמוס עמדי:

ולחררה - קצר מעט ועמר, כדי לגלגל עיסה לעשות חררה קטנה ע"ג גחלים כ. פ"א יש שקוצרים התבואה ומגדישים אותה במקום אחד עד שתתאסף. ואז נושאים אותה למקום שדשים התבואה, ומקום הדישה נקרא גורן, ומה שמגדישים על גבי קרקע נקרא כובעות, כדמות כובע שמשימין בראש, ומה שמגדישים בחפירה בארץ נקרא כומסאות, לשון כמוס עמדי, ומה שמגדישים בעגולה כדמות אבן הרחים נקרא חררה, ע"ש שהחררה עגולה:

ולעמרים - עשה עמרים קטנים, וסופו לעשות משנים ושלשה עומר אחד:

אין לו שכחה - כלומר מה ששכח בשדה בשעה שמוליך לא' מן המקומות הללו אינו שכחה דכתיב (שם כט) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, מה קציר שאין אחריו קציר אף עמור שאין אחריו עמור, יצא אלו שיש אחריהן עמור:

ממנו ולגורן יש לו שכחה - המוליך מאחת מהמקומות הללו לגורן ושכח עומר באחת מן המקומות הללו, הוי שכחה:

המעמר לגדיש - ורוצה שישארו באותו מקום ושם ידוש אותם, יש לו שכחה:

ממנו ולגורן - ואם נמלך עליהם אח"כ ומוליכם למקום אחר לדוש אותם, אין לו שכחה:

פירוש תוספות יום טוב

[*לחררה. כתב הר"ב קצר מעט ועמר כדי לגלגל וכו'. כלומר שאין שיעורו אלא כדי וכו' ומשום הכי לא הוי שכחה שאין מניחים עומרים קטנים כאלו אלא מעמרים כמה כאלו ביחד ודנקט לגלגל לישנא דירושלמי הביאו הר"ש לחררה גלגל]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כ) (על הברטנורא) כלומר שאין שעורו אלא כדי כו' ומשום הכי לא הוי שכחה שאין מניחים עומרים קטנים כאלו אלא מעמידים כמה כאלו ביחד. ודנקט לגלגל הוא לחררה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

המעמר לכובעות וכו':    פי' ראשון דמייתי ר"ע ז"ל הוא פי' רבינו שמשון ז"ל וכתב עליו ה"ר אשר ז"ל ולא ישר בעיני פי' זה דאין דרך לעמר לצורך דברים הללו והו"ל למיתני הקוצר לצורך דברים הללו אין לו לקט ע"כ: ופי' ר"י ז"ל לכומסאות. תכשיט למטה במקום שהוא כמוס. ע"כ:

לגדיש יש לו שכחה:    דמשעימר הכל רוצה לעשות מהן גדיש דהאי עימור אין אחריו עמור וכי הדר ושכח מן הגדיש ולגורן שהוא במקום דישה אין לו שכחה דכבר נתקיימה המצוה. גדיש היינו כשצוברין כל העמרין במקום א' עד זמן הדישה. גרן הוא מקום שדשין בו התבואה כדמוכח בפ' כל סאה וגם הכרי שמעורב התבן והמוץ עם התבואה קרוי גרן כדכתיב הנה הוא זורה את גרן השעורים וכו' אבל ברישא דלא הוי עמור לגדיש כשחוזר ומעמר קצות השבלים הנותרים ממלאכתו להוליכן לגרן י"ל שכחה דהשתא חיילא. זה הכלל סימנא בעלמא. הר"ש שירילי"ו ז"ל: ועוד מצאתי שכתב וז"ל ואחר שבאתי לא"י תוב"ב הבנתי משנה זאת דקתני ולחררה והוא כלי שעושין משבלים שטוח שאין בו בית קבול להוליך בו חררות לתנור וצורתו כמו חררה גדולה וקורין אותו טאבאקי והשתא לא הוי גמר מלאכה. ע"כ: ולשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ה הקוצר ואלם אלומות אלומות ופינה האלומות והן הנקראים עמרים ממקום זה למקום אחר וממקום השני למקום השלישי וממקום השלישי לגרן ושכח העומר בשעה שפינה ממקום למקום. אם פינה העמרים למקום שהוא גמר מלאכה ושכחה י"ל שכחה וכשיפנה ממקום שהוא גמר מלאכה לגרן אין לו שכחה. ואם פינה העמרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכח אינו שכחה וכשיפנה ממקום שהוא (כך הלשון שם ברמב"ם וספק אצלי אם צ"ל שאינו) גמר מלאכה לגרן י"ל שכחה ע"כ:


פירושים נוספים


העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).

יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו.


משנה הקודמת - משנה - סדר זרעים - מסכת פאה - משנה הבאה


משנה פתוחה

(ח) המעמר לכובעות ולכומסות,
לחררה ולעמרים – אין לו שכחה;
ממנו ולגורן – יש לו שכחה.
המעמר לגדיש – יש לו שכחה;
ממנו ולגורן – אין לו שכחה.
זה הכלל:
כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה – יש לו שכחה;
ממנו ולגורן – אין לו שכחה.
למקום שאינו גמר מלאכה – אין לו שכחה;
ממנו ולגורן – יש לו שכחה.

משנה מנוקדת

נוסחאות ופירושים

נוסח הרמב"ם

המעמר לכובעות לכומסות,
לחררה ולעמרים – אין לו שכחה;
ממנו ולגורן – יש לו שכחה.
המעמר לגדיש – יש לו שכחה;
ממנו ולגורן – אין לו שכחה.
זה הכלל:
כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה – יש לו שכחה;
ממנו ולגורן – אין לו שכחה.
למקום שאינו גמר מלאכה – אין לו שכחה;
ממנו ולגורן – יש לו שכחה.

פירוש הרמב"ם (לפי התרגום הקדמון)

פירוש הרע"ב

לכובעות – לעשות מהן כמין כובע בראש, שכך היו רגילין לעשות טרות של שבולין, ולשום בראש.

לכוסמאות – אינם גבוהים ובולטים למעלה ככובעות, אלא נכפפים למטה, שאינו נראה כל כך, כמה דתימא (דברים לב): "הלא הוא כמוס עמדי".

ולחררה קצר מעט, ועמר כדי לגלגל עיסה לעשות חררה קטנה על גבי גחלים. פירוש אחר: יש שקוצרים התבוא ומגדישים אותה במקום אחד על שתתאסף, ואז נושאים אותה למקום שדשים התבואה. ומקום הדישה נקרא "גורן", ומה שמגדישים על גבי קרקע נקרא "כובעות", כדמות כובע שמשימין בראש. ומה שמגדישים בחפירה בארץ נקרא "כומסאות", לשון "כמוס עמדי". ומה שמגדישים בעגולה כדמות אבן הרחים נקרא "חררה", על שם שהחררה עגולה.

ולעמרים – עשה עמרים קטנים, וסופו לעשות משנים ושלשה עומר אחד.

אין לו שכחה – כלומר: מה ששכח בשדה בשעה שמוליך לאחד מן המקומות הללו – אינו שכחה, שכתיב (שם כט): "כי תקצור קצירך בשדה, ושחכת עומר בשדה" – מה קציר שאין אחריו קציר, אף עמור שאין אחריו עמור; יצא אלו שיש אחריהן עמור.

ממנו ולגורן יש לו שכחה – המוליך מאחת המקומות הללו ולגורן, ושכח עומר באחת מן המקומות הללו – הוי שכחה.

המעמר לגדיש – ורוצה שישרו באותו מקום, ושם ידוש אותם – יש לו שכחה.

ממנו ולגורן – ואם נמלך עליהם אחר כך, ומוליכם למקום אחר לדוש אותם – אין לו שכחה.