משנה פאה א ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק א · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות, עד שימרח.

ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות, עד שימרח.

ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות, עד שימרח.

ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות, עד שימרח, דברי רבי עקיבא.

כהן ולוי שלקחו את הגורן, המעשרות שלהם, עד שימרח.

המקדיש ופודה, חייב במעשרות, עד שימרח הגזבר.

משנה מנוקדת

[עריכה]

לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשּׁוּם פֵּאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.

וְנוֹתֵן מִשּׁוּם הֶפְקֵר וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.
וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.
וְנוֹטֵל מִן הַגֹּרֶן וְזוֹרֵעַ וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקְחוּ אֶת הַגֹּרֶן, הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.
הַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרַח הַגִּזְבָּר.

נוסח הרמב"ם

לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי רבי עקיבה כוהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהם ופטורין עד שימרחו המקדיש והפודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר.

פירוש הרמב"ם

דע, שהפאה לא תתחייב להוציא ממנה מעשרות, ושמור זה העיקר. שכל מי שלא הניח פאה, וקצר כל השדה כולה, יוציא הפאה ממה שקצר. וכן אם לא הוציא מן השבלים הקצורים, יוציא מן החטה אחר שידושו אותה וימרחוה ויבררוה. ואפילו טחנה, יוציא הפאה מן הקמח. וזה העיקר מבואר בגמרא מכות (דף טז:).

וממה שיש לך לזכור תמיד, שההפקר, והוא הדבר הנעזב והמשולח, אינו חייב במעשרות. ופירוש "מריחה", מריקה, וזאת המלה מושאלת בדרך המליצה, בעניין ברירת החטה מן התבן והשלמת צרכי הזרע עד שלא ישאר לעשות בו אלא להוליכו אל האוצר. והוא דומה כמו "הממרק" לכלים, שאין עושין אותו המרוק אלא כשנשלם הכלי. וכשיקצר הזרע הנזרע כולו, ויודש, ונברר מן התבן, אז יפריש מן הזרע ההוא תרומה ומעשרות המחוייבות לו, ואחר כך יוציא הפאה שנתחייב בה בזרע ויתננה לעניים. אבל קודם הברירה, צריך להפריש הפאה תחילה ואחר כן המעשרות, ויתן הפאה לעניים; והפאה עצמה אינה מחוייבת במעשרות. וכן יש לו להפקיר מן הזרע מה שירצה קודם ברירתו; אבל אחר הברירה, לא יפקיר ממנו כלום עד שיפריש המעשרות.

ורבי עקיבא אומר, שמותר לו לקחת החטה הנידושה בטרם שיבררו אותה ויזרענה.

והעיקר בידינו, שהכהן והלוי, כשיקנו החטה אחר הקצירה והדישה והברירה, יש להם להוציא התרומה והמעשר המחוייבות באותו הזרע מרשותם, ולתת אותם לכהנים ולוים אחרים; והוא קנס להם. וכן אמרו: קנס קנסו בהם, שלא יהו קופצין לגרנות ולגיתות. ועל כן אמר בכאן, שהמעשרות שלהן כל זמן שלא נכנס לגורן בעניין שיתחייב מעשר, וזהו כשימרחו אותו.

וההקדש אינו מחוייב מתנה מכל המתנות, לא מעשרות ולא זולתם. וגזבר, שם הפקיד השומר נכסי הקדש. ואמר שכל מי שהקדיש גרנו, ואחר כך פדאו מיד הגזבר, ועודנו בקמה, או קציר בטרם הברירה, יתחייב להוציא המעשרות; ואם ימרחהו הגזבר, ופדאוהו בעליו אחר כן, לא יתחייב במעשרות; שבעת שנכנס בחזקת חיוב המעשרות, היה ברשות ההקדש שאינו מחוייב במעשר. ואין הלכה כרבי עקיבא:

פירוש רבינו שמשון

נותן משום פאה ופטור — (עיין באגרת) כדתניא לעיל: מירחו — מעשר ונותן לו. וכן הפקירה קודם מירוח, פטור; לאחר מירוח, חייב, וכן כולם. וטעמא דמירוח, משום דאין מתחייב במעשר [עד שימרח], כדתנן במסכת מעשרות (פרק א' משנה ו'), דכתיב "דגנך" ודרשינן "דיגונך", דבגורן תלינהו רחמנא, כדאמרינן בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים (דף פח:). ולמאן דבעי התם ראיית פני הבית מיירי מתניתין עד שימרח בבית, וכגון דלא הכניס התבואה במוץ שלה, אלא לאחר שנטהרה מן המוץ הכניסה בבית ומירחה שם, ומאחר שחל עליה חיוב מעשר תו לא מיפטרא אפילו הפקיר. ויתכן דאפילו מירחה בשדה ואחר כך הפקיר דמחייבת מדרבנן אם חזר והכניסה בבית אותו שזכה בה. ובפרק ג' דמעשר שני (הלכה ג') משמע בירושלמי דלבית הלל הפקר פטור אפילו בדבר שנגמר מלאכתו, ושם פירשנו. ומירוח קורא לאחר שמטהרין התבואה מן המוץ שלה צוברין אותה במקום אחד ומייפים פני הצבור ומחליקין אותו, והוא המירוח. ובירושלמי (הלכה ה') אמרינן: מתניתין דבית שמאי היא, דבית שמאי אמרי הפקר לעניים הפקר. משמע שרוצה לומר דאיירי משנתן פאה, שכבר נפטר מן הפאה, ואחרי כן בא להוסיף עליה, דכל מה שמוסיף עד שלא נתמרח פטור מן המעשר לבית שמאי, מטעם הפקר, אף על פי שאינו מפקיר אלא לעניים, דהא משום פאה נותן אף התוספת. (עד כאן שייך מה שבאגרת). ולבית הלל לא מיפטרה התוספת עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמיטה, כדתנן לקמן פרק ו.

אבל בעיקר הפאה, אפילו לא הפרישה מן המחובר אלא מן התלוש עד שלא מירחו, מודים בית הלל דפטור מן המעשר, כדמשמע בפרק מקום שנהגו (פסחים נד א) מעובדא דבן בוהין. וטעמא דהפקר פטור מן המעשר מפרש לקמן בירושלמי (מעשרות פרק א הלכה א) מדכתיב (דברים יד) "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך", יצא הפקר שידך וידו שווים, אם הוא לוי עני. אבל הפקר לעניים לא מצינן למיפטר מטעם זה, דאינו הפקר לבית הלל כלל, ואפילו זכה בו עני חייב להחזיר, כדמוכח בשלהי אלו מציאות (בבא מציעא ל ב). ודבר תימה הוא, למה לי האי קרא? תיפוק ליה דהזוכה מן ההפקר מיפטר, מידי דהוה אלוקח, דדרשינן בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פח ב): "עשר תעשר ואכלת" ולא מוכר, "תבואת זרעך" ולא לוקח. ומיהו איכא למימר דאיצטריך היכא דחזר וזכה איהו גופיה, כמו הפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו, דקרינא ביה "תבואת זרעך", ואפילו הכי מיפטר מדכתיב "ובא הלוי". ופאה נמי דפטרינן בספרי מהאי קרא ד"ובא הלוי", אי לאו האי קרא הוה מחייבינן להן לעניים, דכיון דזכי להו רחמנא בהאי שדה, "תבואת זרעך" קרינא ביה.

ועוד ניחא לפי מה שאומר רבינו תם, דלא מיפטר לוקח אלא כשלקח אחר מירוח, משום דקשיא ליה ההיא דסוף פרק קמא דבכורות (בכורות יא ב) גבי לוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מעשרן והן שלו, דמשמע דמעשרן מדאורייתא, מדקאמר מעשרן דאין קניין, ואי מדרבנן, אפילו יש קניין חייב, כדמוכח בפרק הקומץ רבה (מנחות לא א) גבי עובדא דרבי שמעון שזורי. ועוד, דמדכתיב "ואל הלוים תדבר" דריש התם, טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותן לכהן, טבלים שאתה לוקח מן הנכרי אי אתה מפריש ונותנן לכהן. ומתרץ רבינו תם, דלוקח קודם מירוח חייב, דקרינא ביה תבואת זרעך כיון דמרחינהו לוקח; אבל לקחן ממורחים פטור. וההיא דלוקח טבלים ממורחין מן הנכרי, מוקי לה התם דמרחינהו ישראל ברשות נכרי, שקיבל ישראל את השדה באריסות.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

וההיא דהקומץ רבה דמשמע דאי אין קנין לא מצי למימר ליה לך קח מן הנכרי וכן אם אין רוב עמי הארץ מעשרין לא מצי למימר ליה לך קח מן השוק דהוי מן החיוב על הפטור אע"ג דאם היה לוקח ממורחים פטור מדאורייתא מ"מ היה נראה כמו מחיוב על הפטור והא דאיצטריך לן מירוח הנכרי פטור נפקא מינה לנכרי התורם כדתנן (תרומות פ"ג מ"ט) הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה א"נ לישראל שמכר לנכרי קודם מירוח ולאחר מירוח חזר ולקחה דאי משום תבואת זרעך לא מיפטר ומשום מירוח נכרי מיפטר וכן יש קנין איצטריך משום תרומת נכרי א"נ משום לוקח גופיה דאפי' תימצי לומר דלוקח קודם מירוח פטור איצטריך משום הביא שליש ביד נכרי ולקחה ישראל ממנו דחשיב תבואת זרעך כיון דלוקח במחובר ומשום יש קנין פטור א"נ למירחינהו ברשות נכרי דהיינו אריס של נכרי וקשה לפי' ר"ת דבפ' השוכר את הפועלים (שם) דריש כנפשך כן נפשו של פועל מה נפשך אתה אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור הא לוקח חייב ומוקי לה בתאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר או לבית דבעה"ב עיניו בתאנתו ולוקח עיניו במקחו ופריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב והתניא כו' ומאי קושיא הא קודם מירוח מיירי דקא קני לה בעודה מחוברת בתאנה ועוד דעל כרחין קודם מירוח איירי דהא אין פועל אוכל בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר כדתנן התם (ד' פז:) ועוד מדפריך בבכורות גבי לוקח טבלים ממורחים מן הנכרי אילימא דמרחינהו נכרי דיגונך אמר רחמנא ולא דיגון נכרי דהוה ליה לאקשויי הא לוקח ממורחים פטור מדאורייתא אפי' לוקח מישראל ועוד דסתם לוקח דמאי היינו לאחר מירוח ואם איתא דליכא חששא דאיסורא דאורייתא לא היו גוזרים על הדמאי אחר שרוב ע"ה מעשרין ועוד גבי הפקר והקדש הוי איפכא דמחייבינן לאחר מירוח טפי מקודם מירוח לפיכך היה נראה לפרש איפכא מרבינו תם דלוקח קודם מירוח פטור אבל אם נתמרח ביד מוכר דחל עליו חיוב מעשר תו לא מיפטר לוקח וההיא דבכורות דטבלים שאתה לוקח מן הנכרי מיירי בנכרי המעשר פירותיו ונותן ללוי דלא מיחייב הלוי ליתן תרומת מעשר לכהן ומעשר שלו דאורייתא אי אין קנין ואין מירוח הנכרי פוטר ואפי' למאן דאמר מירוח הנכרי פוטר אפשר שהקדימו בשבלים ואפשר דעכשיו קיים טעמא דקאמר התם לעיל קאתינא מכח גברא כלומר כמו שמעשר שהנכרי מפריש ונותן ללוי אין הלוי חייב ליתן ממנו תרומת מעשר לכהן כמו כן כשקונה הלוי טבלים מן הנכרי והפריש מעשר אינו חייב ליתן ממנו תרומת מעשר אלא מפרישו והוא שלו משום דאמר ליה קאתינא מכח גברא דאי לאו הכי אע"ג דלוקח פטור מדאורייתא מ"מ היה חייב ליתן לכהן מדרבנן ויש ברייתא בתוספתא (פאה פ"ב) שאין אדם יכול לישבה והכי תניא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק במחובר לקרקע חייב בכל בתלוש מן הקרקע פטור מן הכל החזיק בקמה פטור מן הלקט שכחה ופאה וחייב במעשרות והשתא נכסי הגר הרי הן הפקר והך סיפא היא איפכא מהא דתניא בפ' המניח את הכד (דף כח.) ובפ' אין בין המודר (דף מד:) המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופטור מן המעשר והא דמחייב טפי בשכחה ובפאה משום דכתיב תעזוב יתירא כדמפרש בפ"ק דתמורה (דף ו.) ובפ"ק דקדושין כתובה ביושר בירושלמי (פ"א הל' ה') והכי איתא התם רב חסדא אמר נכסי הגר החזיק בצפונן על מנת לקנות בדרומן בדרומן על מנת לקנות בצפונן ולא נתכוין לקנות באמצעיתן לא קנה עד שיתכוין לקנות באמצעיתן מתני' פליגא על דרב חסדא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל המחזיק בקמה חייב בשכחה ופאה ופטור מן המעשרות ואין אויר מפסיק בין שבולת לשבולת בתמיה וגירסא זו ניחא דהחזיק בקרקע לא דמי למפקיר כרמו דפטור מן המעשר דבההיא לא זכה בקרקע מן ההפקר ודמי למחזיק בקמה א"נ במחזיק בקמה קודם הבאת שליש:

מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות כו'. ה"ה אפי' הוא עצמו מותר באכילת עראי קודם מירוח אלא דבהמה שריא אפי' אכילת קבע כי ההיא דא"ר אושעיא בכמה דוכתי מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ועוד נקט כאן בהמה לאשמעינן דלאחר מירוח אפי' בהמה אסורה:

נוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי ר"ע. אמרי' בירוש' (הל' ה') אתיא דר"ע כחנויות בני חנון דתניא (ב"מ דף פח.) למה חרבו חנויות בני חנון ג' שנים עד שלא חרב הבית שהיו מוציאין פירותיהן מכלל המעשרות דהוו דרשין עשר תעשר את כל תבואת זרעך (דברים יד) פרט ללוקח ואכלת פרט למוכר והשתא אין ר"ל דר"ע סבר כוותייהו לפוטרן אפי' מדרבנן דחס ושלום שהרי מזכיר אותם לגנאי התם ובגמ' שלנו בפ' השוכר את הפועלים (דף פח:) אלא ה"ק אתיא דר"ע לאפוקינהו מדידהו דמשמירח אסור לזרוע עד שיעשר מדרבנן אע"ג דלא קרינן ביה ואכלת וכי היכי דממעטינן מיניה לוקח איכא למעוטי נמי זורע:

כהן ולוי מן הדין אפי' לקחו לאחר מירוח המעשרות שלהן אלא מפרש בירושלמי (הל' ה') א"ר יוחנן קנס קנסו להן שלא יהו קופצין לגיתות ולגרנות עוד קאמר התם טבח כהן חבריא בשם ריב"ל פטר לו שבת אחת ר' יודן מדמי לה להדא דר' יוחנן משום קנס קנסו בהן ובפ' הזרוע (דף קלב:) דרש רבא מאת זובחי הזבח אפי' כהן טבח במשמע:

עד שימרח הגזבר. כשמירח וחזר וקנאו אפי' מדרבנן לא מחייב ולא דמי למירוח נכרי דבפרק רבי ישמעאל במנחות (דף סז.) דלא שייך גבי הקדש לגזור משום בעלי כיסין:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

לעולם הוא נותן משום פאה – מי שלא הניח פאה בשדה במחובר – חייב להפריש מן התלוש, והפאה שמפריש מן התלוש ונותן לעניים – פטורה מן המעשרות.

עד שימרח – שיעשה כרי וצבור של תבואהכא. אבל אם בא להפריש פאה אחר המירוח – צריך שיפריש התרומה והמעשרות תחלה, ואחר כך יטול הפאה, שאין פטור מן המעשרות אלא הפאה שנטלה קודם המרוח.

ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות – (משום הפקר) המפקיר תבואתו, ובא אחר וזכה בה – אין הזוכה בה חייב במעשרות, דכתיב (דברים יד): "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך" – יצא הפקר, שידך וידו שוין. אבל המפקיר תבואתו לאחר המרוח – אין ההפקר ההוא פוטר מן המעשרכב.

מאכיל לבהמה וכו' – ואפילו הוא עצמו מותר לכול אכילת עראי קודם מירוח, אבל הבהמה אוכלת אפילו אכילת קבע.

נוטל מן הגורן וזורע וכו' – דמן התורה הזורע פטור מן המעשר אפילו לאחר מרוח, דכתיב (שם): "עשר תעשר" – וזורע לא קרינן ביה "ואכלת". מיהו מדרבנן חייב. סבירא ליה לרבי עקיבא דקודם מרוח – פטור מן המעשר אפילו מדרבנן, ואין הלכה כרבי עקיבא.

שלקחו את הגורן – שקנו תבואה מן הגורן, וקנסו חכמים שיהיו חייבים להפריש תרומות ומעשרות ולתת אותם לכהנים ולוים אחרים, כדי שלא יהיו קופצים לקנות תבואה או יין לגתות ולגרנותכג. ואם קנו קודם מרוח, שעדיין לא הוקבעה תבואה זו למעשר – המעשרות שלהם.

המקדיש ופודה – המקדיש גרנו, ופדאו מיד הגזבר, והוא גדיש או קמה שלא הוקבע למעשר כשהיה ביד ההקדש – חייב הפודה להוציא ממנו המעשרות. אבל אם נתמרח הגורן ביד הגזבר, הואיל ובשעה שהיה ראוי שיוקבע למעשר, דהיינו בזמן המרוח היתה ביד ההקדש – אין הפודה חייב להוציא ממנו מעשרות, שההקדש פטור מן המעשרותכד:

פירוש תוספות יום טוב

[*עד שימרח. פירש הר"ב שיעשה כרי וצבור של תבואה. ובפרק ד' משנה ח' פירש כשהוא משוה פני הכרי ברחת. וכן כתב הר"ש בכאן. וכ"כ עוד הר"ב בפ"ק דמעשרות משנה ו'. ולשון הרמב"ם ופירוש מריחה מריקה וזאת המלה מושאלת בדרך המליצה בענין ברירת החטה מן התבן והשלמת צרכי הזרע עד שלא ישאר לעשות בו אלא להוליכו אל האוצר והוא דומה כמו הממרק לכלים (עיין בריש פרק בתרא דמקואות) שאין עושין אותו המירוק אלא כשנשלם הכלי ע"כ]:

נותן משום הפקר ופטור וכו'. פירש הר"ב דכתיב ובא הלוי וכו' ירושלמי פ"ו הביאו הר"ש ועיין מה שאכתוב בס"ד בריש מעשרות. ומ"ש הר"ב אבל המפקיר וכו' אין ההפקר פוטר וכו' נראה לומר דסמך אמ"ש גבי פאה שצריך שיפריש התרומה והמעשרות תחלה ואחר כך יטול הפאה הורה לנו בזה שהמצוה היא שיפריש וכו'. וכדדרשינן נמי במשנה י"א פרק ה' דמעשר שני מדכתיב (דברים כו) ככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים וכו' א"נ פן לא יפרישו העניים והמכשלה הזאת תחת ידו יהיה. והכא נמי בהפקר דכותה דפאה שלא יפקיר אלא אם כן הפריש תחלה. וכן לשון הרמב"ם אבל אחר הברירה לא יפקיר ממנו כלום עד שיפריש המעשרות ע"כ. והכי תנן במשנה ב' פרק ג' דדמאי לא ישליך עד שיעשר ועיין מ"ש שם בס"ד:

שלקחו את הגורן. פי' הר"ב וקנסו חכמים וכו' שלא יהו קופצים וכו' לגתות ולגרנות והוא לשון הירושלמי ומסיים בו הרמב"ם בפ"ו מהלכות מעשר וז"ל ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם:

המקדיש ופודה וכו'. משום דיוקא דמתניתין דלאחר מרוח הגזבר אין הפודה חייב וכדפירש הר"ב להכי תנן המקדיש דאף על גב דמתחלה היתה גם כן התבואה שלו הוה אמינא דכי הדר ופדאה ואף על גב דלאחר מרוח הוא שפיר קרינן ביה תבואת זרעך קמ"ל דלא:

הגזבר. פירשו הר"ב במשנה ג' פ"ג דבכורים:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כא) (על הברטנורא) ופ"ד מ"ח פירש כשהוא משוה פני הכרי ברחת. פי' מריחה מריקה והושאלה זאת המלה בענין השלמת צרכי הזרע עד שלא ישאר בו אלא שיוליכו אל בית האוצר והוא דומה כמו הממרק לכלים רפ"י דמקוואות (וע"ש בר"מ) ועיין יומא פרק ג' משנה ד' שעושין כשנשלם הכלי. הר"מ:

(כב) (על הברטנורא) נראה לי דסמך אמ"ש גבי פאה שצריך שיפריש תרומה ומעשר תחלה ואח"כ יטול הפאה הורה לנו שהמצוה היא שיפריש כו' [כדדרשינן משנה י"א פרק ה' דמעשר שני הא אם הקדים כו'. א"נ פן לא יפרישו העניים והמכשלה הזאת תחת ידיו יהיה. וה"נ בהפקר דכותה בפאה ועמ"ש מ"ב פ"ג דדמאי. תוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם. הר"מ:

(כד) (על הברטנורא) ואשמעינן המקדיש דאע"ג דמתחלה היתה ג"כ התבואה שלו. ה"א דכי הדר ופדאה אע"ג דלאחר מירוח הוא שפיר קרינן ביה תבואת זרעך קמ"ל דלא. תוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

לעולם הוא נותן משום פאה כו':    בירושל' מתני' דקתני לעולם הוא נותן משום פאה לעולם משמע אפי' לאחר שהפריש חובת הפאה דהיינו א' מס' חוזר ומוסיף ואותו תוס' פטור מן המעשרות. אתיא כב"ש דאמר לק' רפ"ו הפקר לעניים הפקר ופטור וכן פאה זו שהוסיף והפקירה לעניים פטורה אבל לבעה"ב חייבת אא"כ הפקירה אף לעשירים כן פי' ר"ש ז"ל:

ונותן משום הפקר:    ע' בפי' הר"ש ז"ל פ"ג דמע"ש סי' ו' שכ' שגם זו הבבא ב"ש היא וחזר ויישב דאפי' כב"ה אתיא ע"ש:

ומאכיל לבהמה כו':    פי' הר"ש ז"ל ועוד י"ל דנקט כאן בהמה לאשמעי' דלאחר מרוח אפילו בהמה אסורה ע"כ. וז"ל הר"ש שירלי"ו ז"ל. ונותן משום הפקר. הבקר בבי"ת כמו בפ"א בזר עמים כמו פזר. והפקר פטור מן המעשרות כדתנן בפ"ק דחלה. ומשמע ממתני' דאם הפקיר אחר מרוח דהזוכה מיחייב במעשר. ומפ' בירוש' דבהפקר דב"ש עסקי' דלא אלים שהפקיר לעניים ולא לעשירים דס"ל לב"ש דמהני האי הפקר להפקיע מידי מעשר ואשמעי' הכא דהיינו דוקא דאפקיר קמי מרוח וטעמא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דלשו"פ דהוו מתנות עניים דמינייהו גמרי ב"ש וכדלקמן בפ' ב"ש. קמי מרוח הוא דאיתנהו. וה"נ גבי הפקר. אבל אפקיר בתר מרוח דהוי הפקר דחליש לא: ומאכיל לבהמה. דאכילת בהמה עראי חשיבה:

דברי ר"ע. ורבנן פליגי עליה ולא מצי זרע אפי' מקמי מרוח דל"ד להפקר דהפקר לא שכיח ומלתא דלא שכיחא לא גזרו ופאה נמי שאני דקעביד מצוה ועוד דמחייב בה ולא פקעה עכ"ל ז"ל: ועוד גרסי' בירושלמי ואתיא דר"ע דמחייב במעשרות הזורע אחר מרוח מדרבנן. כחנויות בני חנון שהם לא חשו לדברי חכמים ונחרבו דתניא למה נחרבו חנויות בני חנון ג' שנים עד שלא חרב הבית שהיו מוציאין את הפירות מכלל המעשרות מפני שהעמידו דבריהם על ד"ת דהוו דרשי עשר תעשר את כל תבואת זרעך פרט ללוקח ואכלת פרט למוכר ע"כ. וז"ל הר"ש ז"ל בקצור אמרי' בירושלמי אתיא דר"ע כחנויות בני חנון דתניא כו' והשתא אינו ר"ל דר"ע סבר כוותייהו לפוטרן אפי' מדרבנן דחס ושלום שהרי מזכיר אותם לגנאי התם ובתלמוד שלנו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פ"ח) אלא ה"ק אתיא לאפוקי מדידהו דמשמרח אסור לזרוע עד שיעשר מדרבנן אע"ג דלא קרינן ואכלת וכי היכי דממעטינן מניה לוקח איכא למעוטי נמי זורע ע"כ:

עד שימרח דברי ר"ע:    לא קאי ר"ע רק אסיפא דונוטל מן הגורן וכו' וכמ"ש:

בפי' ר"ע ז"ל. בלשון המתחיל ונוטל מן הגורן צריך להגיה בסופו דקודם מירוח פטור אז מן המעשר אפי' מדרבנן:

כהן ולוי שלקחו את הגרן המעשרות שלהם עד שימרחו:    כך צ"ל ומלת פטורין צריכה מחיקה. ואית דגרסי גם הכא בסיפא עד שימרח בלא וי"ו וקאי אמוכר. וכ' בספר אגודה ופי' ר"ת דלא מפטר לוקח מה"ת מקרא דואכלת ולא לוקח אלא כשלקח אחר מרוח משם דקשי' לי' ספ"ק דבכורות גבי לוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מעשרן והן שלו משמע מעשרן מדאורייתא. ופי' ר"י אפכא מר"ת דלוקח קודם מירוח פטור לאחר מירוח חייב ע' ספ"ק דבכורות ובפ' השוכר את הפועלים ע"כ ולא מצאתי מי שהאריך כבר בזה יותר מהר"ש ז"ל:

המקדיש ופודה:    כך צ"ל במשנה:


פירושים נוספים

פירוש הרמב"ם (לפי התרגום הקדמון)

דע, שהפאה לא תתחייב להוציא ממנה מעשרות. ושמור זה העיקר, שכל מי שלא הניח פאה, וקצר כל השדה כלו, יוציא הפאה ממה שקצר.

וכן אם לא הוציא מן השבולים הקצורים, יוציא מן החטה אחר שידושו אותה וימרחוה ובררו, ואפילו טחנה, יוציא הפאה מן הקמח, וזה העיקר מבואר בגמרת מכות (דף יז,ב).

וממה שיש לך לזכור תמיד, שההפקר, והוא הדבר הנעזב והמשולח, אינו חייב במעשרות:

ופירוש מריחה, מריקה. וזאת המלה מושאלת בדרך המליצה בענין ברירת החטה מן התבן והשלמת צרכי הזרע עד שלא ישאר לעשות בו אלא להוליכו לאוצר, והוא דומה כמו הממרק לכלים, שאין עושין אותו המרוק אלא כשנשלם הכלי. וכשיקצר הזרע הנזרע כלו ויודש ונברר מן התבן, אז יפריש מן הזרע ההוא תרומה ומעשרות המחוייבות לו, ואחר כך יוציא הפאה שנתחייבה בזרע ויתננה לעניים. אבל קודם הברירה צריך להפריש הפאה תחילה, ואחר כן המעשרות, ויתן הפאה לעניים, והפאה עצמה אינה מחוייבת במעשרות:

וכן יש לו להפקיר מן הזרע מה שירצה קודם ברירתו. אבל אחר הברירה לא יפקיר ממנו כלום, עד שיפרוש המעשרות:

ורבי עקיבא אומר שמותר לו לקחת החטה הנדושה בטרם שיזרעו אותה ויזרענה:

והעקר בידינו שהכהן והלוי, כשיקנו החטה אחר הקצירה והדיש והברירה, יש להם להוציא התרומה והמעשר המחוייבת באותו הזרע מרשותם, ולתת אותם לכהנים ולוים אחרים. והוא קנס להם. וכן אמרו: קנס קנסו בהם, שלא יהו קופצין לגרנות ולגיתות, ועל כן אמר בכאן שהמעשרות שלהן כל זמן שלא נכנס לגורן בעניין שיתחייב מעשר, וזהו כשימרחו אותו:

וההקדש אינו מחוייב מתנה מכל המתנות, לא מעשרות ולא זולת. וגזבר, שם הפקיד השומר נכסי ההקדש. ואמר שכל מי שהקדיש גרנו ואחר כך פדאו מיד הגזבר, ועודנו בקמה או קצור בטרם הברירה, יתחייב להוציא המעשרות. ואם ימרחהו השזבר ופדאוהו בעליו אחר כן, לא יתחייב במעשרות, שבעת שנכנס בחזקת חיוב המעשרות היה ברשות ההקדש, שאינו שאינו מחוייב במעשר. ואין הלכה כרבי עקיבא: