רבינו שמשון על פאה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רבינו שמשון · על פאה · א · >>

משנה א[עריכה]

שאין להם שיעור — בפרק ראשית הגז (חולין קלז ב) מפרש, שאין להם שיעור מדאורייתא, אבל מדרבנן – פאה בשישים, כדקתני מתניתין בסיפא (משנה פאה א ב): "אין פוחתין לפאה משישים".

בכורים — דכתיב "בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך" (שמות כג), וניתנין לכהן.

והראיון — דכתיב: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך" (דברים טז). והא דאין שיעור – בראיית פנים בעזרה, בלא קרבן, דכל אימת דבעי עייל ומיתחזי ונפיק; אבל בקרבן, פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בפרק קמא דחגיגה.

ירושלמי: הפאה יש לה שיעור מלמטה ואין לה שיעור מלמעלה, בכורים וראיון אין להם שיעור לא מלמעלן ולא מלמטן [אית תנא תני הפאה ובכורים וראיון אין להם שיעור לא למעלה ולא למטן]. מה נפיק מן ביניהון והן? חד מן שישים. מאן דמר דפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן, מה שנתן נתן; חזר והוסיף, חייב במעשרות עד שעה שישלים. מאן דמר הפאה והבכורים והראיון אין להם שיעור לא מלמעלן ולא מלמטן, מה שנתן כבר נפטר; חזר והוסיף, חייב במעשרות.

פירוש, יש לה שיעור למטן, כדקתני לקמן במתניתין: אין פוחתין לפאה משישים. ואין לה שיעור למעלן, שיכול להרבות בפאה מתחילתו כמו שירצה, ויהיה עליו דין פאה להפטר מן המעשר, ואפילו כל שדהו, כדאמרינן בפרק קמא דנדרים. מה נפיק מן ביניהון והן? חד מן שישים, כלומר: בין למר בין למר תנן שישים, ומאי בינייהו? ומשני: למאן דאמר יש לה שיעור למטה, אם נתן פחות משישים, מה שנתן נתן, דאין יכול לחזור ולזכות בו, אף על גב דיש לה שיעור; אבל לעניין מעשר, בין מה שנתן בין שחזר והוסיף, הכל חייב במעשרות, דאין עליו תורת פאה לעולם עד שישלים לשישים. ולמאן דאמר אין לה [שיעור למטן], מה שנתן תחילה פחות משישים – כבר נפטר השדה בכך מן הפאה, וכל מה שמוסיף אחר כך אין עליו תורת פאה וחייב במעשר(א). ומתניתין דקתני אחד משישים, מדרבנן.

והבכורים — ובירושלמי (שם) אמרינן: רבי בנימין בר לוי אמר, רבי יצחק ורבי אמי הוו יתיבין מקשוי: למה לא תנינן תרומה עמהון? אמר רבי אמי: מפני המחלוקת. כלומר, שיש תרומות חלוקות זו מזו, כגון תרומת מעשר דיש לה שיעור; ואי הוי תני תרומה סתם דאין לה שיעור, הוה משמע דאפילו תרומת מעשר. אף על גב דהוי מצי למתני "ותרומה גדולה" בפירוש, כיון דלא מיתני ליה תרומה סתם, לא תני לה. ואין "מחלוקת" זה לשון פלוגתא דתנאי. ודכוותה בבבא מציעא פרק שנים אוחזין: מחלוקת כששנים אדוקים בתורף, דלאו לשון פלוגתא הוא, דאחלוקה קאי, כדפירש שם בקונטרס. ועוד, הוה מצי לשנויי הכא כדמשני לקמן אמילי אחריני, דלא תנינן במתניתין אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתם מצוה, ותרומה גדולה – אדרבה, אם היה מוסיף היתה עבירה, שמערב טבל עם התרומה ונותן לכהן בתורת תרומה ואוכל1.

ועוד יש לפרש מפני המחלוקת, כלומר שהיא חלוקה מן השאר, כמו שיפרש אחרי כן: 2 אמר רבי יוסי, קצירת שבולת הראשונה דומה למירוחו; עד שלא קצר שבולת הראשונה, לא נתחייבה (כל) שדהו פאה; משקצר שבולת הראשונה, נתחייבה כל שדהו פאה, ביקש לעשות כל שדהו פאה – עושה. ברם הכא, עד שלא נתמרח הכרי – לא נתחייב כריו בתרומה, ביקש לעשות כל כריו תרומה – אינו עושה, דתנינן תמן: האומר "כל גורני תרומה" ו"כל עיסתי חלה" – לא אמר כלום [עד שישייר מקצת], דתרומה וחלה כתיב בהו ראשית, דמשמע ששייריה ניכרין, כדדרשינן בפרק ראשית הגז (חולין קלו ב) ובפרק בכל מערבין (עירובין לז ב).

ואף על גב דבבכורים כתיב בהו ראשית, ותנן במסכת בכורים דאדם עושה כל שדהו בכורים? בירושלמי בכורים דריש לה בגמ' מדכתיב (יחזקאל מד) "וראשית כל בכורי כל".

ואם תאמר, וליתני ביקור חולים, דאין לה שיעור, כדאמרינן בנדרים בפרק אין בין המודר? ויש לומר, דהוי בכלל גמילות חסדים, דאיירי בגמילות חסדים דגופו, כדאמרינן בירושלמי (שם): הדא דתימא בגופו, אבל בממונו יש לו שיעור, כדאמרינן בפרק נערה בכתובות: באושא התקינו, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ר' גמליאל בר אינוניא בעי קומי רבי מנא: מה חומש בכל שנה ושנה, לחמש שנים הוא מפסיד כולו! אמר ליה: בתחילה לקרן, מכאן ואילך לשכר.

והא דלא תנא נמי כבוד אב ואם, משום דאי בגופו, בכלל גמילות חסדים הוא; ואי בממונו, למאן דאמר משל אב (קידושין לב א כל העניין) היינו בגופו, אבל למאן דאמר משל בן, קשה. ושמא למטה יש לו שיעור אפילו מדאורייתא. ויתכן לומר שלא בא לומר בירושלמי דלא מתוקם גמילות חסדים דמתניתין בממונו למאי דפרשינן דמתניתין איירי מדאורייתא(ב).

ותלמוד תורה — אין לה שיעור, כדכתיב: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א).

ירושלמי (שם). שאלו את רבי יהושע: מהו שילמד אדם לבנו חכמת יונית? אמר להם: ילמדנו בשעה שאינו לא (מן) יום ולא (מן) לילה, דכתיב: "והגית בו יומם ולילה". מעתה, אסור אדם ללמד את בנו אומנות, כיון דכתיב "והגית בו יומם ולילה"? והא תני רבי שמעון: "ובחרת בחיים" (דברים ל), זו אומנות! ובמנחות בפרק שתי הלחם משמע דאסור אפילו למי שלמד כל התורה כולה גבי בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל, ואיכא דשרי, דאמרינן: ופליגא דר' שמואל בר נחמני (שם) דאמר: פסוק זה אחינו חובה ולא מצוה אלא ברכה. ועוד איכא למאן דאמר התם דאפילו לא קרא כי אם קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות "לא ימוש".

ובכל הספרים גרסינן התם: דשאל בן דמא, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו שאלמוד חכמת יונית? ותימה, הא קאי בארור, כדאיתא בפרק רבי ישמעאל (מנחות סד ב) גבי עובדא דמלכי בית חשמונאי, הורקנוס וארסטובלוס. ואי הוה גרסינן יונית ולא גרסינן חכמת יונית בההיא דבן דמא ובירושלמי, הוה ניחא. ומיהו מצי למימר דקרוב למלכות הוה, כדאשכחן בפרק בתרא דסוטה דשל רבן גמליאל התירו להם ללמוד חכמת יונית מפני שקרובים למלכות. ותימה, דהתם במנחות משמע דבימי מלכי בית חשמונאי גזור, ובסוטה תניא: בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות, ושלא ילמד אדם את בנו חכמת יונית. וטיטוס בשעת חורבן הוה, ומלכי בית חשמונאי קדום טובא, כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה. וכי תימא: מעיקרא ארור בעלמא, ואיבעי למיקם בארור שרי, הא אמרינן: ארור – בו קללה, בו נידוי. וצריך לומר, דמעיקרא גזור ולא קבול מינייהו, ולבסוף גזרו וקבול מינייהו.

ובחרת בחיים זו אומנות — בפרק אלו מציאות (בבא מציעא ל ב) דרשינן לה מדכתיב: "והודעת להם" – זה בית חייהם.

ירושלמי (שם) — רבי ברכיה בעי: ולמה לא תנינן עפר סוטה? ולמה לא תנינן אפר פרה? ולמה לא תנינן רוק יבמה? ולמה לא תנינן דם צפור של מצורע? (אמר רבי יוסי) לא מתנייה במתניתין אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתן מצוה; ואלו, אף על פי שהוא מוסיף עליהן, אין בעשייתן מצוה. פירוש, הני ארבעה אמרינן בסוטה דצריכי שייראו, ואין להם שיעור, דאפילו לא ייראו אלא משהו, דאם היה להם שיעור למטה [לא] הוה שייך למתנינהו אף על פי שאין להם שיעור למעלה, דלישנא דאין להם שיעור משמע דאין להם שיעור כלל, כדמוכח בחולין דפריך: פאה בששים, הא תנן: אלו דברים שאין להם שיעור, הפאה! ומשני, דאורייתא אין לה שיעור, מדרבנן בששים.

והא דאמרינן בחגיגה: כסבורים אנו למימר דראיון אין לו שיעור למעלה, אבל למטה יש לו שיעור, עד שבא הושעיא ברבי ואמר: אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה, אבל חכמים אומרים: הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף לפי דברי חכמים. ולכסבורין, לא איירי במתניתין בשיעור דמי הקרבן, דשיעורו דאורייתא למאן דאית ליה כדקאמר הכא בירושלמי, דאמר רבי יוחנן: מעה כסף ושתי כסף מהתורה; אבל בראיית פנים בעזרה איירי, דכל אימת דבעי עייל, לריש לקיש בקרבן, ולרבי יוחנן בלא קרבן, והגירסא הפוכה בירושלמי בטעות סופר.

אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת — בשבת מייתי לה, וכולהו נפקא לן מקראי בסוף פרק קמא דקידושין(ג).

כבוד אב ואם — כל העניין מפורש כאן בירושלמי, וגמרא שלנו בפרק קמא דקידושין שם.

ירושלמי. דתני רשב"י: גדול הוא כבוד אב ואם, שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו, נאמר (שמות כ) "כבד את אביך ואת אמך" ונאמר (משלי ג) "כבד את ה' מהונך", כבודו למטה מכבודו. "מהונך" – [ממה אתה מכבדו? ממה שיחננך], מפריש לקט שכחה ופאה, תרומה, [תרומת] מעשר, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני וחלה, ועושה סוכה ולולב שופר תפילין ציצית, ומאכיל את הרעבים ומשקה את הצמאים: אם יש לך אתה חייב בכל אלה, [ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן]; אבל כשהוא בא אצל כבוד אב ואם, בין שיש לך הון בין שאין לך הון, כבד את אביך ואת אמך, ואפילו אתה מסבב על הפתחים. פירוש, לא שיסבב את הפתחים ליתן לאביו, אלא שאם יתן לאביו מה שבידו, יהא צריך לחזר על הפתחים בשביל עצמו. ולפי שיטת הירושלמי משמע, דמייתי לה סייעתא למאן דאמר משל בן. ולמאן דאמר משל אב, יש לדחות כדקא משני בפרק קמא דקידושין: נפקא מינה לביטול מלאכה, שאם יבטל ממלאכתו בשביל אביו יהא צריך לסבב את הפתחים בשביל עצמו. ואין לומר דמאן דאמר משל אב מודה דאי לית ליה לאב חייב הבן משל עצמו, דאם כן, כי פריך בפרק קמא דקידושין: "כבד את ה' מהונך" בחסרון כיס, אף "כבד את אביך" בחסרון כיס, לוקמה בדלית ליה לאב! אלא ודאי למאן דאמר משל אב, אי לית ליה, לא הוי אלא כשאר עניים דעלמא.

וגמילות חסדים — בריש מפנין (שבת קכז א) חשיב רבי יוחנן ששה דברים: הכנסת אורחים, ביקור חולים, עיון תפילה, והשכמת ביהמ"ד, והמגדל את בניו לתלמוד תורה, והדן את חבירו לכף זכות. ומשני, כולהו שייכי בגמילות חסדים. ורש"י גריס: הני נמי בהני שייכן, דהכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים. ועיון תפילה בכלל גמילות חסדים, דכתיב: "גומל נפשו איש חסד", ונפש היינו תפילה, דכתיב גבי חנה: :ואשפוך את נפשי לפני ה'". והשכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה, היינו תלמוד תורה. דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום, דמתוך שהוא מכריעו לכף זכות ואומר: לא חטא לי בזאת, אנוס הוא, לטובה נתכוון – יש שלום ביניהם. ורבי יוחנן לפרושי לן אתא דבכלל שלוש דמתניתין איתנהו להנך ששה. ואיכא נמי כבוד אב ואם, ורבי יוחנן לא פליג עלה.

ותלמוד תורה כנגד כולם — בירושלמי מפרש לה.

ירושלמי — רבי ברכיה ורבי חייא דכפר תחומין: חד אמר: אפילו כל העולם כולו אינו שווה אפילו לדבר אחד מהתורה; וחד אמר: אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מהתורה. רבי תנחומא אמר רבי אליעזר ורבי יוסי בן זמרא: חד אמר כהדין, וחד אמר כהדין. רבי אבא אבוי דרבי אבא בר מרי בשם רבי אחא: כתוב אחד אומר: "וכל חפציך לא ישוו בה" (משלי ג), וכתוב אחד אומר: "כל חפצים לא ישוו בה" (משלי ח). "חפצים", אלו אבנים טובות ומרגליות; "חפציך", אלו דברי תורה3, דכתיב: "כי באלו חפצתי נאום ה'" (ירמיהו ט).


הערה 1: פירוש, שאינו מפריש מעשרות מהתוספת שמוסיף על התרומה; ונהי דהפריש תרומה גדולה, עדיין הוא טבל משום שאר מעשרות. נ.ו.

הערה 2: אמר רבי יוסי: אדם עושה כל שדהו בכורים, ואין עושה כל שדהו תרומה. התיבון, הרי אין אדם עושה כל שדהו פאה, ותניא:

הערה 3: נ"ב: אלו מצוות של תורה. הגר"א.


משנה ב[עריכה]

מששים — מדרבנן, אף על פי דמדאורייתא אין לפאה שיעור, כדאמרינן בחולין.

לפי גודל השדה ולפי רוב העניים — דאם שדה גדולה ועניים מועטין, נותן לפי השדה. ואם שדה קטנה ועניים מרובים, נותן לפי רוב העניים יותר מששים. ועל זה קאי ולפי הענוה, שבזה לא נתנו חכמים שיעור, ולפי ענוותו יוסיף וירבה לעניים, מלשון "וענותך תרבני" (תהלים יח).

ועוד יש לפרש ענוה בוי"ו כמו ענבה בבי"ת, דגרגרים של תבואה אשכחן דקרי להו ענבה בירושלמי בסנהדרין בפרק כהן גדול (הלכה ה'), דאמר עדשים היו, אלא שהיתה ענבה יפה כשל שעורין. ותנן לקמן בפרק ו' (משנה ז'): רואין כאילו היא ענבה של שעורים. והשתא הכי פירושו: ולפי הענוה, לפי שיש שדה שחטיה יפות בצד אחד ורעות בצד אחר, צנומות דקות שדופות קדים, וכדאמרינן בריש השוכר את האומנין (בבא מציעא עז ב) מעידית שבה ומזיבורית שבה, שהשדה עצמה מגדלת תבואה במקום אחד יותר מבצדה האחר, לכך קאמר לפי הענוה, שלא יתן מן הרע שבה ששים בכל, אלא ישער לרע וליפה.

ירושלמי (הלכה ב'). תני, אין אומרים לו: הבא גמלים וטעון. מתניתא ביותר מכשיעור; אבל בכשיעור, אומרים לו: הבא גמלים וטעון. שדהו מרובה ועניים מועטין, נותן לפי השדה. שדהו מעוטה ועניים מרובים, נותן לפי העניים. רבי שמעון דריש שני דברים לקולו של בעל הבית: שדהו מרובה ועניים מועטים, נותן לפי עניים; שדהו מעוטה ועניים מרובים, נותן לפי שדהו. מתניתין לא אמרה כן, אלא הכל לפי גודל השדה ולפי העניים ולפי הענוה. פירוש, אין אומרים לעני: הבא גמלים וטעון, אם יתעשר העני בפאה אין להרבות בפאה, שלא יפקיע את המעשר. וכי קאמר מתניתין ביותר מכשיעור, דהיינו בשדה מעוטה ועניים מרובים, שנותן יותר מששים, התם הוא דקתני דאין אומרים לו הבא גמלים, דאין להרבות כל כך שיתעשרו בה; אבל בכשיעור, דהיינו בששים, אומרים לעני הבא וטעון, דכיוון שהוא עני עתה, יכול ליטול הרבה כאחת, כדתנן בסוף מכילתין: היו לו מאתים חסר דינר, אפילו אלף נותנין לו כאחת.


משנה ג[עריכה]

מתחלת השדה ומאמצעה — לפי שאמרה תורה: פאה בסוף שדהו, כדמשמע לשון "פאה", איצטריך לאשמעינן דבתחלה ובאמצע נמי קדשה ופטורה מן המעשר. ובירושלמי שם (הלכה ג') מרבי לה מדכתיב "לקצור" (יתירה), אפילו יש לו קמה לקצור.

רבי שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור. כשיעור המשתייר נותן, כדמוכח בירושלמי. ואיצטריך לאשמעינן, דלא תימא כיון שנתן בתחלה או באמצע כבר נפטר כל השדה מן הפאה אף על פי שאין בו אחד מששים, ואם יתן בסוף להשלים יתחייב במעשר, קא משמע לן דאדרבה, גם בסוף נמי חייב בפאה. ולפרושי מילתא דתנא קמא קאתי ולא פליג, וכן רבי יהודה נמי לא לאיפלוגי אדרבי שמעון קאתי, דבמילתא אחריתי איירי רבי יהודה. ומיהו לשון התוספתא (פרק א') משמע דרבי שמעון פליג אתנא קמא, ולתנא קמא יכול ליתן פאה בכל עניין שירצה, בין מתחלה בין באמצע בין בסוף, ומיפטר שדהו מפאה. ורבי שמעון סבר דאף על גב דרבי קרא בתחלה ובאמצע, שיש תורת פאה למה שנותן, מכל מקום לא מיפטר אלא אם כן נותן בסוף. והא דמסיק בירושלמי דנותן לרבי שמעון כשיעור המשתייר יש לפרש בשני עניינים, כגון שהשלים בסוף עד ששים עם מה שהוא נותן בתחלה ובאמצע, כדפרשינן, אי נמי האי משתייר – על התבואה הנשארת קאמר דנותן ממנה, שלא תאמר ששים בכל השדה שהיתה מקודם שנתן בכלל נותן עתה בסוף.

אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה — כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי, דיכול להוסיף על המחובר ויש לתוספת תורת פאה לפטור מן המעשר. ואם לאו, כלומר שכבר תלשו, אין נותן אלא משום הפקר, דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה ואין נפטר מן המעשר אלא אם כן הפקיר אף לעשירים כשמיטה, כבית הלל דלקמן פרק ו' (מ"א). אבל היכא דלא נתן כלל מן המחובר מודה רבי יהודה דנותן מן התלוש כדמוכח בתוספתא.

הבקר — כמו הפקר.

ירושלמי (שם) — ראשונה מהו? מן מה דתני: הרי זו פאה, וצריך ליתן בסוף כשיעור – הדה אמרה קדשה משום פאה. מה כשיעור כל שדהו, או כשיעור המשתייר? אפשר לומר קדשה משום פאה, ותימר כשיעור כל שדהו? אלא כשיעור המשתייר. רבי חייא בשם רבי יוחנן: במחובר; רבי יסא בשם רבי יוחנן: בתלוש. מה במתכוין לפטור את שדהו או לא? נשמעינה מן הדא, דאמר רבי יסא בשם רבי יוחנן: לעולם הוא מוסיף והולך. מה אנן קיימין? אם במתכוין לפטור את שדהו, כבר נפטרה! אלא כי אנן קיימין, בשאין מתכוין לפטור את שדהו. פירוש, "ראשונה מהו?" בעיא היא, בתחילה או באמצע אם היא פאה לר' שמעון אי לא, ופשיט לה דקדשה מדתני רבי שמעון בתוספתא: הרי זו פאה וצריך שיתן בסוף כשיעור, והדר מיבעיא ליה אם כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר, וקא מתמה, איך אפשר לומר דקדשה משום פאה אם תאמר דצריך ליתן כשיעור כל שדהו, מה בעיא היא, הא דקאמר ר' יוסי דבתלוש הויא פאה, במתכוין לפטור שדהו, שלא נתן במחובר את דינו, או אפילו בנתן במחובר כל דינו? ופשיט לה מאידך מלתא דר' יוסי, דקתני דלעולם מוסיף, דמשמע לעולם אפילו בתלוש, ומשמע מוסיף אף על פי שכבר נפטר שדהו, והשתא דר' יוסי דלא כרבי יהודה, וצריך לומר לר' יוסי דרבי שמעון פליג עליה בהא ולא כמו שפירשתי במתניתין דלא פליגי(ד). והא דפירשנו בריש פירקין דהיכא דכבר נפטר וחזר והוסיף, חייב במעשרות – היינו היכא דנתן פאה כדינו בסוף שדה; אבל הכא איירינן בנתן בתחילת שדה או באמצעה.

תניא בתוספתא: נותן אדם פאה בתחילת השדה, באמצע, ובסוף. ואם נתן בין בתחילה, בין באמצע, בין בסוף – יצא. רבי שמעון אומר: אם נתן בין בתחילה, בין באמצע, בין בסוף – הרי זו פאה, וצריך שיתן בסוף כשיעור. ר' יהודה אומר: אם שייר קלח אחד, סומך לו נותן משום פאה; ואם לאו, אינו נותן אלא משום הפקר. אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים, בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף. לא נתן מן הקמה, נותן מן העומרים. לא נתן מן העומרים, נותן מן הגדיש. לא נתן מן הגדיש, נותן מן הכרי, עד שלא מירחו. מירחו, מעשר ונותן לו. אמר רבי שמעון: מפני ארבעה דברים לא יתן אדם פאה אלא בסוף: מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, מפני מראית העין, ומפני הרמאים. מפני גזל עניים כיצד? שלא יראה שעה שאין אדם, ויאמר לקרובו עני: בא וטול לך פאה זו. מפני ביטול עניים כיצד? שלא יהו עניים יושבים ומשמרים כל היום ויאמרו: עכשיו נותן פאה, עכשיו נותן פאה; אלא מתוך שנותנה בסוף, הולך ועושה מלאכתו, ובא ונוטלה באחרונה. מפני מראית העין כיצד? שלא יהיו עוברים ושבים אומרים: ראו פלוני שקצר את שדהו ולא נתן פאה, שהרי אמרה תורה: "לא תכלה פאת שדך". מפני הרמאים כיצד? שלא יאמרו: כבר נתננו. דבר אחר: שלא יניח את היפה ויתן מן הרע. פירוש אם נתן, רישא קתני נותן לכתחילה והכא קתני אם נתן דיעבד? אלא חדא מינייהו בנתן בשניים ושלשה מקומות אחד מששים בכל השדה.

סומך לו — נותן משום פאה. במתניתין קתני: סומך משום פאה. מירחו, מעשר ונותן לו — אבל מן העיסה לא, דקסבר שינוי קונה, כדאמרינן בריש הגוזל קמא (בבא קמא צד א), ור' ישמעאל פליג התם ואמר: אף מפריש מן העיסה ונותן לו, משום דשינוי אינו קונה. אי נמי משום "תעזוב" יתירא. והאי מעשר ונותן לו, ואפילו מיפטר מדאורייתא, מיחייב מדרבנן כיוון דמירחו, כדאשכחן בפרק כיצד מברכין (ברכות מ ב), דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: הלקט והשכחה והפאה שעשאן לגורן - הוקבעו.

מפני הרמאים — בפרק במה מדליקין (שבת כג א) מייתי לה, וקתני משום לא תכלה, ולא קתני מפני הרמאים, ופריך עלה, אטו כולהו לאו משום "לא תכלה" נינהו? אמר רבא: מפני הרמאים. ועל פי מסקנא דהתם כתבו כאן כן.


משנה ד[עריכה]

כלל אמרו בפאה — בפרק כלל גדול (שבת סח א) ובפרק מקום שנהגו (פסחים נו ב) ובפרק בא סימן (נדה נ א) מייתי לה. בריש כלל גדול אמרינן: אוכל – למעוטי ספיחי סטיס וקוצה. ונשמר – למעוטי הפקר. וגידולו מן הארץ – למעוטי כמהין ופטריות. ולקיטתו כאחת – למעוטי תאנה. ומכניסו לקיום – למעוטי ירק. והא דנקט "למעוטי סטיס וקוצה", ולא נקט למעוטי כל דבר שאינו אוכל, דהני אצטריך ליה, משום דחזו קצת לאכילה, וקא משמע לן דלא חשיבא אכילה דידהו. ומהאי טעמא נמי נקט ספיחי ולא נקט סטיס וקוצה עצמן, דהנהו פשיטא דלא חזו כלל. ומיהו בכל דוכתא נמי נקט בלשון ספיחים, במסכת שביעית דקתני ממין הצבעין, ספיחי סטיס וקוצה. ויש מפרשים משום דאין דרך ללקטן בשנה שזורעים, אלא לסוף ארבע וחמש שנים משהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין, דשורש שלהן עיקר הוא. סטיס – וישר"א, קוצה – וודציצ"ה. כמהין ופטריות – אין להן שורש בארץ, ויוצאין משמנונית הקרקע ומאווירא קא רבו. למעוטי תאנה – לאו דווקא, דרוב אילנות אין לקיטתם כאחת, דליכא שלקיטתם כאחת אלא הני דחשיב במתניתין(ה). ומיהו על כורחין לאו כולהו חשיב, דהא איכא בנות שוח שלקיטתן כאחת כדמוכח בפרק קמא דראש השנה גבי הא דאמר רבי יוחנן: נהגו העם בחרובין כרבי נחמיה. וצריך לומר דהא תנא ושייר.

למעוטי ירק — רוב ירק קאמר, דיש ירק חייב בפאה כגון שומין ובצלים, כדתנן לקמן (משנה פאה ו ט) דהנהו מכניסן לקיום. ובמכניסו לקיום, כגון על ידי דבר אחר פליגי אנשי יריחו וחכמים בפרק מקום שנהגו (פסחים נו ב). ובתורת כהנים ממעט כל הני מקרא, דדריש התם: יכול הירק והקישואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות הכל בכלל? תלמוד לומר קציר, מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר. דסתם קציר נשמר; ועוד, "שדך" כתיב. ולקיטתו כאחת – דסתם קציר מתבשל ביחד, וסתם קציר מכניסו לקיום. יצאו ירקות שאף על פי שלקיטתן כאחת אין מכניסן לקיום, יצאו תאנים שאף על פי שמכניסן לקיום אין לקיטתן כאחת.

והתבואה והקטניות בכלל הזה — בירושלמי דרשינן: "ובקצרכם", אין לי אלא תבואה, קטניות מנין? תלמוד לומר "ארצכם". אילנות מנין? תלמוד לומר "שדך". ואיכא דיליף מכרם וזית, ובפרק הזרוע (חולין קלא א) דרשינן בהן שכחה ופאה. ומסתברא דדרשה דתורת כהנים אסמכתא בעלמא, מדאצטריך קרא בפרק הזרוע לכרם וזית. ומדאורייתא לא מחייב בפאה אלא דגן תירוש ויצהר, דלא שייך קצירה אלא בתבואה, ותירוש ויצהר דהוא כרם וזית דריש בפרק הזרוע מדכתיב "אחריך". וצריך טעם מאי שנא מעשר דתקון בכל דבר אף בתאנה וירק, כדדייקינן בפרק כלל גדול ובפרק בא סימן ממתניתין דמסכת מעשרות, דלא תני בכלל דידיה לקיתו כאחת ומכניסו לקיום; ומאי שנא פאה דלא תקון? הא תרוייהו לא נהגו מדאורייתא אלא בדגן תירוש ויצהר. ויש ליתן טעם דבדבר שאין לקיטתו כאחת לא תקון פאה משום ביטול עניים, כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כג א) גבי פאה בסוף השדה, שלא יהו עניים משמרין, והכא נמי כשרואין אותו לוקט, כסבורים לוקט את הכל ומשמרין. וירק נמי היינו טעמא שריוח מועט לעניים, כיון דאין מכניסו לקיום, ומפסידין במקום אחר. ויש מפרשים טעם משום דפה נוהגת בכל דבר מדאורייתא, כדדריש בתורת כהנים, ומשום תאנה וירק לחודייהו לא רצו לעשות תקנה. אבל מעשר, דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר דוקא, כשהתחילו לתקן תקון בכל דבר. ולא יתכן כלל, כדפרישית, דפאה נמי מדאורייתא דגן תירוש ויצהר דוקא. ועוד, אטו תאנה לחודה קא ממעט מפאה? הא רוב פירות אין לקיטתן כאחת, חוץ מהנך שמונה דקא חשיב במתניתין.


משנה ה[עריכה]

האוג — אילן שפריו אדום, כדתנן בריש מעשרות (פ"א מ"ב): האוג והתותים משיאדימו. ויש אומרים שזהו אילן שקורין קורנליי"ר בלע"ז. ולא יתכן, דאין מכניסו לקיום.


משנה ו[עריכה]

נותן משום פאה ופטור — (עיין באגרת) כדתניא לעיל: מירחו — מעשר ונותן לו. וכן הפקירה קודם מירוח, פטור; לאחר מירוח, חייב, וכן כולם. וטעמא דמירוח, משום דאין מתחייב במעשר [עד שימרח], כדתנן במסכת מעשרות (פרק א' משנה ו'), דכתיב "דגנך" ודרשינן "דיגונך", דבגורן תלינהו רחמנא, כדאמרינן בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים (דף פח:). ולמאן דבעי התם ראיית פני הבית מיירי מתניתין עד שימרח בבית, וכגון דלא הכניס התבואה במוץ שלה, אלא לאחר שנטהרה מן המוץ הכניסה בבית ומירחה שם, ומאחר שחל עליה חיוב מעשר תו לא מיפטרא אפילו הפקיר. ויתכן דאפילו מירחה בשדה ואחר כך הפקיר דמחייבת מדרבנן אם חזר והכניסה בבית אותו שזכה בה. ובפרק ג' דמעשר שני (הלכה ג') משמע בירושלמי דלבית הלל הפקר פטור אפילו בדבר שנגמר מלאכתו, ושם פירשנו. ומירוח קורא לאחר שמטהרין התבואה מן המוץ שלה צוברין אותה במקום אחד ומייפים פני הצבור ומחליקין אותו, והוא המירוח. ובירושלמי (הלכה ה') אמרינן: מתניתין דבית שמאי היא, דבית שמאי אמרי הפקר לעניים הפקר. משמע שרוצה לומר דאיירי משנתן פאה, שכבר נפטר מן הפאה, ואחרי כן בא להוסיף עליה, דכל מה שמוסיף עד שלא נתמרח פטור מן המעשר לבית שמאי, מטעם הפקר, אף על פי שאינו מפקיר אלא לעניים, דהא משום פאה נותן אף התוספת. (עד כאן שייך מה שבאגרת). ולבית הלל לא מיפטרה התוספת עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמיטה, כדתנן לקמן פרק ו.

אבל בעיקר הפאה, אפילו לא הפרישה מן המחובר אלא מן התלוש עד שלא מירחו, מודים בית הלל דפטור מן המעשר, כדמשמע בפרק מקום שנהגו (פסחים נד א) מעובדא דבן בוהין. וטעמא דהפקר פטור מן המעשר מפרש לקמן בירושלמי (מעשרות פרק א הלכה א) מדכתיב (דברים יד) "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך", יצא הפקר שידך וידו שווים, אם הוא לוי עני. אבל הפקר לעניים לא מצינן למיפטר מטעם זה, דאינו הפקר לבית הלל כלל, ואפילו זכה בו עני חייב להחזיר, כדמוכח בשלהי אלו מציאות (בבא מציעא ל ב). ודבר תימה הוא, למה לי האי קרא? תיפוק ליה דהזוכה מן ההפקר מיפטר, מידי דהוה אלוקח, דדרשינן בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פח ב): "עשר תעשר ואכלת" ולא מוכר, "תבואת זרעך" ולא לוקח. ומיהו איכא למימר דאיצטריך היכא דחזר וזכה איהו גופיה, כמו הפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו, דקרינא ביה "תבואת זרעך", ואפילו הכי מיפטר מדכתיב "ובא הלוי". ופאה נמי דפטרינן בספרי מהאי קרא ד"ובא הלוי", אי לאו האי קרא הוה מחייבינן להן לעניים, דכיון דזכי להו רחמנא בהאי שדה, "תבואת זרעך" קרינא ביה.

ועוד ניחא לפי מה שאומר רבינו תם, דלא מיפטר לוקח אלא כשלקח אחר מירוח, משום דקשיא ליה ההיא דסוף פרק קמא דבכורות (בכורות יא ב) גבי לוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מעשרן והן שלו, דמשמע דמעשרן מדאורייתא, מדקאמר מעשרן דאין קניין, ואי מדרבנן, אפילו יש קניין חייב, כדמוכח בפרק הקומץ רבה (מנחות לא א) גבי עובדא דרבי שמעון שזורי. ועוד, דמדכתיב "ואל הלוים תדבר" דריש התם, טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותן לכהן, טבלים שאתה לוקח מן הנכרי אי אתה מפריש ונותנן לכהן. ומתרץ רבינו תם, דלוקח קודם מירוח חייב, דקרינא ביה תבואת זרעך כיון דמרחינהו לוקח; אבל לקחן ממורחים פטור. וההיא דלוקח טבלים ממורחין מן הנכרי, מוקי לה התם דמרחינהו ישראל ברשות נכרי, שקיבל ישראל את השדה באריסות.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

וההיא דהקומץ רבה דמשמע דאי אין קנין לא מצי למימר ליה לך קח מן הנכרי וכן אם אין רוב עמי הארץ מעשרין לא מצי למימר ליה לך קח מן השוק דהוי מן החיוב על הפטור אע"ג דאם היה לוקח ממורחים פטור מדאורייתא מ"מ היה נראה כמו מחיוב על הפטור והא דאיצטריך לן מירוח הנכרי פטור נפקא מינה לנכרי התורם כדתנן (תרומות פ"ג מ"ט) הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה א"נ לישראל שמכר לנכרי קודם מירוח ולאחר מירוח חזר ולקחה דאי משום תבואת זרעך לא מיפטר ומשום מירוח נכרי מיפטר וכן יש קנין איצטריך משום תרומת נכרי א"נ משום לוקח גופיה דאפי' תימצי לומר דלוקח קודם מירוח פטור איצטריך משום הביא שליש ביד נכרי ולקחה ישראל ממנו דחשיב תבואת זרעך כיון דלוקח במחובר ומשום יש קנין פטור א"נ למירחינהו ברשות נכרי דהיינו אריס של נכרי וקשה לפי' ר"ת דבפ' השוכר את הפועלים (שם) דריש כנפשך כן נפשו של פועל מה נפשך אתה אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור הא לוקח חייב ומוקי לה בתאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר או לבית דבעה"ב עיניו בתאנתו ולוקח עיניו במקחו ופריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב והתניא כו' ומאי קושיא הא קודם מירוח מיירי דקא קני לה בעודה מחוברת בתאנה ועוד דעל כרחין קודם מירוח איירי דהא אין פועל אוכל בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר כדתנן התם (ד' פז:) ועוד מדפריך בבכורות גבי לוקח טבלים ממורחים מן הנכרי אילימא דמרחינהו נכרי דיגונך אמר רחמנא ולא דיגון נכרי דהוה ליה לאקשויי הא לוקח ממורחים פטור מדאורייתא אפי' לוקח מישראל ועוד דסתם לוקח דמאי היינו לאחר מירוח ואם איתא דליכא חששא דאיסורא דאורייתא לא היו גוזרים על הדמאי אחר שרוב ע"ה מעשרין ועוד גבי הפקר והקדש הוי איפכא דמחייבינן לאחר מירוח טפי מקודם מירוח לפיכך היה נראה לפרש איפכא מרבינו תם דלוקח קודם מירוח פטור אבל אם נתמרח ביד מוכר דחל עליו חיוב מעשר תו לא מיפטר לוקח וההיא דבכורות דטבלים שאתה לוקח מן הנכרי מיירי בנכרי המעשר פירותיו ונותן ללוי דלא מיחייב הלוי ליתן תרומת מעשר לכהן ומעשר שלו דאורייתא אי אין קנין ואין מירוח הנכרי פוטר ואפי' למאן דאמר מירוח הנכרי פוטר אפשר שהקדימו בשבלים ואפשר דעכשיו קיים טעמא דקאמר התם לעיל קאתינא מכח גברא כלומר כמו שמעשר שהנכרי מפריש ונותן ללוי אין הלוי חייב ליתן ממנו תרומת מעשר לכהן כמו כן כשקונה הלוי טבלים מן הנכרי והפריש מעשר אינו חייב ליתן ממנו תרומת מעשר אלא מפרישו והוא שלו משום דאמר ליה קאתינא מכח גברא דאי לאו הכי אע"ג דלוקח פטור מדאורייתא מ"מ היה חייב ליתן לכהן מדרבנן ויש ברייתא בתוספתא (פאה פ"ב) שאין אדם יכול לישבה והכי תניא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק במחובר לקרקע חייב בכל בתלוש מן הקרקע פטור מן הכל החזיק בקמה פטור מן הלקט שכחה ופאה וחייב במעשרות והשתא נכסי הגר הרי הן הפקר והך סיפא היא איפכא מהא דתניא בפ' המניח את הכד (דף כח.) ובפ' אין בין המודר (דף מד:) המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופטור מן המעשר והא דמחייב טפי בשכחה ובפאה משום דכתיב תעזוב יתירא כדמפרש בפ"ק דתמורה (דף ו.) ובפ"ק דקדושין כתובה ביושר בירושלמי (פ"א הל' ה') והכי איתא התם רב חסדא אמר נכסי הגר החזיק בצפונן על מנת לקנות בדרומן בדרומן על מנת לקנות בצפונן ולא נתכוין לקנות באמצעיתן לא קנה עד שיתכוין לקנות באמצעיתן מתני' פליגא על דרב חסדא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל המחזיק בקמה חייב בשכחה ופאה ופטור מן המעשרות ואין אויר מפסיק בין שבולת לשבולת בתמיה וגירסא זו ניחא דהחזיק בקרקע לא דמי למפקיר כרמו דפטור מן המעשר דבההיא לא זכה בקרקע מן ההפקר ודמי למחזיק בקמה א"נ במחזיק בקמה קודם הבאת שליש:

מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות כו'. ה"ה אפי' הוא עצמו מותר באכילת עראי קודם מירוח אלא דבהמה שריא אפי' אכילת קבע כי ההיא דא"ר אושעיא בכמה דוכתי מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ועוד נקט כאן בהמה לאשמעינן דלאחר מירוח אפי' בהמה אסורה:

נוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי ר"ע. אמרי' בירוש' (הל' ה') אתיא דר"ע כחנויות בני חנון דתניא (ב"מ דף פח.) למה חרבו חנויות בני חנון ג' שנים עד שלא חרב הבית שהיו מוציאין פירותיהן מכלל המעשרות דהוו דרשין עשר תעשר את כל תבואת זרעך (דברים יד) פרט ללוקח ואכלת פרט למוכר והשתא אין ר"ל דר"ע סבר כוותייהו לפוטרן אפי' מדרבנן דחס ושלום שהרי מזכיר אותם לגנאי התם ובגמ' שלנו בפ' השוכר את הפועלים (דף פח:) אלא ה"ק אתיא דר"ע לאפוקינהו מדידהו דמשמירח אסור לזרוע עד שיעשר מדרבנן אע"ג דלא קרינן ביה ואכלת וכי היכי דממעטינן מיניה לוקח איכא למעוטי נמי זורע:

כהן ולוי מן הדין אפי' לקחו לאחר מירוח המעשרות שלהן אלא מפרש בירושלמי (הל' ה') א"ר יוחנן קנס קנסו להן שלא יהו קופצין לגיתות ולגרנות עוד קאמר התם טבח כהן חבריא בשם ריב"ל פטר לו שבת אחת ר' יודן מדמי לה להדא דר' יוחנן משום קנס קנסו בהן ובפ' הזרוע (דף קלב:) דרש רבא מאת זובחי הזבח אפי' כהן טבח במשמע:

עד שימרח הגזבר. כשמירח וחזר וקנאו אפי' מדרבנן לא מחייב ולא דמי למירוח נכרי דבפרק רבי ישמעאל במנחות (דף סז.) דלא שייך גבי הקדש לגזור משום בעלי כיסין: