חולין עב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והא עובר וחיה דכשתי טבעות דמו וקא מטמא לה עובר לחיה אמר רבה שאני עובר הואיל וסופו לצאת אמר רבא עובר סופו לצאת טבעת אין סופו לצאת אלא אמר רבא פומבדיתאי ידעי טעמא דהא מילתא ומנו רב יוסף דאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל טומאה זו אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים מאי אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים דלא תימא אליבא דר' עקיבא דאמר עובר במעי אשה טמא אלא אפי' לר' ישמעאל דאמר עובר במעי אשה טהור גזרו בה טומאה מדרבנן מאי טעמא אמר רב הושעיא גזירה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור אי הכי אשה נמי אשה מרגשת בעצמה ותימא לה לחיה טרידא מאי ר' ישמעאל ומאי ר"ע דתניא (במדבר יט, טז) וכל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר במעי אשה דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר לרבות גולל ודופק ור' ישמעאל גולל ודופק הלכתא גמירי לה ור"ע עובר במעי אשה טמא מדאורייתא מנא ליה אמר ר' אושעיא אמר קרא (במדבר יט, יג) הנוגע במת בנפש איזהו מת שבנפש של אדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה ור' ישמעאל האי מיבעי ליה לרביעית דם הבאה מן המת שמטמאה שנאמר הנוגע במת בנפש האדם איזהו נפש של אדם שמטמא הוי אומר זו רביעית דם ור"ע לטעמיה דאמר אף רביעית דם הבא משני מתים מטמא באהל דתניא ר"ע אומר מנין לרביעית דם הבאה משני מתים שמטמאה באהל שנא' (ויקרא כא, יא) ועל כל נפשות מת לא יבא שתי נפשות ושיעור אחד:
מתני' בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר"מ וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה
רש"י
[עריכה]והא עובר וחיה - דקתני מתני' החיה טמאה שבעה והאשה טהורה:
וקמטמי לה עובר לחיה - ש"מ דטעמא דאשה טהורה משום מגע בית הסתרים הוא ולא משום בלוע:
טבעת אין סופה לצאת - בתמיה:
טומאה זו - דחיה:
מאי אינה מדברי תורה - ל"ל למימר כולי האי לימא טומאה זו דברי סופרים משום גזירה כדמפרש לקמיה:
לא תימא - מתני' ר"ע היא דאמר עובר מת שבמעי אשה טמא הלכך מטמא לחיה דטומאה בלועה מטמאה וטהרה בלועה מיטמא ואשה טהורה משום דמגע בית הסתרים הוא:
אלא אפי' לר' ישמעאל כו' - ולקמן בעי מאי ר' ישמעאל ור"ע:
גזירה שמא יוציא כו' - דאי אמרת חיה שפשטה ידה למעי אשה ונגעה בעובר מת טהורה פעמים שהולד מוציא ראשו חוץ לפרוזדור והרי הוא כילוד ומטמא וכסבורה חיה שעדיין הוא במעיה ואתי לטהרה אבל ברועה שהושיט ידו למעי בהמה דקתני מתני' טהור ליכא למיגזר הכי מפני שרחם שלה גלוי דכי מפיק חזי ליה:
טרידא - עסוקה היא בחבליה וציריה וטרידא מלומר לחיה אל תגעי:
על פני השדה - משמע גלוי:
להוציא עובר - שהוא טמון:
גולל - כיסוי הארון של מת:
דופק - דף שנותנין בצדו:
ור' ישמעאל סבר גולל ודופק הלכתא היא - וכי אתא קרא להוציא עובר:
ור"ע סבר עובר במעי אשה טמא - וכי אתא קרא לגולל ודופק וקסבר לאו הלכתא היא:
מדאורייתא מנא ליה - דטמא דלא מטהר ליה ממשמעותיה דעל פני השדה ואפי' לא מייתר:
במת בנפש - מת שהוא בתוך נפש האחרת:
רביעית הלוג - דם חיי האדם תלויין בו שבכך הוא מתקיים:
אף רביעית דם הבא משני מתים - הלכך האי קרא דכתיב ביה חד נפש לאו לרביעית דם אתא:
נפשות - משמע שתים:
מת - דבר שמיתה באה על ידו דהיינו רביעית:
מתני' הבשר טהור - שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים:
הבשר מגע נבלה - בשר העובר מגע אבר מן החי שהוא מטמא כנבלה בהעור והרוטב (לקמן דף קכט:) אי נמי אם יצא עובר מת נבלה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרתו שחיטת אמו:
מגע טרפה שחוטה - שהשחיטה אע"פ שאינה מתרת האבר באכילה מטהרתו מידי נבלה והויא כטרפה שחוטה שאינה מטמאה מן התורה כדמפרש ואזיל אלא מדרבנן במוקדשין:
תוספות
[עריכה]אע"פ שהוא אב הטומאה אין לו טומאת משא וטבעת טהורה נמי לא מטמאה מחמת אדם טעמא נמי משום דבית הסתרים דאדם לא מטמא אבל בב' טבעות דלא שייך בהו בית הסתרים הוה אמינא במסותרים בתוכו ליטמו קמ"ל דטעמא דמתני' משום בלוע הוא וחבירו נמי לא מטמא וקשה לפירושו דבטבעת שנגעה במת הרי הוא כחלל וטומאתה בוקעת ועולה ואפי' רצוצה תחת אבנים שלא מטמא את האדם מכח בית הסתרים ומה שפי' דטבעת טהורה לא מטמאה מחמת אדם משום דבית הסתרים דאדם לא מטמא אטו אם נכנס אדם לאהל המת וכלים או אוכלין בקומטו ה"נ דטהורים דאע"ג דבית הסתרים לאו בת מקבלי טומאה נינהו מ"מ לא הוי כצמיד פתיל דמציל באהל המת הרי טיט דלאו בני קבולי טומאה נינהו ואוכלין שגיבלן בטיט והכניסם לאהל המת טמאים ומה שפירש נמי דאין טומאת משא אלא למי שטומאה באה ממנו הרי מדרס הזב דמטמא במשא וה"נ טבעת שנגעה במת כיון דהויא כחלל לטמא במשא דלטמא במשא לא מהני בית הסתרים כדפי' בקונט' ובפ' יוצא דופן (נדה דף מב:) נמי אמרי' נבלה בקומטו טמא נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא לכך נראה דטעמא דמתני' משום דבלוע הוא ומ"מ אשמעינן רבה בשני טבעות דממתני' לא אשמעינן ליה דהא דאע"ג דטומאה בלועה לא מטמאה היינו טהרה בעלמא אבל טהרה הבלועה מיטמאה וכן הא דטהרה הבלועה לא מיטמאה היינו מטומאה דעלמא ולא מטומאה הבלועה עמה ואין לתמוה כיון דבא לאשמועינן כאן בשתי טבעות מאי כשם דהכי פירושו כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה את האדם הבולעה אע"פ שנגעה בו כך אינה מטמאה טהרה שאצלה וא"ת מנא לה לרבה הא דטהרה בלועה לא מיטמאה מטומאה שאצלה הא לא אתי מק"ו דצמיד פתיל וי"ל דכולה מלתא דריש רבה מן האוכל את נבלתה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור אפי' לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה שבמעיה ואסור לטמאה וא"ת שתי טבעות נמי תנינא בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה ויש לומר דהתם צריך הזיה שלישי ושביעי וכשבא לאכול תרומה כבר יש שבעה ימים שנבלעה והרי היא מסתמא כבר סמוך לנקב וכשבולע תרומה אינה נוגעת בטבעת עד שתבא אצלה סמוך לנקב ואז היא כבר מעוכלת:
והרי חיה ועובר דכשתי טבעות דמו. מה שפי' בקונטרס אלמא דטומאה בלועה מטמאה וטעמא דאשה טהורה משום בית הסתרים וכן פי' בסמוך גבי לא תימא מתני' ר' עקיבא היא וקשה נהי דמגע בית הסתרים לא מטמא במשא מטמא אלא צ"ל כדפירשנו דאשה טהורה משום טומאה בלועה היא וחיה הויא כשתי טבעות:
גזירה שמא יוציא ולד ראשו וכו'. פי' בקונטרס משום דהרי הוא כילוד משמע דדוקא נקט ראשו וכן משמע בפ' יוצא דופן (נדה דף מב:) גבי יולדת מטמאה בפנים כבחוץ דקאמר כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור כדר' אושעיא כו' משמע דר' אושעיא נקט דוקא ראשו ותימה דאמאי נקט ראשו אפי' הוציא ידו חוץ לפרוזדור נמי נטמאה החיה שנגעה בו או הסיטה דתו לאו טומאה בלועה היא וי"ל דגזירת הכתוב היא דעד שיהא כילוד לא מטמאה כדדריש מעל פני השדה והשתא ניחא הא דצריך ר' ישמעאל למדרש טעמא מקרא דטעמיה פשוט דטומאה בלועה היא אלא משום דלא מטמא בהוציא ידו עד שיהא כילוד ור' עקיבא נמי לא פליג אלא בהוציא את ידו וכן משמע דלא תימא אליבא דר"ע משמע דכר"ע אתיא מתני' בפשיטות דטמאה החיה מדברי סופרים דגזרינן כולו במעי אשה אטו הוציא ידו אבל אי ר"ע מטמא עובר במעי אמו אפי' לא יצא לחוץ כלל היכי מתוקמא מתניתא אליביה דחיה טמאה ואשה טהורה:
גולל ודופק. מפורש בפ"ק דכתובות (דף ד: ד"ה עד):
שתי נפשות ושיעור אחד. ור' ישמעאל סבר דיש אם למסורת ונפשת כתיב כדאמר בסנהדרין בפ"ק (דף ד.) וקשה דתרי קראי ברביעית דם ל"ל במת בנפש ונפש:
הוציא עובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור. דעובר שבפנים אפי' מת חשיב כחי דהא קא מהני ליה שחיטת אמו להתירו אף באכילה:
וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה. בשחיטה עושה ניפול פליגי כדאמר בגמ' וקודם שחיטה לכ"ע אדם שנוגע באבר שבחוץ טהור דאי מחיים מטמא היכי הוה מהני שחיטה לרבנן להפקיע הטומאה לטהרות ולעיל דקתני הושיט רועה את ידו ונגע בו טהור לאו דוקא לפי שהוא בפנים דאפי' הוציא עובר ידו לחוץ ונגע בו הרועה טהור אלא להודיעך כחו דר' יוסי הגלילי דאפי' הכי בטמאה טמא א"נ מודו רבנן בהוציא ידו לחוץ ונגע בו דבטמאה טמא דלענין מה שבפנים הוא דמקשינן טמאה לטהורה ולא לענין מה שבחוץ.
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ד (עריכה)
והא עובר וחיה דכשתי טבעות דמו. דעובר במעי בהמה ויד חיה במעי בהמה שניהן בלועין העובר והיד וקא מטמא ליה עובר לחיה:
שאני עובר הואיל וסופו לצאת ולא מיחזי כבלוע:
טומאה זו (אינה מדברי תורה) דמטמאה עובר לחיה [אינה מד"ת]:
שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור והוי כילוד:
אי הכי אשה נמי. דאי חיישינן להא דאמרת שמא יוציא ולד א"כ אפי' האם נמי תהא טמאה:
אשה מרגשת בעצמה. כשיוצא תהא יודעת:
ותימא ליה לחיה. כלומר אמאי אמרי' החיה טמאה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור ותימא ליה האם לחיה כשיוציא ראשו ולא תהא טמאה החיה עד דתימא לה האם לחיה:
להוציא עובר שבמעי אשה. כלומר דאינו על פני השדה:
לרבות גולל ודופק. גולל זהו כסוי שעל גבי ארון של מת דופק דפנות שמטמאין כמת ולא להוציא עובר שבמעי אשה:
ורבי עקיבא לטעמיה דאמר אף רביעית דם. דר' עקיבא לא בעי ליה להאי קרא:
ושיעור א'. כלומר ורביעית אחד. ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור. כלומר דאין מטמאה מחיים:
הא דאקשי' והא עוברה וחיה דכמין ב' טבעות נינהו. ק"ל עלה אי עובר במעי אמו טומאה בלועה הוא ל"ל הא דדריש ר' ישמעל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר שבמעי אמו תיפוק לי' משום דטומאה בלועה אינה מטמאה וי"ל כתב רחמנ' בנבלה וכתב רחמנ' במת וצריכי א"נ אי לאו קר' הו"א עובר במעי אמו לאו טומאה בלועה הוא והיינו רביתיה וכדמנח באינדרונא דמי מה שאין כן בשאר הטומאות שכיון שהבליעה עושה עיכול טהורות.
ואי קשיא אי הכי [מאי] אקשינן, והא עובר דכמין ב' טבעות הוא והא לאו טומאה בלועה היא ל"ק כיון שטהרו הכתוב לעובר במעי אמו ש"מ דטומאה בלועה חשוב ליה ואעפ"כ מטמא לחיה ש"מ טומאה בלועה בב' טבעות מטמאה כנ"ל ועיקר הוא שהרי רע"ק מטמא עובר במעי אמו ולא מצינו לו שאמר טומאה בלועה מטמ' והיינו דקאמרי' ורע"ק עובר שבמעי אמו דמטמא מדאורייתא מנ"ל לומר דהו"ל למדרשיה למיעוטא מהאי קרא משום דאשכחן בשאר דוכתי טומאה בלועה אינה מטמאה. אבל רש"י ז"ל כתב דקושיין אמאי לא ממעיט ליה ממשמעותא דעל פני השדה אע"ג דלא מיותר, ואינו נכון.
דלא תימא אליבא דרע"ק דאמ' עובר במעי אמו מדאורייתא. פיר' שלא תעלה על דעתך שכשטימא רע"ק לא טימא אלא לחיה משום דכשתי טבעות נינהו ואית להו טומאה אבל לאשה לא טימא ומתני' רע"ק היא אלא מתני' לאו רע"ק היא דלדידיה אפי' אשה טמאה אלא לרי"ש היא ומודה אפי' רי"ש בטומאת חיה דטומאה זו מד"ס היא גזירה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור.
פירוש אחר: לרע"ק נמי אשה טהורה ירך אמו היא וחיה טמא הכתוב ממת בנפש ומתני' דברי הכל לרע"ק דאורייתא אי רי"ש מדרבנן גזרה שמא יוציא ראשו וכו'.
ופי' שמא יוציא ראשו וכו' שמא יטמאנ' במגע דחוץ בראשו וה"ה לא' מאיבריו אלא משום דאורחא דלידה בראש נקט ראשו כדנקיט ליה בעלמא היכא דבעי לשויי' כילוד ואע"פ ששנינו הושיט הרועה את ידו ונגע בו בין בבהמה טמאה ובין בטהורה טהור שאני בהמה שאין לה פרוזדור וכי מפיק רישיה חזי ליה את זו פירש"י ז"ל.
גולל ודופק שהזכירו בפ' זה ובכמה מקומות, פירש"י ז"ל גולל כיסוי הארון של מת דופק דף שנותנים לצדו.
ור"ת ז"ל השיב עליו מדאמרי' בברכות פ' מי שמתו מדלגים היינו ע"ג ארונות לקרא' מלכי ישראל ואי גולל היינו כיסוי הארון היאך כהנים מדלגים עליהם שהרי גולל ודופק מטמאין באהל כדאמר בפ' העור והרוטב הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל ר"א אומר אף במשא ועוד מהא דאמרי' במסכת סוכה ובעירובין כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין ממנו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא גולל לקבר והו"ל למימר ולא גולל לארון ועוד מדאמרינן הכא בפרקי' וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק ואי בארון הרי ארונות טמונות הן בכוכין ואינן על פני השדה דהיינו מגולה וכדאמרי' נמי בב"ק שדה להוציא את הטמון וכדדריש ביה רי"ש הכא להוציא עובר מפני שהוא טמון ועוד שאין לשון גולל נופל על פי' זה.
לפיכך פיר"ת ז"ל שהוא מצבה על הקבר מלשון וגללו את האבן והדופק הוא ב' אבנים שמשימין אחת לראשו ואחת לרגליו והגולל נשען עליהם וזו היא ששנינו במסכת אהלות דופק דפקים טהור שלמעלה מן המצבה שנקר' גולל עושין בנין א' ומשימין אבן א' לראשו וא' לרגליו ואבן גדולה עליהם מלמעלה.
וכן פי' הרב מ' נתן בעל הערוך ז"ל כיוצא בזה שעושים שורות של אבנים בדפנו' ובראש וברגל ואח"כ מכסים אותו והדפנו' קרוי דופק והכסוי גולל ועושין דופן מועט לסמוך הדופק הגדול והוא הנק' דפק דפקים ומה שאמרו לענין אבל ר' יהושע אומר משיסתם הגולל משיסתמו הקבר באבן הגדולה שמגלגלין על פיו ומנהג היה לשום שם אבן מיד כשקברוהו ואף עכשיו עושין כן ובא למעט ואמר שפעמים שאין קוברין אותו אלא לשעה ואין סותמים אותו שאין מונין לו אבל.
אבל י"מ לפ"ז מה ששנינו בתוספתא דאהלות פ"ק מעשה בבית סגן ביהודה באחד שמת בע"פ והלכו לקוברו נכנסו האנשים וקשרו החבל בגולל ומשכו האנשי' מבחוץ נכנסו נשים וקברוהו והלכו האנשים ועשו פסחיהם בטהרה משמע שמשכו הארון בחבל והביאו המת שהיה בתוכו למערה אבל לפר"ת ז"ל קשיא שאין המת בתוך הגולל שיקבר במשיכתו.
ולפי' דחו ראיותיו של ר"ת ז"ל ואמרו שמתוך כך היו מדלגין ע"ג ארונות של מתים שכיון שאין כהן מוזהר על גולל ודופק דתניא במ' שמחו' ואיתא בתוספתא דמסכת מכות כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו שאין הנזיר מגלח אין כהן מוזהר עליו וגולל ודופק אמרינן בהדיא במס' נזיר שאין נזיר מגלח עליו כדאיתא בפ' כ"ג (נד, א).
ומה שאמרו על פני השדה לרבות גולל ודופק מפני שדרכן היה לקבור הארון ולהניח מקצתו מגולה על פני השדה וא"כ י"ל שלא היו סותמין הארון בכסויו אלא בבית הקברות א) או שפירו' סתומת הגולל כשסותמין אותו לגמרי שעד בית הקברות הולך הארון פתוח [מכוסה בכיסוי] ושם קובעים בו מסמר בכסוי ובדופן שלא יפתח לעולם ובאותה שעה חל אבלות עליו שאין אבלות כל זמן שהמת בבית כדאמרינן ומעשה שמת ר"ג הזקן כיון שיצא מפתח הבית א"ל ר' אליעזר כפו מטותיכם כיון שנסתם הגולל א"ל ר' יהושע כפו מטותיכם א"ל כבר כפינו ע"פ זקן וגרסי' בירושל' היו מוליכין אותו ממקום למקום כגון אילין דקיסרין דקוברין בבית' שרי איתנויי תני אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל אלמא אין סתימת הגולל אלא במקום שנקבר שם ולא בבית.
וי"א שהיה אותו הנסר שקובעי' עליו בתוך הקבראבל אינו נכון ויתברר ממה שכתבנו למעלה.
ורבי עקיבא עובר במעי אשה דמטמא מדאורייתא מנא ליה. תמיהא לי מאי קא מיבעיא ליה לרבי עקיבא מנא ליה, הא ודאי מדאיצטריך קרא למעוטי לרבי ישמעאל שמע מינה דאי לאו דמיעטיה קרא מדינא הוה אמינא דמטמא, ולא מייתיה לה מוהאוכל מנבלתה יכבס בגדיו (ויקרא יא, מ), דהתם בטומאה בלועה שאין סופה לצאת אלא לאחר עיכול שנפסלה מולגר ומלכלב, אבל עובר שסופו לצאת לא, וכיון דאוקי רבי עקיבא קרא דכל אשר יגע על פני השדה (במדבר יט, טז) לגולל ודופק, ממילא קים ליה עובר במעי אשה לטומאה, ויש לומר דהכי קאמר כיון דבעלמא אשכחן דטומאה בלועה לא מטמיא וכתיב כל אשר יגע על פני השדה, ואיכא למידרש מיניה הכין מלאיפלוגי בין טומאה בלועה דעלמא שאין סופה לצאת לטומאה שסופה לצאת, דהא תנאי דעלמא לא מיפלגי בינייהו, וכדתנן בלע טבעת טמאה וכו' טובל ואוכל בתרומה, אם כן מאי טעמיה דרבי עקיבא, ופרקינן אמר קרא (שם, יג) כל הנוגע במת בנפש האדם וגו', וזה הזקיקו לרבי עקיבא לומר כן, כך נראה לי.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה