תוספות יום טוב על שביעית ז

<< · תוספות יום טוב · על שביעית · ז · >>

משנה א

כלל גדול. לשון הרמב"ם כנגד הכלל הנאמר במעשרות ע"כ. והוא גמ' בר"פ כלל גדול דמסכת שבת דלהכי תני כלל גדול ולא כלל אמרו וכו' כדתנן במתני' ד מפ"ק דפאה וכן במעשרות פ"ק. משום דגדול עונשו של שביעית יותר משל מעשר דאילו שביעית איתיה בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתיה: )

קוצים ודרדרים. בפ"ה מה' שמטה כתב הרמב"ם הרכים ואע"פ שלשם לענין מלוגמא דרפ"ח כתבו נראה דאף לכאן מפרש כן. ולקמיה בפ"ז שכתב להך דהכא סמך על מה שכתב לעיל מיניה בפרק ה שהזכרתי:

וממין הצובעין. מפרש בגמרא פ' הגוזל עצים ד' קא ע"ב אמר קרא לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין. פרש"י שבשעת הנאתו כלה מן העולם ומיני צבעים נמי בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצא הנאתן וביעורן שוה ועיין בפירוש משנה ו:

[ יש לו שביעית וכו'. עי' בפירוש הר"ב דסוף המשנה]:

ולדמיהן. עיין במשנה ג ובפרק ח משנה ג:

עלי הלוף וכו'. עיין במשנה ה מ"ש בס"ד: ) ד' התי"ט אלו מוסבים על מ"ש לק' החוחים והדרדרים. והתי"ט העתיק קוצים שכ"ה ל' הרמב"ם שם ומפני שכ"ה בכהד"י. לכן לא שלחנו בו יד להגיה.

[והרגילה. כתב הר"ב הם חלוגלוגות ועיין מה שכתבתי במשנה ב פ"ג דעוקצין]:

ספיחי אסטיס. עיין מ"ש במשנה ד פ"ק דפאה ובמשנה ה פ"ב דכלאים:

יש להם שביעית וכו'. במשנה ב דפ' כלל גדול דשבת דקתני רישא ארבעים אבות מלאכות חסר אחת וקא חשיב לכולהו והדר אמר אלו מ' כו'. מפרש בגמ' לאפוקי וכו'. ולפ"ז ה"נ לא לחנם נקט תו יש להם וכו' בסיפא. אבל לא אתפרש בגמרא. ועיין לקמן ובמשנה ו פ"ק דתרומות מ"ש בשם הרמב"ם:

משנה ב

כל שאינו מאכל אדם וכו'. הואיל ואינו לענים יש להן וכו' כ"כ הרמב"ם בחיבורו פ"ז ומפרש דומתקיים בארץ לא קאי אלא אמין הצובעים אבל שאינו מאכל אדם ובהמה אע"פ שאינו מתקיים בארץ אין להם ביעור כו' ומסתברא שהכריחו לכך שידע בטיב עיקר הלוף ודומיו השנויים במשנתנו שאינם מתקיימים בארץ. ונ"א כל שהוא מאכל אדם וכו'. וכן העתיקו התוס' בר"פ כלל גדול דשבת [דף סח]. ולגי' זו מתקיים בארץ אכולהו קאי וכן איתא במס' נדה בפרק בא סימן דף נא ע"ב. עיקר הלוף וכו' לא כלו להו. וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דלהרמב"ם גרסינן התם הפואה והרכפה כו' לא כלו להו והשתא אין צורך לסברא שכתבתי:

יש להם שביעית כו' ר' מאיר אומר כו'. הכא איכא למימר דמשום פלוגתא דרבי מאיר הדר תני יש להן וכו' ולדמיהן וכו'. דעלה קאי שפיר טפי רבי מאיר אומר דמיהן וכו'. ואי הכי איכא נמי למימר דלעיל איידי דסיפא תני תו יש להן וכו':

משנה ג

קליפי רימון וכו'. יש להן שביעית וכו'. ולענין ביעור כתב הרמב"ם בפ"ז דאין להם ביעור ולא לדמיהן והכ"מ יהיב טעמא דלהסקה קיימי ומפרש בכל גרעיני פירות וכיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהם אבל לפי' הר"ב וכן פי' הר"ש דוקא בהני דראוים לבהמה או לעשות מהן שמן נראה דתנא נקט שביעית וה"ה ביעור. ועיין במשנה ו. והא ל"ק דלכללינהו בהדי חדא מהנך תרתי משניות דלעיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דכיון דלא דמיין להו דלא עלין ולא עיקרין הן לא כללינהו וכדאשכחן טפי משניות לקמן בפירקין דלא כליל להו בהדייהו:

[והגלעינין כתב הר"ב גרעיני פירות כגון גרעיני זיתים שמוציאין מהן שמן שאף שהם קשים מאד משברים אותן בסכין ונמצא בהן גרעין קטן רך וטוב למאכל וגם סביבו ליחות שמן]: . [והגלעינין כתב הר"ב גרעיני פירות כגון גרעיני זיתים שמוציאין מהן שמן שאף שהם קשים מאד משברים אותן בסכין ונמצא בהן גרעין קטן רך וטוב למאכל וגם סביבו ליחות שמן]:

ולא יצבע בשכר. עיין בפרק ח משנה ד:

ולא בנבלות ולא בטרפות וכו'. קצת קשה בדברי הר"ב בלשונו שכתב ולא אסרו לעשות כו' דמשמע דרבנן הוא דאסרי והרי ממקרא הוא נדרש כמו שכתב וטמאים יהיו לכם [והוא מהירושלמי]. והיה באפשר לומר דקרא אסמכתא בעלמא אלא שהסוגיא דפסחים פרק ב' דף כג אינה מוכחת כן דמקשינן אדרבי אבהו דאמר כל מקום שנאמ' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה ומקשה והרי שרצים דרחמנא אמר (ויקרא יד) שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיות ועופות וכו'. ומשני שאני התם דכתיב לכם שלכם יהא. אי הכי אפי' לכתחילה נמי שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהא. וחזקיה נמי דפליג אדרבי אבהו וסבר דהני לישני לא יאכל כו' לא משמע בהו איסור הנאה. קאמר דמהכא יליף לה מדכתיב הכא לא יאכל בציר"י ואיצטריך למכתב לכם לשרייה בהנאה שמעת מינה דכל היכא דקרינן בהך לישנא הוה איסור הנאה בכלל. והשתא בין לרבי אבהו בין לחזקיה בשרצים איסור הנאה במשמע דלא יאכל ואצטריך קרא דלכם למשרייה בהנאה ואיכא נמי קרא דיהיו דלכתחילה אסורים ומשמע דדרשה גמורה היא. וכן נראה מלשון התוספות דהתם דמקשינן אדאמר בפ' מרובה [פב:] ארור אדם שיגדל חזירים דתיפוק לה דמדאורייתא אסור וכך כתבו בנדרים ס"פ הנודר מן הירק דמכירת איסורים מדאורייתא אסור וגם הרא"ש כתב בפרק מרובה דמדאורייתא אסור למכור ומהך דרשא דפרק כל שעה. ונראה לי דאע"ג דמדאורייתא אסור לעשות בהן סחורה מדכתיב יהיו אי נמי מדרשא דירושלמי. אפי' הכי מדכתיב נמי לכם לומר שלכם יהיה. נשאר האיסור והיתר מסור לחכמים לפרש לנו באיזה דרך אסור ובאיזה דרך מותר וכדאשכחן בברייתא שהביא הרי"ף בריש מסכת מועד קטן דחש"מ אמרה התורה עצור ממלאכה ואמרה התורה שביעי עצור ולא הששה הרי שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת לדעת קצת פוסקים שסוברים דלאו אסמכתא הוא. ומעתה אע"פ שמן התורה אסורה המכירה יפה כתב הר"ב ואסרו כו'. ודברי הרמב"ם בספ"ח מה' מאכלות אסורות אין להן הכרע אי סבר דמדאורייתא אי מדרבנן וקרא דיהיו אסמכתא בעלמא. [ומיהו קשיא לי סוגיא דפ"ק דבכורות דף ו דאחריצי חלב דדוד קאמרינן דלמא לסחור' וכלומר אבל חלב אסור משום אבר מן החי משמע דאפי' הכי לסחורה שריא]:

[ולא בשקצי' ולא ברמשים. פירשתי במשנה ב פ"ג דמכות]:

ירקות שדה. לפי מה שכתבתי במשנה ד פ"ה דכל הספיחים אסורים הכא בירקות שאין דרך בני אדם לזרען דאין לחשוד שנזרעו בשביעית מותרין. ודייק בכסף משנה פרק ו' דלהכי תנן ירקות שדה משמע הגדלים מאליהם בשדה:

ובנו מוכר על ידו. ופי' הרמב"ם והמעות הם דמי שביעית:

משנה ד

מותרין למכרן. ל' הר"ב דהא כתיב גבי נבלה או מכור לנכרי. האי קרא נקטיה הר"ש במתני' דלעיל. והוה ליה למנקט קרא דלכם דמייתי בגמרא כדלעיל אלא דנקט פסוק מרווח דמפורש כתוב לאמר המכירה דמותרת ולמאי דאיכא למימר דקרא דיהיו אסמכתא בעלמא כדכתבינן לעיל אפילו הכי נקט קרא לראיה דמותר. דכמו שהסמיכו האיסור אקרא ה"נ צריכים להסמיך ההיתר גם הוא על המקרא:

וחכמים אוסרים. פירש הר"ב שלא התירו לציידים אלא משום מס המלך בירושלמי ולמאי דכתבינן דמדאורייתא אסור אלא שמסור ביד חכמים איכא למימר דמשום מס המלך נמי כח בידם לומר שהתורה לא אסרה בכי הא א"נ משום חיי נפש כדכתבתי לעיל בשם הירושלמי בפרק ד משנה ב:

וחכמים אוסרים. חכמים היינו תנא קמא וי"ל דצייד כשמכוין לצוד טמאים איכא בינייהו דלחכמים שרי הואיל ומחמת אומנתו נתחייב מס למלך רשאי לכוין לצוד הטמאים כדי שיוכל לפרוע המס. ולת"ק אע"פ דצייד הוא לא התירו לו אלא בנזדמן דנקיט בלישניה שנזדמנו להם. [ומ"ש הר"ב והלכה כר' יהודה כ"כ הרמב"ם בפירושו וצ"ע ובחבורו פ"ח מה' מ"א פסק כחכמים וכן בטור יו"ד סי' קי"ז]:

משנה ה

מפני שנושרים מאביהן. משא"כ לולבים דאין נושרים ולפיכך אין להם ביעור. וכתב הר"ש דבירושלמי פריך אדריש פרקין דתנן העלין יש להם ביעור. והרי העלין אין נושרין מאביהן ומשני דלולבים דהכא סופן להקשות נעשים כאביהן:

משנה ו

והקטף. פי' הר"ב אילן אפרסמון. ועי' מ"ש לקמן בס"ד:

יש להם שביעית וכו'. כתב הר"ב וה"ה לביעור וכו'. כ"כ הר"ש מדלא תנן דאין להם ש"מ דיש להן וא"כ ה"ה לעיל משנה ג ולהרמב"ם נראה דה"ה הכא דאין להם כדלעיל ובחבורו העתיק משנה זו כמות שהיא ומסתבר שסמך אדלעיל מיניה שפי' בדין דמשנה ג דאין להם ביעור:

מפני שאינו פרי. ובפ"ק דנדה ד' ח ובפ"ב דע"ז דף לד מוכח דקטף דר"ש היינו שרף הנוטף מן העלין. או [מן] הפרי. ומה שפירש הר"ב והרמב"ם קטף דת"ק אילן אפרסמון היינו שאינו עושה פרי וה"ה לכל אילן שאינו עושה כרי ושרף יוצא ממנו ובחבורו ספ"ד כתב הקטף והוא שרף היוצא מאילנות וכו' ולדבריו שם סבר הת"ק דקטפו זהו פריו והכא באילן שאינו עושה פירות. אבל באילן העושה פירות קטפא דפירי יש לו שביעית אבל קטפא דגווזא או דעלים אינו פרי אף לת"ק ואין לו שביעית. כך הם הדברים להרמב"ם בספ"ז מה' שמטה ושם פוסק כת"ק לא כמ"ש בפירושו דהלכה כר"ש ועיין מ"ש משנה ז פ"ק דערלה:

מפני שאינו פרי. כתב הר"ב ודינן כעצים וכו'. דהנאתן אחר ביעורן. וכתב הר"ש וא"ת האי קטף היכי דמי אי הנאתו אחר ביעורו מ"ט דמאן דאסר. ואי הנאתן וביעורן שוה מ"ט דמאן דשרי. וי"ל דהנאתן וביעורן שוה ומצינו למימר דמאן דשרי משום דבטל אגב העץ דבקטפא דפירי כתבתי דכ"ע מודו דהוי פירי:

משנה ז

ורד חדש שכבשו בשמן ישן וכו'. פי' הר"ב דרישא ורד דשביעית בשמן דששית וקודם הביעור וסיפא בורד דשביעית בשמן דשמינית ולאחר הביעור. וכן פירש הר"ש משום דבירו' הכי איתא ורד חדש שכבשו בשמן של ששית. וישן בחדש ורד שביעית בשמן שמינית. ופי' בו הר"ש כדברי הר"ב וכתב ודבר תימה מאי קשיא ליה אפי' איירי בחד פתרונא כגון ורד של שביעית בשמן של ששית ובורד של ששית בשמן של שביעית מ"מ האי חייב בביעור והאי אינו חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ואין ורד נותן טעם בשמן עכ"ל. והנני יוסיף להפליא בדברי הר"ב דמפרש סיפא דמתני' דשביעית אוסרת כו'. דהיינו לאחר הביעור אבל קודם הביעור בנ"ט בין במינה בין שלא במינה וא"כ מ"ש רישא דהכא ורד חדש כו' הרי אף קודם הביעור בנ"ט. ובדברי הר"ש לא פורש בהדיא דס"ל דקודם ביעור שלא במינה נמי בנותן טעם אלא מדכתב אבל שלא במינה אפי' לאחר הביעור בנ"ט. משמע דה"ק ל"מ קודם הביעור דאינו אוסר אלא בנ"ט אלא אפי' לאחר הביעור נמי דוקא בנ"ט וקשיא נמי דידיה אדידיה. אבל יש לפרש דה"ק אבל שלא במינה ל"מ דקודם הביעור אינו אוסר כלל אלא אפילו לאחר הביעור דבמינו במשהו ואפילו הכי שלא במינו בנ"ט. ועוד דוחק בפירושם דכולה מלתא הא תליא בשעת הביעור ולמאי תנן חדש בישן וישן בחדש ליתני ורד שכבשו בשמן אם הגיע שעת הביעור חייב לבער ואם לאו ילקט. ומפני קושיא זו נראה שנתכוונו לכתוב וכבר הגיע וכו' ול' הר"ש שכבר הגיע כו' כלומר דמתניתין נקט ישן בחדש דמלתא דפסיקא שכבר הגיע כו'. ולא הועילונו בזה כ"כ דאכתי רישא דחדש בישן לאו מלתא דפסיקא הוא. הלכך נראה כפירוש הרמב"ם שמפרש ורד חדש בשמן ישן ורד דשביעית שכבשו בשמן דששית ילקט מפני שלא יכנס כח הורדין וטעמם בשמן שהשמן ישן והורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב. וישן בחדש ורד דשביעית בשמן דשמינית וזה יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה חייב לבער השמן. ע"כ. והוסיף כסף משנה וכתב פי' כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש. והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן. [ועיין בפרק י' דתרומות משנה י]:

וחרובין חדשים וכו'. מ"ש הר"ב ע"פ התוספתא. כ"פ הר"ש. והדבר תמוה לפרש משנתנו על פיה דמשמע דבענין אחד שנאן לורד וחרובין אלא שדינם נשתנה. ועוד דלמאי נ"מ אשמעינן דין דחרובין בענין אחר מדין דורד אם שניהם שוים בדינם. ובתוספ' פ"ה שונה דין הורד כמו ששנויה במשנה. וכן שונה דין החרובין. לכך נראה דמשנתנו חולקת עם התוספתא ופי' המשנה כמ"ש הרמב"ם דחרובין ביין יכנוס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער ע"כ. ובדברי כסף משנה יש ט"ס וכצ"ל פי' שהחרובין נותנין טעמן מיד וכן היין קולט טעם החרובין מיד ולא דמו לורד בשמן:

זה הכלל וכו'. כתב הר"ב בכל איסורים וכו'. ר"ל זה הכלל לאתויי כל איסורים. והא ודאי דעיקר הבבא בשביעית מיירי. כדתני חייב לבער. וכן לשון הרמב"ם. ולשאר האסורים כולן רמז באמרו זה הכלל כל שהוא בנותן טעם וכו'. ומה שכתב הר"ב ואינה הלכה. ר"ל אלא כדמסיק בפירושו למשנה ח פרק ה דמסכת ע"ז:

שביעית אוסרת בכל שהוא וכו'. תימה למאי הדר תני ליה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא כדתני חייב לבער. וכמו שכתבתי לעיל. ונראה בעיני דהיינו דבס"פ הנודר מן הירק דף נח מייתי לה לענין גדולין שאם לקח בצל של ששית ונטעה בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור וגידולין מאן דכר שמייהו אלא דממשנה יתירה שמעינן דלענין גידולין שנויה. ומה שתמה הר"ש וז"ל וזהו תימה דשלא במינה לא יתכן בגידולין עד כאן. אומר אני דודאי דשלא במינה לא שייך כלל בגידולין. ומיהו איידי דנסיב במינה לאשמעינן דין גדולין נסיב נמי לשלא במינה אע"ג דלא אצטריך ליה כלל. ומה שפירש הר"ב שאוסר בנ"ט קודם הביעור. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ה מפ"ט בסייעתא דשמיא. ודין לאחר הביעור עיין מה שכתבתי במשנה ה וח דפ"ט בסייעתא דשמיא:

משנה שביעית, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב