משנה פאה ב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ב · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

ואלו מפסיקין לפאה:

הנחל, והשלולית א, ודרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע ב בימות החמה ובימות הגשמים, והבור, והניר, וזרע אחר.

והקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אינו מפסיק, אלא אם כן חרשד.

משנה מנוקדת

[עריכה]

וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה:

הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהַבּוּר, וְהַנִּיר, וְזֶרַע אַחֵר.

וְהַקּוֹצֵר לַשַּׁחַת מַפְסִיק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן חָרַשׁ:

נוסח הרמב"ם

ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית ודרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים והבור והניר וזרע אחר הקוצר לשחת מפסיק דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש.

פירוש הרמב"ם

מפסיקין לפאה — לחלק השדה ולעשותה שתי שדות. ויתחייב להניח פאה בכל אחת מהם, כפי מה שנתחייב, כמו שאמר הכתוב: "פאת שדך" (ויקרא יט); ואמרו: ובלבד שלא יוציא משדה לחברתה.

ושלולית — היא תעלה או גולת מים, שנמשכים ממנה אמת המים להשקות בהם מקומות אחרים; וכן אמרו (בבא קמא סא א) בפירוש זאת המלה: אמת המים המחלקת שלל לחברותיה.

ודרך היחיד — ארבע אמות, ודרך הרבים — שש עשרה אמה.

ושביל הרבים ושביל היחיד — הוא שיהיה דרך בין שתי השדות, אם לאיש אחד שעובר משם לגנו או לשדהו, או שיהיה השביל לרבים, אפילו שיהיה אותו השביל צר מאד, ובלבד שתהיה הדרך ההיא סלולה ותמידה בימי החום ובימי הקור. אבל אם לא היתה תמידה, רק תהיה נפסקת בימות הגשמים, לא תפריש בין ב' השדות, אלא אם תהיה רחבה כפי המדה אשר זכרנו, רוצה לומר: ארבע אמות ליחיד וט"ז אמה לרבים. והודיענו דרך היחיד ודרך הרבים, לפי שיצטרכו שניהם על כל פנים. שאילו היה אומר דרך היחיד, היינו אומרים כי דרך היחיד בלבד יפריש, כי אין לו דרך אחרת והוא הולך ושב עליה תמיד, אבל דרך הרבים לא תפריש, מפני שהרבים יש להם דרכים רבים מלבד זו, ואפשר שיניחוהו ולא יעברו עליו. ואילו הודיענו גם כן שדרך הרבים תפריש, היינו אומרים שהעניין ההוא מפני שרחבה, שהיא ט"ז אמה, אבל דרך היחיד לא. על כן הודיענו כי שני הדרכים יפסיקו לפאה. ותרגום "משעול הכרמים" (במדבר כב), "שביל כרמיא".

ובוּר — הארץ שלא נזרעה ולא נעבדה, אבל נשארה שממה.

וניר — היא הארץ אשר שׂדדו אותה והפכו אותה בחרישה. וזאת המלה מלשון הקדש היא באמת, והוא: "נירו לכם ניר" (ירמיה ד).

וזרע אחר — שיזרע זרע אחר להפריש בו בין שני הזרעים, כגון שיפריש בין החטה בזרע פולים או אפונים וכיוצא בזה. ואלו הג' דברים, רוצה לומר: בוּר וניר וזרע אחר, לא יפרישו עד שיהיה ברחבם ג' מעניות כמענית המחרישה.

ופירוש שחת — מלשון השחתה. ועניינו בזה המקום, הקוצר גֵז לבהמות. ואין הלכה כרבי מאיר:

פירוש רבינו שמשון

אלו מפסיקין לפאה. בפ' הכונס (סא.) ובפ' חזקת הבתים (נ"ה.) משמע דאם הפריש פאה משדה לחברתה לא קידשה כדאי' בירושל' ואין לה תורת פאה להפטר מן המעשר ובת"כ בפ' קדושים נפקא לן מדכתיב שדך לחייב על כל שדה ושדה מכאן אמרו אלו מפסיקין לפאה:

הנחל. מלשון נחלי מים ולא יתכן לומר מל' נחל איתן דהיינו בור ואע"ג דתנא נחל תנא שלולית דאמרי' בפ' הכונס (שם) אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה וזו אף זו קתני הנחל היינו נהר:

דרך היחיד. ד' אמות:

דרך הרבים ט"ז אמה. כך מפרש בשילהי המוכר פירות (דף צט:):

שביל. זוטר טובא כדאשכחן בשילהי המוכר פירות (ק.) כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא:

ירושלמי (פ"ב ה"א) מכיון דתנינן דרך היחיד דרך הרבים מאי צריכא אתא למימר לך אפי' דרך הרבים אין מפסיק לאילנות אלא גדר מכיון דתנינן שביל היחיד שביל הרבים מה צריכא להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים פי' אינו מפסיק לאילן בסיפא דמתני' תנן דכל הני אין מפסיקין לאילן להוציא את הקבוע בימות החמה דרגל בני אדם מצויין בהן לאחר שנקצרו התבואות ובימות הגשמים שהשדות זרועים אינם מצויין ואשמעינן דאפי' שביל רבים אינו מפסיק אא"כ קבוע והשתא כולהו צריכי דמאי אמרת ליתני דרך הרבים למימר דאפי' לאילן אינו מפסיק ושביל היחיד דאפי' לזרעים מפסיק ולישתוק מכולהו אחריני א"כ הוה אמינא דרך הרבים דלא קביע גרע משביל היחיד דקביע ושביל הרבים דקביע עדיף להפסיק לאילן מדרך הרבים דלא קביע והאי טעמא הוה מצי למימר בירושלמי:

הביר. שדה בור שאינה זרועה כדכתיב (בראשית מז) והאדמה לא תשם תרגום וארעא לא תבור:

הניר. חרישה כדכתיב (ירמיה ד) נירו לכם ניר:

ירושלמי (הל' א') רב אמר בור וניר בית רובע וזרע אחר אפי' כ"ש רבי יוחנן אמר בור וניר וזרע אחר כשלשה תלמים של פתיח :

והקוצר לשחת מפסיק. קא סבר דכל לשחת לאו קצירה היא דלא חשבינא לה אתחלתא דקצירה ובפרק רבי ישמעאל במנחות (דף עא:) מפרש אי מיירי בשהביאה שליש או בשלא הביאה שליש:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אלו מפסיקין – בין שדה לשדה, ויהיו נחשבים כשתי שדות לענין הניח פאה באחת מהן על חברתה – לא עלתה לו לפאה, דכתיב (ויקרא יט ט): "פאת שדך" – שלא יניח פאה משדה לחברתה.

והשלולית – אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה, שאמות אחרות של מים שותות ממנה.

ודרך היחיד – ארבע אמות.

ודרך הרבים – שש עשרה אמה, ומשום סיפא נקט לה, דבעי למתני סיפא שכך אלה מפסיקין באילן. וקא משמע לן דאפילו דרך הרבים שהיא רחבה שש עשרה אמה – אינה מפסקת באילן.

שביל הרבים ושביל היחיד – שביל זוטר טובא, דשקיל כרעה ומנח כרעא. ואשמעינן דאפילו שביל דרבים, אם הוא קבוע לימות החמה ולימות הגשמים, כלומר שמהלכין בו אפילו בזמן שהשדות זרועות בימות הגשמים – מפסיק בין השדות הזרועות; ואי לא – לא מפסיק.

הבור - שדה שאינה זרועה. "והאדמה לא תשם" (בראשית מז יט) – מתרגמינן: "וארעא לא תבור"ג.

והניר – חרישה, כמו: "נירו לכם ניר" (ירמיהו ד ג).

וזרע אחר – כגון ששתי השדות זרועים חטים, וביניהם קרקע זרוע מן אחר. ושיעור רוחב הבור והניר וזרע אחר – כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה.

והקוצר לשחת מפסיק – דקסבר: כל לשחת – לאו קצירה היא, דלא חשבינן לה אתחלתא דקצירה. שחת תבואה שלא הביאה שליש, וקוצרים אותה להאכיל לבהמות. ואין הלכה כרבי מאיר.

פירוש תוספות יום טוב

ואלו מפסיקין. ביש נוסחאות ל"ג בוי"ו אבל בנוסח שבירושלמי גרסינן בוי"ו:

והשלולית. לא זו אף זו קתני דזוטר מנחל. הר"ש:

ודרך הרבים. פי' הר"ב משום סיפא וכו' ולהכי תני דרך הרבים בתר דרך היחיד משום דסיפא דאדידיה מתניא הוי לא זו אף זו:

[*ושביל הרבים ושביל היחיד. פי' הר"ב ואשמעינן דאפי' שביל דרבים אם הוא קבוע וכו' ואי לא לא מפסיק דהא משום סיפא הוה זו ואין צ"ל זו והכא ברישא נמי לא צריכא למימרא אלא לאשמעי' דדוקא אם הוא קבוע וכו'. אבל ראיתי בס"א דגרסי שביל היחיד ושביל הרבים. וכן הגרסא במשנה דירושלמי]:

הקבוע בימות החמה וכו'. כתב הר"ש והשתא כולהו צריכי דמאי אמרת לתני דרך הרבים למימרא דאפי' לאילן אינו מפסיק ושביל היחיד דאפי' לזרעים מפסיק ולשתוק מכולהו אחריני א"כ הוה אמינא דרך [היחיד] דלא קביע גרע משביל היחיד דקביע ושביל הרבים דקביע עדיף להפסיק לאילן מדרך הרבים דלא קביע:

והבור. פי' הר"ב שדה שאינה זרוע וכ"כ הר"ש ומשמע מלשונם דהא חרושה מיהת הויא. וקשה דא"כ היינו ניר. והרמב"ם פי' בור הארץ שלא זרועה ולא נעבדה אבל נשארה שממה. וכן פי' הר"ב במשנה ח' פרק ב' דכלאים וסוף פ"ד. ומ"ש הר"ב כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה עי' מ"ש בפ' ב' דכלאים משנה ו' בס"ד:

אלא א"כ חרש. [את] מקום הקרחה והוה ליה שדה ניר [לא] חרש לא דקוצר לשחת תחלת קצירה היא וכי גמר בישולייהו וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה אחת על הכל. לשון רש"י במנחות פרק ו' דף ע"א ע"ב ועי' מ"ש במ"ו פ"ג:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) והשלולית לא זו אף זו קתני דזוטר מנחל. הר"ש:

(ב) (על המשנה) הקבוע כו'. והשתא כולהו צריכי דאי תנא דרך הרבים למימרא דאפילו לאילן אינו מפסיק ושביל היחיד דאפי' לזרעים מפסיק ולשתוק מכולהו הוי אמינא דרך היחיד דלא קבוע גרע משבי, ל היחיד דקבוע ושביל הרבים דקבוע עדיף להפסיק לאילן מדרך הרבים דלא קבוע. תוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) ומשמע דהא חרושה מיהא הוי. וקשה דאם כן היינו ניר. והר"מ פירש בור הארץ שלא זרועה ולא נעבדה אבל נשארה שממה וכ"פ הר"ב מ"א פ"ב דכלאים וספ"ד. (וכ"מ מל' הר"ב מ"ב מש"ש):

(ד) (על המשנה) חרש. את מקום הקרחה והו"ל שדה ניר לא חרש לא. דקוצר לשתת תחלת קצירה היא וכי גמר בישוליה וקצר ליה לכולי שדה כגומר קצירתו דמי. ופאה אחת על הכל. רש"י מנחות דע"א:


פירושים נוספים