תוספות יום טוב על פאה ד

<< · תוספות יום טוב · על פאה · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

במחובר. פירש הר"ב דכתיב לעני ולגר תעזוב [*דהוה מצי למימר יהיה]. עיין ריש פ"ו:

מוריד. פי' הר"ב דכתיב תעזוב אותם. אותם שאין בהם סכנה וכו'. ירושלמי. והכי דריש דאותם מיעוטא הוא ומסתבר להוציא את אלו שיש בהם סכנה:

ומחלק לעניים. ירושלמי (שלא) [צ"ל שמא] יראה לעני מדעתו [צ"ל מודעתו] וישליך לפניו. פי' הר"ש כדי שלא ישליך לפני עני הקרוב לו שרואהו הלכך צריך לחלק להם והוא מלשון הלא בועז מודעתנו [רות ג]:

בחליקי אגוזים. פי' הר"ב שאין בהם קשרים. וכ"כ הר"ש בשם הערוך. והרמב"ם פי' אגוזי פרך והם מין אגוזים והוא מאד גבוה:

תשעים ותשעה. פי' הר"ש עניים:

[*ואחד אומר לבוז לזה שומעין וכו'. ואפי' הוא בריא וחזק יותר מחביריו או אוכל יותר מהם. כך מצאתי בפירוש שאזכור בפ"ו משנה ד']:

משנה ב

[*ואחד אומר לחלק לזה שומעין וכו'. שאפילו הוא זקן ותש כח או חולה שהרי מה שאמר לחלק מפני חלישותו הוא אפילו הכי שומעין לו כך מצאתי בפירוש הנ"ל]:

משנה ג

וזרקה על השאר. פירש הר"ב כדי לקנות. וכן לשון הר"ש. וכפירוש רש"י בפ"ק דב"מ דף י ולא נתכונו לומר דבהכי הוי קנין. אלא ר"ל לפי כוונת העני אבל לפי האמת אין זה קנין כלל:

אין לו בה כלום. פירש הר"ב דקונסים אותו וכו'. וירושלמי הוא תני וכו'. וטעמא מתבאר מלשון הרמב"ם בפירושו כשיקח מקצתו ויכסה מקצתו וכו'. שאחרי שכסה הפאה בפני העניים שלא יוכלו לראותה לקחתה והוא לא קנאה בזה שאין זה קנין כלל לכך קונסין אותו אף מה שלקח וזכה בה. ולשון כף נחת כדי שלא יעשה כן פעם אחרת:

נפל לו עליה. מ"ש הר"ב אע"ג וכו' בסמטא ובצדי רשות הרבים עיין במשנה ד' פ"ק דבבא מציעא. והרמב"ם בפ"ב מהלכות מ"ע כתב. עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר או שנפל עליה או שפירש טליתו עליה קונסים אותו ומעבירין אותו ממנה ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו ונותנין לעני אחר. משמע מדבריו דבכולי ענינא לוקחין מה שנטל משום קנס ואין נראה כן מן המשנה אלא דוקא כשנטל וזרקו וכו' שהרי חילקם לשתי בבות:

בעומר השכחה. הוא הדין בשכחת קמה אלא דשכחת עומר בהדיא כתיב ושכחת עומר ושכחת קמה מבשדה לרבות שכחת קמה אמרינן במשנה ו' ושם כתוב בפירוש הרמב"ם בחיובי קמה והם לקט ופאה. גירסתו בההוא ירושלמי הכי הוה ולא גרס כלשון הר"ב שם. ולהרמב"ם ילפותא אחרינא אית ליה לשכחת קמה. וכמ"ש במשנה ז' פרק ו' לפי שאמר הכתוב ושכחת ולא תשוב. ועיין מה שאכתוב בפרק ו' משנה י' בס"ד [*ומצאתי במשניות כתובים בקלף הגירסא וכן בשכחה]:

משנה ד

במגלות. הם חרמשים. וקרדומות הם ממיני הפטישים. רמב"ם:

ואין עוקרין. בספר האגודה ואין חוטבין ועיין במשנה י':

[*כדי שלא יכו איש את רעהו. מרוב עם הבאים ללקוט ודוחקים זה את זה או שמא יתקוטטו. כך מצאתי בפירוש שאזכור פ"ו משנה ד']:

משנה ה

[*ובחצות. פי' הר"ב מפני התינוקות שדרכן לצאת בחצות וכו' שבשחרית ומנחה ישנים. הר"ש]:

היו מלקטין. על שם הפעולה הנמשכת שהיא לקיטת העניים. קורא לקוצרים מלקטים. ולשון הר"ב בד"ה ובחצות וכו' ללקוט פאה. וכן לשון הר"ש הנה השאילו לפאה שם לקט. ועיין ריש פ"ח:

על החבל. לשון הר"ב ומניחין פאה לכל החבל. וכן לשון הר"ש וכלומר ומניחין פאה בסופה על כל החבל:

מכל אומן ואומן. לשון הר"ב כלומר מכל שורה ושורה. והוא לשון הר"ש ופירש רבינו ז"ל בגור אריה פרשת דברים לפי שהשורה משוכה בשוה וזה אומנות נקראת אומן ע"כ. [*אבל ראה זה מצאתי עכשיו בפירוש הנ"ל שכתב (ויקרא יט) פאת ראשיכם תרגום ירושל' אמנה רישכון]. ומ"ש הר"ב ועל זה מזכירין אותן לשבח. ירושלמי. וטעמא נראה שיוכלו העניים לקחת מכל אומן ואומן ולא יצטרכו להמתין ולצפות אימתי יניח הפאה. ודבר הלמד מענינו הוא דרישא דמתני' בזמנים הקבועים ללקיטת פאה מתניא. ועוד בירושלמי אבל מזכירין אותן לגנאי שלא היו נותנים אלא אחד ממאה ותנן לא יפחות מששים בפ"ק:

משנה ו

עובד כוכבים שקצר וכו' פטור. מ"ש הר"ב ובקצרכם פרט וכו' וגבי שכחה כתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר מכאן אמרו עובד כוכבים וכו' לשון קצרה כתב ומה שחסר ברישא גילה בסיפא וכן בהפך. וכ"כ הר"ש בשם תורת כהנים פרשת קדושים ובקצרכם פרט לשקצרוהו עובדי כוכבים וכו' מכאן אמרו עובד כוכבים וכו' ובספרי בסוף פרשה כי תצא כי תקצור וגו' פרט לשקצרוהו עובדי כוכבים וכו' מכאן אמרו עובד כוכבים וכו':

מן הלקט ומן השכחה וכו'. תנא נקטינהו בהווה ורגיל להיות שכן בתחלת הקצירה אפשר ושכיח להיות נושר. אבל שכחת עומר א"נ שכחת קמה אינו רגיל שישכח בתחלת הקצירה. והדר תנא פאה שמקומה בסוף השדה כדתנן פרק קמא משנה ג'. אבל בקראי כתיב בפרשת קדושים לא תכלה פאת שדך ולקט קצירך לא תלקט ובפרשת כי תצא דין שכחה דנקטינהו כסדר אזהרתן להזהיר בעל השדה שלא יקצור כל שדהו וכשקצר השדה לא ילקט הנושר שכן דרך ללקט אחר הקצירה וכן אם שכח עומר או קמה דלא שכיח כולי האי שלא ישוב לקחתו:

משנה ז

עומרין ופדה עומרין חייב. בשכחה. לשון הרמב"ם:

קמה ופדה עומרין. לשון הר"ב ולענין שכחה פליגי וכו' ולשונו מועתק מפירוש הר"ש ומשמע דבבא זו בענין אחר דלאו שכחה נמי מיירי ולשון הרמב"ם לא יתחייב בהם ואפי' בשכחה וזה דעת החכמים כפי מה שהקדמנו ע"כ:

[*פטורה. וברישא תני לשון זכר והרמב"ם פרק ב' מהלכות מתנות עניים העתיק לרישא בלשון (זכר) [צ"ל נקבה] ולענין פאה ותמיהני דבפ"ד לענין לקט ובפ"ה לענין שכחה השמיטה]:

משנה ח

עד שלא באו וכו'. פי' הר"ב היינו מרוח וכו'. וכן כתב הר"ש ונקטו חיוב מעשרות בתבואה דבה איירינן בפרקין. אבל למאי דתנינן במתניתין פירותיו יותר מדוייק מה שכתב הרמב"ם עונת המעשרות היא שעה שיתחייב במעשרות וזמנה משתנה כפי שינוי הזרעים. ועוד אבאר אותו במסכת מעשרות. וכ"כ הר"ש והר"ב בפירוש משנה זו עצמה שהיא שנויה עוד במשנה ד' פ"ג דחלה. ופירוש מרוח בסוף פ"ק:

משנה ט

רבי אליעזר אומר זכה לו. פירש הר"ב פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בעשיר שלקט וכו'. בפרק ה' משנה ב' אכתוב בס"ד אי מיירי דוקא בעשיר שאינו בעל השדה או אף בבעל השדה עצמו:

שנמצא ראשון. כלומר שלא יעכבה עד שיבא אותו עני שרצה לזכות אלא כל עני שימצא ראשון יתננה לו ואל יאחרה בידו ואם אירע שיבא אותו עני ראשון אין הכי נמי דרשאי לתתו לו שאין כאן קנס כדלעיל משנה ג' דאותו עני לא עביד ולא מידי:

אלא אם כן הפקיר. כתב הר"ב ומתני' ר"מ היא דאמר אין קנין לעובד כוכבים וכו' וכ"כ הרמב"ם והכי איתא בפירושו למשנה ט' פ"ה דמס' דמאי ויש מקום עיון במשנה ח' פ"ק דעבודת כוכבי' ושם אאריך בס"ד. [*ועיין עוד מ"ש בסוף פ"ד דגיטין]. ולענין סורי' עיין במ"ה פ"ה דמעשרות:

משנה י

קצר מלא ידו תלש מלא קמצו. זה לשון הרמב"ם בפ"ד ממ"ע היה קוצר או תולש דבר שדרכו להתלש ואחר שקצר מלא זרועו או תלש מלא קמצו הכהו קוץ וכו'. התבאר שינוי לשון משנתינו. ומה ששינה עוד הרמב"ם לכתוב מלא זרועו לפי שכשקוצר במגל מקבץ בידו אחרת מלא ידו. ולפעמים מלא זרועו. אבל כשתולש אי אפשר אלא בקומץ ידו כי לא בזרוע יגבר איש לתלוש:

של בעל הבית. כלפי עני קוראהו בעל הבית. אע"ג דיותר נכון היה למתני בעל השדה ואולי דנקטיה סירכא דרפ"ק דשבת העני בחוץ ובעה"ב בפנים:

תוך היד ותוך המגל. ל' הר"ב אנשר קאי כלומר תוך היד ונשר תוך המגל ונשר. ר"ל תוך היד קאי אנשר וכאילו תני תוך היד ונשר. וכן נמי תוך המגל כאילו תני תוך המגל ונשר:

אחר היד. פי' הר"ב מנדנוד ידו. ר"ל שמה שיפול מחמת נדנוד היד ויפול לאחורי היד הרי הוא אונס. וכן מחמת נדנוד המגל ויפול אחורי המגל גם הוא אונס:

ראש היד. ל' הר"ב כשידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו כלומר במקום שראשי אצבעותיו מונחים על פס היד. ואין זה תוך היד גם אין זה אחר היד:

משנה יא

שלאחר הקוצרים. לשון הר"ב חיישינן שמא הביאו שם הנמלים מן הלקט [וכו']. שספק לקט לקט ת:"ק נמי סבירא ליה. ולא פליג אדרבי מאיר אלא בתחתונים משום דסבירא ליה דתחתונים ודאי משל קמה כנסום. וכעין שפירשו התוס' בחולין פרק הזרוע דף קלד אמתניתין דהכא. ועיין לקמן. ומ"ש הר"ב ואלו הן [התחתונים] הירוקים וכו' וניכרים שהם ישנים. קשה קצת מאי יישון שייך בין קמה לקציר. ולכך נראה בעיני דדברי הר"ב מורכבים מפירוש הר"ש ופירוש הרמב"ם. שמה שכתב הר"ב שנוטים להשחיר הם דברי הרמב"ם שכתב והזרע התחתון והוא השחור וכו'. ומה שכתב דמן הקמה היה. הוא מהר"ש. אבל נראה לי דמ"ש הר"ש ירוקים [*והוא מהירושלמי] פירושו ככרתי כמו שהם הגרעינים כשעדיין לא נגמרו כל צרכן ולא נתבשלו כדי לקצור וז"ש הר"ש כשהתבואה יבישה ומתלבנת קוצרים אותה ע"כ. משמע דירוקים היינו קודם שמתלבנים והיינו ככרתי וכדפרישית. ולהרמב"ם שפירש שחור הרי כתב שנאמר שהוא קדמון ומזרע השנה שעברה ע"כ. ורצה לומר שהיה מותר לכל אדם כדתנן בפ"ח משילכו הנמושות וא"כ הר"ב שכתב שחור לא הוה ליה לכתוב מן הקמה אלא משנה שעברה או לא הוה ליה לכתוב שחור אלא ככרתי וכדפרישית:

שספק לקט לקט. כתב הר"ב דכתיב לעני וגו'. מ"מ הוצרך לפרש שאי אפשר לגורן [והוא מהירושלמי] דאם לא כן מאי ספיקא איכא והיינו נמי טעמא דת"ק דלעיל דאע"ג דסבירא ליה נמי שספק לקט לקט. מכל מקום סבירא ליה דתחתונים של בעל הבית משום דליכא ספיקא בהו קמיה ת"ק. ומה שכתב הר"ב והלכה כר"מ כתב בעל כ"מ בפ"ד ממ"ע שכן משמע בירושלמי ובש"ס דידן [בחולין] פרק הזרוע [*והא דדרשינן מתעזוב הנח לפניהם משלך ובריש פרקין דרשינן הנח לפניהם והם יבוזו ונ"ל דאי להך לחודא אתא ה"ל לכתוב עזוב וכתיב תעזוב משמע אתה משלך עזוב ואי להך לחודא לכתוב תתן אלא יבוזו כדלעיל נמי]:

משנה פאה, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב