רמב"ם על פאה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על פאה · ב · >>

פאה פרק ב[עריכה]

משנה א[עריכה]

מפסיקין לפאה — לחלק השדה ולעשותה שתי שדות. ויתחייב להניח פאה בכל אחת מהם, כפי מה שנתחייב, כמו שאמר הכתוב: "פאת שדך" (ויקרא יט, ט); ואמרו: ובלבד שלא יוציא משדה לחברתה.

ושלולית — היא תעלה או גולת מים, שנמשכים ממנה אמות המים להשקות בהם מקומות אחרים; וכן אמרו (בבא קמא סא א) בפירוש זאת המלה: אמת המים המחלקת שלל לחברותיה.

ודרך היחיד — ארבע אמות; ודרך הרבים — שש עשרה אמה.

ושביל הרבים ושביל היחיד — הוא שיהיה דרך בין שתי השדות, אם לאיש אחד שעובר משם לגנו או לשדהו, או שיהיה השביל לרבים, אפילו שיהיה אותו השביל צר מאד, ובלבד שתהיה הדרך ההיא סלולה ותמידה בימי החום ובימי הקור. אבל אם לא היתה תמידה, רק תהיה נפסקת בימות הגשמים, לא תפריש בין שתי השדות, אלא אם תהיה רחבה כפי המידה אשר זכרנו, רוצה לומר: ארבע אמות ליחיד ושש עשרה אמה לרבים. והודיענו דרך היחיד ודרך הרבים, לפי שיצטרכו שניהם על כל פנים. שאילו היה אומר דרך היחיד, היינו אומרים כי דרך היחיד בלבד יפריש, כי אין לו דרך אחרת והוא הולך ושב עליה תמיד, אבל דרך הרבים לא תפריש, מפני שהרבים יש להם דרכים רבים מלבד זו, ואפשר שיניחוהו ולא יעברו עליו. ואילו הודיענו גם כן שדרך הרבים תפריש, היינו אומרים שהעניין ההוא מפני שרחבה, כשהיא שש עשרה אמה, אבל דרך היחיד לא. על כן הודיענו כי שני דרכים יפסיקו לפאה. ותרגום "משעול הכרמים" (במדבר כב, כד), "שביל כרמיא".

ובוּר — הארץ שלא נזרעה ולא נעבדה, אבל נשארה שממה.

וניר — היא הארץ אשר שׂידדו אותה והפכו אותה בחרישה. וזאת המלה מלשון הקודש היא באמת, והוא: "נירו לכם ניר" (ירמיה ד, ג).

וזרע אחר — שיזרע זרע אחר להפריש בו בין שני הזרעים, כגון שיפריש בין החיטה בזרע פולים או אפונים וכיוצא בזה.

ואלו השלושה דברים, רוצה לומר: בוּר וניר וזרע אחר, לא יפרישו עד שיהיה ברוחבם שלושה מעניות במענית המחרישה.

ופירוש שחת — מלשון השחתה. ועניינו בזה המקום, הקוצר גֵז לבהמות.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה ב[עריכה]

אמת המים — היא תעלה או גולת מים.

ועניין אינה יכולה להקצר כאחת — כי כשיהיה בצד אחד, לא יוכל לשלוח ידו ולקצור בצד אחר.

ומעדר — מקום קשה וחלמיש, שלא יוכלו הבקרים לבקוע אותו במחרישות, אבל יחפרוהו בכלי ברזל העושים לחפור בארץ. ועל כן אמר: הארץ ההיא, אעפ"י שלא יוכלו לחרוש אותה, כשישאר בין שתי השדות מן הארץ ההיא מקום שלא חפרוהו ולא חרשו אותה, אינו מפריש בין שתי השדות, אחרי שאפשר לחפור אותו בידיים ולחרוש, יהיה נחשב כמחובר, ונותן פאה אחת לכל, ואעפ"י שהבקרים לא יוכלו לחרוש אותו. וטעם זה, כי כשנודע שהארץ ההיא יחפרוהו בידיים, וכשיראה אדם מקום שאינו חפור, לא יאמר שהוא בור ויפסיק, אבל יאמר: עוד יחפרו אותו לאחר זמן, שאי אפשר שיחפרו הכל פעם אחד, כך פירשו הקדמונים זאת ההלכה.

ואני אפרש בה פירוש אחר, ואומר שזה המקום הנקרא מעדר אינו מקום מישור, אבל הוא הרים וגבעות, והראיה על זה מה שאמר: וכל ההרים אשר במעדר יעדרון. והוא אומר, אעפ"י שהיא עולה ויורדת, ואי אפשר לחורש לבקוע אותה בכלי החרישה במענה אחת, מפני שיש בה מקומות תלולות ומקום אחד גבוה ואחד נמוך, אבל יחרוש אותה מקומות מקומות. ועל כן אין לחשב אותה נסלקת, כדי שנוציא פאה מכל הר או מכל גבעה, אבל פאה אחת הוא נותן לכל, מפני שכל הזרע מחובר.

והלכה כרבי יהודה:

משנה ג[עריכה]

ועניין שאמר הכל - כל שנזכר למעלה.

ופירוש גדר - ידוע. ובלבד שיהיה גבוה הגדר עשרה טפחים, ואז יפריש בין האילנות, ויוציא פאה מכאן ופאה מכאן.

ופירוש שער כותש הוא הבדים והפארות, ירצה לומר ענפי האילנות, שהיו נוגעין בגדר ומשולחין עליו, ואז יהיה כמחובר. ואמרו בתלמוד: כעלי במכתשת; עניינו שינטו הפארות על הקיר:

משנה ד[עריכה]

רואין זה את זה — שלא יהיה בין אילן לאילן שום סתר שיסתיר ביניהם, ויהיה מרוחק זה מזה, שאם יעמוד האדם אצל האחד יראה השני.

ופירוש בכל רוח — בכל הצד, כגון להוציא פאה אחת מכל הזיתים שבמזרח המדינה, ופאה אחת מכל מה שיש במערבה.

ואין על רבן גמליאל חולק. ואין הלכה כר' אליעזר ב"ר צדוק:

משנה ה[עריכה]

פירוש מין - ידוע.

ושני מיני חטים — ידוע. כי יש ממנו חיטים גסים ויש דקים, ויש מהם ירוק ויש מהם אדום. וכל הדבר הזה מבואר:

משנה ו[עריכה]

הלבלר - הוא הסופר.

וזוגות הם שני המקבלים, כגון הלל ושמאי, שקיבלו משמעיה ואבטליון, המקבלים מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, כמו שהתבאר במסכת אבות:

משנה ז[עריכה]

קרסמוה — כמו "כרסמוה", והוא מעניין כריתה. ואולי הם שתי לשונות בלשון הקודש, ויאמרו "קרסם" ו"כרסם" בעניין כריתה.

ואמר הכתוב בחיוב הפאה: "ובקצרכם", שנהיה אנחנו הקוצרים.

ומה שאמר: קצרוה גוים כשיקצרוה לנפשותם, או לעשות היזק; אבל אם ישכור אותם, או קצרו לבעל השדה, הוא חייב פאה:

משנה ח[עריכה]

כשידע הלוקח שקצרו חציה, נתחייב בלא ספק לתת כל הפאה המחוייבת לתת לאותה שדה, לפי שאין לו רשות למכור מתנות הקב"ה, ולפיכך יהיה כאילו לא מכר לו אלא מה שנשאר בשדה אחר הוצאת הפאה שנתחייבה אותה השדה.

וכן הפודה מן הגזבר - יוציא הפאה כולה מן החצי שפדה: