תוספות יום טוב על פאה א

תוספות יום טוב · על פאה · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

משנה פאה, הקדמה

כתב הרמב"ם התחיל במסכת פאה אחר ברכות בשביל שכל המתנות שאדם חייב בהן על הזרע לא יתחייב בהן אלא אחר קצרו והקמה חייבת בפאה והיא עדיין בקרקע ובשביל זה הקדים לדבר בה:

אלו דברים שאין להם שיעור הפאה וכו'. לשון הרמב"ם ויש עוד דברים אחרים שאין להם שיעור כגון עפר סוטה ורוק יבמה ואפר פרה ודם צפור המצורע ואולם לא ספרם כי אע"פ שערכם נכבד אין בהם תוספת שכר ואלה שספר בכאן כפי שיוסיף בהן יהיה תוספת שכרו ע"כ. ומהירושלמי העתיק וכן הביאו הר"ש. והביא עוד מהירושלמי למה לא תנינן תרומה עמהון א"ר אמי מפני המחלוקת כלומר שיש תרומות חלוקות זו מזו כגון תרומות מעשר שיש לה שיעור אע"ג דהוי מצי למיתני ותרומה גדולה בפירוש כיון דלא מתני ליה ותרומה סתם לא תני ליה ועוד הוה מצי לשנוי כדמשני אאינך שאין בתוספתן מצוה. ותרומה גדולה אדרבה כשמוסיף הוא עבירה שמערב טבל בתרומה ונותן לכהן בתורת תרומה ואוכל. ועוד י"ל שהיא חלוקה מן השאר כדמפרש אחר כך דבפאה בקש לעשות כל שדהו פאה עושה בקש לעשות כל כריו תרומה אינו עושה עכ"ל. ועיין מ"ש בפ"ג משנה ו' [*דאף בפאה צריך שיקצור קצת ואפילו הכי לא דמי לתרומה דבפאה מה שמתחיל לקצור ואחר כך עושה פאה אינו שיור מן השדה שלא לעשות פאה אלא שעדיין לא נתחייב אבל תרומה משנתמרח חייב ואפי' הכי אינו יכול לעשות כל גרנו תרומה תוספות פ' קמא דנדרים] והתוס' במסכת חגיגה פרק קמא דף ו' פירשו מפני המחלוקת. עין יפה. עין רעה. ובינונית. ומ"ש הר"ב שההוספה היא טבל. ר"ל מפני מעשר ותרומת מעשר שיש בה וכדתנן בפרק ד' דתרומות משנה ג'. ובטבל אפילו כהנים אסירי כדכתיב בסדר קרח בפרשת מתנות הלוים כן תרימו גם אתם ודריש בספרי אתם לוים גם לרבות כהנים ופסקה הרמב"ם בריש הלכות מעשר. ומיהו קשיא דע"כ לא הויא ההוספה טבל אלא כשהוסיף אחר שכבר הפריש התרומה כשיעורה אבל בתחלה כל ששיריה ניכרין רשאי לתרום כמו שירצה כדפסקינן בפ"ד דתרומות משנה ה'. ועיין לקמן ובפירקין משנה ג'. דפאה נמי דכותה. וצריך עיון. ובפרש"י דחולין דף קל"ז כתיב דלהכי לא חשיב תרומה משום דשיעורה רמיזא בפסוקים כמו שאכתוב בס"ד בפ"ד דתרומה:

הפאה. ועושה מצוה בהוספתו וכדלעיל ומיהו היכא דנתן פאה כדינו בסוף שדה חייב במעשרות מה שהוסיף. הכי מסיק הר"ש במשנה ג' ופליגי בירושלמי חד אמר אם נתן כשיעור וחד אמר אפילו פחות מכשיעור דהא נפטר מדין פאה:

והבכורים. כתב הר"ב ולא נתנה התורה בהן שיעור. ובמשנה ג' פרק ב' דבכורים מפרש הר"ב דאף מדרבנן אין לה שיעור ושם אפרש בס"ד:

וגמילות חסדים. כתב הר"ב וכן כתב הרמב"ם דבממונו יש לו שיעור כדאמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ותקנת אושא היא בפ' נערה במס' כתובות (דף נ.) והשתא מדאורייתא אין שיעור לגמילות חסדים בממונו וז"ש הר"ש וז"ל ויתכן לומר שלא בא לומר בירושלמי דלא מתוקם גמילות חסדים דמתני' בממונו למאי דמפרשינן דמתניתין איירי מדאורייתא [פי' כיון דלמטה יש לו שיעור מדאורייתא כן הוא בהר"ש וע"ש] :

שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה וכו'. כתב הרמב"ם כי המצות כולם נחלקים בתחלה על שני חלקים. האחד במה שיש בינו ובין הקב"ה כגון ציצית ותפילין וכו' והשני מצות התלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם כגון האזהרה על הגנבה וכו' וכגון הציווי באהבת איש את רעהו וכו'. כשיעשה האדם המצות שבחלק הא' יגמלהו הקב"ה עליה לעוה"ב כמו שנתבאר בפ' חלק וכשיעשה המצות שבחלק השני כמו כן תחשב לו לצדקה לעה"ב לפי שעשה המצוה וימצא טובה בעולם הזה בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם וכו'. וכל המצות שבין אדם לחבירו נכנסות בגמילות חסדים ושים לבך עליהם כי כן תמצאם שהרי הלל כשאמר לו הכותי למדני תורה על רגל אחד אמר ליה דעלך ביש לחברך לא תעביד [פרק במה מדליקין דף לא.] עכ"ד. [*ועיין מ"ש בס"ד בריש פרק ב' דאבות]:

והקרן. כתב הערוך והשיב את אשמו בראשו (במדבר ה) תרגום ירושלמי אשם קרן. ובריש פרק ו' דמסכת תרומות כתב הרמב"ם וקרן ידוע והוא כמו העיקר. [*וראיתי בפירוש החומש להרמב"ן בפרשת אמור בפסוק בעצם היום הזה (ויקרא כג) שכתב שבעבור שהכח בקרנים יקרא גוף הדבר קרנו]:

כבוד אב ואם. בגמרא דסוף פרק קמא דקדושין דף מ בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך (דברים ה) חד בעוה"ז וחד בעולם הבא. בגמילות חסדים כתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כא). ובהבאת שלום כתיב בקש שלום ורדפהו (תהלים לד) וא"ר אבהו אתיא רדיפה רדיפה מגמילות חסדים. בתלמוד תורה כתיב כי הוא חייך ואורך ימיך (דברים ל). ופרכינן בשלוח הקן נמי כתיב למען ייטב לך והארכת ימים (שם כב) ומשני דלא תני אלא טוב לבריות דכתיב (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב דהיינו לבריות דאל"כ וכי יש צדיק שאינו טוב וביה כתיב כי פרי מעלליהם יאכלו (שם):

ותלמוד תורה כנגד כולם. כי בתלמוד תורה יזכה האדם בכל זה שהתלמוד מביא לידי מעשה. לשון הרמב"ם:

משנה ב

אין פוחתין לפאה מששים. שכן מצינו בראשית הגז כמפורש במשנה ב' פרק י"א דחולין וע"ש בגמ' דף קל"ז ע"ב:

[*לפי גודל השדה. פירש הר"ב אם שדהו גדולה וכו' נותן ומוסיף על ששים וכו'. ותמהני למה יוסיף שהרי הפאה נמי גדולה כשהיא ששים מהשדה הגדולה והרי העניים מועטים והר"ש לא כתב בכאן דמוסיף וכן נראה דלא אשמעינן אלא שלא יפחות מששים אף שהעניים מועטים והיינו דבירושלמי ומייתי ליה הר"ש שאומר לו הבא גמלים וטעון אף שיתעשר וכדתנן בפרק ח' מ"ח ובשדהו קטנה פשיטא שלא יפחות מששים שהוא מעט. ודברי הרמב"ם בפירושו נראין כדברי הר"ש אבל בחיבורו סוף פרק א' מהלכות מתנות עניים כתב ומוסיף על אחד מששים לפי גודל השדה וכו' כיצד שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני הרי זה מוסיף על השיעור וכן אם היו העניים מרובים מוסיף וכו' נראה שמפרש לפי גודל השדה שיכלול גם אם היא קטנה וכאילו אמר התנא לפי איכות השדה אם גדולה אם קטנה]:

ולפי [*רוב] הענוה. [*וכן העתיק הר"ש. והר"ב שלא העתיק תיבת רוב הוא כגירסת סדר המשנה דבירושלמי וכן הוא שם בגמרא ובפי' הרמב"ם ובחיבורו אין הכרע]. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם מה שתענה הארץ מבואר בדבריו. אם זרע רב או מעט. ומ"ש הר"ב ואית דגרס ענבה בבי"ת וכו'. לקמן במשנה ז' פרק ו' כתב דענוה בוי"ו כמו בבי"ת:

משנה ג

נותנין פאה מתחילת השדה ומאמצעה. ולא אמרינן דפאת שדך משמע דוקא בסוף כדמשמע לשון פאה ואם נתן מתחילה ומאמצע לא תקדש בדין פאה ולחייב במעשר. הר"ש:

ובלבד שיתן בסוף כשיעור. כתב הר"ב והרמב"ם פירש ובלבד שיתן בסוף כשיעור פאה הצריכה לכל השדה וכו' חוץ ממה שהניח בתחילה ובאמצע. כן כתב בפירושו אבל בחיבורו בפ"ב ממתנות עניים כתב וז"ל וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה ע"כ. והדין עמו שחזר בו מפירושו שכן הוא בירושלמי. ראשונה מהו. מן מה דתני הרי זו פאה וצריך ליתן בסוף כשיעור. הדא אמרה קדשה משום פאה. מהו כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר. אפשר לומר קדשה משום פאה ותימר כשיור [כשיעור כצ"ל] כל שדהו אלא כשיעור המשתייר:

אם שייר קלח אחד וכו'. פירש הר"ב בסוף השדה והניח אותו לפאה וקשה דלתני אם נתן קלח אחד בסוף כלשון ר"ש. וע"ק ואם לאו אינו נותן לא נתן הל"ל שהרי כבר נתן. ומיהו בזה יש לומר דלהכי קתני נותן משום הפקר דעד השתא לא הוה משום הפקר. ולהכי אם עדיין לא לקחוהו עניים צריך שיתן ויפקירם בין לעניים בין לעשירים. אלא קושיא הראשונה מיהו במקומה עומדת. והר"ש פירש בענין אחר וז"ל אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי דיכול להוסיף על המחובר. ויש לו תורת פאה לפטור מן המעשר. ואם לאו כלומר שכבר תלשו אינו נותן אלא משום הפקר דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה ואינו נפטר מן המעשר אלא אם כן הפקיר אף לעשירים כבית הלל דפ"ו. אבל היכא דלא נתן כלל מן המחובר מודה ר"י דנותן מן התלוש כדמוכח בתוספתא עכ"ל. ומפי הר"ר טעבלין מירושלים תוב"ב שמעתי בשם רבו מהור"ר יוסף אשכנזי שפירש למשנתנו דהכי קאמר אם שייר קלח וכו' כלומר שלא נתן כשיעור אחד מששים ואפי' לא שייר אלא כנגד קלח אחד שלא נתן עליו פאה. סומך לו משום פאה כלומר רשאי להוסיף וליתן ככל שיעור פאה. וכההיא דתנינן במשנה ג' פרק ד' דתרומות לענין תרומה עלה בידו מששים ואחת תרומה. ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד. ואם לאו כלומר שלא שייר כלל אלא שנתן כשיעור ששים על הכל כל מה שיתן אח"כ אינו נותן אלא משום הפקר כדתנן נמי התם עלה בידו אחד מששים תרומה ואין צריך לתרום. חזר והוסיף חייב במעשרות והכי נמי דכותה שאם יפטר ממעשרות צריך להפקירם:

משום הפקר. ונפקא מינה דהפקר בין לעניים בין לעשירים משא"כ פאה דלעני וכו' אבל לענין מעשר פאה נמי פטור כדתנן בסוף פרקין:

משנה ד

כל שהוא אוכל. כתב הר"ב למעוטי ספיחי סטיס הכי איתא בגמרא פרק ז' דשבת (דף סח.) וכתב הר"ש דנקט ספיחי ולא סטיס עצמו דפשיטא דלא חזי כלל. ומיהו בכל דוכתי נקט בלשון ספיחים במסכת שביעית (רפ"ז) דקתני ממין הצובעים ספיחי סטיס וקוצה ע"כ. [*וכדבריו הראשונים אלו כתבו התוס' פ"ז דשבת וכתבו עוד או שמא הן אוכל גמור ולא ממעטינן ע"כ. וכ"כ רש"י בפרק בא סימן דף נ ע"א אבל בשבת פ"ז כתב כתוס' דהגוזל ששם כתבו] התוס' דף קא דלהכי נקט ספיחים לפי שאין דרך ללקטם בשנה שנזרעים אלא לבסוף ארבע או חמש שנים שהשרשים מתפשטים בארץ ומשביחים ושורש שלהן עיקר ע"כ. ועי' בפי' הר"ב משנה ה' פרק ב' דכלאים [*ושם כתבתי פירוש של שם ספיחים. ועיין] ריש פרק ז' דשביעית:

ולקיטתו כאחד. כתב הר"ב למעוטי תאנה וכו' שנלקטים הפירות שמתבשלים בהן ראשון ראשון פי' באילן אחד בעצמו. וז"ל הרמב"ם בפ"ב ממתנות עניים יש באילן זה מה שנגמר היום ויש בו מה שנגמר לאחר כמה ימים. ועיין משנה ב' פרק ג'. ומ"ש הר"ב דכתיב קציר משמע דבר הנקצר הרבה ביחד. ולשון הר"ש דסתם קציר מתבשל ביחד:

ומכניסו לקיום. פי' הר"ב למעוטי ירק [*ולשון הר"ש רוב ירק קאמר דיש ירק חייב בפאה כגון שומים ובצלים כדתנן לקמן (פ"ג משנה ג') דהנהו מכניסן לקיום וכו' עכ"ל]. ועיין בפ"ג משנה ב' וג'. וכתב עוד [*הר"ב] דכתיב פאת שדך בקצרך ואין הירק נקצר וכ"פ הרמב"ם. ופירושם זה דחוק דאמאי תלי מתניתין טעמא במכניסו לקיום דהוה ליה למתלי טעמא בדבר הנקצר. והר"ש כתב ע"פ תורת כהנים (בפרשת קדושים) וסתם קציר מכניסו לקיום יצאו ירקות שאף על פי שלקיטתו כאחת אין מכניסו לקיום עד כאן. ולשון הרמב"ם אפשר ליישבו שז"ל ולא יפול על שדה ירק שם קצירה ונוכל לפרש שרוצה לומר שלא הונח שם קצירה על דבר שאין מכניסין אותו לקיום:

והתבואה והקטניות. בירושלמי דרשינן ובקצרכם אין לי אלא תבואה קטניות מנין תלמוד לומר ארצכם. הר"ש:

בכלל הזה. כתב הר"ב כשישלמו בהם כל התנאים הללו. וכן הם דברי הרמב"ם. ודברי תימה הם דהא ודאי שנשלמו בהם כל התנאים. וכן סתם הרמב"ם בפרק ב' ממ"ע וכתב כל הדומה לקציר בחמשה דרכים אלו הוא שחייב בפאה כגון התבואה והקטניות וכו'. ובכף נחת כתוב בכלל הזה לא ימצא כל כלל התנאים האמורים כי אם בתבואה וקטניות. ועיין בפרק ג' משנה ב' [*דלעולם לקיטתן כאחד ואולי דמשום תנאי דנשמר כתבו הר"ב ובפירוש הרמב"ם כשישלמו שהרי אפשר שיפקיר תבואתו וקטניותו]:

משנה ה

האוג. [*כתב הר"ב ורמב"ם פירש צמח כו'. אבל בריש דמאי כתב בשמו שהם אילנות וכו' ולכך יש לפרש צמח דהכא ג"כ אילן] *)ובירושלמי אילנות מנין ת"ל שדך ואיכא דיליף מכרם וזית ע"כ והביאו הר"ש משנה דלעיל [*ועיין מ"ש במשנה ב' פרק ג']. ומן הראוי היה להקדים האילנות שנשתבחה בהן הארץ לאותן שלא נשתבחה בהן. ויש לומר הכא דלא אתא אלא לפרושי אלו שלקיטתן כאחת הילכך לא חייש למתנינהו על הסדר. אי נמי האחרון אחרון אין לקיטתן כאחת כולי האי כמו הראשון שלפניו ותנא לא זו אף זו קתני. תוס' פרק קמא דראש השנה דף יב:

משנה ו

[*עד שימרח. פירש הר"ב שיעשה כרי וצבור של תבואה. ובפרק ד' משנה ח' פירש כשהוא משוה פני הכרי ברחת. וכן כתב הר"ש בכאן. וכ"כ עוד הר"ב בפ"ק דמעשרות משנה ו'. ולשון הרמב"ם ופירוש מריחה מריקה וזאת המלה מושאלת בדרך המליצה בענין ברירת החטה מן התבן והשלמת צרכי הזרע עד שלא ישאר לעשות בו אלא להוליכו אל האוצר והוא דומה כמו הממרק לכלים (עיין בריש פרק בתרא דמקואות) שאין עושין אותו המירוק אלא כשנשלם הכלי ע"כ]:

נותן משום הפקר ופטור וכו'. פירש הר"ב דכתיב ובא הלוי וכו' ירושלמי פ"ו הביאו הר"ש ועיין מה שאכתוב בס"ד בריש מעשרות. ומ"ש הר"ב אבל המפקיר וכו' אין ההפקר פוטר וכו' נראה לומר דסמך אמ"ש גבי פאה שצריך שיפריש התרומה והמעשרות תחלה ואחר כך יטול הפאה הורה לנו בזה שהמצוה היא שיפריש וכו'. וכדדרשינן נמי במשנה י"א פרק ה' דמעשר שני מדכתיב (דברים כו) ככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים וכו' א"נ פן לא יפרישו העניים והמכשלה הזאת תחת ידו יהיה. והכא נמי בהפקר דכותה דפאה שלא יפקיר אלא אם כן הפריש תחלה. וכן לשון הרמב"ם אבל אחר הברירה לא יפקיר ממנו כלום עד שיפריש המעשרות ע"כ. והכי תנן במשנה ב' פרק ג' דדמאי לא ישליך עד שיעשר ועיין מ"ש שם בס"ד:

שלקחו את הגורן. פי' הר"ב וקנסו חכמים וכו' שלא יהו קופצים וכו' לגתות ולגרנות והוא לשון הירושלמי ומסיים בו הרמב"ם בפ"ו מהלכות מעשר וז"ל ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם:

המקדיש ופודה וכו'. משום דיוקא דמתניתין דלאחר מרוח הגזבר אין הפודה חייב וכדפירש הר"ב להכי תנן המקדיש דאף על גב דמתחלה היתה גם כן התבואה שלו הוה אמינא דכי הדר ופדאה ואף על גב דלאחר מרוח הוא שפיר קרינן ביה תבואת זרעך קמ"ל דלא:

הגזבר. פירשו הר"ב במשנה ג' פ"ג דבכורים:

משנה פאה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב