רבינו שמשון על שביעית ז

<< · רבינו שמשון · על שביעית · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

כלל גדול. הא דתנן הכא ובפרק קמא דפאה (משנה ד) כלל אמרו בפאה ולא תנן גדול מפרש במסכת שבת בריש כלל גדול (סח.):

ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל דמים יש בדמיהן קדושת שביעית:

יש לו ביעור. כשכלה לחיה מן השדה ולקמן בפ"ט (משנה ח) מפרש דין ביעור:

עלה הלוף שוטה הא דלא נקט לוף פיקח לוף שוטה איצטריך ליה משום דתנן בפרק בתרא דעוקצין (משנה ד) עלה לוף שוטה אין מטמאין טומאת אוכלין עד שימתקם סד"א לא ליחול עלייהו קדושת שביעית כדמפרש בירושל' (פ"ז ה"א) ופריך ולא כן אמר ר' יוסי בר' חנינא עולשי חשובין הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית כלומר ב' מיני עולשין הן כדתנן בריש כלאים (משנה ב) עולשין ועולשי שדה ובשאר שנים דמצויין בשל גינה לא חשיבי דשדה לטמא טומאת אוכלין אבל בשביעית דאסור לזרוע ואין של גינה מצויין חשיבי להו דשדה ומאי איצטריך לתנא למתני ומשני אתמר טעמא הדא אמרה עד שלא התיר ר' להביא ירק מחו"ל לארץ אבל משהתיר היא שביעית היא שאר שני שבוע ובהא לא הוי חשיבות עד שיחשב עליהם דרבי יוסי בר' חנינא קודם שהתיר רבי כדאמר בפרקין דלעיל דהתקינו שיהא מותר להביא אבל לאחר שהתיר רבי איצטריך משום דצריכות חשיבות שיש להם ירק הרבה ולא חשיבו להו קמ"ל דחשיב עלייהו ומצינו דבר בתחלה אין קדושת שביעית חלה עליו ובסוף קדושת שביעית חלה עליו ומשני התיבון הרי (מכילתין פ"ח מ"א) הסיאה האזוב והקורנים שליקטם לעצים אין קדושת שביעי' חלה עליהן חישב עליהן לאוכלים קדושת שביעית חלה עליהם א"ר חנינא שכן אם ליקטן לאוכלין קדושת שביעית חלה עליהן מיד:

והכרישין. כמו שפירשנו בעולשין צריך לפרש בכרישין דיש כרישי גינה וכרישי שדה כדתנן בריש כלאים (פ"א מ"ב) כרשין וכרשי שדה וכן רגילה ונץ החלב כולם מאכל אדם ע"י הדחק דסתם חציר לבהמה כדכתיב מצמיח חציר (תהלים קד):

רגילה. יש אומר דהן חלגלוגות:

ונץ החלב. פירש בערוך פרחים לבנים ויש אומרים עשב כשמתחתך יוצא ממנו חלב:

יש להם שביעית. להאכיל בקדושת שביעית שלא להפסידן:

ולדמיהן שביעית. אם מכרן ולקח בהן דמים וקנה מהן בשר ומן הבשר דגים כדפרשינן בע"ז בפרק ר' ישמעאל (דף נד:) כי יובל היא קודש (ויקרא כה) מה קודש תופס דמיו אף שביעית תופסת דמיה אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין ת"ל תהיה (שם) בהויתה תהא הא כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית כולה ברייתא כדאיתא התם:

יש להם ביעור. כשיבוא זמן הביעור ולדמיו ביעור ויתחלק לכל אדם כדנפרש לקמן פ"ט (מ"ט) ובפרק בא סימן (דף נא:) דרשינן לה מדכתיב (שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך בבית כלה לחיה בשדה כלה לבהמתך מן הבית והני כיון דאין מתקיימין כלו להן:

משנה ב

עיקר לוף שוטה. מדקתני לוף שוטה ברישא ובסיפא ולא קתני לוף סתם משמע דחלוק עיקרו מלוף ובירושלמי (פ"ז ה"א) תני תלת מילין עליו שלו יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור פיקח שלו יש לה שביעית ולדמיה שביעית אין לה ביעור ולדמיה אין ביעור עיקר שלו אין [לו] שביעית ולא לדמיו שביעית אין לו ביעור ולדמיו אין ביעור ולא נתבררה במאי איירי אי בלוף פיקח או בשאר דברים ולכאורה בהא דאיירי בהא שמעתא ובכל ענין קשה אמאי לא תני פיקח שלו בהדי הנך דאין להן ביעור:

ערקבלין. בפרק עושין פסין (דף כו:) אמר ריש לקיש מאי ערקבלין אצוותא דדיקלא:

חלביצין. מפרש בירושלמי (פ"ז ה"א) ביצי נץ החלב והם השרשין דומין לביצים וכל הני לאוכלין לאדם ולבהמה:

יש להן שביעית. להאכל בתורת שביעית ולא להפסידו וכן מין הצבעין נוהג בה קדושת שביעית שלא יצבע בהן בשכר אבל צובע בהן לעצמו ואין להם ולדמיהן ביעור דהיינו [אין] חייב לבערן כשאר פירות אלא אוכל לאחר הביעור ומין הצבעין צובע לעצמו אף לאחר שביעית אבל לא לשכר ולא לסחורה ולא לאיבוד וטעמא כדאמרי' בפרק בא סימן (שם) כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית והני לא כלו להו דמתקיימין בארץ:

דמיהן. דכל הני כגון עיקר לוף שוטה וחבריו צריך לבערן ולאוכלן עד ראש השנה של שמינית דמשם ואילך צריך להפקירן לכל העולם:

ק"ו לדמיהם. בתוספתא קתני דאהדר להו ר"מ מחמיר אני בדמים מבעיקר שהשמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אחר אין מדליקין בו וטעמא משום דפרי ושמן מינכר ולא אתי לעשות בהן סחורה ובירושלמי (פ"ז ה"א) מייתי לה ומסיק עלה ר' אמי בשם רב' יוחנן החליף שמן בשמן שניהן אסורין כלומר אסורין להדליקן ושמא משום דמיחלפי אהדדי והיינו דאמר בתר הכי כיצד הוא [עושה] מחליף שניהן של חולין כלומר שיסברו דשניהם של חולין שהוחלף בשביעית והדר קאמר החליף יין בשמן כמה דתימא יין אין סכין בו ואין מדליקין בו ודכוותיה שמן אין סכין בו ואין מדליקין בו החליף עליהן בלולבין כמה דתימא עלין יש להם ביעור ודכוותיה לובלין יש להן ביעור החליף אוכלי אדם באוכלי בהמה כמה דתימא אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא ודכוותה אוכלי בהמה אין עושין מהן מלוגמא והתנן מוכרים אוכלי אדם ואוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי אדם אבל לא אוכלי בהמה אוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי בהמה ואין צריך לומר אוכלי אדם ליקח בהן אוכלי בהמה כהדא קינסתא דירקא מסקין לה לאיגרא והיא יבשה מן גרמא כלומר אחר שיבשה דלא חזיא לאדם מותר ליקח בהן אוכלי בהמה ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק ביין עד הפסח ובשמן עד העצרת ובגרוגרות עד פורים ר' ביבי בשם ר' חנינא ובתמרים עד חנוכה ר' יחיאל בשם ר' יוחנן וחבורתא הוו יתבין מקשיין אמרי יש להן ביעור או אין להן ביעור כלומר אטו הני דחשיב ותו לא עבר ר' ינאי אמרי הא גברא נשאליניה אתון שאלוניה אמר להון כל דבר שדרכו לישור יש לו ביעור ושאין דרכו לישור אין לו ביעור ואלו יש מהן שדרכן לישור ויש מהן שאין דרכן לישור ושרי תנייה מיניה כלומר מלשון נושר ואינו מתקיים וטובא איכא אלא ששנה מקצתן ומינייהו ילפינן כל כיוצא בהן:

משנה ג

קליפי רמון והנץ שלו. יש מפרשים נץ פרח שעל הפטמא ולא קאי בגמר פרי ובפרק מקום שנהגו (דף נג.) גבי והזיתים משינצו פי' בקונטרס משיגדל נץ שלהן והוא כעין מתחלי ודומה לו בברכות (פ"ו דף לו:) הפיטמא של רימון מצטרף והנץ שלו אין מצטרף משמע שהוא אחר:

והגלעיגין. לאו אאגוזים קאי דאין להן גרעינין אלא קליפי אגוזים והגלעינים גרעיני שאר פירות כגון תמרים וזיתים ושייך בהו שביעית דקליפי אגוזים חזו לצביעה וגרעיני זיתים ותמרים חזו להסקה וחזו נמי לבהמה כדאמר בבמה מדליקין (דף כט.) רב אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא וגרעיני זיתים יש שמוציאין מהן שמן:

צובע לעצמו. דכתיב לכם לכל צרכיכם ואין עושין סחורה וצביעה בשכר כסחורה וכתב לאכלה ולא לסחורה אפי' לצבוע בטובת הנאה אוסר בירושל' משום סחורה:

ולא בבכורות ולא בתרומות. דילמא אתו בהו לידי תקלה אבל מדאוריי' שרי כדתנן בפ' כל פסולי המוקדשין (דף לא:) בבכור נאמר (במדבר י"ח) לא תפדה ונמכר הוא ובאיטלז הוא דלא מזדבן הא בביתיה מזדבן ואפי' איסור דרבנן ליכא בשחוט:

ולא בנבילות וטריפות ושקצים ורמשים. ואמרינן בירושלמי (פ"ז ה"א) טמאים הם מה ת"ל וטמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה [כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה] וכל דבר שאיסורו מדבריהן מותר לעשות בו סחורה ופריך והרי חמור למלאכתו הוא גדל והרי גמל למלאכתו הוא גדל ולא אסרינן לעשות בהן סחורה אלא בדבר העומד לאכילה והדר קאמר ר' אושעיא נסיב ויהיב בהדין מורייס ר' אבין נסיב ויהיב בהדין חלתיתא דברים של נכרים באיסורא מדרבנן כדתנן בפרק אין מעמידין (דף כט:) ואע"ג דמורייס תני לה התם גבי איסור הנאה משום דרמו ביה חמרא שמא לא היה נמכר יותר בעבור היין ולא חשיב נהנה מן היין במשא ומתן דידיה אבל בשאר הנאה אסור כגון להרויח בו ועוד דיכול למוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו:

ולא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק. היינו לוקח היינו לוקט כדתני' סיפא אבל הוא לוקט ובהדיא קתני בתוספתא (פ"ה) לא יהא לוקח כשמוכר בשוק הוא עצמו [הלוקט] אסור וללקט לאכילה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה דהיינו מוכר הוא אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו כלו' במקומו מוכרה בשוק דהוא לא ליקטן:

לקח לעצמו והותיר מותר למכור אפילו הוא בעצמו בשוק כיון דליקטן לאכילה:

ירושלמי (פ"ז ה"א) תני ולא יהו חמשה מלקטין ירק ואחד מוכר אבל מוכר הוא שלו ושל חברו חמשה אחים מלקטים ואחד מוכר על ידיהן אמר ר' יוסי בר בון ובלבד שלא יעשה פלטר מהו ובלבד שלא יעשה פלטר דלא יהא מזבן בההוא אתרא בכל שנה ואית דבעי מימר דלא יהא מזבן בכל שעה. פי' כשהן ה' חברין מלקטין בשותפות וא' מהן מוכר הכל אסור אבל אם ליקט לעצמו וחברו ליקט לעצמו ומכר אותן ב' חלקים בבת אחת מותר דהוי כעין הבלעה כדאמר מבליע דמי אתרוג בלולב (סוכה דף לט.) אע"ג דמיירי התם לענין דמי פירות שביעית לע"ה הכא נמי לענין סחורה הוי כמבליע שלו בשל חברו. ה' אחים אע"פ שנראין כשותפין לפי שהן אחים מ"מ מוכר אחד על ידם במקומן מוכר בשוק וסוחרי שביעית דתנן בפ"ק דר"ה (כב.) ובפרק זה בורר (דף כו.) היינו בכי האי גוונא דאמרינן הכא והאי דקאמר התם בתחלה היו אומרים אוספין כשרין סוחרים פסולין משרבו ממציאי מעות לעניים ואזלי עניים ואספי ואייתו להו חזרו לומר אחד זה ואחד זה פסולין היינו אוספין כעין לוקט ובנו מוכר על ידו סוחרין כגון שהלוקט עצמו [מוכר] ואפשר שהקונה מחברו בזול כדי למכור ביוקר אסור דהיינו סחורה אבל מתני' לא איירי בהכי ולענין נבילה דאסר במתני' לעשות סחורה והכתיב או מכור לנכרי אלא לקנות ולהרויח אסור והכא דנזדמן נבילה הרי זה כלוקח לעצמו והותיר ובציידין שנזדמנו להם בסמוך ולא משכחת שיהיו כל הני דמתני' שוין לענין סחורה אבל לא בקונה למכור ולהרויח ובפ' זה בורר (שם) פירש בקונטרס אוספין כשרין דמצי למכלינהו קודם זמן ובפרק לולב הגזול (דף לט.) פי' אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא שיעשה בהן סחורתו לאחר שביעית ודבריו תמוהים מאד דתיקשי ליה כל אותן שיש להן שביעית ואין להם ביעור שיש להם שביעית שלא לעשות בהן סחורה ושלא לאבד דכולהו מלאכלה נפקא ואכל פירות שביעית כתב לאכלה אף על אותן שאין חייב בביעור ואכל מין צבעין קתני מתני' ולא יצבע בשכר ועל חנם דחק להזכיר טעמא דסחורה דבלאו הכי איכא איסור טובא שאין עם הארץ נזהר דאסור לקנות בהן בהמה ועבדים וחלוק ואין נותנין לא לבלן ולא לספר ולא לספן דשביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה ולא לשאר דברים ואסור לפרוע חובו כולהו תנן לקמן בפ"ח (משנה ה ח) ודמי אוכלי אדם אסור לקנות מהן אוכלי בהמה ואסור לאכול דבר שאין דרכו לאכול כגון לכוס חטין ותרדין חיים ולבשל ירק לבהמה ואין מספר לדינין ולאיסורין שאין עם הארץ בקי ואינו נזהר בהן:

משנה ד

לקח בכור בעל מום למשתה בנו או לאכול לרגל מותר למוכרו ואע"ג דמחזי כסחורה ובתוספתא (פ"ה) קתני ר' אומר אומר אני לא ימכרנו אלא לדמיו כלומר בדמים שקנאו שלא ירויח בהן כלום:

ר"י אומר אף מי שנתמנה. שאינו צייד דתנא קמא נקט דוקא צייד:

וחכמים אוסרין. למי שאינו צייד ומפרש טעמא בירושלמי (פ"ז ה"א) א"ר יוסי תמן אין מלכות אונסת הכא מלכות אונסת כלומר לוקחת מס מן הציידים ובירושלמי משמע דר' יהודה קאי אפירות שביעית דמפרש היכי עביד היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות שביעית אם יש עמו מלאכה אחרת מותר ואם לאו אסור אבל אם היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת אסור והא דתנן בפרק זה בורר (דף כד:) גבי סוחרי שביעית אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר מפרש הכא איך עבידא היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית פשט ידו ונושא ונותן בפירות שביעית אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם לאו פסול אבל אם היה עוסק במלאכה כל שני שבוע וכיון שבאת שביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה אפי' אין עמו מלאכה אחרת מותר דאפי' איסורא ליכא וחכמים אוסרין אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת ולענין עדות נמי פסולים:

משנה ה

לולבי זרדים. אילן ששמו כך ושדים מצויים תחתיו:

לולבי האלה. כדכתיב (ישעיה ו) כאלה וכאלון:

בטנה. לשון בטנים ושקדים (בראשית מג):

אטדין. קוצים אבל עלים אין להם שנושרין אבל הלובלין אין נושרין ובירושלמי (פ"ז ה"ב) בריש פרקא איתמר אין אוכלין על העיקר וכה אמר אוכלין על העיקר א"ר פנחס תמן אין סופן להקשות וכה סופן להקשות ונעשו כאביהם פי' מלולבין דהכא אעלין דריש פירקין קשיא דהכא אמרינן גבי לולבין דאין להם ביעור לפי שאין נושרין מאביהן וברישא תנן גבי עלין דיש להן ביעור אע"פ שאין נושרין מאביהן ומשני דלולבין דהכא סופם להקשות נעשין כאביהן:

משנה ו

וורד. שושן:

כפר מין בושם:

קטב כמו קטף והוא צרי (בראשית מג) דמתרגמינן קטף:

לוטם. הוא לוט דקרא (שם) דמתרגמינן ולטום דקסבר ת"ק דקטפו זהו פריו:

יש להן שביעית. וצריך להפקירן ואסור לעשות בהן סחורה ולא אמרינן דהוו כעצים דאין בהן קדושת שביעית ומשום דהנאתן אחר ביעורן כדאי' בפרק לולב הגזול (דף מ.) ובנדה (פ"א דף ח:) מייתי לה וגרסינן שם בכל הספרים יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וכאן אין כתוב בספרים ומ"מ אמת הוא דמדלא תני אין להן ביעור ש"מ דיש להם:

ולדמיהן שביעית. דמה שקונה מהן אסור לאבדו ולעשות ממנו מלוגמא אלא אכילה ושתיה וסיכה ולאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך שלא ישנה ולדמיהן ביעור דאסור לקיימן אחר ביעור אלא יפקירם בין לעניים בין לעשירים לר' יוסי ולר"י לעניים דוקא (לקמן פ"ט מ"ח) ואמרי' בפ"ק דנדה (שם) א"ר פדת מאן תנא קטפא פירא ר"א היא דתנן המעמיד בשרף הערלה אסור ור' זירא אמר בקטפא דפירא דברי הכל פירא הוא כי פליגי בקטפא דגווזאי ור' פדת סבר בקטפא דפירי פליגי ור' יהושע דשמיע ליה קאמר וליה לא סבירא ליה ודוחק הוא דמנא ליה דליה לא סבירא ליה אלא יש לפרש דא"ר יהושע גבי ערלה שמיע ליה שהמעמיד בשרף העלין והעקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי וכתב את כריו את הטפל לפריו כגון קליפי אגוזים ורמונים והוא הדין שרף דידהו שהוא פרי אבל לענין שביעית לא והא דתניא מפני שהוא פרי לאו דוקא אלא מפני שהוא טפל לפרי ורבי זירא סבר מפני שהוא ממש קאמר וא"ת האי קטף היכי דמי אי הנאתו אחר ביעורו מאי טעמא דמאן דאסר והא לאכלה כתב דאכילתו וביעורו שוה יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן ואי הנאתן וביעורן שוה מ"ט דמאן דשרי ואי הוו פליגי בקטפא דגווזא אתי שפיר דמצינן למימר מאן דשרי משום דבטל אגב העץ אע"פ שהנאתו וביעורו שוה ולר' זירא דמוקי מתני' בקטפא דפירא דברי הכל פירא צריך טעם לר' שמעון דמתני' דאמר אין לקטף שביעית וי"ל שדרך קטף לבוא באילן כפרי אילן זה וזה אגב אילן מאחר דקטפא לאו פירא ומיהו אכתי קשה דבירושל' (פ"ז ה"ב) משמע דלר' פדת פליגי בקטפא דגווזא דאמרי' ר' פדת ור' יוסי בשם ר' יוחנן אתיא דר' שמעון כר' יהושע דתני תמן א"ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי והיינו מתני' דסוף פרק קמא דערלה שמע מינה דר' פדת מוקי לה מתני' דהכא שרף העלין והעיקרין ולפירוש זה איך תתיישב סוגיא דפרק קמא דנדה (ח.) דמייתי התם מתני' דהכא דאמר ר' פדת עלה מאן תנא קטפא פירא ר' אליעזר היא אמר ליה ר' זירא חזי דמינך ומאבוך שריתו קטפא לעלמא כיון דאמרת קטפא פירא ר' אליעזר ואבוך אמר הלכה כר' אליעזר בארבע ותו לא ואמר ליה ר' ירמיה לר' זירא ואת לא תיסברא דמאן תנא קטפא פירא ר' אליעזר והתנן ר' אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא בקטפא דגווזא אבל בקטפא דפירא מודו ליה דתנן אמר ר' יהושע שמעתי בפירוש המעמיד בשרף העלין כו' בסוף פרק קמא דערלה מיתניא פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע והשתא לפי שהוכחתי מכח הירושלמי דר' פדת מוקי מתני' דהכא בקטפא דגווזא מאי קאמר ליה רבי זירא משתרי קטפא כמו (כן) מר' זירא ומאבוה דר' פדת משתרי קטפא דכולהו מודו (דבכולהו) דבקטפא דגווזא פליגי ושמא היה כועס עליו לפי שסתם ר' פדת דבריו ואמר מאן תנא קטפא פירא ר' אליעזר דמשמע כל קטפא אפילו דפירא שהיה לו לפרש דבריו ולומר מאן תנא קטפא דגווזא פירא ר' אליעזר וכל זה דוחק ונראה לפרש דבין רבי פדת בין רבי זירא מודו דבקטפא דגווזא פליגי גבי ערלה אלא דר' פדת משווה שביעית לערלה להתיר לר' יהושע בקטפא דגווזא בזה כזה ור' זירא ס"ל עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אלעזר גבי ערלה אלא בקטפא דגווזא אבל בקטפא דפרי מודי ליה גבי ערלה כך שוה קטפא דגווזא לגבי שביעית כקטפא דפירא לגבי ערלה משום דגבי שביעית לא בעי' פרי שהשביעית נוהגת בין במאכל אדם בין במאכל בהמה הלכך אין שרף שלו בטל לגבי העץ ול' הירושל' (פ"ז ה"ב) מוכיח כן דתני ר' פדת ור' יוסי בשם ר' יוחנן אתיא דר' שמעון כר' יהושע דאמר המעמיד בשרף העלין כו' אמר ליה ר' זירא לר' פדת כמה דתימא תמן הל' כר' יהושע וכה הלכה כר' שמעון א"ר ירמיה ודמיא היא כל דבר בטל על ידי סרפו אילין אינו בטל ע"י סרפו אוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהם [ואין קדושת ערלה חלה עליהן] א"ר אבין אית לך תורי ר' יהושע אומר שמועה ור' שמעון בשם גרמי אמרה למה סרף פרי הפגין פרי אין תימר סרף פרי עשה כן בתרומה אסור ואין תימא פגין פרי עשה כן בתרומה מותר למה שהניית תרומה מותרת והניית ערלה אסורה פירוש דתנינן תמן בסוף פ"ק דערלה סרף כמו שרף לפי שאת אומר דר' שמעון בשיטת ר' יהושע כמו שלשם הלכה כר' יהושע לגבי רבי אליעזר במתני' כמו כן הלכה כר' שמעון לגבי רבנן והיינו דקאמר בפ"ק דנדה (שם) חזי דמינך ומאבוך שריתו קיטפא לעלמא א"ר ירמיה ודמיא היא כלומר וכי דמי אהדדי בתמיהא כל דבר בטל על ידי סרפו בההיא דערלה בטל שרף העלין והעיקרין אגב אילן ושרי ואילין כלומר והנך דשביעית אינו בטל אגב אילן כמו שמפרש שהשביעית נוהג באוכלי בהמה מה שאין בערלה אמר ר' אבין אית לך תורי עדיין יש לך ראיה אחרת דר' שמעון ור' יהושע לאו חדא נינהו שהרי ר' יהושע אומר דבריו מפי השמועה ור' שמעון בשם גרמיה ואי איתא דחדא נינהו אית ליה למימר נמי ר' שמעון שמעתי ומפרש למה שרף פרי בתמיהא טעמא דרבי פדת אתא לפרש וכן מוכח בירושלמי דערלה בסוף פרק קמא (פ"א ה"ה) דגרסינן התם אמר ליה שרף פרי שהשיב רבי פדת לרבי זירא וכי השרף יש לו לחשוב פרי הפגים הוא פרי ולא השרף ויתכן דרבי פדת דרוצה לומר דאפילו שרף הפגין לאו פרי והא דאסר ר' יהושע לגבי ערלה דמרבינן ליה מאת הטפל לפריו והשתא לרבי פדת גבי שביעית מאן דאסר אסר אפילו בקטפא דגווזא ומאן דשרי שרי אפילו בקטפא דפירא אין תימר כמו אם תאמר ועוד מסתבר דקסבר רבי יהושע שרי בערלה מדאורייתא אפילו בשרף הפגין אלא מדרבנן החמירו בערלה כמו שמפרש משום דהניית הערלה אסורה אבל בשביעית ותרומה לא החמירו דהנייתן מותרת:

משנה ז

חדש. של שביעית ישן משנה ששית:

ילקט את הוורד. ויאכלנו והשמן מותר ואין בו קדושת שביעית דוורד לא יהיב טעמא בשמן:

וישן בחדש. כגון וורד של ששית בשמן של שביעית חייב לבער את הכל ופריך בירושלמי (פ"ז ה"ב) הכא אתמר ילקט את הוורד (בכלי) וכה אתמר חייב בביעור רבי אבהו בשם ר' יוחנן תרין מתניין אינון אמר ר' זירא יכיל אנא פתר בתרי פתרי וורד חדש שכבשו בשרף של ששית וישן בחדש וורד שביעית בשמן שמינית כלומר רישא בוורד חדש ושמן ישן של ששית בשנה שביעית שעדיין לא הגיע זמן הביעור וילקט הוורד והשמן מותר אבל סיפא בוורד שביעית בשמן של שמינית שכבר הגיע זמן הביעור ונתחייב הוורד בביעור חייב לבער את הכל כדקתני סיפא דמין בשאינו מינו חייב לבער בנותן טעם ודבר תימה מאי קשיא ליה אפילו איירי בחד פתרונא כגון וורד של שביעית בשמן של ששית ובוורד של ששית בשמן של שביעית מכל מקום האי חייב בביעור והאי אינו חייב בביעור דשמן נותן טעם בוורד ואין וורד נותן טעם בשמן:

החרובים חדשים. הכא גבי חרובין מיירי שנשתהו ביין עד שהגיע זמן הביעור משום הכי בכל ענין חייבים בביעור אבל בשביעית ילקט החרובין כמו בוורד ובהדיא תניא בתוספתא (פ"ה) בחרובין כדתנן הכא בוורד החרובים חדשים שכבשן ביין ישן ילקט החרובין והיין מותר ישנים בחדשים חייב בביעור:

השביעית אוסרת כל שהוא במינה. כגון לאחר הביעור אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בו בנותן טעם:

ושלא במינה. אפילו לאחר הביעור בנותן טעם וצריך עיון בסוף הנודר מן הירק דאיירי בגידולים וזהו תימה דשלא במינה לא יתכן בגידולים: