התורה והמצוה ויקרא יא א-ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת שמיני | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן סא[עריכה]

ויקרא יא א-ב:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם. דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ב:

[א] "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם" -- לאמר להם לבנים, לאלעזר ולאיתמר.

  • או לאמר להם לישראל?...
  • כשהוא אומר "דברו אל בני ישראל" -- זו דיבור האמור לישראל, הא מה אני מקיים "לאמר אליהם"-- לאמר לבנים לאלעזר ולאיתמר.


לאמר אליהם:    אי אפשר לפרש לאמר לישראל דהא אמר אחר כך "דברו אל בני ישראל". ועל כרחך שמוסב על הנושאים הנזכרים בפרשה הקודמת -- "ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר". אמר ה' למשה ואהרן שיאמרו אליהם (לאלעזר ואיתמר) שידברו פרשה זאת לבני ישראל כמו שאמרו בעירובין (דף נד:) כיצד סדר משנה וכולי. וכן תרגם יונתן אימר להון לבני אהרן.

סימן סב[עריכה]

ויקרא יא ב:
דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ב:

[ב]

  • (ויקרא יא, ב) "זאת החיה אשר תאכלו"-- מלמד שהיה משה אוחז החיה ומראה להם לישראל ואומר להם "זו תאכלו וזו לא תאכלו".
  • (שם, ט) "את זה תאכלו מכל אשר במים"-- "זה תאכלו וזה לא תאכלו".
  • (שם, יג) "את אלה תשקצו מן העוף"-- "את אלה תשקצו ואת אלו לא תשקצו"
  • (שם, כט) "זה לכם הטמא"-- "זה טמא וזה אינו טמא".


זאת החיה:    כבר בארנו (בפר' צו סימן כג בתורה אור באורך) כי כינוי הרומז [זה , זאת , אלה] מורה תמיד על נרמז קרוב שהיא למראה עינינו. ובמקום שבא על דבר בלתי מצוי לפנינו דרשוהו חז"ל שהיה הענין אז למראה עינים כמו שאמרו במנחות (דף כט.) ומכלתא (פר' בא) ומדרש רבה (שם) ומד' בהעלותך (במ"ר, טו) ג' דברים נתקשה משה - מנורה ראש חדש ושרצים - והראהו השם, וזה מעשה המנורה, החדש הזה לכם, וזה לכם הטמא.

והנה בחולין (דף מב.) אמר מלמד שתפס הקב"ה מכל מין והראה לו למשה, ופה אמר שמשה הראה לישראל. ומשני המקומות משמע שנתקשה בכל המינים וסותר למה שהזכרנו בשם חז"ל שלא נתקשה רק בשרצים.

אולם דבריהם שגבו מאד, שבכל המינים הראה ה' למשה ומשה הראה לישראל, ומצאנו שכולם נשנו במשנה תורה לבד משרצים לא נשנו, כי כל המינים לא נקתשה בם. וספר פה מה שהראה ה' למשה. ומשנה תורה חזר והראה להם לישראל לבד משרצים שנתקשה בם ולא יכול להראות לישראל -- לכן לא נשנו במשנה תורה.

ובזה מיושב מה שנתקשו התוספות (במנחות שם ובחולין שם) למה חשוב שרצים ולא חשב "זאת החיה", עיי"ש. ולפי זה מה שסיים פה "וזה לכם הטמא" הוא רק מה שהראה ה' למשה.

סימן סג[עריכה]

ויקרא יא ב:
דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ב:

[ג] "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה" -- משמע מוציא מיד משמע.

  • מכלל שנאמר (בראשית ט, ג) "כירק עשב נתתי לכם את כל" -- יכול הכל היה בכלל היתר?    תלמוד לומר (דברים יד, ד-ה) "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור וכולי".

[ד] יכול תהיה כל הבהמה כולה מותרת?

  • תלמוד לומר (בראשית ט, ד) "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" -- אסר אבן מן החי.
  • (בראשית לב, לג) "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" -- אסר גיד הנשה.
  • (ויקרא ז, כג) "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" -- אסר את החלב.
  • (ויקרא, ז) "וכל דם לא תאכלו" -- אסר את הדם.

יכול יהיו מותרים בזביחה ושלא בזביחה?    תלמוד לומר (דברים יב, כא) "וזבחת...ואכלת".


זאת החיה אשר תאכלו:    כל מקום שבא ציוי המתחלת במלת "זה" אין דרך לבא עמו מלת "אשר". כמו "את זה תאכלו" "את אלה תשקצו". וכן היה לו לכתוב פה "זאת החיה תאכלו".

וכל מקום שבא מלת "אשר" כבר קדם הציוי בדרך כלל ובמלת "זה" בא לבאר הציוי בפרטות. כמו "קינים תעשה את התיבה..וזה אשר תעשה אותה" (בראשית, ו), "ואתה את בריתי תשמור..זאת בריתי אשר תשמרו (שם יז,), "תקחו את תרומתי..וזאת התרומה אשר תקחו" (שמות, כה), "ועשו בגדי אהרן..ואלה הבגדים אשר יעשו" (שם כח,).

וכל מקום שלא נזכר הציוי תחלה דרשוהו חז"ל. כמו שאמרו ביומא (דף ה.) על מה שכתוב (שמות, כט) "וזה הדבר אשר תעשה לקדש אותם" - להביא מכנסים ועשירית האיפה. בשלמא מכנסים כתיבי בענינא דבגדים אלא עשירית האיפה מנא לן. אתיה זה זה מ"זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה".    וכן בירושלמי: (פרק קמא דיומא) ריב"ח אמר עשירית האיפה ומכנסים מעכבים. מאי טעמא? זה וזה.

ורצונו לומר שעל ידי שכתוב "וזה אשר תעשה" - מלת "אשר" מורה שכבר נאמר הציוי בדרך כלל ובא לפרש איך יעשה, ועל כרחך מוסב על מה שכתוב "ומשחת אותם ומלאת בם את ידם וכהנו לי ועשה להם מכנסי בד", ועל זה פירש איך יעשה את הקידוש. ואחר שבציוי הכללית נזכרו מכנסים -- מבואר שהם בכלל הבגדים. וכן במה שכתב "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו" - מלת "אשר" מורה שכבר אמרה הציוי בדרך כלל והוא מה שכתב בפר' תצוה ששם נאמר גם כן עשירית האיפה ופירש בפרשת צו איך יעשוה. וזהו שאמר אתיא זה זה.

וכן במה שכתב (שמות, כט) "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים" דריש בספרא (צו פרק א ריש צו) וזבחים (דף פג.) שמוסב על מה שכתוב "כל הנוגע במזבח יקדש", שהפסולים שיעלו למזבח לא ירדו, ומפרש "וזה אשר תעשה על המזבח" (ר"ל הראוים למזבח שיקדשו על ידי כבשים או עולה).


ולפי הוצעה זו גם מה שכתוב פה "זאת החיה אשר תאכלו", מלת "אשר" מוכיח שמוסב על ציוי שכבר נאמרה; שכבר התיר בשר לאכילה באיזה מקום ופה מפרש הציוי. ואמר בספרא שמוסב על מה שכתב (בפר' נח) "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" שמשמעותו שהותר לגמרי -- בין שיאכלו כל המינים (כמ"ש "כל רמש"), בין שיאכלו כל גוף החי עם גידו דמו וחלבו, בין שיאכלוהו מבלי הכנה בשחוטה כמו ירק עשב שכולו מותר ומבלי הכנה.

לעומת זה פרטה התורה שיש הבדל בין אכילת ירק ובין אכילת בעל חי

  • ( א ) במינים, שעל זה אמר "זאת החיה אשר תאכלו" -- רק מה שיש לו סימני טהרה, ועל זה אמר מלת "אשר"
  • ( ב ) באיבריו, שאסר גיד הנשה ודם וחלב ואבר מן החי
  • ( ג ) בהכשר אכילתו שצוה על השחיטה.

סימן סד[עריכה]

ויקרא יא ב:
דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ב:

[ה] אין לי אלא כבשים ועזים המיוחדים; מנין לרבות את הכלאים?    תלמוד לומר 'חיה ובהמה'.

אין לי אלא חיה ובהמה -- חיה-מין-חיה בהמה-מין-בהמה. מנין בהמה-מין-חיה וחיה-מין-בהמה?    תלמוד לומר "חיה" מכל מקום, "ובהמה" מכל מקום.


זאת החיה מכל הבהמה:    במשנה תורה חושב המינים המותרים בפרטות -- שור שה כשבים ושה עזים וכולי -- ובודאי אין במציאות מינים טהורים יותר, ומדוע שינה פה ואמר דרך כלל "זאת החיה..מכל הבהמה".

פירשוהו בספרא כי ממה שכתוב במשנה תורה נוכל לטעות שרק ז' מינים שחשב שם מותרים, לא המורכב משני מינים. שהרכיב בהמה עם בהמה וחיה עם חיה. לכן תפס פה חיה ובהמה להורות שלאו דוקא האישים שחשב שם כי גם המורכב כיון שהיא חיה או בהמה מותר אחר שיש לה סימני טהרה.

והנה עדיין נאמר רק 'או חיה או בהמה', לא הכלאים הבא על ידי הרכבת בהמה עם חיה (לר"א ולמחלקתו שסובר בבכורות (דף ז.) דחיה ובהמה מתעברים זה מזה). וזהו שאמר אין לי אלא חיה ובהמה -- חיה מין חיה בהמה מין בהמה. מנין בהמה מין חיה?.

אך שזה שתחלה אמר "זאת החיה" שהיא שם הסוג וכולל גם בהמה וכן מה שכתוב "מכל בהמה" כולל גם חיה כמו שיתבאר (בסימן סו), ואם כן הוא הדין כלאים מכל המינים. וזהו שאמר תלמוד לומר חיה מכל מקום ובהמה מכל מקום.

סימן סה[עריכה]

ויקרא יא ב:
דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ב:

[ו] יכול אף חית ובהמת הים?    תלמוד לומר "על הארץ"-- להוציא את שבים.

[ז] או אינו אלא שעל הארץ תהיה מותרת בסימנים, ושבים בין בסימנים בין שלא בסימנים?...    תלמוד לומר "זאת..[תאכלו]..אשר על הארץ"-- אין לך אלא שעל הארץ.


מכל הבהמה אשר על הארץ:    זה מגביל נגד מה שכתב בחלוקה השנית "את זה תאכלו מכל אשר במים", כי בכלל מה שכתוב פה "בהמה" נכלל גם חיה כמו שיתבאר בסימן שאחרי זה, וכולל גם חית הים, הם הברואים שיש להם רגלים שנקראים חיה כמו שבארנו על "מכל נפש החיה אשר במים" (פסוק י'). לכן אמר "על הארץ". וזהו פירוש [משנה ו'].

והנה בחלוקה זאת באו שני בבות, חיוב ושלילה. "את זה תאכלו..אך את זה לא תאכלו". ואם היה אומר גדר זה בבבת השלילה -- "את זה לא תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" -- הייתי ממעט חית הים מהשלילה והייתי אומר שהם יאכלו אף בלי סימנים. מה שאין כן כשאמר זה בבבת החיוב ממעט אותם שלא יאכלו אף בסימנים. וזהו פירוש [משנה ז'].

ויותר נכון לגרוס תלמוד לומר "זאת (תאכלו) אשר על הארץ".

סימן סו[עריכה]

ויקרא יא ב:
דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ב:

[ח] "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ"-- מלמד שבהמה בכלל חיה.
מנין שאף חיה בכלל בהמה?    תלמוד לומר (דברים יד, ד-ה) "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר".


זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה:    שם חיה ושם בהמה ישתמשו לפעמים לשם הסוג ולפעמים לשם המין.

  • שם 'חיה' יכלול כל החי מכל בשר כמו שכתב "כל החיה אשר אתך" (ומפרש) "בעוף ובבהמה ובכל הרמש" (בראשית ח, יז)
  • ולפעמים שם הסוג הנמוך -- "וייצר הם מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם". וכולל חיה ובהמה כמו שכתוב אחר כך "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולכל עוף השמים ולכל חית השדה". וכן "ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים" (בראשית א, ל), "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים" (שם ט, ב).
  • ולפעמים תהיה שם המין לבעל חי הדרה במדבר, והביתיים יקראו בשם 'בהמה' -- "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך" ופירשוהו חז"ל כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. וכן "החיה וכל בהמה" (תהלים, קמח).

והטעם כי שם 'חיה' הונח בעצם וראשונה על כל אשר בו רוח חיים. רק אחר שהבדילו המינים בשמות מיוחדים נתן בעל הלשון לכל מין שם מיוחד והונח לחיית המדבר שם 'חיה'. ויען שההבדל שבין הביתיים והמדבריים אינו הבדל עצמי, כי הביתיים היו תחלה מדבריים ונמצא ממינם במדבר כמו שאמרו חכמי הטבע וטרם כבשם האדם תחת רשותו -- נקראו בשם 'חיה'. וכן רוב מדבריים אפשר ללמדם שיהיו בני תרבות. לכן לפעמים יקבצם שם אחד. וכמו שאמרו בשבועות (דף ז.) אמר רבי אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה.

ולפעמים יבדילם מצד המדבריית כמ"ש במ"ש "ואיש אשר יצוד ציד חיה ושפך את דמו" שלמדו שדוקא חיה כדי שלא יסתור מה שכתוב "על הארץ תשפכנו כמים" כמו שאמרו בחולין (דף פד.). והכל לפי הענין.

וכן מה שכתוב פה "זאת החיה אשר תאכלו" הוא שם הסוג וכולל כל אשר בו רוח חיים זולת האדם. ומתחיל לבאר הפרטים מכל הבהמה אשר על הארץ תאכלו כל מפרסת פרסה מן המים כל אשר לו סנפיר וכולי. וזהו שאמר בספרא ובחולין (דף עא.) מלמד שבהמה בכלל חיה.

וכן שם 'בהמה' בהבנתה הסוגיית תכלול כל בעל חי שנבראו בששי חוץ מן האדם, והוא שם ההבדל בין החי מדבר (שהוא האדם) ובין החי הדומה לו בבנין גופו ובלתי מדבר. וכמו שאמרו בנדרים (דף פא.) "ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולכל חייתם" אי לימא חיה - הא חיה בכלל בהמה, אלא חייתם ממש.

ולפעמים יהיה שם 'בהמה' דוקא בעלי החיים הבייתים ומגביל נגד שם 'חיה' שיכוין על המדבריים. וכלל בלשון שכל מקום שיגביל שם 'בהמה' נגד שם 'אדם' -- היא שם הסוג וכולל חיה ובהמה. כמו "מאדם עד בהמה" (בראשית ו' ז' יז' כג'), "אדם ובהמה תושיע השם" (תהלות, לו). וכן (ויקרא ה, ב) "ונפש כי תגע בכל טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה", ושם (ויקרא ז, כא) "ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה" -- ראה כי אחר שבכתוב השני הזכיר טומאת אדם לא הזכיר חיה טמאה כי בזה חיה בכלל בהמה.

ובכל אחד נדון לפי הענין. שכל מקום דכתיב "בהמה" סתם ראוי לפרש שחיה בכלל כמו "בהמתך לא תרביע כלאים", "כל שוכב עם בהמה". ואב לכולם מה שכתוב (פר' ראה) "זאת הבהמה אשר תאכלו..." ומפרש "איל וצבי ויחמור". וזהו שאמר בספרא ובחולין (דף עא.) חיה בכלל בהמה. (ועיין בבא קמא דף יז: ובתוסופת ד"ה קמ"ל).

סימן סז[עריכה]

ויקרא יא ג:
כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.
דברים יד ו:
וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ב:

[ט] 'כל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסה מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו'‏[1] (ויקרא יא, ג) (דברים יד, ו)-- לרבות את השליל.


כל מפרסת פרסה:    פרשה זאת הוכפלה במשנה תורה ודרושי הספרא פה נשענים על הכתובים שם ופה ויתבארו אחת אחת. שם כתוב (דברים יד, ד-ו) "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו".

והנה קשה:

  • ( א ) למה חשב שם העשרה מינים הכשרים בפרטות, הלא די שיאמר "כל מפריס פרסה ומעלה גרה תאכלו" כי אין לך מפריס ומעלה גרה חוץ מעשרה מינים אלה, והלא בסדר שמיני הסתפק בכלל הזה ולא חשב המינים.
  • ( ב ) אחר שחשב המינים בפרטות למה הוסיף "וכל בהמה מפרסת פרסה וכולי", שהוא מיותר לגמרי אחר שאין מפריס פרסה חוץ מהמינים שחשב שם בפירוש כמ"ש בספרי (פסקא ק ובחולין דף ס:).


והנה על קושיא הראשון דרש דרש בספרי (ראה פסקא קא) וז"ל:

לפי שריבה הכתוב טריפה כעין טריפות אף אני ארבה את הפסול כעין פסולים ואיזה החורש בשור ובחמור ובמוקדשים תלמוד לומר "שור שה כשבים ושה עזים תאכלו". ועדיין לא ארבה (כצ"ל) מוקצה ונעבד אתנן ומחיר כלאים (יוצא דופן) תלמוד לומר "שור שה כשבים". ועדיין לא ארבה את שנעבדה בו עבירה על פי שני עדים תלמוד לומר "שור שה וכולי".

ר"ל שעשרה מינים שחשב הם עשרה רבוים ומרבה: ( א ) חורש בשור וחמור שעשה בם עבירה, ( ב ) מוקדשין (שכן צריכים ריבוי גבי קדשים כמ"ש ויקרא ס' סג), ( ג ) מוקצה, ( ד ) נעבד, ( ה ) אתנן, ( ו ) מחיר, ( ז ) כלאים, ( ח ) יוצא דופן, ( ט ) נעבדה בו עבירה על פי עד אחד, ( י ) על פי שני עדים.

ואומר דלפי שריבה טריפה כעין טריפות, שהגם שלא נכתב רק "ובשר בשדה טריפה" ריבה י"ח טריפות (כמו שיתבאר (בסימן ע) על מה שכתוב "את זה לא תאכלו ממעלי הגרה") -- כן נאמר שעוד נמצא ממעלי הגרה הבלתי נאכלים. לכן ריבה יו"ד דברים הנזכר.

והקושיא השניה, מה שכתוב שם "וכל בהמה מפרסת פרסה" דורש בספרא פה. שמלבד הכתוב מיותר כנ"ל גם לשונו דברי מותר שאמר "וכל בהמה וכולי בבהמה", והיה לו לכתוב כמו שכתב כאן "וכל מפרסת פרסה..בבהמה". דריש בספרא (מובא בחולין דף סט) שבא ללמד גם כן כל בהמה בבהמה תאכלו, ר"ל בהמה הנמצאת בבהמה, שהיא השליל הנמצא במעי טהורה מעשרה מינים הנזכרים. ובודאי אינו מלמדנו שהשליל הנמצא חי מותר בשחיטה, דלמה יהיה אסור, והרי הוא בהמה טהורה? ועל כרחך מלמדנו אם נמצא מת נאכל עם אמו על ידי שחיטתה. וכן אם נמצא חי אינו צריך שחיטה כי הוא כחלק ממנה וניתר עמה. (כל שלא הוציא אבר לחוץ שהאבר היוצא אסור וסמכוהו על "ובשר בשדה טריפה" כמו שכתבנו במקום אחר). [ ובזה יצדק מאד מה שכתוב במשנה תורה "אך את זה לא תאכלו...השסועה" ופירש רב בנדה (דף כד.) שהיא בריה שיש לו ב' גבין וב' שדראות הנמצא במעי טהורה. ור"ל הגם שבהמה בבהמה טהורה -- מכל מקום אם הבהמה הנמצאת היא שסועה -- אסורה. ]

ולפי זה ידבר הכתוב בהבנה תאומית שלפי פשוטו קאי על כלל הבהמות שיש להם ב' סימני טהרה, ובכל זה אחר שהוא למותר ויש בו זרות בלשון רמז גם כן כונה דרושיית. ובכל זה אין צריך שהעובר הנמצא יהיה לו ב' סימני טהרה דאפילו פרסותיו קלוטות טהור כמ"ש בחולין (דף סט.) כי עיקר הכתוב לא לכך נאמר. ומפרשים אותו ( א ) כל בהמה מפרסת פרסה...תאכלו , ( ב ) כל בהמה בבהמה תאכלו.

וזה מוכרח לחכמים דסבירא להו בבכורות (דף ו.) דקלוט בן פרה מותר ואיך נאמר דבמעי אמו טמא, דלא גרע פנים מחוץ כמ"ש התוס' בחולין (דף ס"ח ד"ה ואליבא), רק צריך שיהיה בהמה, לא דמות עוף דהא כתיב "בהמה בבהמה". וכן הוא גם כן מסקנת הגמרא דחולין (דף סט.) לרב שימי בר אשי, עיי"ש.

סימן סח[עריכה]

ויקרא יא ג-ד:
כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ב:

הוציא העובר את ידו והחזירה -- מותר באכילה. יכול אפילו הוציא את ראשו והחזירו יהיה מותר?    תלמוד לומר "אך". מה ראית לומר הוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה -- מפני שאינו כילוד, ומה ראית לומר הוציא את ראשו והחזירו אסור באכילה -- מפני שהוא כילוד.

[י] אתה אומר לכך בא הכתוב לחלק בין איברים לאיברים או לא בא הכתוב אלא לחלק בין עוברים לעוברים, לומר איזה עובר יהיה מותר - שאילו נולד היה מותר. ואיזה? זה בן-תשעה וחי בחולין. 

  • מנין בן-תשעה ומת, בן-שמונה חי או מת?
  • במוקדשים בן-תשעה ומת, בן-שמונה חי או מת?
  • ולד מעושרת בן-תשעה ומת, בן-שמונה חי או מת?
    תלמוד לומר "כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה‏[2] בבהמה אותה תאכלו" -- לרבות את השליא.


מלבי"ם:    כבר בארנו שמה שכתוב בפר' ראה "כל בהמה מפרסת פרסה...בבהמה תאכלו" דרשו כאילו אמר כל בהמה מפרסת פרסה תאכלו וכן כל בהמה הנמצא בבהמה זאת תאכלו, ר"ל שנאכל אותה ואת הולד הנמצא בה. ואף שהוציא את ידו -- השאר מותר. (רק היד אסור משום בשר שיצא חוץ למחיצה. וסמכוה על "ובשר בשדה טריפה. ומה שאמר הוציא העובר את ידו והחזירה -- הוא הדין אף בלא החזירה העובר מותר. וגם בהחזירה האבר אסור, רק בהחזירה מותר מקום חתך. כן פירשו בחולין דף סח:)

אמנם בהוציא ראשו הרי זה כילוד. וחז"ל סמכו זה ממה שכתוב "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה". שמבואר אצלינו באילת השחר (ס' תקצא) שמלה "אך" מורה מיעוט במשפט השני. כי לקמן (סימן ע') יתבאר שמה שכתוב "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה" דרשו שגם ממעלי הגרה לא יאכל אם נולד מן הגמל, ועליו אמר מלת "אך". אך זה לא תאכלו -- היינו טהור היוצא מן הטמא. אבל טהור הנולד מן הטהור יאכל. וקמ"ל אף שיצא ראשו והחזירו -- שדוגמת זה ביוצא מן הטמא אין מועיל לו שחיטה -- ביוצא מן הטהור ניתר בשחיטת עצמו, וללמדינו דהוי כילוד. דכמו שבמיעוט ביוצא מן הטמא ע"כ מחזיקו כילוד דאי לאו כן אם היא כאבר מאמו מאי קמ"ל -- כן ביוצא מן הטהור.

ושאלו [במשנה י'] דלמא קמ"ל אך את זה לא תאכלו אבל בן תשעה חי תאכל ובא לגלות דהיתר בהמה בבהמה היא רק בבן ט' חי. ומשיב דהא כתיב בפר' שמיני "כל מפרסת...בבהמה" ופסוק זה נדרש לרבות השליא, דפה לא כתיב "כל בהמה בבהמה" רק "כל...בבהמה", ובכל זאת דרשינן כל בבהמה תאכלו, ר"ל השליא הנמצא בה כי מילת "בבהמה" מיותר ועוד שהיה צריך לומר "מן הבהמה" כמו שכתב "ואת אלה תשקצו מן העוף" וכדומה וכמו שיתבאר (בסימן קז). וכיון מריבה‏[3] אף השליא כל שכן בן ח' מת. וממ"ש "כל בבהמה" מלת "כל" מרבה הכל אף בקדשים ובמעשר' שהשליא קדוש בקדושת הקדשים. [ולמ"ש ויקרא (סימן קצו) שמלת "כל" כולל לכל הפחות ג' דברים מרבה חולין ומוקדשין וולד מעושרת].

  1. ^ מילים אלו הם מעין שילוב של שני פסוקים שונים בתורה וכן ציינו ועי' במלבי"ם -- ויקיעורך
  2. ^ בשאר נוסחאות הספרא כאן מסתיים פרשה ב' של הספרא והמשך המילים משמשים כפתיח לפרק ג'. אולם לכאורה המלבי"ם כאן הגיה את כל הפסקא כציטוט אחד ודרשה אחת וכן הגהנו, עיי"ש -- ויקיעורך
  3. ^ אולי צ"ל "שריבה" -- ויקיעורך