רמב"ם על פאה א

<< · רמב"ם · על פאה · א · >>

פאה פרק א

• ראו גם: נוסח המשנה פאה א רמבם

משנה א

עניין המסכתא הזאת, להתבונן במצות פאה שדה ומה שנכלל בה, כמו שיתבאר.

ומה שאמר: אין להם שיעור – אמנם הוא מן התורה, אבל מדרבנן יש לה שיעור. והשיעור שנתנו לו, לא יהיה פחות מחלק מששים, כמו שיתבאר אחר כן.

והראיון - הוא דברי הכתוב: "יראה כל זכורך"(דברים טז, טז), ואמר: "לא יראו פני ריקם"(דברים טז, טז). ואיננו קוצב כמה שיעור הקרבנות אשר יקריב בעלותו; ועוד יתבאר זה במסכת חגיגה (פ"ק ז).

ויש עוד דברים אחרים שאין להם שיעור, כגון עפר סוטה, ורוק יבמה, ואפר פרה, ודם צפור המצורע. ואולם לא סיפרם, כי אף על פי שערכם נכבד, אין בם תוספת שכר. ואלה שספר בכאן, כפי שיוסיף בהן יהיה תוספת שכרו.

וגמילות חסדים – הוא שם נופל על שני עניינים מן המצוות: האחד, שיעזור האדם לישראל בממונו, כגון צדקה ופדיון שבויים; והשני, שיעזור אותם בגופו, כגון ניחום אבלים, וללוות את המתים, ולבוא לחופת חתנים ודומה לזה.

ומה שאמר בכאן, גמילות חסדים אין לה שיעור, רוצה לומר: לעזור האדם בגופו; אך שיעזור אותו בממונו יש לו שיעור, והוא חמישית ממונו, ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשה כן במידת חסידות; ואמרו (כתובות נ א): "נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצווה".

וביאור זאת ההלכה אצלי מה שאומר, והוא: כשהאדם יראה שבויים שהוא חייב לפדותם כאשר צווה הקב"ה, או רעבים או ערומים, שהוא חייב להשביעם ולכסות מערומיהם, כמו שאמר: "די מחסורו אשר יחסר לו"(דברים טו, ח), ופירושו – למלאות חסרונם; כשיהיה מה שיחסר להם או מה שיצטרכו לפדיונם פחות מחמישית ממונו, או כפי חמישיתו. אבל אם יצטרך לתת להם יותר מן החומש, יתן חמישית בלבד ויסתלק מלתת עוד, ולא יהיה עוון עליו בהימנעו להשלים כל מה שצריך להם, לפי שצורכם יותר מן החומש. אבל אם לא נזדמן לו דבר מאשר זכרנו, יוציא החומש מן הריוח ולא מן הקרן ויתנהו בצרכי מצוות.

ועניין מה שאמר: אוכל פירותיהן והקרן קיימת לו – מה שאומר לך, כי המצוות כולן נחלקין בתחילה על שני חלקים:

• החלק האחד, במצוות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקדוש ברוך הוא, כגון ציצית ותפילין ושבת ועבודה זרה.
• והחלק השני, במצוות התלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם, כגון אזהרה על הגניבה והאונאה והאיבה והנטירה, וכגון הציווי באהבת איש את חבירו, ושלא נסית אדם להזיק לחבירו, ואל יעמוד על דם רעהו, וכבוד אבות והחכמים שהם אבות הכל.

וכשיעשה האדם המצוות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו, תיחשב לו לצדקה, ויגמלהו הקב"ה עליה לעולם הבא, כמו שנבאר בפרק חלק. וכשיעשה האדם המצוות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה, כמו כן תיחשב לו לצדקה לעולם הבא, לפי שעשה המצווה, וימצא טובה בעולם הזה, בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם, כי כשינהג מנהג הזה ונהגו אחרים כמנהגו, יקבל כמו כן שכר מהעניין ההוא.

וכל המצוות שבין אדם לחבירו נכנסות בגמילות חסדים, ושים לבך עליהם כי כן תמצאם, שהרי הלל הזקן (שבת לא א) כשאמר לו הגוי: "למדני תורה על רגל אחד", אמר לו: "דעלך ביש, לחברך לא תעביד". וכשתחקור על העניין הזה, תמצא תלמוד תורה שוקל כנגד הכל, כי בתלמוד תורה יזכה האדם לכל זה, כמו שביארנו בתחילת דברינו, שהתלמוד מביא לידי מעשה:

משנה ב

יש מי שיקרא ענווה בוי"ו, ופירושו: מה שתענה הארץ, אם זרע רב או מעט. ויש מי שיקרא ענבה בבי"ת, ופירושו: גודל הגרגרים או דקותם, ורוע פריהם. ושני העניינים קרובים זה לזה.

והסברא היוצא משלוש אלה הדברים, אינו אלא לתת לעניים מתנה יתירה. ואם תהיה השדה גדולה והעניים מעטים – יתנו לפי גודל השדה; ואם הארץ מעוטה והעניים רבים – יתנו לפי רוב העניים; וכן אם תוציא הארץ זרע רב והעניים מעטים – יתנו הרבה. ומאשר זכרנו, יתבאר לך ענייני ההיקש בשלושה עניינים אלו:

משנה ג

דעת תנא קמא, שיעזוב הפאה מאיזה צד שירצה.

ורבי שמעון אומר, שהיא פאה מכל מקום שיניחנה, אך לא תעלה לו מצוות פאה עד שיעזוב בקצה שדה על כל פנים כשיעור פאה הראויה לשדה ההיא, מפני הרמאים שהם קוצרים פאות השדה, וכשנישאלם אומרים: במקום אחר נניחנה, וכן יאמרו לכל מי שיראם, והם קוצרים בכל מקום, עד שיקצרו כל השדה.

ורבי יהודה אומר, שהמניח באיזה מקום שירצה, או בקצה [נ"א: בתחילת] השדה או באמצע, אינו פאה בשום פנים, אבל הוא הפקר, ולא נקרא פאה משיניח בתחילת השדה או באמצעיתו, אלא אם כן הניח בקצה השדה ואפילו שורש אחד לפאה, ויעזוב כל מה שיעזוב בזולת המקום ההוא נסמך אל השורש ההוא; והוא מה שיאמרו: סומך לו משום פאה. ופירוש שייר - השאיר והותיר. ופירוש הפקר - הדבר המשולח לכל בני אדם לקחתו, כמו שיתבאר בזו המסכתא.

ודע, כי הפאה היא לעניים בלבד. ופירוש משום מצד כך וכך. ומי שאומר שהפאה שהניח בתחילת השדה או באמצע השדה הפקר, רוצה לומר: הוא מותר לכל בני אדם.

ורבי שמעון אומר, שהוא פאה ואף על פי שלא עלתה לו מצוות פאה עד שיניחנה בסוף השדה; לא יתירהו אלא לעניים בלבד.

והלכה כרבי שמעון:

משנה ד

נאמר בכאן אוכל להוציא הכופר, ופירושו "אלחינה, והלילוג, והאלצפור", והם צמחים שיצבעו בהם מיני הצבעונים והדומה להם, שאינם חייבים בפאה, לפי שאמר הכתוב: "ובקצרכם"(ויקרא יט, ט), ומלת "קציר" נופלת על קצירת כל דבר הנאכל.

ופירוש נשמר - שיהיה במשמרת, שכל דבר המופקר ואינו בשימור – אינו חייב בפאה, לפי שאמר הכתוב בעניין פאה: "תעזוב אותם", וכל זה הוא "משולח ונעזב"(ישעיהו כז, י), רוצה לומר הפקר.

וגידולו מן הארץ - רוצה לומר שיהיו לשורשיו שריגים משתרגים תחת הארץ, ובהם יפרה; להוציאם מכללם הכמהים והפטריות, שאינם חייבים בפאה, מפני שאמר הכתוב: "קציר ארצכם"(ויקרא יט, ט).

ולקיטתו כאחת - רוצה לומר שיאספהו כולו בפעם אחת, ואז יהיה חייב בפאה; להוציא התאנים והדומה להם, שלא יאספו בפעם אחת עד שנתבשל זה אחר זה, שאין לנו לחייב בפאה אלא כל שיקצרוהו בפעם אחת, כי הוא לשון "קציר".

ופירוש מכניסו לקיום - רוצה לומר, אפשר בו להיות אצור וכמוס באסמים; להוציא מכללו הירקות כולם, שאין לנו לחייב בפאה אלא כל דבר הנאצר, כגון החיטה ושעורה, כמו שאמר הכתוב: "פאת שדך בקצרך"(ויקרא יט, ט), ולא יפול על שדה ירק שם "קצירה".

ושם תבואה - נופל על חמשת המינים, והוא חיטה, והוא שני מינים, והשעורה, והיא שלשה מינים. ואלו הם חמשת מינים הנזכרים בכל מקום.

וקטניות - הם כמו פולים ואפונים והלוביא והשומשמין, וזולתם מן הדומה להם.

ופירוש בכלל הזה - כשנשלמו בהם אלו התנאים הראויים בחיוב פאה, ולפיכך יתחייבו בפאה:

משנה ה

אוג הוא ה"סומאק" אשר בארץ הצבי, והוא צמח שיעבדו בו העורות, ויש לו אשכולות כאשכולות הגפן, וייאכלו.

חרובין - ידוע. ואגוזים ושקדים - כמו כן ידועים.

ואלה האילנות כולם נמצאים בהם התנאים הנזכרים בכל מה שיתחייב פאה, ולפיכך הם מחוייבים בפאה:

משנה ו

דע, שהפאה לא תתחייב להוציא ממנה מעשרות, ושמור זה העיקר. שכל מי שלא הניח פאה, וקצר כל השדה כולו, יוציא הפאה ממה שקצר. וכן אם לא הוציא מן השבלים הקצורים, יוציא מן החיטה אחר שידושו אותה וימרחוה ויבררוה. ואפילו טחנה, יוציא הפאה מן הקמח. וזה העיקר מבואר בגמרא מכות (דף טז:).

וממה שיש לך לזכור תמיד, שההפקר, והוא הדבר הנעזב והמשולח, אינו חייב במעשרות.

ופירוש "מריחה" - מריקה. וזאת המלה מושאלת בדרך המליצה, בעניין ברירת החיטה מן התבן והשלמת צרכי הזרע, עד שלא ישאר לעשות בו אלא להוליכו אל האוצר. והוא דומה כמו "הממרק" לכלים, שאין עושין אותו המירוק אלא כשנשלם הכלי.

וכשיקצר הזרע הנזרע כולו, ויודש, ונברר מן התבן, אז יפריש מן הזרע ההוא תרומה ומעשרות המחוייבות לו, ואחר כן יוציא הפאה שנתחייב בה בזרע ויתננה לעניים. אבל קודם הברירה, צריך להפריש הפאה תחילה ואחר כן המעשרות, ויתן הפאה לעניים; והפאה עצמה אינה מחוייבת במעשרות. וכן יש לו להפקיר מן הזרע מה שירצה קודם ברירתו; אבל אחר הברירה, לא יפקיר ממנו כלום עד שיפריש המעשרות.

ורבי עקיבא אומר, שמותר לו לקחת החיטה הנידושה, בטרם שיבררו אותה, ויזרענה.

והעיקר בידינו, שהכהן והלוי, כשיקנו החיטה אחר הקצירה והדישה והברירה, יש להם להוציא התרומה והמעשר המחוייבת באותו הזרע מרשותם, ולתת אותם לכוהנים ולווים אחרים; והוא קנס להם. וכן אמרו: קנס קנסו בהם, שלא יהו קופצין לגרנות ולגיתות. ועל כן אמר בכאן, שהמעשרות שלהן כל זמן שלא נכנס לגורן בעניין שיתחייב מעשר, וזהו כשימרחו אותו.

וההקדש אינו מחוייב מתנה מכל המתנות, לא מעשרות ולא זולתם. וגזבר - שם הפקיד השומר נכסי ההקדש. ואמר שכל מי שהקדיש גורנו, ואחר כך פדאו מיד הגזבר, ועודנו בקמה, או קצור בטרם הברירה, יתחייב להוציא המעשרות; ואם ימרחהו הגזבר, ופדאוהו בעליו אחר כן, לא יתחייב במעשרות; שבעת שנכנס בחזקת חיוב המעשרות, היה ברשות ההקדש שאינו מחוייב במעשר.

ואין הלכה כרבי עקיבא:

משנה פאה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב