התורה והמצוה ויקרא יא כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת שמיני | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן קו[עריכה]

ויקרא יא כט-ל:
וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ה:

[א] "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד וכולי אלה הטמאים לכם בכל השרץ" (ויקרא יא, כט-לא) - מה תלמוד לומר?

  • לפי שנאמר (ויקרא יא, מ) "לא תטמאו...ונטמאתם בם", שומע אני טומאת הגויות וטומאת הקדושות...    תלמוד לומר "החולד והעכבר והצב למינהו..טמאים".
  • יכול יהיו אלו מטמאים אדם וכלים ואלו יהיו מטמאים אדם ולא כלים או כלים ולא אדם?...    תלמוד לומר "אלה"-- אין לך אלא אלו.
  • או אינו מוציא אלא אלו שלא היה בענין הפרט -- מה הפרט מפורש בעל עצמות ופרה ורבה, אף אינו מוציא אלא כל שהוא בעל עצמות ופרה ורבה; מנין בעל עצמות ואינו פרה ורבה? או אינו בעל עצמות ופרה ורבה? עד שאתה מרבה את בעלי עצמות ואינם פרים ורבים?
  • תלמוד לומר "אלה הטמאים לכם בכל השרץ"-- אין לך מטמא בשרץ אלא אלו בלבד.


וזה לכם הטמא בשרץ...אלה הטמאים:    מה שכפל כינוי הרומז -- זה הטמא, אלה הטמאים -- שבא להוציא זולתם, פירשוהו בספרא מפני שיש מקום לטעות ממה שכתוב (בפסוק מ) "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם". וכבר בארנו בסדר ויקרא (סי' שו) שכל מקום שבא במקרא פעל 'טמא' נקשר אל ב' השימוש מורה תמיד על טומאת הנפש שהפוכו היא הקדושה, לא על טומאת הגוף שהפוכו הוא הטהרה. ועל כן בא על העריות והמעשים המוזהרים -- "אל תתן שכבתך לזרע לטמאה בה" (ויקרא, טו), "ויטמאו במעשיהם" (תהלות, קו). ובכל זה ימצא קישור הב' על טומאת הגוף גם כן -- "אשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה" (ויקרא טו, לב), "לכל טומאתו אשר יטמא בה" (ויקרא ה, ג), "נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה" (אמור ?). ויש בכל אלה דרושים לחז"ל כמו שיתבאר שם.

על כל פנים ממה שכפל הלשון "אל תטמאו בהם ונטמאתם בם" נוכל לטעות שאחד בא על טומאת הקדושות (ר"ל טומאת הנפש שהפוכו קדושה) ואחד הנוסף בא על טומאת הגויות (שהוא טומאה ממש). על כן אמר פה "זה לכם הטמא" -- הוא ולא אחר.

ועדיין נוכל לומר שר"ל שזה הטמא באופן הנאמר שיטמא אדם וכלים, לאפוקי שאר שרצים, וממה שכתב "ונטמאתם בם" היינו ששאר שרצים מטמאים אדם ולא כלים או כלים ולא אדם. לכן כפל שנית "אלה הטמאים" ולא זולתם - אין מטמאים כלל.

והנה אמר "אלה הטמאים בכל השרץ", הוסיף מלת "בכל" ולא אמר "בשרץ" כמו שכתב תחלה "וזה לכם הטמא בשרץ", מפני שיש לטעות שאינו ממעט במלת "זה" ובמלת "אלה" רק הדומים לאלו הנחשבים פה שהם בעל עצמות ופרה ורבה, לא הבלתי דומה. ומה שכתב "אל תשקצו וכולי בכל השרץ" שיש טומאה ביתר שרצים היינו המובדלים ממינים הנחשבים בשאינם בעל עצמות או בלתי פרים ורבים או שמובדלים לגמרי שאינו בעל עצמות ולא פרה ורבה. לכן אמר "אלה הטמאים בכל השרץ" שבכל מיניהם רק אלה טמאים, לא זולתם. [וגירסת הקרבן אהרן "אף אינו מוציא אלא כל שאינו בעל עצמות ואינו פרה ורבה מנין בעל עצמות וכולי עד שאתה מרבה את בעלי עצמות שהם פרים ורבים", ולפי זה מרבה בכעין הפרט, ר"ל הדומה לפרט.

סימן קז[עריכה]

ויקרא יא כט-ל:
וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ה:

[ב] "זה לכם הטמא"-- להביא את דמו שיטמא כבשרו.

  • והלא דין הוא! ומה אם בהמה --שהוא מטמאה במשא-- לא עשה דמה כבשרה, שרץ --שאינו מטמא במשא-- אינו דין שלא נעשה דמו כבשרו?!
  • תלמוד לומר "וזה..הטמא"-- להביא את דמו שיטמא כבשרו.


וזה לכם הטמא בשרץ:    יש במלות אלה זרות היוצא מחוקי הלשון:

  • ( א ) שהיה לו לכתוב "אלה טמאים" בלשון רבים כמו שכתב אחר כך "אלה הטמאים לכם בכל השרץ", כי מלת "זה" אינו צודק רק אם מציין שם יחיד. שבמה שכתב "זאת הבהמה" "זאת החיה" ישקיף על שם בהמה וחיה כשם יחיד. וכשאומר "את זה תאכלו מכל אשר במים" ציין במלת "זה" סימן הטהרה או הטומאה שהיא שם המקרה הנעלם בכוונת המדבר שרומז עליו במלת "זה", רוצה לומר "את זה" -- מי שיש לו הסימן המכשירו. וגם מה שכתב "את זה לא תאכלו..את הגמל" מצד שדבר בכל הענין בלשון יחיד ציין הנושאים כל אחד בפני עצמו במלת "זה".
לא כן פה שהענין לפניו ולאחריו מדבר בלשון רבים -- "את אלה תשקצו מן העוף" (יג), "את אלה מהם תאכלו" (כב), "ולאלה תטמאו" (כד). ואמר "וזה" בוי"ו החבור וחושב אישים פרטיים החולד והעכבר -- היה לו לאמר "ואלה".
  • ( ב ) זאת שנית הנה בכל הפרשה דבר בדרך ההודעה -- "טמא הוא לכם", "טמאים הם", "שקץ הוא", "את אלה תשקצו ולאלה תטמאו". ולמה שינה פה ודבר בדרך הידיעה -- "וזה הטמא" "אלה הטמאים"? היה לו לכתוב "זה טמא" "אלה טמאים".
  • ( ג ) זאת שלישית כל מקום שיתפוס איש או אישים מכלל המין בא שימוש המ"ם -- "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה..את זה לא תאכלו ממעלי הגרה", "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת מכל שרץ המים", וכן בכל הפרשה -- כי יחוס המ"ם מציין החלק מן הכלל והאישים מן המין. ולמה אמר פה "בשרץ...בכל השרץ" בשימוש הב' שהוראתו על דבר הנמצא בדבר אחר?


מזה הוציאו חז"ל דדם השרץ מטמא כבשרו. פירוש: ששינה הכתוב לשונו למען נבין ממנו כוונה שניה דרושית, שרצונו לומר שדבר הזה טמא בגוף השרץ. כי שם המין הבא בה' הידיעה נוכל לפרשו על כלל המין ונוכל לפרש על איש פרטי הנודע מכללות המין. ולפי הפשט פירוש "בשרץ" בכלל השרצים, ולפי הדרוש פירושו בכל שרץ ושרץ נמצא בו דבר טמא שהוא דמו. יען שקיימא לן (בפרק בתרא דעדיות ומנחות דף קג:) כמאן דאמר שדם נבלות טהור כמו שפסק הרמב"ם (פ"א מהל' אה"ט ה"ד). וגם למאן דאמר טמא אינו מטמא בכזית כבשר רק ברביעית קמ"ל "בשרץ" בב' -- שכל המכונס תוך השרץ טמא. ולכן אמר "וזה" כמורה על דבר פרטי אחד שהוא דם השרץ שהוא הטמא בשרץ ולא ביתר הטמאים.

וכבר רגיל כזה בדברי חז"ל לדרוש כן בכ"מ שבא שימוש הב' תחת המ"ם בכיוצא בזה:

  • כמ"ש בחולין (דף עב.) על מה שכתוב "וכל הולך על כפיו בכל החיה" אר' יצחק מהלכי כפים בחי' טמאתי לך פי' ולד הנמצא בחיה.
  • ובסנהדרין (דף נו.) בן נח חייב על העוברים שנאמר "שופך דם האדם באדם", פי' אדם שנמצא באדם.
  • וכן בארנו למעלה (סימן כז[1]) שדריש "כל בהמה מפרסת פרסה בבהמה" על העובר הנמצא בבהמה.

ובמעילה (דף יז.) שאלה או נשאלה מרשב"י מנין לדם שרצים שהוא טמא עקם פי' ראב"י וזה לכם הטמא. ובבראשית רבה (בר"ר, ס) אמר ר' אחא יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים פרשתו של אליעזר שנים וג' דפים ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא. רשב"י א' טמא הטמא. ראב"י זה וזה.    ולמה שכתבנו הכל צריך לדרוש; אם מלת "וזה" תחת "אלה" (וממה שכתב בוי"ו הנ"ל), אם מלת "הטמא" תחת "טמא". וכן ממה שכתב "בשרץ" תחת "משרץ". ומלת "זה" רומז על הדם שבו. ועיין בירושלמי (פרק ב דביכורים).

סימן קח[עריכה]

ויקרא יא כט-ל:
וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ה:

[ג] יכול יכשיר את הזרעים?

  • ודין הוא! ומה דם בהמה --שאינו מטמאה טומאה חמורה-- מכשיר את הזרעים, דם השרץ --שהיא מטמא טומאה חמורה-- אינו דין שיכשיר את הזרעים?!
  • תלמוד לומר "לכם"-- לכם הוא טמא ואינו מכשיר את הזרעים.


מלבי"ם:    והנה מלת "לכם" מיותר (ונדרש בכל הפרשה כנ"ל). בא לאמר זה טמא לכם -- ר"ל מה שנמצא בגוף השרץ שהוא דמו, טמא הוא לכם -- אבל אינו מועיל לאחרים לקבל טומאה דהיינו להכשיר את הזרעים כשאר דם. כמ"ש (פרק ו דמכשירין) דם השרץ מטמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו.

סימן קט[עריכה]

ויקרא יא כט-ל:
וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ה:

[ד] מתוך שנאמר עכבר יכול אף עכבר של ים יטמא?

  • והלא דין הוא! טימא בחולדה וטימא בעכבר. מה חולדה -- מין הגדל על הארץ, אף עכבר -- מין הגדל על הארץ!
  • או, מה חולדה כמשמעו אף עכבר כמשמעו אף אני אביא עכבר שבים ששמו עכבר!
  • תלמוד לומר "על הארץ"-- להוציא את שבים.


[ה] או אינו אומר "על הארץ" אלא -- על הארץ יטמא - ירד לים לא יטמא?...    תלמוד לומר "השורץ"-- כל מקום שהוא שורץ יטמא.

[ו] או אינו אלא השורץ יטמא, עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו שורץ לא יטמא?...

  • ודין הוא! טימא חולדה וטימא עכבר. מה חולדה כמשמעו אף עכבר כמשמעו.
  • אי מה חולדה פרה ורבה אף עכבר פרה ורבה, יצא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה!
  • תלמוד לומר "בשרץ"-- להביא את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה.

הנוגע בבשר טמא ובאדמה טהור. ר' יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר מאחוריו -- טמא.


בשרץ השורץ על הארץ:    מה שכתוב "השורץ על הארץ" מיותר. כי בכל הבבות אמר כן לשלול החלוקה שכנגדה כמו: "מכל הבהמה אשר על הארץ" להוציא חיית הים שאין מועיל פרסה וגרה; ואמר "מכל אשר במים" לאמר שחיית היבשה אינו צריך סנפיר וקשקשת. אבל פה שחשב פרשת שרצים ומקומם נודע שהוא בארץ -- למה אמר "על הארץ"?

אמר בספרא (מובא בחולין דף קכו:) שזה מפני העכבר שיש ממנו כמה מינים, ויש עכבר היבשה ועכבר המים כנודע, ושניהם נקראו בעברי בשם "עכבר" סתם. וכן יש עכבר הגדל בים וביבשה.

והנה לענין אסורי מאכלות באר הרמב"ם (פ"ב מהל' מאכלות אסורות ה"כג) הרי שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ כגון שהיה לו כנפים והוא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והיתה רבה במים, ואכלה -- לוקה ג' מלקיות. ובאר זה באורך בספר המצות (ס' קפ). הרי שאם חי בים וביבשה שני השמות עליו. ועתה לענין טומאת ח' שרצים נוכל להסתפק במין העכבר החי בים ויבשה, כי יש לומר שהעכבר הכתוב הוא דוקא עכבר היבשה שאינו דר במים כלל כמו החולדה שבכתוב שלא תמצא בים כלל, או שנאמר כיון ששמו עכבר טמא. לכן הוצרך לבאר שאינו מדבר רק בשרץ הארץ לבד. וזה פירוש [משנה ד'].

אולם לפי זה היה די שיאמר "וזה לכם הטמא בשרץ הארץ" כמו שכתוב "מכל שרץ המים", "עוף השמים" "חית השדה" "חיתו יער" וכדומה. למה שאמר "השורץ"?    ומשיב [במשנה ה'] משום שאז נטעה גם בעכבר החי ביבשה ובמים אחר שלענין אסורי מאכלות שני השמות עליו ולוקה עליו משום שרץ הארץ ושרץ המים -- ממילא לענין טומאה שמצד שהוא במים אינו מטמא נאמר על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא. וזה, או שנאמר שכל שיורד לים פעם אחד אינו מטמא כלל אף בארץ כיון שאינו שרץ הארץ לבדו רק שרץ הארץ והמים, או שנאמר על כל פנים שבעת שהוא בים אינו מטמא. ושתי הפירושים נכללים במה שאמר ירד לים לא יטמא.

לכן הוצרך לומר "השורץ על הארץ". כי כבר בארנו למעלה (סי' פ) ששם "שרץ" נקרא בו מצד התנועה והרחישה, אמנם פעל 'שרץ' ישמש לרוב על ההפראה והרביה היתירה כמו "שרצו בארץ" "פרו וישרצו" וכדומה. ופירוש "השורץ על הארץ" - שמטיל בצים ומשריץ ופרה אל הארץ וקמ"ל שנלך אחר המקום ששם מוליד או מטיל בצים; שכל העכברים ישריצו ביבשה. ואז -- הגם שחיים לפעמים גם בים -- הוא מטמא, כי נקרא 'עכבר היבשה'. אבל עכבר המים שהוא שורץ ומטיל בצים בים -- הגם שיצא לפעמים ליבשה -- אינו מטמא. וזהו שאמרו בחולין (דף קכז.) הני ביברי דנרש אינם מן הישוב ופרש"י שאינם גדלות אלא במים, ר"ל שפרים ורבים שם. וזהו שאמר תלמוד לומר "השורץ" כל מקום שהוא שורץ יטמא -- ר"ל שהכל תלוי במקום שהוא שורץ ופרה ורבה. וזהו פירוש [משנה ה'].

אולם יקשה שאם כן היה לו לכתוב הפעל לבד -- "וזה לכם הטמא בשורץ על הארץ" -- ולמה אמר "בשרץ השורץ"?    ומשיב [במשנה ו'] שאז הייתי אומר שפעולת ההשרצה, ר"ל ההפראה והרביה, היא תנאי לטומאה, ועכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו שורץ ופרה כלל רק נולד מאדמה -- אינו טמא. לכן אמר גם השם "בשרץ השורץ", ששם 'שרץ' הונח מצד התנועה והרחישה, אף שאינו פרה ורבה, בכל זה טמא. והוסיף פעל "השורץ" שאם הוא פרה ורבה יהיה הפריה ורביה על הארץ. וזהו פירוש [משנה ו].

ובחולין (דף קכז.) אמר על ברייתא זו: אמר ליה ההוא מרבנן לרבא אימא בשרץ לאתויי חציו עכבר וחציו אדמה, השורץ כל שהוא שורץ ואפילו עכבר שבים ואי משום "על הארץ" - על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא. אמר ליה ומאחר דשויתיה לים מקום טומאה מה לי הכא מה לי הכא?     פירוש, דאף שפעל 'שרץ' יבוא גם על הפריה ורביה, מכל מקום הלא נוכל לפרשו גם על הרחישה לבד כשם 'שרץ' שהוא מצד הרחישה, ולפי זה הקשה שנאמר שגם פעל 'שורץ' פירושו שרוחש ופירושו כל שרוחש על הארץ אף עכבר שבים טמא כיון שירחש לפעמים על הארץ. ואם תקשה שאם כן למה לי "על הארץ" אחר שכל העכברים טמאים ולא ממעט מידי דגם עכבר הים רוחש על הארץ -- על זה אמר שנאמר שממעט שרק בעת שרוחש על הארץ יטמא ובעת שיורד לים אינו מטמא. על זה השיב כיון דשוותיה לים מקום טומאה ותאמר דעכבר שבים מטמא -- איך יצויר שבעלותו ליבשה לא יטמא? שזה נגד השכל.

ולפי פירושי מיושב כל מה שהתפלאו המפרשים על סוגיא זו. ראה והבן.

סימן קי[עריכה]

ויקרא יא כט-ל:
וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ה:

[ז] 'צב' -- זה צב;  "למינהו"-- לרבות מינים של צב, חברבר ובן הנפילים וסלמנדרא.

כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה אומר "מה רבו מעשיך השם". יש בריות גדלות בים וגדלות ביבשה. גדלות בים, אם עלו ליבשה - מתו; והגדלות ביבשה, אם עלו לים - מתו. גדלות באור וגדלות באויר. גדלות באור, אם פירשו לאויר - מתו; גדלות באויר, אם פרשו לאור - מתו. מקום חיתו של זה מיתתו של זה ומקום חיותו של זה מיתתו של זה. ואומר (תהילים, קד) "מה רבו מעשיך השם כולם בחכמה וכולי".


הצב למינהו:    לרבות מינים של צב והם חברבר (ובגירסת חולין דף קכז "ערוד") ובן הנפילים וסלמנדרא.

  • ערוד הוא היוצא מחבור הצב עם הנחש כמו שאמרו בגמרא שם. ובבראשית רבה (בר"ר, פב) בענה שהוציא כלאים -- אמר לו הקב"ה חייך שאני בורא לך דבר מזיק ויצא חברבר.
  • ובן הנפילים הוא הנקרא (ריזן שילד קרעטא[2]) השוכן במים והוא שורץ ביציו ביבשה.
  • וסלמנדרא נברא מן האור כמו שאמרו במדרש (שמות רבה, טו) זעזע את הישוב והראה למשה את הצב, זעזה את המים והראה לו את בן הנפילים, זעזע את האש והראה לו את הסלמנדרא. ובסנהדרין (דף סג.) על חזקיה שסכתו אמו סלמנדרא פרש"י חיה קטנה שיוצאה מתנור שהאש בוער בו ז' שנים. ובחולין (דף קכז.) פרש"י שנעשה מהאור על ידי כשפים. ועיין בסוף חגיגה.

ולכן אמר רבי עקיבא "מה רבו מעשיך השם".


  1. ^ לכאורה זה טעות הדפוס וצריך לומר סימן סח -- ויקיעורך
  2. ^ השווה עם הגרמנית Schildkröten למין של צב -- ויקיעורך