תוספות יום טוב על פאה ה

<< · תוספות יום טוב · על פאה · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

כל הנוגע בארץ. מחובר אל מה שיהיה שם מן הלקט. לשון הרמב"ם:

הרי הוא של עניים. כתב הר"ב דקנסוהו רבנן וכו' ולכך אין אומדין כמו בסיפא ומפרש בירושלמי דהפקר ב"ד היה הפקר ולהכי פטורים מן המעשרות:

ונותן לעניים. בתורת [לקט] ופטור מן המעשרות שמן הספק נותנים לעניים וספק לקט לקט לכולי עלמא כדפי' בסוף פרק דלעיל:

בכדי נפילה. פירש הר"ב כדי שיעור שרגיל ליפול בשעת קצירה וכו'. ואין כדי נפילה דהכא כההוא דמשנה ה' פרק ט' דבבא מציעא דהתם כדי שיעור שזורעים בה. והרמב"ם פירש הכא נמי שיעור מה שנזרע בה בשעת הזריעה. ומהאי טעמא נמי לא פסק כרבן שמעון ב"ג אבל בהדיא איתא בגמרא דב"מ [קה:] כפי' הר"ב ואף הרמב"ם בחבורו חזר בו ופסק כרשב"ג:

משנה ב

[*אם נקצרת עם הקמה. שיכול לקמוץ השבולת עם הקמה כשרוצה לקוצרה. כך מצאתי בפירוש שאזכור בפרק דלקמן משנה ד']:

הרי היא של בעל הבית. פירש הר"ב שהקמה מצילתה כדתנן לקמן פרק ו' משנה ח':

מעשר שבולת אחת. לשון הר"ש ומה שאין מזכיר כאן תרומה גדולה לאו משום דמפטר מחמת שהקדימו בשבלים דהא דאמרינן דפטור מתרומה גדולה (וכמ"ש בריש פ' ז' דברכות) היינו המעשר כדדרשינן מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. אבל החולין (שלא נתרמו) שהופרש מהן המעשר חייבים בתרומה גדולה. ועוד דוקא נקט שהקדימו דהיינו שעבר והקדים מעשר לתרומה אבל כמצותו מפריש תרומה גדולה ואחר כך מעשר בין קודם מרוח בין לאחר מרוח ע"כ. ומה שכתב הרמב"ם בפירושו והשניה לכהן. נמי לאו דוקא. ובחבורו זה לשונו והאחרת תהיה מעשר. [*ועיין מ"ש בסוף מסכת מעשר שני]:

ונותן לו. וא"צ העני להמתין עד שיתקן גדיש של עצמו דודאי דגדיש עצמו נמי בעי תקון שהרי יש בו שבולת הפטורה מן המעשרות. ועיין בר"ש שהאריך. ועיין במשנה ט' פרק ג' דחלה:

אמר רבי אליעזר וכי היאך העני וכו'. פירש הר"ב לדבריהם דרבנן קאמר וכו'. כך מסיק בירושלמי. וכתב הר"ש בפ"ד משנה ט' דהשתא לדידיה יכול לזכות לעני ואפי' בעל השדה. ואע"ג דבעל שדה עני מוזהר ללקט לקט שלו כדלקמן משנה ה'. והקשה מזה על פירש"י דבפ"ק דב"מ שמפרש דר"א דפ' דלעיל לא אמר אלא באדם דעלמא ובמשנה ה' אכתוב ליישב דברי רש"י ז"ל ע"ש:

אלא מזכה וכו'. וכתב הר"ב דרבנן סברי דא"צ לפי שעשו שאינו זוכה כזוכה. מפרש בירושלמי והביאו הר"ש דאתיא כר"י דס"ל הכי במ"ח פ"ב דבכורות:

משנה ג

אין מגלגלין בטופח. פי' הר"ב וכן הרמב"ם כי הלקט שהיה ראוי ליפול משאר מיני זרעים יפול מזה המין הגרוע. וטעמם שמכיון שהוא גרוע יחוש הרבה על שאר המין הטוב. מה שאין כן כשקוצר מין אחד בלבד אין כאן חשש ונופל מה שנופל. ומה שכתב הר"ב בפירוש אחר והוא מפירוש הר"ש דלרבי מאיר שמין לבעל הבית הפסדו. פירוש מה שמתקלקל שדהו במה שאינו מרביצו [עכשיו]:

משנה ד

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה ה

בשלו. [*ובספרים אחרים גרסינן] שלו פטור ושל עניים. [*וכן העתיק בספר האגודה]. וכן לשון הר"ב והר"ש:

ובשל עניים חייב. כתב הר"ב וחייב לעשר קודם שיתן אותו לעני. ומסיים הר"ש כדאשכחן לעיל גבי שבולת שנתערבה:

שקבלו השדה באריסות וכו'. כתב הר"ב ובעל הבית עני אסור בלקט של שדהו דכתיב לא תלקט לעני אזהרה לעני שלא ילקט הלקט שלו בפ"ק דגיטין דף (י"א) [י"ב] והוא הדין לכל המתנות. ומשום דמעשר עני לא דמי ללקט כמו שכחה ופאה ואפילו הכי אתיא. לפי דלא שני לן בין מתנה למתנה הלכך חביבא ליה לתנא לאסבורי במעשר עני. ואע"ג דבגיטין רבי אליעזר דריש ליה להך דרשא דאזהרה כו'. ורבנן דרשי לא תלקט לעני שאין אתה רשאי לזכות לעני. יש לומר דרבנן תרתי שמעי להו דאי לדרשא דידהו לחוד הוה ליה למימר ולקט קצירך לעני ולגר תעזוב אותם לא תלקט. ומדאסמך קרא וכתב לא תלקט לעני שמעינן נמי אזהרה וכו'. ומתניתין דהכא ככולי עלמא ולכך הרמב"ם פסק לה בפרק ו' ממ"ע אע"פ שאין הלכה כרבי אליעזר כדלעיל. וכן סתמא דש"ס בחולין דף קלא ע"ב נסיב להך דרשא דאזהרה. ש"מ דהלכתא היא ורבנן נמי ס"ל. ולפום הך סוגיא דגיטין *)מפ' רש"י בב"מ דר"א לא אמר דאמרי' תרי מגו אלא באדם דעלמא אבל לא בבעל השדה דכיון דדריש ר"א אזהרה לעני כו'. ולא ס"ל לש"ס דידן כדמסיק בירושלמי דלדבריהם דרבנן קאמר להו אלא אפי' לדברי עצמו קאמר וכי היאך וכו' דבבעל השדה לא סבירא ליה שיכול לזכות. והירושלמי אפשר דלא סבר דרבי אליעזר דריש אזהרה וכו' אי נמי ס"ל דדריש הכי מ"מ דוקא בשדה שלו אבל בתרי מיגו דהיינו מיגו דאי בעי מפקיר וכו' תו לא מקרי בעל השדה. ומכל מקום הירושלמי דלא כבבלי דבחולין דף קלד דאפילו כי מפקר והדר זכי מקרי בעל השדה ופסק כן הרמב"ם בסוף פרק ה' וז"ל המפקיר את כרמו וכו' וזכה בו לעצמו ובצרו חייב וכו' מפני שהיה שלו והרי הוא שלו וכו' ופטור מן המעשרות ע"כ. ואם כן שפיר נסיב ליה רבי אליעזר וכי היאך וכו' לדברי עצמו [*דודאי דכי ההיא דכרם דהרמב"ם הכי נמי דכותיה דודאי שקוצר כל השדה ועדיפא דהא התם הפקיר בפועל והכא לא הפקיר אלא דמגו אמרי'. אכן גם אין לומר דהתם רוצה לזכות בכרם עצמו דאם כן פשיטא דלמה יהיה פטור וכי העני הזוכה בגוף קרקע המופקר לא יהיה חייב במתנות עניים ומאי קמ"ל אלא דלא בצרו ע"מ שיזכה בגוף כרמו ומשום דהוא בעל כרם חייב וכדמסיק הרמב"ם מפני שהיה שלו והרי הוא שלו וכלומר שנראה כאילו הוא גם עכשיו שלו ומדהוצרך לכתוב שהיה שלו שמעינן דאילו בעני שזכה לא והיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. ועוד אי זכה בגוף הכרם למה פטרו הרמב"ם מהמעשרות והם בתלוש שהיה נראה לחייבו יותר מבמתנות עניים שבשעת הזכייה אלא שלא זכה בגוף הכרם ומשום הכי פטור ממעשרות ומה שחייב במתנות עניים מתעזוב יתירא כדדריש בפרק הזרוע ומההיא גופא שמעי' דמיירי בלא רצה שיזכה בגוף הכרם דאם לא כן קרא למה לי ואפי' אם אין כל זה דעת הרמב"ם אלא מפקיר כרמו אין הכוונה שהפקיר הכרם עצמו רק מה שגדל בכרם קרי ליה כרם. מ"מ רש"י כך הוא סובר ומתיישב שפיר לדידיה והכי דייק לישניה שכתב דהדר איהו ולקט ביה בפאה וכו' ובפ"ק דתמורה דף ו. כתוב בתוספות המפקיר וכו' פירש"י אע"ג דהפקר פטור וכו' ואומר ר"י דהחיוב תלוי היכא דזכה בגוף השדה אבל היכא דלא זכה רק בפירות פטור מכולהו ע"כ. ואכתי אין הכרח שרש"י יהיה סובר כך]:

מותר בלקט ובשכחה. וכתב הר"ב וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לעיל (פרק ד' משנה ו') היינו משום דקרינן ביה שדך. עיין בפירושו למשנה דלקמן ומ"ש דלא מחייבין (גם) [צ"ל גר] בלקט מאחר שעיקרו במחובר וכן לשון הר"ש. כלומר דבשעת קצירתן מהקרקע נעשה לקט:

ואסור במעשר עני. שמחויב לדבר הקצור ויש לו בו חלק. הרמב"ם:

משנה ו

אל תסג גבול עולים. לשון הר"ב אל תקרי עולם אלא עולים. וכתב הרמב"ם וזה על דרך הדרש ומעיקרי לשון הקדש כי אותיות המשך והנוח יתחלפו קצתם עם קצתם והם נופלות מן הכתיבה להקל ע"כ. וכתב בעל יפה מראה שהוזקקו רז"ל לזה משום דק"ל מאי קמ"ל מצוה המפורשת בתורה לא תסיג גבול (דברים יט) אמנם לפי זה ניחא שהודיענו שלא ישנה ממה שגבלו רבותינו על פי הקבלה איזהו לקט ואיזהו אינו ע"כ. ומ"ש עוד הר"ב וי"מ עולים אלו בני אדם שירדו מנכסיהם. שני הפירושים פליגי בהו אמוראי בירושלמי ונ"ל פלוגתייהו משום דתרי קראי כתיבי במשלי חד בסי' כ"ב וחד בסי' כ"ג ומאן דדריש פי' קמא נסיב לקרא קמא דסיומיה אשר עשו אבותיך והיינו עולי מצרים ומאן דדריש פירוש תניין נסיב לקרא תניין דסיומיה ובשדי יתומים אל תבא. ויתומים עניים קרויין בכתוב כדכתיב לגר וליתום וכמו שאפרש בס"ד בפרק ו' משנה ה':

משנה ז

[*או שחיפוהו בקש. בירושלמי אמר רבי יונה בזוכר את הקשין ופסקו הרמב"ם ז"ל]:

משנה ח

[*לחררה. כתב הר"ב קצר מעט ועמר כדי לגלגל וכו'. כלומר שאין שיעורו אלא כדי וכו' ומשום הכי לא הוי שכחה שאין מניחים עומרים קטנים כאלו אלא מעמרים כמה כאלו ביחד ודנקט לגלגל לישנא דירושלמי הביאו הר"ש לחררה גלגל]:

משנה פאה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב