משנה שביעית ז א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ז · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כלל גדול א אמרו בשביעית: כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה, וממין הצובעים, ואינו מתקיים בארץ, יש לו שביעית, ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור.

ואיזה? זה עלה הלוף השוטה, ועלה הדנדנה, העולשין, והכרישין, והרגילה, ונץ החלב.

ומאכל בהמה, החוחים והדרדריםב.

וממין הצובעיםג, ספיחי איסטיס, וקוצה.

יש להם שביעית ולדמיהן שביעית, יש להם ביעור ולדמיהן ביעור.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית:

כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם, וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ,
יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר.
וְאֵיזֶה?
זֶה עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵישִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב.
וּמַאֲכַל בְּהֵמָה?
הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים.
וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים?
סְפִיחֵי אִסָטִיס, וְקוֹצָה.
יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר.

נוסח הרמב"ם

כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאוכל אדם ומאוכל בהמה וממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ואיזה זה זה עלי הלוף השוטה ועלי הדנדנה העולשין והכרישין והרגילה ונץ החלב ומאוכל בהמה החוחין והדרדרין וממין הצובעין ספחי איסטיס וקוצה יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור.

פירוש הרמב"ם

ענין שאמר כלל גדול כנגד הכלל הנאמר במעשרות שדין שנה שביעית חייב למאכל אדם. ופירוש ממין הצובעין. ממיני הצבעים:

יש לו שביעית ולדמיו שביעית. יתחייב בהן שביעית ואם נמכר יתחייבו דמיו בדינים ההם ועוד יתבאר ענין הביעור לאחר זה וכבר פירשנו שהלוף מין מהבצלים:

הדנדנה. נקרא נענע ובערוך נקרא מינט"א בלע"ז:

ועולשין. הנדבה:

והכרישין. כראתי:

והרגילה. פו"ר קאקל"י בלע"ז נקראת רגלה:

ונץ החלב. מקדונס עשב ידוע אצל הרופאין:

החוחין. קבוץ חוח:

והדרדרין. קבוץ דרדר ואלה מיני קוצים הם:

ספיחי אסטיס. הוא הצבע שצובעים בו תכלת ונקרא כן מפני שיקצרוהו ויצמח והוא לעולם ספיח:

וקוצה. ממיני הצבעונין ויש מי שפירש אותו אלעצפו"ר:

פירוש רבינו שמשון

כלל גדול. הא דתנן הכא ובפרק קמא דפאה (משנה ד) כלל אמרו בפאה ולא תנן גדול מפרש במסכת שבת בריש כלל גדול (סח.):

ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל דמים יש בדמיהן קדושת שביעית:

יש לו ביעור. כשכלה לחיה מן השדה ולקמן בפ"ט (משנה ח) מפרש דין ביעור:

עלה הלוף שוטה הא דלא נקט לוף פיקח לוף שוטה איצטריך ליה משום דתנן בפרק בתרא דעוקצין (משנה ד) עלה לוף שוטה אין מטמאין טומאת אוכלין עד שימתקם סד"א לא ליחול עלייהו קדושת שביעית כדמפרש בירושל' (פ"ז ה"א) ופריך ולא כן אמר ר' יוסי בר' חנינא עולשי חשובין הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית כלומר ב' מיני עולשין הן כדתנן בריש כלאים (משנה ב) עולשין ועולשי שדה ובשאר שנים דמצויין בשל גינה לא חשיבי דשדה לטמא טומאת אוכלין אבל בשביעית דאסור לזרוע ואין של גינה מצויין חשיבי להו דשדה ומאי איצטריך לתנא למתני ומשני אתמר טעמא הדא אמרה עד שלא התיר ר' להביא ירק מחו"ל לארץ אבל משהתיר היא שביעית היא שאר שני שבוע ובהא לא הוי חשיבות עד שיחשב עליהם דרבי יוסי בר' חנינא קודם שהתיר רבי כדאמר בפרקין דלעיל דהתקינו שיהא מותר להביא אבל לאחר שהתיר רבי איצטריך משום דצריכות חשיבות שיש להם ירק הרבה ולא חשיבו להו קמ"ל דחשיב עלייהו ומצינו דבר בתחלה אין קדושת שביעית חלה עליו ובסוף קדושת שביעית חלה עליו ומשני התיבון הרי (מכילתין פ"ח מ"א) הסיאה האזוב והקורנים שליקטם לעצים אין קדושת שביעי' חלה עליהן חישב עליהן לאוכלים קדושת שביעית חלה עליהם א"ר חנינא שכן אם ליקטן לאוכלין קדושת שביעית חלה עליהן מיד:

והכרישין. כמו שפירשנו בעולשין צריך לפרש בכרישין דיש כרישי גינה וכרישי שדה כדתנן בריש כלאים (פ"א מ"ב) כרשין וכרשי שדה וכן רגילה ונץ החלב כולם מאכל אדם ע"י הדחק דסתם חציר לבהמה כדכתיב מצמיח חציר (תהלים קד):

רגילה. יש אומר דהן חלגלוגות:

ונץ החלב. פירש בערוך פרחים לבנים ויש אומרים עשב כשמתחתך יוצא ממנו חלב:

יש להם שביעית. להאכיל בקדושת שביעית שלא להפסידן:

ולדמיהן שביעית. אם מכרן ולקח בהן דמים וקנה מהן בשר ומן הבשר דגים כדפרשינן בע"ז בפרק ר' ישמעאל (דף נד:) כי יובל היא קודש (ויקרא כה) מה קודש תופס דמיו אף שביעית תופסת דמיה אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין ת"ל תהיה (שם) בהויתה תהא הא כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית כולה ברייתא כדאיתא התם:

יש להם ביעור. כשיבוא זמן הביעור ולדמיו ביעור ויתחלק לכל אדם כדנפרש לקמן פ"ט (מ"ט) ובפרק בא סימן (דף נא:) דרשינן לה מדכתיב (שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך בבית כלה לחיה בשדה כלה לבהמתך מן הבית והני כיון דאין מתקיימין כלו להן:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כלל גדול - ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל הדמים שלהם יש בדמיהן קדושת שביעית:

יש לו ביעור - כשכלה לחיה חייב לבער:

עלה לוף שוטה - אצטריך למתני לוף שוטה משום דתנן בפ' בתרא דעוקצים עלה לוף שוטה אין מטמא טומאת אוכלים, סד"א ה"נ לא ליחול עלייהו קדושת שביעית קמשמע לן:

הדנדנה - בערבי נענ"ע ובלע"ז מינטו"א:

העולשין - תרי. גווני עולשין הן עולשי גינה ועולשי שדה, ובשאר שנים דשכיחי עולשי גינה עולשי שדה לא חשיבי אוכל ואין מטמא טומאת אוכלים והכא קמ"ל דבשביעית דאין עולשי גינה מצויין עולשי שדה חשיבי ומטמאין טומאת אוכלים ושביעית נוהגת בהן:

וכרישין - נמי תרי גווני נינהו כרישי גינה וכרישי שדה, וכרישי שדה אצטריך לאשמועינן:

הרגילה - הם חלוגלוגות ובלע"ז בירדולגי"ש:

ונץ החלב - פרחים לבנים כחלב. פ"א עשב הוא כשנחתך יוצא ממנו חלב:

החוחים והדרדרים - מיני קוצים הן:

אסטיס - הוא שצובעין בו כמין תכלת וקורים לו בערבי ני"ל, וקוצרים אותו והוא צומח ודומה לספיח לכך קורהו התנא ספיחי אסטיס:

וקוצה - מין ממיני הצבעים י"א שהוא אלעצפו"ר בערבי:

יש להן שביעית - קדושת שביעית נוהגת בהן שלא להפסידם ושלא לעשות בהם סחורה:

ויש להם ביעור - כשיגיע זמן הביעור צריך לבערם, ולקמן בפנים מפורשים דיני הביעור:

פירוש תוספות יום טוב

כלל גדול. לשון הרמב"ם כנגד הכלל הנאמר במעשרות ע"כ. והוא גמ' בר"פ כלל גדול דמסכת שבת דלהכי תני כלל גדול ולא כלל אמרו וכו' כדתנן במתני' ד מפ"ק דפאה וכן במעשרות פ"ק. משום דגדול עונשו של שביעית יותר משל מעשר דאילו שביעית איתיה בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתיה: )

קוצים ודרדרים. בפ"ה מה' שמטה כתב הרמב"ם הרכים ואע"פ שלשם לענין מלוגמא דרפ"ח כתבו נראה דאף לכאן מפרש כן. ולקמיה בפ"ז שכתב להך דהכא סמך על מה שכתב לעיל מיניה בפרק ה שהזכרתי:

וממין הצובעין. מפרש בגמרא פ' הגוזל עצים ד' קא ע"ב אמר קרא לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין. פרש"י שבשעת הנאתו כלה מן העולם ומיני צבעים נמי בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצא הנאתן וביעורן שוה ועיין בפירוש משנה ו:

[ יש לו שביעית וכו'. עי' בפירוש הר"ב דסוף המשנה]:

ולדמיהן. עיין במשנה ג ובפרק ח משנה ג:

עלי הלוף וכו'. עיין במשנה ה מ"ש בס"ד: ) ד' התי"ט אלו מוסבים על מ"ש לק' החוחים והדרדרים. והתי"ט העתיק קוצים שכ"ה ל' הרמב"ם שם ומפני שכ"ה בכהד"י. לכן לא שלחנו בו יד להגיה.

[והרגילה. כתב הר"ב הם חלוגלוגות ועיין מה שכתבתי במשנה ב פ"ג דעוקצין]:

ספיחי אסטיס. עיין מ"ש במשנה ד פ"ק דפאה ובמשנה ה פ"ב דכלאים:

יש להם שביעית וכו'. במשנה ב דפ' כלל גדול דשבת דקתני רישא ארבעים אבות מלאכות חסר אחת וקא חשיב לכולהו והדר אמר אלו מ' כו'. מפרש בגמ' לאפוקי וכו'. ולפ"ז ה"נ לא לחנם נקט תו יש להם וכו' בסיפא. אבל לא אתפרש בגמרא. ועיין לקמן ובמשנה ו פ"ק דתרומות מ"ש בשם הרמב"ם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) כלל גדול. להכי תני גדול ולא כלל אמרו כדתנן במ"ד פ"ק דפאה ובמעשרות פ"ק משום דגדול עונשו של שביעית יותר משל מעשר דאלו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ומעשר ופאה במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתא. גמרא שבת פ"ז:

(ב) (על המשנה) ודרדרים. הר"מ כתב הרכים ואע"ג דלענין מלוגמא דרפ"ח כתבו נראה דאף לכאן מפרש כן:

(ג) (על המשנה) וממין הצובעים. בגמרא בב"ק דף ק"א אמר קרא לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין ופירש"י שבשעת הנאתו כלה מן העולם. ומיני צבעים נמי בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצא דהנאתן וביעורן שוה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כלל גדול וכו':    בשבת שם נותן טעם אמאי תני כלל גדול ובשבת ר"פ כלל גדול הארכתי ע"ש. ואעפ"כ אעתיק פה פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל בשבת פ' כלל גדול מפרש טעמא הא דתני הכא כלל גדול משום דגדול עונשו ממעשר דאילו קדושת שביעית דהיינו דאין עושין בפירותיה סחורה ואין משנין דבר מדרך תשמישו ולא להפסד ולא למלוגמא איתי' בין גבי מאכל אדם בין גבי מאכל בהמה כדתנן הכא ובפרקין דלקמן למעוטי מעשר דלא נהיג אלא באוכלי אדם ומש"ה גבי מעשר תני כלל אמרו ולא תני כלל גדול. מאכל אדם ומאכל בהמה. או מאכל בהמה כדפרישית דאפי' באוכלי בהמה נהגא קדושת שביעית כדכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכתיב ולבהמתך וגו' הרי אוכלי אדם ואוכלי בהמה אמורי' כאן. וממין הצובעין {הגה"ה ונלע"ד דגרסי' הַצְבָעִין הצד"י בשב"א וכן הוא בקצת ספרים בלי וי"ו:}. או ממין הצובעין דגם במיני צביעה נהגא קדושת שביעית דילפי' לי' מלכם לכל צרכיכם דכל שלצרכיהן אית להו קדושת שביעית. ואינו מתקיים בארץ {הגה"ה כ' ה"ר יהוסף ז"ל יש ס"א ומתקיים ונ"ל דטעות הוא דהא כל אלו שהוא מזכיר אינם מתקיימין כגון העלים ולקמן השרשים בודאי מתקיימין ע"כ:}. אכולהו קאי אם אינו מתקיים בארץ. יש לו ביעור כשכלה לחיה מן השדה צריך לבער הפירות מן הבית ולשרפן וזמן ביעורן הוא עד שיכלה האחרון שבאותה מדינה לגליל כדיני' וליהודה כדיני' ולעבר הירדן כדיני' כדתנן לקמן בפ' הפיגם ואפי' צבע בגד מקליפי כמון ואגוז שנושרין מאביהן כשיגיע זמן הביעור צריך לשורפו כדתנן בפ' הגוזל קמא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ולדמיו ביעור. וזמן הדמים עד ר"ה של מוצאי שביעית כדתנן לקמן ר"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר"ה וכן פירשו התוס' בפ"ק דנדה בשמעתא דר' אליעזר ומשום דאינו מתקיים יש לו ביעור כדמפ' טעמא בפ' בא סימן דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול כל זמן שחי' אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית למעוטי הני דכלו להו עכ"ל ז"ל. פי' אבל בסיפא גבי עיקר הלוף וכו' דמתקיים בארץ דלא כלה לחיה מן השדה אתה מאכיל לבהמתך ממה שבבית. וכ' החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל כלל גדול משום דקבעי למתני עוד כלל אחר תני כלל גדול והא דתנן לקמן כלל גדול אמרו בשביעית ולא קבעי למתני עוד כלל אחר נראה משום דלא אשכחן דנקט כלל אחר משום דתנא כלל גדול אלא כלל אחד דהכי נמי אמרי' בשבת משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול אבל למיתני תרי כללי אגב חד דתנא בי' גדול לא אשכחן מש"ה תני בהאיך גדול לאשמועי' דלאו אגב קמא נקטא ע"כ:

עלי לוף שוטה:    ולא תני לוף פקח משום דלוף שוטה אינו מתקיים שנובל בימות החורף ומשמע בעוקצין דמרים הם מאוד ולא מיטמו טומאת אוכלין עד שיכבשום ביין או בחומץ כדתנן התם בפ' בתרא. עולשין מר הוא כך מצאתי כתוב וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבירוש' מפרש אי נחית עלייהו שביעית בלא מתיקה או לא:

נץ חלב:    הרמב"ם ז"ל פי' כאן מקדונס עשב ידוע אצל הרופאים ולקמן פ"ח פי' שהוא מחליב:

וממין הצובעין:    פי' רש"י ז"ל. יש להם שביעית שאין עושין סחורה בהם ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה אבל קודם זמן הביעור מותרין הן להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה ע"כ והתם בגמ' מפ' טעמא דיש במיני צבעים קדושת שביעית משום דבשעת רתיחת היורה כלה השרש וקולט הצבע נמצא דהנאתן ובעורן שוה. פ"א צבע הנאתם ובעורם שוה דהנאתם כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום הילכך חיילא עלייהו קדושת שביעית אבל עצים עיקר הנאתם דהיינו כשנעשים גחלים להסיק בהן תנור לאפות אחר ביעורם הוא ואע"ג דאיכא עצים שמאירים כנר אבוקה והנאתן ובעורן שוה מ"מ סתם עצים להסקה קיימי ואף עצים דמשחן כך הכריחו תוס' לפי' רש"י ז"ל. וכתב בס' יראים סימן קפ"ו וממין הצובעין פי' ולא עפר שצובעין בו שעפר שצובעין בו אין בו קדושת שביעית כדאמרי' בע"ז כל שיש לו עיקר יש לו שביעית שאין לו עיקר אין לו שביעית ע"כ:

ספיחי אסטיס וקוצה:    תני ספיחי לפי שאין דרך ללוקטן בשנה שנזרעין אלא לסוף ד' או ה' שנים שהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין ושרש שלהן עיקר ולכל אלו מלבד קדושת שביעי' יש להן ביעור ולדמיהם ביעור כן פי' רש"י ז"ל בפ' כלל גדול. ופי' תוס' ז"ל שם פ' הגוזל קמא ולדמיהן ביעור כגון שלקטן מתחילה לאכילה דיכול למוכרן ויש לשניהם ביעור להן ולדמיהן דפרי עצמו לעולם אסור כדנפקא לן מקדש תהי' לכם ע"כ. וצ"ע אמאי הדר תנא יש להם שביעית וכו' דבשלמא בסיפא שייך למימר דמשום מילתא דר"מ הדר תנא לה ושמא לחזוק הענין וכמו שכתבתי בכיוצא בזה פ"ק דתרומות סי' ו' בשם הרמב"ם ז"ל וע' תי"ט:


פירושים נוספים