ברטנורא על שביעית ז

משנה שביעית, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

כלל גדול - ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל הדמים שלהם יש בדמיהן קדושת שביעית:

יש לו ביעור - כשכלה לחיה חייב לבער:

עלה לוף שוטה - אצטריך למתני לוף שוטה משום דתנן בפ' בתרא דעוקצים עלה לוף שוטה אין מטמא טומאת אוכלים, סד"א ה"נ לא ליחול עלייהו קדושת שביעית קמשמע לן:

הדנדנה - בערבי נענ"ע ובלע"ז מינטו"א:

העולשין - תרי. גווני עולשין הן עולשי גינה ועולשי שדה, ובשאר שנים דשכיחי עולשי גינה עולשי שדה לא חשיבי אוכל ואין מטמא טומאת אוכלים והכא קמ"ל דבשביעית דאין עולשי גינה מצויין עולשי שדה חשיבי ומטמאין טומאת אוכלים ושביעית נוהגת בהן:

וכרישין - נמי תרי גווני נינהו כרישי גינה וכרישי שדה, וכרישי שדה אצטריך לאשמועינן:

הרגילה - הם חלוגלוגות ובלע"ז בירדולגי"ש:

ונץ החלב - פרחים לבנים כחלב. פ"א עשב הוא כשנחתך יוצא ממנו חלב:

החוחים והדרדרים - מיני קוצים הן:

אסטיס - הוא שצובעין בו כמין תכלת וקורים לו בערבי ני"ל, וקוצרים אותו והוא צומח ודומה לספיח לכך קורהו התנא ספיחי אסטיס:

וקוצה - מין ממיני הצבעים י"א שהוא אלעצפו"ר בערבי:

יש להן שביעית - קדושת שביעית נוהגת בהן שלא להפסידם ושלא לעשות בהם סחורה:

ויש להם ביעור - כשיגיע זמן הביעור צריך לבערם, ולקמן בפנים מפורשים דיני הביעור:

(ב)

עיקר - שרש:

ערקבלין - רבותי מפרשים עשב הגדל אצל הדקל ועולה ונכרך סביבות הדקל. ואני שמעתי שהוא עשב שעלין שלו דומות לעקרב:

והחלבצין - השרשים של נץ חלב האמור למעלה:

הבכרייה - קורין לו בערבי כנג"ר:

הפואה - בערבי פו"א ובלע"ז זרויי"א:

הרכפה - שרשים שתחת הקרקע, ושולקין אותן ושותין מימיהן ומי שיש לו תולעים בבטנו ימיתם:

אין להם ביעור - לפי שמתקיימים בארץ ולא כלה לחיה מן השדה לפיכך א"צ לבערו מן הבית:

דמיהם מתבערים עד ר"ה - ה"ק דמיהם צריך שיתבערו מן העולם קודם ר"ה של שמינית. וה"ה דהוי מצי למתני מתבערים אחר ר"ה שאם ישנן לאותן דמים בעולם אחר ר"ה של שמינית חייב לבערם בקדושת שביעית:

ק"ו לדמיהן - ור"מ סבר מחמיר אני בדמיהן יותר מבהן עצמן, דפרי עצמו מינכר ולא אתי למיעבד ביה סחורה אבל דמים לא מנכרי ואתי למיעבד ביה סחורה. ואין הלכה כר"מ:

(ג)

והנץ שלו - פרח שעל הפטמא:

וקליפי אגוזים - כל הני צובעים בהן:

והגלעינים - גרעיני פירות. כגון הגרעינים שבזיתים שמוציאים מהן שמן. וגרעיני תמרים שראוין למאכל בהמה:

צובע לעצמו - דכתיב לכם לכל צרכיכם:

שאין עושים סחורה בפירות שביעית - וצביעה בשכר היינו סחורה:

לא בבכורות ולא בתרומות - דלמא משהי להו לגביה ואתי בהו לידי תקלה. ודוקא בבכור חי גזרו אבל שחוט שרי למכרו אפילו מדרבנן, ובלבד שלא ימכרנו באטליז:

לא בנבלות ולא בטרפות - דמאחר דכתב רחמנא טמאים הם מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם, אלא אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה. ואם תאמר הרי חמור הרי גמל וסוס ופרד, שאני הני דלמלאכתן הן גדלים ולא אסרו לעשות סחורה אלא בדבר העומד לאכילה. וכל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה, אבל דבר שאסורו מדבריהם אין אסור לעשות בו סחורה, אלא סתם יינן דאף על גב דאסורו מדבריהם אסור לעשות בו סחורה:

ולא יהא לוקח - כלומר לוקט ומוכר בשוק דנראה כסחורה. אבל כשבנו מוכר על ידו, פירוש בשבילו, אע"פ שהוא לקטן למכרן לא מיחזי כסחורה:

לקח לעצמו - לקט לעצמו לאכול והותיר, מותר למכרן אפילו הוא עצמו:

(ד)

לקח בכור - בעל מום דמותר לזרים:

מותר למכרו - ובלבד שלא ימכרנו אלא בדמים שקנה אותו, שלא ישתכר בו:

מותרין למכרן - דהא כתיב גבי נבלה (דברים יד) או מכור לנכרי הא לא אסרה תורה אלא לקיימן לעשות בהן סחורה אבל בנזדמן מותר:

ר"י אומר אף מי שנתמנה - אעפ"י שאינו צייד אלא שמצא עופות טמאים כמו כי יקרא קן צפור (דברים כב). ופליג אתנא קמא דאמר ציידי דווקא:

נתמנה - נזדמן, לשון וימן המלך (דניאל א):

וחכמים אוסרים - למי שאינו צייד ואפילו אין אומנתו בכך, וטעמייהו דרבנן לפי שהציידים שצריכים ליתן מס למלך מאומנותם התירו להם למכור חיה עופות ודגים טמאים כדי שיוכלו לפרוע למלך המס שעליהם, אבל שאר כל אדם לא. והלכה כרבי יהודה:

(ה)

לולבי זרדין - לולבי אילן ששמו זרדתא:

לולבי האלה - לשון כאלה וכאלון (ישעיהו ו) בערבי באלו"ט ובלע"ז גלנד"י:

בטנה - מלשון בטנים ושקדים בלשון ערבי פאסת"ק:

ואטדים - מין ממיני הקוצים שצומחים בו גרעינים שחורים קשים והן נאכלים:

אבל לעלים - של כל אלו יש ביעור, דאע"ג דלולבים אין נושרים ואין אני קורא בהם ולבהמתך ולחיה, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, מ"מ העלים נושרים הן ממקום חבורן. ולענפים שהם מחוברים בו קרי אביהן, וכיון שהם נושרים יש להם ביעור:

(ו)

וורד - שושן:

והכופר - הוא שקורים לו בערבי אלחנ"א. וי"א שהוא בושם שקורין גרופול"י:

והקטף - אילן אפרסמון :

לוטם - תרגום לוט ולטום. י"א שהוא צינוב"ר בערבי פניולי"ש בלע"ז:

יש להם שביעית ולדמיהן שביעית - וה"ה דיש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואע"פ שלא נזכר במשנה:

מפני שאינו פרי - ודינן כעצים דאין להם קדושת שביעית משום דהנאתן אחר ביעורן, והתורה אמרה לאכלה דומיא דאכילה שהנאתן וביעורן שוה יצאו עצים דהנאתן אחר ביעורן . ות"ק סבר דקטפו זהו פריו. והלכה כר"ש:

(ז)

ורד חדש שכבשו בשמן ישן - ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית, ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר. אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכבר הגיע זמן הביעור של הורד, חייב לבער את הכל, כדקתני סיפא דשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם :

וחרובין חדשים וכו' - הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור דבכל ענין חייב לבער. ואם לא נשתהו החרובים ביין עד זמן הביעור ילקט החרובין והיין מותר כמו בורד , והכי תניא בהדיא בתוספתא:

זה הכלל וכו' - בכל אסורים שבתורה מיירי, דבכולן במינו במשהו ומין בשאינו מינו בנ"ט. ואינה הלכה:

השביעית אוסרת בכל שהוא במינה - לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בהם קדושת שביעית שיהא אסור להפסידה ולעשות בהם סחורה עד שיהא בהם בנ"ט, בין במינה בין שלא במינה:

ושלא במינה - אפילו לאחר הביעור בנותן טעם: