תפארת ישראל על שביעית ז
משנה שביעית, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
<< · תפארת ישראל · על שביעית · ז · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
יכין[עריכה]
משנה א[עריכה]
כלל גדול אמרו בשביעית: משום דגדול עונש שבת ושביעית להכי תנא גבייהו כלל גדול. דשבת גם בתלוש. ושביעית נוהג גם במאכל בהמה ובמין צבעים [שבת ס"ח א]. משא"כ פ"ק דפאה ופ"ק דמעשר דלא חמירי כ"כ לא נקט גדול:
: או או:
וממין הצובעים: דגם בצבעים נוהג שביעית. דכתיב לכם לכל צרכיכם:
ואינו מתקיים: אם אינו וכו':
בארץ: ר"ל אם מניחו מחובר בחורף. ירקב ויכלה לחיה מהשדה ומשום חיוב ביעור נקט הכי:
יש לו שביעית: ר"ל להיות לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד. וכ"כ לדמיו. ר"ל במכרן באופן שרשאי למכור [כמשנה ג']. שביעית תופס דמיו. לקח בפירות בשר אלו ואלו מתבערים. לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים. בדגים יין. ביין שמן. אחרון אחרון נתפס. ופרי עצמו לעולם אסור:
יש לו ביעור: לבערן אחר שכלה לחיה מהשדה:
ואיזה: במאכלי אדם:
זה עלה הלוף השוטה: אפי' שוטה שגדל בלי זריעה ולא חזי כ"כ לאכילה:
ועלה הדנדנה: קרויזעמינצע:
העולשין: ענדיוויען. וי"א קירבעל וי"א וועלשע שלאטין:
והכרישין: שפאנישער לויך:
והרגילה: בארצעלקרויט:
ונץ החלב: וואלפסמילכקרויט. ונקט הנך לרבותא. אף דלא חזו כ"כ לאכילה. וכ"כ במאכל בהמה. ובצובעין. נקט הנך דלא חזו כ"כ לבהמה ולצבע וכ"ש שאר מאכלי אדם או בהמה או צבע אם אינו מתקיים. וכולהו מיירי שגדלו במקום שאין דרך לזרוע. דאל"כ אפילו ספיחים אסורים כלקמן [פ"ט מ"א]:
ומאכל בהמה החוחים: דערנער:
והדרדרים: דיסטעלן. דחזו רק לגמלים:
וממין הצובעים ספיחי איסטיס: וויידעקרויט שנעשה ממנו אינדיג. ונ"ל דנקט ספיחים לרבותא אף שאין צובעין יפה [ועי' רש"י ב"ק דק"א ע"ב]:
וקוצה: מין צבע:
משנה ב[עריכה]
ומתקיים בארץ: ר"ל או דחזי למאכל אדם וכו' רק שמתקיים ואינו כלה לחיה בחורף. מש"ה אין לו ביעור ויש גרסא אחרת כל שהוא מאכל אדם וכו'. ולפי הך גי'. הך מתקיים בארץ דקא מסיים תנא. אכולהו ג' קאי:
ולדמיו שביעית: דמדלא חזו להסקה רק לשאר צורך אדם. כגון לרפואה ומלוגמא וכדומה אין דינן כעצים סי' נ"ו:
והערקבנין: מין עשב:
והחלבצין: האזענקאהל:
והבוכריה: ווילדע קירביס וכולן מתקיימין בארץ. ואינן כלין בחורף לחיה בשדה. מיהו באינו מאכל אדם ומאכל וכו' וגם אינו מתקיים לא הביא דוגמא להן. משום דרבים הם. ואם אעפ"כ יחדם למאכל אדם. מחשבתו משוה להן אוכל [כדלקמן פ"ח מ"א] ועי' ראב"ד [פ"ז משמיטה הי"ד]:
והרכפא: מיני עשבים לצבע שמתקיימין בארץ:
ואין לדמיו ביעור: ר"ל במכרן אינו חייב לבער דמים שקבל. מדאינו כלה לחיה:
ר' מאיר אומר דמיהם מתבערין עד ראש השנה: ר"ל חייב לבערן קודם ר"ה של ח'. דאז זמן ביעור של אלו. וכ"ש שחייב לבערן אחר ר"ה. וטעמיה משום דדמים לא מינכרי. ואתו לאחלופי בשאר דמי שביעית:
משנה ג[עריכה]
קליפי רמון: גראנאטאפפעל. והנץ הוא כעין פרח שבראשו:
קליפי אגוזים: כל הנך חזו לצביעה:
והגלעינין: גרעיני שאר הפירות דחזו להסקה ואעפ"כ אין דינן כעצים דאין בהן קדושת שביעית [כסוכה ד"מ ע"א]. דהנך שאני. מדהן תוך הפרי שהוא מאכל וגם שומר להמאכל [כעוקצין פ"ב מ"ב] להכי החמירו בו [עכ"מ]. והר"ב כתב שהן מאכל בהמה. והר"ש כ' שיש בהן מעט שמן:
יש להם שביעית: ולא פי' התנא שא"צ ביעור. משום דפשיטא דהרי קליפין וגרעינין אינן כלין בחורף. והר"ש כ' מדאינן עיקר הפרי אין בהן חיוב ביעור:
הצבע צובע לעצמו: באותן שא"צ ביעור כלעיל:
ולא בבכורות: דלמא משהי להו ואתי לידי תקלה. להשתמש בבכור או להאכיל תרומה לזר. מיהו שחוט מותר למכרו. רק לא באטליז:
ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים: ה"ה כל האסור מן התורה. אפי' רק באכילה [חוץ מחלב טהורה] אם הוא דבר המיוחד למאכל. אסור מדאורייתא למוכרו לעובד כוכבים. לצורך אכילה דוקא [ש"ך י"ד סקי"ז סק"א. ולפ"ח אפי' שלא לצורך אכילה] וסתם יינם אף דמד"ס. אסור לסחורה. ויש מתירין. ויש להחמיר [י"ד סי' קכ"ג ס"א] [ומה שהקשה רתוי"ט מדאמרינן בבכורות [ד"ו ב'] דלמא לעולם חלב אסור משום אמה"ח. ואפ"ה חריצי חלב דדוד הביא להם לסחורה. ומאי קו' הרי מדאסור מהתורה אסור לעשות בו סחורה:
ובמחכ"ר דמי גרע חלב שבבית. מצייד שנזדמן לו דברים טמאים דשרי למוכרן [כמשנה ד']. דדוקא במעכבן להשמינם אסור [כרמ"א קי"ז בי"ד]. אבל פשוט שרשאי למלחן כדי שיתקיימו. ולהוליכן אפי' למקום רחוק במקוה שיש קונים וה"נ חלב שאינו מתקיים כשהוא בעין מותר לעשות ממנו גבינה. ולהוליכן למחנה שמצוי שם קונים] ועי' במ"ש בבועז כאן:
ולא יהיה לוקח: בשביעית וה"ה לוקט:
ירקות שדה: שאינן נזרעים. דאל"כ כל הספיחין אסורין כפ"ט סי' י"ג:
ובנו מוכר על ידו: דאז לא מחזי כלקטן לסחורה:
מותר למכרן: אפי' הוא עצמו. מיהו בכל אותן שרשאי למכרן. על כל פנים המעות דמי שביעית הן וצריך ביעור מה שיקנה מהן:
משנה ד[עריכה]
לקח בכור: בעל מום דמותר לזרים:
מותר למכרו: אבל לא ביותר ממה שנתן כשלקחו:
צדי חיה עופות ודגים: ל"ד צייד. דה"ה כל אדם [ש"ך שם סק"ו] וה"ה לגבותם בחובו:
מותרים למכרן: אבל לא יעכבם כדי להשמינם [שם ברמ"א]:
וחכמים אוסרין: לחכמים צייד מותר לכוון לטמאים משא"כ לת"ק והלכה כת"ק:
משנה ה[עריכה]
לולבי זרדים: לולב הוא העלים קודם שנפתחו מכפליהן. וזרדין הוא שפיירלינגבוים:
והחרובין: באקסהארן:
ולדמיהן שביעית: מדחזו לאכילה:
לולבי האלה: אייכע:
והבטנה: פיסטאציען בוים:
והאטדין: ווייסדארן:
ולא לדמיהן ביעור: דאינן כלין לחיה בחורף:
מפני שנושרין מאביהן: ר"ל מהגזע. וכלין לחיה בחורף:
משנה ו[עריכה]
הוורד: ראזע:
והכפר: ציפרעססען. וי"א געווירץ נעלקען:
והקטף: באלזאם:
והלוטם: מירטהען וי"א פיניאלען וי"א צירקעלבוים:
יש להם שביעית ולדמיהן שביעית: וה"ה יש להן ביעור ולדמיהן ולהרמב"ם אין להן ביעור וכלעיל סי' ל'. וע"כ דס"ל להרמב"ם דגם הנך אינן כלין לחיה מהשדה:
רש"א אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי: ודינן כעצים דאין להן שביעית מדהנאתן אחר ביעורן. לא דמו למאכל. ואף בעצים דמשחן [קין בל"א] דעשוי להאיר. עכ"פ עיקר עצים להסקה:
משנה ז[עריכה]
ורד חדש שכבשו בשמן ישן: וורד שביעית בשמן ששית או וורד שמינית בשמן שביעית קודם זמן הביעור:
ילקט את הוורד: קודם זמן ביעור. ואז אין השמן צריך ביעור אף שהיה בוורד בכדי נ"ט בשמן. ואף להנך תנאי דפליגי לקמן פ"ט מ"ה דאין הטעם כמבוער. עכ"פ הכא מדסלקו לוורד בשעת היתר דהיינו קודם זמן הביעור דהו"ל התירא בלע [כע"ז דע"ו א] כ"ע מודו דהטעם כמבוער. ואינו חו"נ לחייב השמן בביעור [ומזה נ"ל ראיה לא"ח סתמ"ז ס"ב ודו"ק] וה"ה בוורד ח' בשמן ז' ילקט הוורד לאכילה קודם עצרת של שנת ח'. דאז הוא זמן ביעור של זיתי שמן של שביעית [כפסחים נ"ג א]:
וישן בחדש: וורד ז' בשמן ח' או וורד ו' בשמן ז':
חייב בביעור: דאע"ג דקיי"ל כר"ג פ"ט מ"ה. דגם בסילקו בשעת איסור. הטעם הו"ל כמבוער. עכ"פ הכא וורד ישן בשמן חדש. טעמו חזק ביותר כמ"ש הרמב"ם. וכדקיי"ל [בי"ד סצ"ה] דכל דבר חריף אינו כנ"ט בר נ"ט. ה"נ מה"ט הו"ל כממשות. ואף דגם בממשות קאמר בירושלמי פ"ט מ"ה. דבהתחיל לבער מקצת האוצר הו"ל הנשאר כמבוער. וכן פסק הרמב"ם (פ"ז משביעית ה"ו). נ"ל דזהו דוקא בשכבר מונח באוצר וביער מקצתו. משא"כ הכא שכבשו לאחר זמן ביעור. הו"ל כחולק אוצרו קודם שביערו. דאז וודאי כ"א ואחד חייב בביעור. מיהו וורד ישן בשמן ישן וא' מהן שביעית לאחר הביעור מדליכא רק טעם פשוט. תליא בפלוגתא דלקמן אי טעם כמבוער או לא:
חרובין חדשים שכבשן ביין ישן: חרובי שביעית ביין ו':
וישנים בחדש: חרובי ז' ביין ח':
חייבין בביעור: אף שכבשן בשעת היתר. עכ"פ כיון דטעם חרובין ביין נקלט בחוזק. יותר מוורד בשמן וכמ"ש הרמב"ם. להכי הו"ל טעם חרובים שביין כאוצר בפני עצמו. ולא סגי בשמבער החרובים עד שיבער גם היין:
זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער: היינו מין בשאינו וכו':
ומין במינו כל שהוא: אף שאין טעמו חזק. דהו"ל כעין וורד חדש בישן אפ"ה דינו כשביעית. מדהוא מין במינו:
ושלא במינה בנותן טעם: אע"ג דכבר תנא לה. נ"ל דקמ"ל דדוקא שביעית אוסרת וכו'. ר"ל דוקא ממשות או טעם חזק שהוא כממשות. אבל טעם פשוט לחוד של שביעית הו"ל כמבוער וכר"ג לקמן פ"ט מ"ה. ולע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. קמ"ל דבמינו אפילו סילק הממשות קודם ביעור אפ"ה הו"ל במשהו. וכ' עוד דהיינו דוקא לאסור לאחר ביעור בלא ביעור. מדיש תקנה להפקיר. או מדאכילת איסור חמיר טפי. אבל לעניין לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד. נ"ל דסגי בס' אפי' במינו. עכלה"ט: