התורה והמצוה ויקרא ח יד-כא

ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן קעו

ויקרא ח יד:

וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[יב] "ויגש את פר החטאת" -- מתחלה לא נקרא 'פר החטאת' שנאמר (שמות כט, א) "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר וְאֵילִם" -- כשהוא פורט את מעשיו היה נקרא 'פר החטאת'.

ויגש את פר החטאת:    ובצואה בפר' תצוה (שמות, כט) קוראהו 'פר' סתם בכל הפרשה.

ולמ"ש דהצואה היה קודם מעשה העגל יש לומר דאז לא בא עדיין על חטאת, רק עתה בעשיה.    וגם יש לומר דקיימא לן אתני בית דין דלא לאמר לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו (כמו שאמרו בריש זבחים), ולכן לא צוהו שיפרש שהוא חטאת רק יקריבהו סתם. אבל משה הזכיר בעת הקרבתו בכל אחד ממעשיו שהוא חטאת. וזהו שאמר כשהוא פורט את מעשיו וכולי.

סימן קעז

ויקרא ח יד:

וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת.

ויקרא ח יז:

וְאֶת הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

"ואת הפר ואת ערו ואת בשרו שרף באש מחוץ למחנה" -- אין אנו יודעים אם חטאת אהרן ובניו היה או חטאת הצבור היה... כשהוא אומר "קח את אהרן ואת בניו אתו"-- הוי אומר חטאת אהרן ובניו ולא חטאת הצבור היה.

ואת הפר..שרף באש:    הנה רק שני חטאת היו נשרפין חטאת -- כהן משיח וחטאת הקהל. ולא ידענו מאיזה מין היה פר זה שהיה נשרף גם כן מחוץ למחנה. ופירשו שהיה חטאת כהן משיח כמו שכתב "קח את אהרן".

ובאמת לא היה חטאת כהן ממש -

• ( א ) דהא הכהן המשיח אינו מביא על חטאתו שחטא כשהיה הדיוט
• ( ב ) שאם היה על חטא עגל הלא בעכו"ם דינו בשעירה כיחיד
• ( ג ) שאם חטא עם הצבור מביא עם הצבור
• ( ד ) שיתר מעשיה היו משונים -- ששם מזה בפנים ועל הפרוכת.
  

רק שהיה הוראת שעה והיה מתדמה קצת לחטאת כהן משיח במה שנשרף.

סימן קעח

ויקרא ח יד:

וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[יג] "ויסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש פר החטאת" -- וכי אהרן ובניו סומכים על כל הקרבנות?! אלא מפני שהם קרבנותיהם סמכו עליו.

מקיש קרבנות צבור לקרבנותיהם. מה קרבנותיהם טעונים סמיכה - אף קרבנות צבור טעונים סמיכה. מה הוא סומך על קרבנותיו - אף הוא סומך על קרבנות צבור.
אבל יחיד -- כל אחד ואחד סומך על קרבנו שנאמר (ויקרא ג, ב) "וסמך ידו על ראש קרבנו".

ויסמוך אהרן:    סמיכה זו היה מצד שהם היו בעלי הקרבן כמו שבארנו בסימן הקודם. וזהו שאמר בספרא מפני שהם קרבנותיהם סמכו עליו. ומזה הוציאו מה שאמרו בתוספתא דמנחות (פ ??) "חמשה שהביאו זבח אחד כולם סומכים עליו" -- שתפס 'חמשה' מפני שכאן היו אהרן וד' בניו. [ושם אמר דלא כולם כאחד סומכים אליו אלא כל אחד סומך ומסתלק. וכבר בארתי בפר' ויקרא (סימן רנ) שלכן אמר פה "ויסמך אהרן" בלשון יחיד שזה מורה שכל אחד סמך בפני עצמו על פי הכלל שבארנו שמה.]

ומה שאמר מקיש קרבנות צבור לקרבנותיהם -- פירושו שמזה זכר לדבר שאהרן ובניו סמכו גם על פר העלם דבר של צבור שכתוב שם "וסמכו זקני העדה את ידיהם". שלדעת ר' יהודה סתמא דספרא חמשה מן הסנהדרין סומכים עליו. אם כן בחיי אהרן היו הוא וארבעה בניו ראשי הסנהדרין והיו צריכים לסמוך.

סימן קעט

ויקרא ח טו:

וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[יד] "וישחט ויקח משה את הדם" -- כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה -- הוא היה שוחט, הוא היה זורק, הוא היה מזה, הוא היה מחטא, הוא היה יוצק, הוא היה מכפר. לכך נאמר 'וישחט ויקח משה'.

משל למה הדבר דומה:  לבת מלכים שנשאת כשהיא קטנה ופסקו עם אמה שתהא משמשת עד שתלמד בתה.    אף כך אהרן תחלה היה לוי שנאמר (שמות ד, יד) "הלא אהרן אחיך הלוי", כשנבחר להיות כהן גדול אמר לו הקב"ה למשה "אתה תשמשני עד שילמד אהרן אחיך". עד שילמד אהרן^[1] היה משה שוחט ואהרן רואה אותו; זורק -- ואהרן רואה אותו; מזה -- ורואה אותו; מחטא -- ורואה אותו; יוצק -- ורואה אותו; מכפר -- ורואה אותו.

וישחט ויקח משה מן הדם:    כבר בארנו (ריש ויקרא) שמחוקי הלשון כשיבא פועל אחד על שני פעלים יבא שם הפועל באמצע. ולפי זה היה ראוי שיאמר "וישחט משה ויקח מן הדם"^[2].

ואין לומר פה ד"וישחט" הוא פעל סתמי, ששחט אחר (כמו שפירשו על "ושחט את בן הבקר") -- דהא אמר בצואה "ושחטת את הפר".

ופירשו חז"ל משום דפה קמ"ל רבותא שמשה עשה עבודת הכהונה. ובשחיטה אין זה רבותא כי שחיטה כשרה בזר, רק בלקיחת הדם. ואמרו דלכן שמש משה בז' ימי המלואים כדי שילמד אהרן מעשה העבודות.

סימן קפ

ויקרא ח טו:

וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[טו] "ויקדשהו לכפר עליו" -- כפרה זו איני יודע מהו?   מנין אתה אומר שלא היה כפרה זו אלא שאמר משה "בשעה שצוה אדון העולם להתנדב בדבר המקדש - דחקו ישראל איש איש והביאו שלא בטובתם. תהא כפרה זו שלא יתנדב אדם גזל למקדש". וכן הוא אומר (ישעיהו סא, ח) "כי אני ה' אוהב משפט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה".

ויקדשהו לכפר עליו:    מה יכפר על המזבח ומה חטא יצויר במזבח?   אמרו שיצויר אם הנדבה הוא שלא ברצון רק על ידי שדחקו איש איש - רוצה לומר אחד דחק לחברו, שכל אחד בוש מפני חברו והוכרח להתנדב, ונדבה כזו אינה לרצון. ועל זה כפר על המזבח עצמו. וכן תרגם יונתן ורבי ית מדבחא מכל ספק אנוס וחטופין וכולי, עיי"ש.

סימן קפא

ויקרא ח טז: "ויקח את כל החלב אשר על הקרב, ואת יתרת הכבד, ואת שתי הכלית ואת חלבהן. ויקטר משה המזבחה. יז. ואת הפר ואת ערו, ואת-בשרו ואת פרשו שרף באש מחוץ למחנה כאשר צוה יהוה את משה. יח. ויקרב את איל העלה ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל. יט. וישחט; ויזרק משה את הדם על המזבח סביב. כ. ואת האיל נתח לנתחיו; ויקטר משה את הראש ואת הנתחים ואת הפדר."

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[טז] "ויקח את כל החלב אשר על הקרב.." -- למדנו משתי אלו פרשיות מנהג לדורות.

• מפני שהייתי אומר פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין -- הואיל ואין נאכלים -- יהיו כולם נשרפים ולא יהיה מהן למזבח כלום. לכך נאמר "ויקח את..החלב" -- וזאת (ס"א זאת) היתה תרומתן למזבח. ושאר הפר שרף שנאמר (ויקרא ח, יז) "ואת הפר ואת עורו ואת בשרו שרף באש מחוץ למחנה".
• [יז] "ויקרב את איל העולה ויסמכו"-- מכאן למדנו סמיכה לעולה.
• "וישחט ויזרק משה את הדם"-- מכאן למדנו זריקה לעולה.
• "ואת האיל נתח לנתחיו" -- כל המפורש בעולת יחיד מפורש כאן חוץ מהפשט; ויש אומרים אין נתוח בלא הפשט.

ויקח את כל החלב וכולי:    אמרו חז"ל שמה שהאריך להודיע כל פרט ופרט ולא אמר בקיצור שעשה 'כאשר צוה ה' את משה' -- אחר שכל זה נזכר בציוי -- הוא מפני שאז למדו איך ינהג בפרים הנשרפין לדורות; מה יהיה למזבח ומה ישרף; כמו שאמרו למעלה משל לבת מלכים שנשאת. והנה שריפת פר החטאת היה הוראת שעה כי היה חטאת חצונית וסבירא ליה להספרא כרב דאמר דילפינן שעה מדורות. וכן פה שפרט סמיכת העולה וזריקת דמה שמכאן למדו סמיכה לעולה, וכן זריקה.

והנה פרשה זו נאמרה בכ"ג באדר שאז התחילו ימי המלואים לדעת חז"ל. ופרשת "ויקרא אל משה" לא נאמרה עד יום שמיני למלואים שאז כסה הענן את המשכן ויקרא אל משה. ולכן הוצרך לבאר לו כל פרט שידע איך ינהג כי עדן לא למדו מעשה הקרבנות. והראב"ד גרס "כל שלא נלמד משתי פרשיות אלו אינו מנהג לדורות".

ובזה יש עוד כונה אחרת. כי בסמיכת איל העולה כתיב "ויסמכו אהרן ובניו", ופירשו בתוספתא דזבחים שכולם סמכו בבת אחת (שזה מורה לשון הרבים כמו שכתבנו למעלה (סימן רנ)). וזה שלא כדין. דחמשה שהביאו זבח אחד - כל אחד סומך ומסתלק. רק שהי' רק ללמד איכות הסמיכה לבד.

וכן מה שכתב "וישחט..ויזרק משה" -- שכבר בארנו שלפי חוקי הלשון היה לו לומר "וישחט משה ויזרק" (כנ"ל סימן קעט), רק שהשחיטה לא היה צריך ללמדו אחר שכשרה בזר, רק את הזריקה שדינה בכהן אמר לרבותא "ויזרק משה". וזהו שאמר מכאן למדנו זריקה לעולה.

וכן מ"ש "ואת האיל נתח..ויקטר משה" -- כי עיקר הרבותא בהקטרה, והנתוח כשר בזר. ומה שלא זכר הפשט כי נקטר עם העור והיה הוראת שעה. ויש אומרים שהיה הפשט. וכן דעת הרמב"ן. וזה תלוי במה דפליגי בזבחים (דף קטו.) אם עולה שהקריבו במדבר היתה צריכה הפשט ונתוח. דלמאן דאמר דצריכה - כל שכן שעולת זו היתה צריכה הפשט. ומה שלא זכר שמשה נטל את העור -- שאין זה כבוד למלך שיטול עור איל. לא כן שוק התרומה היה קדש ויש מצוה באכילתו.

סימן קפב

ויקרא ח כ-כא:

וְאֶת הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַנְּתָחִים וְאֶת הַפָּדֶר. וְאֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

• [יח] "ויקטר משה את הראש ואת הנתחים ואת הפדר" ^[3] -- כמו שנאמר להלן (ויקרא א, יב) "ונתח אתו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו וערך" - מכאן למדו.
• "ואת הקרב ואת הכרעים רחץ במים" -- כמה שנאמר להלן (ויקרא א, ט) "וקרבו וכרעיו ירחץ במים" - [מכאן למדו].
• "ויקטר משה את כל האיל" -- כמה שנאמר להלן (ויקרא א, יג) "והקריב... את הכל והקטיר המזבחה" - [מכאן למדו]^[4].
• "עולה הוא לריח נחוח אשה לה'" -- כמה שנאמר להלן (ויקרא א, יז) "אשה ריח נחוח להשם" -- מכאן שכולם ניתנים לאישים.

ויקטר משה את הראש וכולי:    הראש הוא קודם לכל האיברים כמו שלמד שבעולת יחיד מ"את ראשו ואת פדרו" (ויקרא סימן נג). והפדר רק לכסות הראש כמו שלמד שם, ועל כן נזכר באחרונה. וזהו שאמר "כמו שנאמר להלן וכולי".

ומה שאמר "ואת הקרב..רחץ" ולא אמר "רחץ משה" (והלא בצואה כתב "ורחצת") -- כי אין זה רבותא, שבלי זה כשר בזר. וזהו שאמר "כמו שנאמר להלן "וקרבו וכרעיו ירחץ" - שפירושו ירחץ זר.

ומה שכתב "ויקטר משה" -- היה הולכה קודם לו, שזר אסור להולך האיברים. וסמך על מה שכתוב בעולת יחיד "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה". וזהו שאמר "כמו שנאמר להלן "והקריבו וכולי". וגם שבודאי הקטיר הכל כאחד, וכמ"ש הרמב"ן שמ"ש "ויקטר את הראש" היינו בזמן ההקטרה אחר רחיצת הקרב והכרעים. רק שתפס הלשון כמו בעולת יחיד שנאמר גם כן "ואת ראשו ואת פדרו..וערך..והקרב ירחץ..והקריב את הכל והקטיר". וזהו שאמר "כמו שנאמר להלן "והקריב את הכל".

ומה שכתב באיל העולה "עולה לריח נחוח" ולא אמר כן בפר חטאת -- מפני שכן דייק גם בעולת יחיד מפני שקרב כולו לאישים.

1. הגירסא כמו שמופיע בדפוס בוקרשט של המלבי"ם. אולם בכל הספרים לא גרסינן את הכפל "עד שילמד אהרן" אלא ביתר קיצור לשון אתה תשמשני עד שילמד אהרן. היה משה שוחט ואהרן רואה וכולי. ונלע"ד כנכונה יותר -- ויקיעורך
2. נ"ל דאישטמתיה כאן לרבינו שבפסוק כתוב "את הדם" ולא "מן הדם" - ויקיעורך
3. כאן הגהתי לציטוט מדויק של הפסוק. ובדפוס בוקרשט מופיע 'ויקטר משה את הנתחים ואת הראש ואת הפדר', ולא דק. כן נ"ל -- ויקיעורך
4. הוספתי את הטקסט שנמצא תוך המרובעים ע"פ מה שנמצא בכל שאר הספרים שבדקתי. (ולפעמים מצאתי "למדנו" במקום "למדו" והכל עולה לדבר אחד). כן נראה לי -- ויקיעורך