ברטנורא על פאה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

אלו מפסיקין – בין שדה לשדה, ויהיו נחשבים כשתי שדות לענין הניח פאה באחת מהן על חברתה – לא עלתה לו לפאה, דכתיב (ויקרא יט ט): "פאת שדך" – שלא יניח פאה משדה לחברתה.

והשלולית – אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה, שאמות אחרות של מים שותות ממנה.

ודרך היחיד – ארבע אמות.

ודרך הרבים – שש עשרה אמה, ומשום סיפא נקט לה, דבעי למתני סיפא שכך אלה מפסיקין באילן. וקא משמע לן דאפילו דרך הרבים שהיא רחבה שש עשרה אמה – אינה מפסקת באילן.

שביל הרבים ושביל היחיד – שביל זוטר טובא, דשקיל כרעה ומנח כרעא. ואשמעינן דאפילו שביל דרבים, אם הוא קבוע לימות החמה ולימות הגשמים, כלומר שמהלכין בו אפילו בזמן שהשדות זרועות בימות הגשמים – מפסיק בין השדות הזרועות; ואי לא – לא מפסיק.

הבור - שדה שאינה זרועה. "והאדמה לא תשם" (בראשית מז יט) – מתרגמינן: "וארעא לא תבור".

והניר – חרישה, כמו: "נירו לכם ניר" (ירמיהו ד ג).

וזרע אחר – כגון ששתי השדות זרועים חטים, וביניהם קרקע זרוע מן אחר. ושיעור רוחב הבור והניר וזרע אחר – כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה.

והקוצר לשחת מפסיק – דקסבר: כל לשחת – לאו קצירה היא, דלא חשבינן לה אתחלתא דקצירה. שחת תבואה שלא הביאה שליש, וקוצרים אותה להאכיל לבהמות. ואין הלכה כרבי מאיר.

(ב)

אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת - שהיא רחבה כל כך עד שהעומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן :

ר' יהודה אומר מפסקת - ופליג את"ק דאמר לעיל על שלולית דהיינו אמת המים דבכל ענין מפסיק, ור' יהודה סבר דאם יכולה להקצר כאחת אינה מפסקת. והלכה כר' יהודה:

וכל ההרים אשר במעדר יעדרון - הר שחודו זקוף ואין בקר בכליו יכולין לעבור שם, ומפסיק בין שתי השדות:

הוא נותן פאה לכל - כלומר נותן פאה אחת לכל שתי השדות ולא חשיב הפסק. הואיל והם נעדרים במעדר, כלומר שבני אדם חופרים אותו הר בכלי שחופרים בו את הקרקע, אין זה הפסק. שהרואה אומר אין זה קרקע בור אלא למחר חופרים אותו במעדר וזורעים אותו ושתי השדות הם אחת:

(ג)

הכל מפסיק לזרעים - מפרש בגמרא בירושלמי דהכל לאתויי סלע שהיה עובר על פני כל השדה. אם צריך הוא לעקור את המחרישה מצד זה כדי לתת אותה לצד זה, מפסיק:

אלא גדר - גבוה עשרה טפחים:

שער כותש - ענפי האילן קרויין שער. ופירוש שער כותש, שהנופות של אילנות מתערבין זה עם זה למעלה מן הגדר כעלי זה התקוע במכתש:

(ד)

כל הרואים זה את זה - כל זמן שהעומד אצל אחד מהאילנות יכול לראות האילן האחר, אע"פ שיש ביניהן גדר, אינו מפסיק, ולוקח פאה מאילן אחד על חבירו:

לזיתים שהיו להם בכל רוח - פאה אחת היו נותנים על כל הזיתים שהיו להם לצד מזרחה של עיר, ופאה אחרת על כל הזיתים שהיו להם לצד מערבה, וכן לארבע רוחות:

שהיו להם בכל העיר - אין נותנים כי אם פאה אחת לכולן, אע"פ שאין רואין זה את זה, ואין הלכה כרבי אליעזר בר' צדוק שאמר משמו, אבל הלכה כר"ג:

(ה)

שני מיני חטין - כגון שחמתית ולבנה :

(ו)

הלבלר - הסופר:

הזוגות - הם כל אותן שנים שנים הנזכרים בפ"ק דמסכת אבות, שקבלו שנים מפי שנים [עד] מפי שמעון הצדיק:

(ז)

שדה שקצרוה כותים - לעצמן. ולא שקצרוה פועלי כותים לישראל, דאז הוי כאילו קצרוה ישראל:

קרסמוה נמלים - דרך הנמלה לחתוך קנה השבולת מלמטה. ולזה קורים קרסום, לשון יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ):

פטורה - דכתיב גבי פאה ובקצרכם, עד שתהיו אתם הקוצרים:

שתובת הקציר בקמה - כלומר חובת הפאה של זה הניחה בקמה. ונהי דאם כלה שדה, חזרה פאה לעומרים וחייב להפריש פאה מן העומרים, ה"מ היכא דכלה הוא אבל הכא הוא לא כלה:

(ח)

הלוקח נותן פאה לכל - שחובת הפאה ממה שקצר נשאר בזה החצי שקנה הלוקח, והוי כאילו לא מכר לו אלא מה שגשאר בשדה אחר שיוציא ממנה הפאה שראוי להוציא מאותה שדה. וכן הפודה מיד הגזבר מוציא מן החצי שפדה הפאה הראויה לשדה כולה: