משנה שביעית ז ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ז · משנה ב | >>

ועוד כלל אחר אמרו, כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה, וממין הצובעין, ומתקיים בארץ, יש לו שביעית ולדמיו שביעיתד, אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור.

אי זהו? עיקר הלוף השוטה, ועיקר הדנדנה, והעקרבנין, והחלביצין, והבוכריא.

וממין הצובעין, הפואה והרכפא.

יש להם שביעית, ולדמיהן שביעית, אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור.

רבי מאיר אומר, דמיהם מתבערין עד ראש השנה.

אמרו לו, להן אין ביעור, קל וחומר לדמיהן.

משנה מנוקדת

וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ:

כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ,
יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר.
אֵי זֶהוּ?
עִקַּר הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַקְרְבָנִין, וְִהַחַלְבִּיצִין, וְהַבּוּכְרְיָה.
וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין?
הַפּוּאָה וְהָרַכְפָּא.
יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית;
אֵין לָהֶם בִּעוּר, וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
אָמְרוּ לוֹ: לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן.

נוסח הרמב"ם

ועוד כלל אחר אמרו -

כל שאינו מאוכל אדם,
ומאוכל בהמה, וממין הצובעין,
ואינו מתקיים בארץ -
יש לו שביעית, ולדמיו שביעית,
אין לו ביעור, ולא לדמיו ביעור.
ואי זה, זה -
זה עיקר הלוף השוטה,
ועיקר הדנדנה, העקרבנין,
והחלביצין, והבוכריה;
וממין הצובעין - הפואה, והרכפה;
יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית,
אין להן ביעור, ולא לדמיהן ביעור.
רבי מאיר אומר:
דמיהן מתבערין - עד ראש השנה.
אמרו לו:
להן - אין ביעור,
קל וחומר - לדמיהן.

פירוש הרמב"ם

עקרבנין - עשב נקרא "עקרביאן".

והחלביצין והבוכריה - עשבים לא נודעו.

הפואה - ידועה. "פווה" נקראת בלשון ערב, ובלע"ז "רוייא".

והרכפה - נקראת "בקס", ובלע"ז "ברזיל".

ושאמר בזו ההלכה וממין הצובעין, אינו מפרש כל מה שנכנס בכלל ההוא, אבל הוא תחילת הדבר כפי מה שהוא אומר, והוא שאמר בכלל מה שהקדמנו, שכל מה שהוא ממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית וביעור, וכן לדמיו, ומנה בכללן "ספיחי אסטיס" ו"קוצה". ואחר כן אמר בכלל השני, שכל מה שאינו ראוי לאלו השלשה ולא לאחד מהם, לא למאכל אדם, ולא לבהמה, ולא לצבוע, יש לו ולדמיו שביעית, ואין לו ולא לדמיו ביעור. וזה אם אינו מתקיים בארץ, כמו כן מה שאמר בכלל מה שהקדמנו, אחר כן הביא בזה העניין משלים ודמיונות.

וחזר והחל בדבר ואמר, יש דברים ממין הצובעין שיש להם ולדמיהן שביעית, אין להם ולא לדמיהן ביעור, והוא ה"פואה" וה"רכבנא" שהם מתקיימין בארץ ולא ישיגם הפסד.

ועניין אין להם ביעור - שלא ימנע מלהתעסק בהם תמיד וליהנות מהם עד שישלימו, ואין לשמור בזה שעת ביעור, וכן בדמיהן אם נמכרו.

ואין הלכה כרבי מאיר:

פירוש רבינו שמשון

עיקר לוף שוטה. מדקתני לוף שוטה ברישא ובסיפא ולא קתני לוף סתם משמע דחלוק עיקרו מלוף ובירושלמי (פ"ז ה"א) תני תלת מילין עליו שלו יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור פיקח שלו יש לה שביעית ולדמיה שביעית אין לה ביעור ולדמיה אין ביעור עיקר שלו אין [לו] שביעית ולא לדמיו שביעית אין לו ביעור ולדמיו אין ביעור ולא נתבררה במאי איירי אי בלוף פיקח או בשאר דברים ולכאורה בהא דאיירי בהא שמעתא ובכל ענין קשה אמאי לא תני פיקח שלו בהדי הנך דאין להן ביעור:

ערקבלין. בפרק עושין פסין (דף כו:) אמר ריש לקיש מאי ערקבלין אצוותא דדיקלא:

חלביצין. מפרש בירושלמי (פ"ז ה"א) ביצי נץ החלב והם השרשין דומין לביצים וכל הני לאוכלין לאדם ולבהמה:

יש להן שביעית. להאכל בתורת שביעית ולא להפסידו וכן מין הצבעין נוהג בה קדושת שביעית שלא יצבע בהן בשכר אבל צובע בהן לעצמו ואין להם ולדמיהן ביעור דהיינו [אין] חייב לבערן כשאר פירות אלא אוכל לאחר הביעור ומין הצבעין צובע לעצמו אף לאחר שביעית אבל לא לשכר ולא לסחורה ולא לאיבוד וטעמא כדאמרי' בפרק בא סימן (שם) כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית והני לא כלו להו דמתקיימין בארץ:

דמיהן. דכל הני כגון עיקר לוף שוטה וחבריו צריך לבערן ולאוכלן עד ראש השנה של שמינית דמשם ואילך צריך להפקירן לכל העולם:

ק"ו לדמיהם. בתוספתא קתני דאהדר להו ר"מ מחמיר אני בדמים מבעיקר שהשמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אחר אין מדליקין בו וטעמא משום דפרי ושמן מינכר ולא אתי לעשות בהן סחורה ובירושלמי (פ"ז ה"א) מייתי לה ומסיק עלה ר' אמי בשם רב' יוחנן החליף שמן בשמן שניהן אסורין כלומר אסורין להדליקן ושמא משום דמיחלפי אהדדי והיינו דאמר בתר הכי כיצד הוא [עושה] מחליף שניהן של חולין כלומר שיסברו דשניהם של חולין שהוחלף בשביעית והדר קאמר החליף יין בשמן כמה דתימא יין אין סכין בו ואין מדליקין בו ודכוותיה שמן אין סכין בו ואין מדליקין בו החליף עליהן בלולבין כמה דתימא עלין יש להם ביעור ודכוותיה לובלין יש להן ביעור החליף אוכלי אדם באוכלי בהמה כמה דתימא אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא ודכוותה אוכלי בהמה אין עושין מהן מלוגמא והתנן מוכרים אוכלי אדם ואוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי אדם אבל לא אוכלי בהמה אוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי בהמה ואין צריך לומר אוכלי אדם ליקח בהן אוכלי בהמה כהדא קינסתא דירקא מסקין לה לאיגרא והיא יבשה מן גרמא כלומר אחר שיבשה דלא חזיא לאדם מותר ליקח בהן אוכלי בהמה ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק ביין עד הפסח ובשמן עד העצרת ובגרוגרות עד פורים ר' ביבי בשם ר' חנינא ובתמרים עד חנוכה ר' יחיאל בשם ר' יוחנן וחבורתא הוו יתבין מקשיין אמרי יש להן ביעור או אין להן ביעור כלומר אטו הני דחשיב ותו לא עבר ר' ינאי אמרי הא גברא נשאליניה אתון שאלוניה אמר להון כל דבר שדרכו לישור יש לו ביעור ושאין דרכו לישור אין לו ביעור ואלו יש מהן שדרכן לישור ויש מהן שאין דרכן לישור ושרי תנייה מיניה כלומר מלשון נושר ואינו מתקיים וטובא איכא אלא ששנה מקצתן ומינייהו ילפינן כל כיוצא בהן:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

עיקר - שרש:

ערקבלין - רבותי מפרשים עשב הגדל אצל הדקל ועולה ונכרך סביבות הדקל. ואני שמעתי שהוא עשב שעלין שלו דומות לעקרב:

והחלבצין - השרשים של נץ חלב האמור למעלה:

הבכרייה - קורין לו בערבי כנג"ר:

הפואה - בערבי פו"א ובלע"ז זרויי"א:

הרכפה - שרשים שתחת הקרקע, ושולקין אותן ושותין מימיהן ומי שיש לו תולעים בבטנו ימיתם:

אין להם ביעור - לפי שמתקיימים בארץ ולא כלה לחיה מן השדה לפיכך א"צ לבערו מן הבית:

דמיהם מתבערים עד ר"ה - ה"ק דמיהם צריך שיתבערו מן העולם קודם ר"ה של שמינית. וה"ה דהוי מצי למתני מתבערים אחר ר"ה שאם ישנן לאותן דמים בעולם אחר ר"ה של שמינית חייב לבערם בקדושת שביעית:

ק"ו לדמיהן - ור"מ סבר מחמיר אני בדמיהן יותר מבהן עצמן, דפרי עצמו מינכר ולא אתי למיעבד ביה סחורה אבל דמים לא מנכרי ואתי למיעבד ביה סחורה. ואין הלכה כר"מ:

פירוש תוספות יום טוב

כל שאינו מאכל אדם וכו'. הואיל ואינו לענים יש להן וכו' כ"כ הרמב"ם בחיבורו פ"ז ומפרש דומתקיים בארץ לא קאי אלא אמין הצובעים אבל שאינו מאכל אדם ובהמה אע"פ שאינו מתקיים בארץ אין להם ביעור כו' ומסתברא שהכריחו לכך שידע בטיב עיקר הלוף ודומיו השנויים במשנתנו שאינם מתקיימים בארץ. ונ"א כל שהוא מאכל אדם וכו'. וכן העתיקו התוס' בר"פ כלל גדול דשבת [דף סח]. ולגי' זו מתקיים בארץ אכולהו קאי וכן איתא במס' נדה בפרק בא סימן דף נא ע"ב. עיקר הלוף וכו' לא כלו להו. וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דלהרמב"ם גרסינן התם הפואה והרכפה כו' לא כלו להו והשתא אין צורך לסברא שכתבתי:

יש להם שביעית כו' ר' מאיר אומר כו'. הכא איכא למימר דמשום פלוגתא דרבי מאיר הדר תני יש להן וכו' ולדמיהן וכו'. דעלה קאי שפיר טפי רבי מאיר אומר דמיהן וכו'. ואי הכי איכא נמי למימר דלעיל איידי דסיפא תני תו יש להן וכו':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ד) (על המשנה) יש לו שביעיתו. הואיל ואינו לעצים. כ"כ הר"מ. ומפרש דמתקיים בארץ לא קאי אלא אמין הצובעים אבל שאינו מאכל אדם ובהמה אע"פ שאינו מתקיים אין להם ביעור כו'. ונ"א כל שהוא מאכל אדם כו' ולגירסא זו מתקיים בארץ אכולהו קאי:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא וכו':    גרסי' אבל מתוך פי' הרמב"ם ז"ל נראה שהוא גורס כל שאינו וכן ג"כ שם בחבורו פ"ז:

ומתקיים בארץ:    פי' מהרי"ק ז"ל שם בפ"ז דרבינו מפ' שמה ששנינו בבבא שנית ומתקיים לא קאי אלא למין הצובעין כגון הפואה והרכפא אבל שאר דברים שאינם מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והעקרבנין בין שהן מתקיימין בין שאינם מתקיימין אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור עוד כתב שם בשם הר"י קורקוס ז"ל שה"ר שמשון והתוס' והראב"ד והרא"ש ז"ל כולם גורסים ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ומתקיים בארץ וכו' ע"כ:

עיקר לוף השוטה:    כתב ה"ר שמשון ז"ל מדקתני לוף שונוה ברישא ובסיפא ולא קתני לוף סתם משמע דחלוק עיקרו (אם יש טעות. ק"ל) מלוף ובירוש' תני ביה תלת מילין עלין שלו יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור עיקר שלו אין לו ולא לדמיו שביעית ואין לו ולא לדמיו ביעור. פקח שלו יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור ולא נתברר אי בלוף פקח איירי אי בשאר דברים ולכאורה בהא דאיירי בהא שמעתתא ובכל ענין קשה אמאי לא תני פקח שלו בהדי הנך דאין להן ביעור ע"כ. אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל נראה דגריס הורד תני בי' תלת מלין וכו' ובמקום פקח שלו הוה גריס פיקא שלו שכן פי' פיקא שלו יש לורד למטה מעליו כמין פיקה עגולה ע"כ אבל ה"ר שמשון ז"ל נראה דלא הוה גריס ברישא הורד תני בי' תלת וכו' כמו שהוא בירוש' בדפוס:

והערקבנין:    פי' רבינו האי ז"ל צמח עבה מאוד ויש בו כמו ראשי המחטין:

והרכפא:    פי' הרמב"ם ז"ל רכפא נקרא בקם ובלעז ברזיל. כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובירוש' בעי גבי עקרבנין ובוכריא דלא תני בהו עיקר בעלין שלהן יש ביעור או אין ביעור והתם מפ' לה:

ר' מאיר אומר וכו':    אמרו לו להן אין ביעור ק"ו וכו'. ירושלמי תני אמר להן ר"מ מחמיר אני בדמים מן העיקר שהשמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אין מדליקין בו וטעמא משום דשמן או פרי עצמו מינכר ולא אתי לעשות בו סחורה אבל דמים דחליפין הן לא מנכרי ואתי למעבד בהן סחורה וס"ל לר"מ דכיון דמצינו חומרא בדמים נחמיר עלייהו תו דאע"ג דדבר המתקיים לית לי' ביעור דמיו אית להו ביעור:

תפארת ישראל

יכין

ומתקיים בארץ:    ר"ל או דחזי למאכל אדם וכו' רק שמתקיים ואינו כלה לחיה בחורף. מש"ה אין לו ביעור ויש גרסא אחרת כל שהוא מאכל אדם וכו'. ולפי הך גי'. הך מתקיים בארץ דקא מסיים תנא. אכולהו ג' קאי:

ולדמיו שביעית:    דמדלא חזו להסקה רק לשאר צורך אדם. כגון לרפואה ומלוגמא וכדומה אין דינן כעצים סי' נ"ו:

והערקבנין:    מין עשב:

והחלבצין:    האזענקאהל:

והבוכריה:    ווילדע קירביס וכולן מתקיימין בארץ. ואינן כלין בחורף לחיה בשדה. מיהו באינו מאכל אדם ומאכל וכו' וגם אינו מתקיים לא הביא דוגמא להן. משום דרבים הם. ואם אעפ"כ יחדם למאכל אדם. מחשבתו משוה להן אוכל [כדלקמן פ"ח מ"א] ועי' ראב"ד [פ"ז משמיטה הי"ד]:

והרכפא:    מיני עשבים לצבע שמתקיימין בארץ:

ואין לדמיו ביעור:    ר"ל במכרן אינו חייב לבער דמים שקבל. מדאינו כלה לחיה:

ר' מאיר אומר דמיהם מתבערין עד ראש השנה:    ר"ל חייב לבערן קודם ר"ה של ח'. דאז זמן ביעור של אלו. וכ"ש שחייב לבערן אחר ר"ה. וטעמיה משום דדמים לא מינכרי. ואתו לאחלופי בשאר דמי שביעית:

בועז

פירושים נוספים