משנה פאה ה רמבם

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) גדיש, שלא לוקט תחתיו -

כל הנוגעות בארץ - הרי הן של עניים.
הרוח שפיזרה את העומרים -
אומדין אותה, כמה לקט היא ראויה לעשות - ונותן לעניים.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לעניים, נפלה.


(ב) שיבולת שבקציר, וראשה מגיע בקמה -

אם נקצרת עם הקמה - הרי של בעל הבית; ואם לאו - הרי של עניים.
שיבולת של לקט, שנתערבה בגדיש - מעשר שיבולת אחת, ונותן לו.
אמר רבי אליעזר: וכי היאך, העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו? -
אלא מזכה את העני בכל הגדיש, ומעשר שיבולת אחת - ונותן לו.


(ג) אין מגלגלין בטופח - דברי רבי מאיר.

וחכמים מתירין, מפני שאפשר.


(ד) בעל הבית, שהיה עובר ממקום למקום, וצרך -

יטול לקט, שכחה, ופאה, ומעשר עני,
כשיחזור לביתו ישלם - דברי רבי אליעזר.
וחכמים אומרים: עני היה באותה שעה.


(ה) המחליף עם העניים -

שלו - פטור; ושל עניים - חייב.
שנים שקיבלו שדה באריסות -
זה נותן לזה חלקו מעשר עני,
וזה נותן לזה חלקו מעשר עני.
המקבל שדה לקצור -
אסור בלקט, ובשכחה, ובפאה, ובמעשר עני.
אמר רבי יהודה: אימתי?
בזמן שקיבלה ממנו, למחצה לשליש ולרביע;
אבל אם אמר לו, שליש מה שאתה קוצר שלך -
מותר בלקט ובשכחה ובפאה,
ואסור במעשר עני.


(ו) המוכר את שדהו -

המוכר - מותר; והלוקח - אסור.
לא ישכור אדם את הפועל, על מנת שילקט בנו אחריו.
מי שאינו מניח את העניים ללקט,
או שהוא מניח את אחד ואת אחד לאו,
או שסייע את אחד מהן - הרי זה גוזל את העניים.
על זה נאמר: "אל תסג גבול עולים" (ראה משלי כב כח משלי כג י).


(ז) העומר ששכחוהו פועלים, ולא שכחו בעל הבית -

שכחו בעל הבית, ולא שכחוהו פועלים -
עמדו העניים בפניו, או שחיפוהו בקש - הרי זה אינו שכחה.


(ח) המעמר לכובעות, לכומסות, לחררה, ולעומרים - אין לו שכחה.

ממנו ולגורן - יש לו שכחה.
המעמר לגדיש - יש לו שכחה.
ממנו ולגורן - אין לו שכחה.
זה הכלל -
כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה - יש לו שכחה;
ממנו ולגורן - אין לו שכחה;
למקום שאינו גמר מלאכה - אין לו שכחה;
ממנו ולגורן - יש לו שכחה.


הדף הראשי של משנה פאה ה