משנה פאה ב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ב · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

ואלו מפסיקין לפאה:

הנחל, והשלולית א, ודרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע ב בימות החמה ובימות הגשמים, והבור, והניר, וזרע אחר.

והקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אינו מפסיק, אלא אם כן חרשד.

משנה מנוקדת

[עריכה]

וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה:

הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהַבּוּר, וְהַנִּיר, וְזֶרַע אַחֵר.

וְהַקּוֹצֵר לַשַּׁחַת מַפְסִיק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן חָרַשׁ:

נוסח הרמב"ם

ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית ודרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים והבור והניר וזרע אחר הקוצר לשחת מפסיק דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש.

פירוש הרמב"ם

מפסיקין לפאה — לחלק השדה ולעשותה שתי שדות. ויתחייב להניח פאה בכל אחת מהם, כפי מה שנתחייב, כמו שאמר הכתוב: "פאת שדך" (ויקרא יט); ואמרו: ובלבד שלא יוציא משדה לחברתה.

ושלולית — היא תעלה או גולת מים, שנמשכים ממנה אמת המים להשקות בהם מקומות אחרים; וכן אמרו (בבא קמא סא א) בפירוש זאת המלה: אמת המים המחלקת שלל לחברותיה.

ודרך היחיד — ארבע אמות, ודרך הרבים — שש עשרה אמה.

ושביל הרבים ושביל היחיד — הוא שיהיה דרך בין שתי השדות, אם לאיש אחד שעובר משם לגנו או לשדהו, או שיהיה השביל לרבים, אפילו שיהיה אותו השביל צר מאד, ובלבד שתהיה הדרך ההיא סלולה ותמידה בימי החום ובימי הקור. אבל אם לא היתה תמידה, רק תהיה נפסקת בימות הגשמים, לא תפריש בין ב' השדות, אלא אם תהיה רחבה כפי המדה אשר זכרנו, רוצה לומר: ארבע אמות ליחיד וט"ז אמה לרבים. והודיענו דרך היחיד ודרך הרבים, לפי שיצטרכו שניהם על כל פנים. שאילו היה אומר דרך היחיד, היינו אומרים כי דרך היחיד בלבד יפריש, כי אין לו דרך אחרת והוא הולך ושב עליה תמיד, אבל דרך הרבים לא תפריש, מפני שהרבים יש להם דרכים רבים מלבד זו, ואפשר שיניחוהו ולא יעברו עליו. ואילו הודיענו גם כן שדרך הרבים תפריש, היינו אומרים שהעניין ההוא מפני שרחבה, שהיא ט"ז אמה, אבל דרך היחיד לא. על כן הודיענו כי שני הדרכים יפסיקו לפאה. ותרגום "משעול הכרמים" (במדבר כב), "שביל כרמיא".

ובוּר — הארץ שלא נזרעה ולא נעבדה, אבל נשארה שממה.

וניר — היא הארץ אשר שׂדדו אותה והפכו אותה בחרישה. וזאת המלה מלשון הקדש היא באמת, והוא: "נירו לכם ניר" (ירמיה ד).

וזרע אחר — שיזרע זרע אחר להפריש בו בין שני הזרעים, כגון שיפריש בין החטה בזרע פולים או אפונים וכיוצא בזה. ואלו הג' דברים, רוצה לומר: בוּר וניר וזרע אחר, לא יפרישו עד שיהיה ברחבם ג' מעניות כמענית המחרישה.

ופירוש שחת — מלשון השחתה. ועניינו בזה המקום, הקוצר גֵז לבהמות. ואין הלכה כרבי מאיר:

פירוש רבינו שמשון

אלו מפסיקין לפאה. בפ' הכונס (סא.) ובפ' חזקת הבתים (נ"ה.) משמע דאם הפריש פאה משדה לחברתה לא קידשה כדאי' בירושל' ואין לה תורת פאה להפטר מן המעשר ובת"כ בפ' קדושים נפקא לן מדכתיב שדך לחייב על כל שדה ושדה מכאן אמרו אלו מפסיקין לפאה:

הנחל. מלשון נחלי מים ולא יתכן לומר מל' נחל איתן דהיינו בור ואע"ג דתנא נחל תנא שלולית דאמרי' בפ' הכונס (שם) אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה וזו אף זו קתני הנחל היינו נהר:

דרך היחיד. ד' אמות:

דרך הרבים ט"ז אמה. כך מפרש בשילהי המוכר פירות (דף צט:):

שביל. זוטר טובא כדאשכחן בשילהי המוכר פירות (ק.) כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא:

ירושלמי (פ"ב ה"א) מכיון דתנינן דרך היחיד דרך הרבים מאי צריכא אתא למימר לך אפי' דרך הרבים אין מפסיק לאילנות אלא גדר מכיון דתנינן שביל היחיד שביל הרבים מה צריכא להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים פי' אינו מפסיק לאילן בסיפא דמתני' תנן דכל הני אין מפסיקין לאילן להוציא את הקבוע בימות החמה דרגל בני אדם מצויין בהן לאחר שנקצרו התבואות ובימות הגשמים שהשדות זרועים אינם מצויין ואשמעינן דאפי' שביל רבים אינו מפסיק אא"כ קבוע והשתא כולהו צריכי דמאי אמרת ליתני דרך הרבים למימר דאפי' לאילן אינו מפסיק ושביל היחיד דאפי' לזרעים מפסיק ולישתוק מכולהו אחריני א"כ הוה אמינא דרך הרבים דלא קביע גרע משביל היחיד דקביע ושביל הרבים דקביע עדיף להפסיק לאילן מדרך הרבים דלא קביע והאי טעמא הוה מצי למימר בירושלמי:

הביר. שדה בור שאינה זרועה כדכתיב (בראשית מז) והאדמה לא תשם תרגום וארעא לא תבור:

הניר. חרישה כדכתיב (ירמיה ד) נירו לכם ניר:

ירושלמי (הל' א') רב אמר בור וניר בית רובע וזרע אחר אפי' כ"ש רבי יוחנן אמר בור וניר וזרע אחר כשלשה תלמים של פתיח :

והקוצר לשחת מפסיק. קא סבר דכל לשחת לאו קצירה היא דלא חשבינא לה אתחלתא דקצירה ובפרק רבי ישמעאל במנחות (דף עא:) מפרש אי מיירי בשהביאה שליש או בשלא הביאה שליש:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אלו מפסיקין – בין שדה לשדה, ויהיו נחשבים כשתי שדות לענין הניח פאה באחת מהן על חברתה – לא עלתה לו לפאה, דכתיב (ויקרא יט ט): "פאת שדך" – שלא יניח פאה משדה לחברתה.

והשלולית – אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה, שאמות אחרות של מים שותות ממנה.

ודרך היחיד – ארבע אמות.

ודרך הרבים – שש עשרה אמה, ומשום סיפא נקט לה, דבעי למתני סיפא שכך אלה מפסיקין באילן. וקא משמע לן דאפילו דרך הרבים שהיא רחבה שש עשרה אמה – אינה מפסקת באילן.

שביל הרבים ושביל היחיד – שביל זוטר טובא, דשקיל כרעה ומנח כרעא. ואשמעינן דאפילו שביל דרבים, אם הוא קבוע לימות החמה ולימות הגשמים, כלומר שמהלכין בו אפילו בזמן שהשדות זרועות בימות הגשמים – מפסיק בין השדות הזרועות; ואי לא – לא מפסיק.

הבור - שדה שאינה זרועה. "והאדמה לא תשם" (בראשית מז יט) – מתרגמינן: "וארעא לא תבור"ג.

והניר – חרישה, כמו: "נירו לכם ניר" (ירמיהו ד ג).

וזרע אחר – כגון ששתי השדות זרועים חטים, וביניהם קרקע זרוע מן אחר. ושיעור רוחב הבור והניר וזרע אחר – כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה.

והקוצר לשחת מפסיק – דקסבר: כל לשחת – לאו קצירה היא, דלא חשבינן לה אתחלתא דקצירה. שחת תבואה שלא הביאה שליש, וקוצרים אותה להאכיל לבהמות. ואין הלכה כרבי מאיר.

פירוש תוספות יום טוב

ואלו מפסיקין. ביש נוסחאות ל"ג בוי"ו אבל בנוסח שבירושלמי גרסינן בוי"ו:

והשלולית. לא זו אף זו קתני דזוטר מנחל. הר"ש:

ודרך הרבים. פי' הר"ב משום סיפא וכו' ולהכי תני דרך הרבים בתר דרך היחיד משום דסיפא דאדידיה מתניא הוי לא זו אף זו:

[*ושביל הרבים ושביל היחיד. פי' הר"ב ואשמעינן דאפי' שביל דרבים אם הוא קבוע וכו' ואי לא לא מפסיק דהא משום סיפא הוה זו ואין צ"ל זו והכא ברישא נמי לא צריכא למימרא אלא לאשמעי' דדוקא אם הוא קבוע וכו'. אבל ראיתי בס"א דגרסי שביל היחיד ושביל הרבים. וכן הגרסא במשנה דירושלמי]:

הקבוע בימות החמה וכו'. כתב הר"ש והשתא כולהו צריכי דמאי אמרת לתני דרך הרבים למימרא דאפי' לאילן אינו מפסיק ושביל היחיד דאפי' לזרעים מפסיק ולשתוק מכולהו אחריני א"כ הוה אמינא דרך [היחיד] דלא קביע גרע משביל היחיד דקביע ושביל הרבים דקביע עדיף להפסיק לאילן מדרך הרבים דלא קביע:

והבור. פי' הר"ב שדה שאינה זרוע וכ"כ הר"ש ומשמע מלשונם דהא חרושה מיהת הויא. וקשה דא"כ היינו ניר. והרמב"ם פי' בור הארץ שלא זרועה ולא נעבדה אבל נשארה שממה. וכן פי' הר"ב במשנה ח' פרק ב' דכלאים וסוף פ"ד. ומ"ש הר"ב כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה עי' מ"ש בפ' ב' דכלאים משנה ו' בס"ד:

אלא א"כ חרש. [את] מקום הקרחה והוה ליה שדה ניר [לא] חרש לא דקוצר לשחת תחלת קצירה היא וכי גמר בישולייהו וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה אחת על הכל. לשון רש"י במנחות פרק ו' דף ע"א ע"ב ועי' מ"ש במ"ו פ"ג:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) והשלולית לא זו אף זו קתני דזוטר מנחל. הר"ש:

(ב) (על המשנה) הקבוע כו'. והשתא כולהו צריכי דאי תנא דרך הרבים למימרא דאפילו לאילן אינו מפסיק ושביל היחיד דאפי' לזרעים מפסיק ולשתוק מכולהו הוי אמינא דרך היחיד דלא קבוע גרע משבי, ל היחיד דקבוע ושביל הרבים דקבוע עדיף להפסיק לאילן מדרך הרבים דלא קבוע. תוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) ומשמע דהא חרושה מיהא הוי. וקשה דאם כן היינו ניר. והר"מ פירש בור הארץ שלא זרועה ולא נעבדה אבל נשארה שממה וכ"פ הר"ב מ"א פ"ב דכלאים וספ"ד. (וכ"מ מל' הר"ב מ"ב מש"ש):

(ד) (על המשנה) חרש. את מקום הקרחה והו"ל שדה ניר לא חרש לא. דקוצר לשתת תחלת קצירה היא וכי גמר בישוליה וקצר ליה לכולי שדה כגומר קצירתו דמי. ופאה אחת על הכל. רש"י מנחות דע"א:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אלו:    ואי גרסי' ואלו בוי"ו צ"ע אהיכא קאי כמו שדקדקו התוס' בר"פ ואלו טרפות וכתבתיו שם:

מפסיקין:    פי' על תבואה וקטנית דאילו פאה דאילן הא תני בסיפא דאין מפסיקין:

הנחל וכו':    וכ"ש גדר. והיינו דתנן בסמוך ואינו מפסיק לאילן אלא גדר. וכתב הרא"ש ז"ל פי' הר"ש ז"ל הנחל מל' נחלי מים ואין לפרש מלשון נחל איתן דהיינו בור כו' ול"נ דאפשר לפרש נחל איתן דהוי טפי מבור לפי שאינו עשוי לזריעה ובשביל סיפא ואינו מפסיק לאילן תנייה עכ"ל ז"ל וכפי' משמע מן הירושלמי וכ"פ רשב"ם ז"ל בפ' חזקת הבתים:

שביל הרבים:    לכרמיהם או לשדותיהם אבל אינה דרך לעוברי דרכים. הר"ש שירילי"ו ז"ל. אבל הר"מ ז"ל בפ"ג כתב אבל שביל היחיד והוא הפחות מד' או שביל הרבים הפחות מט"ז אמה אם היה קבוע וכו' וכתב עליו הראב"ד ז"ל לא כי אלא אפילו י"ל ד"א אלא שהשביל הוא דרך בין השדות והכרמים ואינו דרך עוברי דרכים ע"כ וטען מהרי"ק ז"ל ורבינו משמע ליה דשביל היחיד הוא צר מדרך ולכך של יחיד שיעורו פחות מד"א שהוא דה"י ושה"ר פחות מט"ז שהוא דה"ר ע"כ. ועוד כת' הר"ש שירילי"ו ז"ל בשם הרא"ש ז"ל שכ' ונ"ל שצ"ל ארך ההפסק מקצה השדה אל קצהו דלא ישאר בו מחובר כדי שיעבור הבקר בכליו דהיינו ד"א בלי הפסק. דאי נשאר בו ד"א בלי הפסק חשיב כשדה א'. ע"כ. ונ"ל דנכון היה לפסוק כרבנן דאמרי התם בפ' כל סאה. מפולש מראש השדה לסופו כדברי הר"ב ז"ל. אלא דר' יוחנן סבר בירושל' כר' אלעזר בר"ש דבגדולה בחמשים אורך הפסקתה סגיא. ובפ' כל סאה אמרי' בהדיא דכ"ע סברי דבקטנה ע"פ רובה ואין לנו אלא דברי חכמי הגמ'. עכ"ל ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל שם בפ' הכונס שביל היחיד ושביל הרבים הקבוע. שביל היחיד אצטריך לאשמעי' דאע"פ שהוא קטן מדרך מפסיק מאחר שהוא קבוע ודה"י אצטריך דסד"א כיון שאינו קבוע לא מפסיק אע"פ שהוא רחב. ושביל הרבים אצטריך לאשמעי' דאפילו דשל רבים הוא בעינן קבוע אפילו בימות הגשמים. ע"כ. וז"ל שם בפ' חזקת הבתים. דה"י ודה"ר. בירושל' פריך אמאי אצטריך למיתני דה"ר דכיון דתנא דה"י מפסיק כ"ש דה"ר. ומשני משום סיפא נקטיה דקתני הכל מפסיק לזרעים ואין מפסיק לאילנות אלא גדר וכו'. וקמ"ל דאפילו דה"ר לא מפסיק לאילן. ומפרש נמי אמאי תני שביל הרבים כיון דתנא שביל היחיד מפסיק. דמשום אילן ל"צ למתניי' כיון דאשמעינן דאפילו דה"ר לא מפסיק לאילן כ"ש שביל הרבים. אלא אתא לאשמעי' דבשה"ר נמי בעינן שיהא קבוע בימוה"ח ובימוה"ג. והשתא אצטריך למתני כולהו. שביל היחיד לאשמעינן דמפסיק לזרעים אע"ג דגריע. ודה"ר אשמעי' דלא מפסיק לאילן. ודה"י אשמעי' דלא בעי' קבוע. ושה"ר אשמעי' דבעי' קבוע. ואין להקשות דלא ליתני שה"ר ואנא ידענא דבעי' קבוע מדתנן דה"י דאי לא בעי לא ליתני דה"י אלא ליתני שה"ר דהוי רבותא טפי. או אפכא דלא ליתני דה"י ואנא ידענא דלא בעי' קבוע מדתנן שה"ר ולא תנא דה"י דהוי רבותא טפי. דהא אי לאו דתנא תרוייהו לא הוה ידענא הי מינייהו מפסיק דה"י רחב טפי ושביל הרבים בקעי בה רבים. ע"כ. והכי איתא נמי בחדושי הרשב"א ז"ל פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ה.) אבל רשב"ם ז"ל נראה דגריס דה"ר ודה"י שפי' שם דה"ר ט"ז אמה דה"י ד"א ולא זו אף זו קתני ע"כ:

והבור כו':    כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג והוא שיהיה רוחב כ"א מאלו כשלשה תלמים של פתיח שהוא פחות מבית רובע בד"א בשדה קטנה שהיא חמשים אמה על שתי אמות או פחות אבל אם היתה יתירה על זו אין הבור או הניר מפסיקה לשנים אא"כ היה בו רוחב בית רובע אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה ע"כ והוא מן הירושל' ופי' הרמב"ם ז"ל בור הוא שדה כו'. והר"ע העתיק בכאן דברי הר"ש ז"ל ולאו דוקא:

הקוצר לשחת כו':    בירושל' בעי למימר דר"י נמי ס"ל כר"מ מההיא דמנחות דפ' ר' ישמעאל אר"י אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש ע"ש בירוש'. וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. לשחת. בירושלמי מפרש דבשחת דחייב בפאה תני לה ר"מ דגדל שליש וקוצר לקליות ולא מפליג בין קוצר לבהמה או לאדם דכיון דמחייב בהך קצירה שלא לקצור לפני העומר ה"נ מחייב בפאה בהך קצירה ומאי דמשייר מכאן ומכאן לאוצר הנשאר לצדדין זה מתחייב בפ"ע וזה מתחייב בפ"ע כר"ע דלקמן בפ' מלבנות. אינו מפסיק אא"כ חרש. דמשום דמפסיק בקצירה לא חשיבה שתי קצירות להפסיק פאה אלא אתחלתא דקצירה היא וכולה חדא היא אא"כ חרש ואז הוי שדה ניר. עכ"ל ז"ל. וכן שם פ' ר"י דמנחות מסקינן דר"מ לא בשיטת ר"ש דהתם ולא בשיטת ר"י דהתם אמרה למילתיה אלא בשיטת ר"ע רבו אמרה למלתיה דתנן בפרקין דלקמן המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים רע"א פאה מכאו"א וחכ"א מא' על הכל ואר"י אמר שמואל לא חייב ר"ע אלא במנמר לקליות דהיינו דומיא דשחת שלא הביאו שליש שקצרו לאדם דקליות לאדם נינהו ואפ"ה לר"ע לא הוי קצירה אבל במנמר לאוצר פי' שבשל כ"צ ומלקטו ע"מ לאוצרו וליישנו לא פליג ר"ע. ופרכינן והא כי אתא רבין אר"י מחייב היה ר"ע אף במנמר לאוצר ור"מ כשהביא שליש אית ליה התם בברייתא דאתחלתא דקצירה היא ומשני ר"מ ס"ל כר"ע בלא הביאה שליש ופליג עליה בהביאה שליש. וז"ל רש"י ז"ל בתלמוד המוגה שבידי שם בפ' ר"י דף ע"א והקוצר לשחת מפסיק אם קצר לשחת את אמצע שדהו ועשה קרחת בינתיים מפסיק לתת פאה לכ"א כשיגמר בשולו. וחכ"א אין מפסיק קוצר לשחת אא"כ חרש את מקום הקרחה דהו"ל שדה ניר אבל לא חרש לא דקוצר לשחת תחלת קצירה היא וכי גמר בישולייהו וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה א' על הכל. ע"כ:


פירושים נוספים