התורה והמצוה ויקרא יא ט-יג
ספרא | מלבי"ם על פרשת שמיני | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן עו[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ג:
[א] ממשמע שנאמר 'אכול את שיש לו' שומע אני 'לא תאכל את שאין לו', וממה שנאמר 'אל תאכל את שאין לו' שומע אני 'אכול את שיש לו' -- למה נשנו? ליתן עליהם עשה וליתן עליהם לא תעשה.
את זה תאכלו כל אשר לו סנפיר וכולי וכל אשר אין לו: לא היה צריך לחזור החיוב והשלילה שהאחד נשמע מחברו; האיסור נשמע מכלל ההיתר וכן בהפך. רק כדי שיהיו בעשה ולא תעשה. וכמו שאמרו בירושלמי (פרק ב דביכורים):
- כל לא תעשה שבא מכח עשה עשה הוא. א"ר אבינא ממשמע שנאמר "כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו" אין אנו יודעים "כל אשר אין לו לא תאכלו"?! ליתן עשה ולא תעשה על הטמאים. כגון דכתיב. הא אילו לא הוה כתוב עשה היא הוי כל לא תעשה שבא מכח עשה עשה הוא.
סימן עז[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ג:
"את זה תאכלו מכל אשר במים" מה תלמוד לומר?
- שיכול הואיל והתיר במפורש התיר בסתום. מה מפורש -- לא התיר אלא בכלים, אף לא נתיר בסתום אלא בכלים.
- מנין אפילו הם בבורות בשיחין ובמערות ששוחה ושותה ואינו נמנע?
- תלמוד לומר "תאכלו מכל אשר במים".
[ב] "ימים" -- זה ים הגדול שנאמר (בראשית א, י) "ולמקוה המים קרא ימים". "ובנחלים" -- אלו הנהרות שנאמר (בראשית ב, י) "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן".
אין לי אלא ימים ונחלים שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים; מנין לרבות שאר ימים ושאר נחלים שמושכים בימות הגשמים ואין מושכים בימות החמה, עד שאתה מרבה מים שבבורות? תלמוד לומר "במים".
[ג] יכול לענין היתר עשה כל המים כימים וכנחלים; מנין אף לענין איסור נעשה כל המים כימים וכנחלים? תלמוד לומר "ימים..ימים" "נחלים..נחלים" לגזירה שוה. מה ימים ונחלים האמורים לענין היתר -- עשה את כל המים כימים וכנחלים, אף ימים ונחלים האמורים לענין איסור נעשה את כל המים כימים ונחלים.
[ד] אתה אומר לכך נאמר "בימים..בימים" - במים שהתרתי בהם הם מים שאסרתי, או אינו אומר אלא במין שהתרתי בו באותו המין אסרתי, ואיזה מין התרתי? בעל עצמות ופרה ורבה -- אף לא אסרתי אלא בעל עצמות ופרה ורבה. ומנין בעל עצמות ואין פרה ורבה, ואין בעל עצמות ופרה ורבה, עד שאתה מרבה הגלים והצפרדעים הגדלים בים והגדלים ביבשה? תלמוד לומר "כל אשר אין לו סנפיר וכולי".
את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים וכולי: הנה מה שכתב שתי פעמים "במים" הוצרך, משום דאם יכתב "בימים ובנחלים" לבד לא נדע שאר מימות. ואף אם יכתב "במים בימים" -- יהיה דינו ככלל ופרט. מה שאין כן כשכתב ב' פעמים "במים" דינו ככלל-ופרט-וכלל ומרבה כעין הפרט, גם הדומה לימים ונחלים, שהם חריצין ונעיצין המושכים או נובעים כמו שיתבאר במשנה ב'.
אמנם עדיין קשה למה חלק הכתוב לשני מאמרים? דהיה לו לכתוב "את זה תאכלו מכל אשר במים בימים ובנחלים ובמים כל אשר לו סנפיר וקשקשת", והיה כלל ופרט וכלל כבכל מקום. וזו מה ששואל [במשנה א'] (מובא בחולין דף סו:) "את זה תאכלו מכל אשר במים" מה תלמוד לומר.
ומשיב שיכול הואיל והתיר במפורש וכולי מה במפורש לא התיר אלא בכלים וכולי -- פירוש, הואיל והתיר שרצי המים בלא סימני טהרה בב' מקראות -- אחד סתום ואחד מפורש (כמו שיתבאר אחרי זה פירושו מהגמרא), הוה אמינא ילמד סתום מן המפורש, מה כשהתיר במפורש בלא סימני טהרה לא התיר רק לשרצים הגדלים במים שבכלים (שנוכל לשתות המים שבכלים עם התולעים שבם שלא פרשו), אף כשהתיר בסתום לא התיר אלא בכלים. אבל בורות שיחין ומערות -- אסירי. שנֹאמר שמה דדרשינן כלל ופרט וכלל ורבי כל הדומה לימים ונחלים -- היינו מה שדומה להם בסגולתם שהם מים הגדלים על גבי קרקע, והוא הדין כל מימות שהם על גבי קרקע (ולא בכלים) -- אסורים; אף שרצים הנמצאים בבורות שיחין ומערות שאינם לא מושכים ולא נובעים כיון, שהם על גבי קרקע ולא בכלים. מנין לרבות בורות שיחין ומערות שגם בהם לא נאסר שרצים שאין לו סנפיר וקשקשת.
תלמוד לומר תאכלו מכל אשר במים. ודרך הלימוד הזה נ"ל משום דמה שכתב "את זה תאכלו מכל אשר במים" היא מגביל נגד מה שכתב "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ", כלומר על הארץ דינו כך וכך ובמים דינו כך וכך. ועתה הגם ששם 'מים' סתם כולל כל המימות שבעולם (אף מימות שבכלים) -- מכל מקום שם 'מים' המגביל נגד שם 'ארץ' היא רק מים שהם על גבי קרקע [כמו "ומלאו את המים במים והעוף ירב בארץ", "מי מדד בשעלו מים...וכל בשליש עפר הארץ" (ישעיהו, מ), וכדומה]. ומזה לבד ידענו שאינו מדבר ממים שבכלים. והשתא אם איתא שכל מימות שעל גבי קרקע אסורים -- אין צריך כלל ופרט וכלל, והיה די אם יאמר 'מים' לבד שהיא שם הכלל לכל מימות. כי בכל זאת לא נטעה לאסור מימות שבכלים אחר שבא מגביל נגד "על הארץ". ומזה ידענו שמה שכתוב "במים בימים ובנחלים" כלל ופרט וכלל, מרבה רק הדומה לפרט -- מימות הנובעים או מושכים, לא בורות שיחין ומערות שאין נובעים ומושכין, וכמו שיתבאר בפירוש [משנה ב'].
ובגמרא שם אמר (דף סו:):
- היכן התיר בכלים? דכתיב "את זה תאכלו מכל אשר במים וגומר" -- בימים ובנחלים הוא דכי אית ליה אכול דלית ליה לא תאכל, הא בכלים אף על גב דלית ליה אכול. אימא בכלים אף על גב דאית ליה לא תיכול. לא סלקא דעתך דכתיב "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים" -- בימים ובנחלים הוא דלית ליה לא תיכול, הא בכלים אף על גב דלית ליה אכול.
והתוספות שם הקשו: תימה מאי ראיה הוא זו אימא דהאי קרא בתרא קאי אדיוקא דבימים ובנחלים כי ליה ליה לא תיכול הא אית ליה אכול, הא בכלים אף על גב דאית ליה לא תיכול, ותהוי השתא קרא קמא כפשטיה, עיי"ש שנדחקו בזה.
ולדעתי דברי חכמים מכוננים על יסודי ההגיון.
- שאם נאמר: "החכמים אשר בשושן יבואו אל משתה המלך" , מובן שהם שני תנאים -- רק החכמים ורק אשר בשושן -- אבל הסכלים בשושן וחכמי יתר מקומות לא יבואו.
- אבל אם נאמר: "החכמים אשר בשושן יבואו והבלתי חכמים בשושן לא יבואו" -- מובן שבמאמר המחייב אין בו ב' תנאים שאם כן היה לו לומר ב' תנאים גם במאמר השולל והיה לו לומר "והבלתי חכמים בשושן וחכמי יתר מקומות לא יבואו". ועוד שלא היה לו לומר רק "והבלתי חכמים לא יבואו" לכלול שלא יבואו בשום מקום, ועל כרחך מה שנאמר במשפט הראשון "החכמים אשר בשושן" בא לומר שרק בשושן נתן תנאי זה שרק חכמים יבואו, לא ביתר מקומות ששם יבואו החכם עם הכסיל. ומשפט השולל שהוא למותר בא ללמד פירוש משפט הראשון; שלא גדר גדר רק בשושן, לא ביתר מקומות.
- ואם היה מסדר משפט השלילה קודם למשפט המחייב -- "הבלתי חכמים אשר בשושן לא יבואו והחכמים אשר בשושן יבואו" -- היה יוצא ההפך, כי אחר שמן המשפט הראשון השולל מובן שהם שני תנאים -- רק הבלתי חכמים ורק אשר בשושן לא יבואו (ומובן שהבלתי חכמים מיתר מקומות יבואו) -- לכן בא אחריו המשפט המחייב המיותר לגלות שאין במשפט הראשון שני תנאים שאם כן היה צריך לומר ב' תנאים גם במשפט המחייב. וע"כ פירושו שבשושן לבד נתן תנאי זה שרק הבלתי חכמים לא יבואו, לא ביתר מקומות ששם לא יבואו, לא כסילים ולא חכמים, כי המשפט השני המיותר מבאר את המשפט הראשון הסתום ומגלה פירושו.
ולכן כאן שכתוב משפט המחייב תחילה "כל אשר לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים תאכלו", והמשפט השולל אחריו -- המשפט השולל מבאר את המשפט הראשון הסתום, שאין בו שני תנאים (דהיינו רק אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו ורק בימים ובנחלים תאכלו) רק תנאי אחד -- שבימים ובנחלים צריך סנפיר וקשקשת ולא ביתר מימות.
ובזה מיושב גם הקושיה השני שהקשו התוספות שם, וא"ת היכא משמע מהאי קרא דשרי בכלים אימא למעוטי מלאו אתא אבל עשה מיהא איכא כדמוכח מקרא קמא אפילו ביש לו. ולמה שכתבנו פירוש דברי הגמרא שמאמר השולל מבאר פירוש של מאמר המחייב שאין בו שני תנאים רק תנאי אחד. וזה מובן לכל היודע חוקי הדבר וההגיון.
ובגמרא שם (דף סז.):
- הי סתום והי מפורש. פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר יש לו מפורש ואין לו סתום. וחד אמר אין לו מפורש ויש לו סתום. מאי טעמא דמאן דאמר יש לו מפורש. אמר לך מיניה הוא דקא משתרי כלים. מאי טעמא דמאן דאמר אין לו מפורש. דהאי הוא דקמוכח אהאיך, דאי מהאיך הוה אמינא דבכלים אף על גב דאית ליה לא תיכול.
והוא מובן במ"ש שמשפט הראשון "כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת במים בימים וכולי" נקרא "מפורש" מצד שבו מפורש הדין שמים שבכלים מותר, דבו נמצא כלל ופרט וכלל; ומשפט השני "וכל אשר אין סנפיר וקשקשת" נקרא מפורש שהוא בא לפרש את המאמר המחייב, שמ"ש "כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים" הוא תנאי אחד, לא ב' תנאים, ושפירושו הא בשאר מימות אף על גב דאין לו סנפיר וקשקשת תאכל.
ביאור משנה ב'[עריכה]
[ביאור משנה ב'] שם מים הוא שם כולל לכל מימות שבעולם, וימים ונחלים הם שמות פרטיים.
- ה'ימים' הם החללים הגדולים שברא ה' ביום השלישי שנקוו לשם כל מימי בראשית, ולדעת ר' יהודה (פרק ח דפרה מ"ח ופרק ה דמקואות מ"ד) הונח השם בעצם וראשונה על ים הגדול, שלדעתו מה שכתוב "ולמקוה המים קרא ימים" היינו לים הגדול, וקראו "ימים" בלשון רבים על שכל הימים הולכים אליו. וזהו שאמר "ימים" -- זה ים הגדול, שסתמא ספרא ר' יהודה.
- ושם 'נחלים' הונח על מקומות העמוקים בארץ שנוזלים בהם מי מעיינות וגשמים ושלגים והם מושכים תמיד. שמצד זה יקרא בשם "נהר" על שם משיכתו מלשון "ונהרו אליו כל הגוים". ושם "נחל" הונח על שם מקומו שהוא עמוק, כי שם 'נחל' בא גם על העמק שאין בו מים -- "ויחפרו עבדי יצחק בנחל".
ואם היה כתוב "בימים ובנחלים" לבד הייתי אומר שבאו במובנם המדיוק -- דוקא ים הגדול והדומה לו שהוא מלא תמיד ולא יחרב לעולם וכן דוקא נחלים המושכין תמיד ונובעים ממעיינות הנמצאים בם כמו שכתוב "המשלח מעינים בנחלים". והייתי אומר
- שימים ונחלים שהם מתיבשים בימות החמה -- יען שאין מקורם ממבועי מים רק ממי גשמים ושלגים -- אינם בכלל.
- וכן מים שבבברות (שהם מה שעושים ציידי דגים בים ובירדן להקוות הים במקום מיוחד) שהגם שתחתיהם מעיינות והם נובעים גם בימות החמה -- מכל מקום הלא אין דומים לנחלים שמושכים ואינם נקוים.
לכן כתב "מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים", שהגם שמה שכתב "במים בימים" הוא כלל ופרט ועיקר הוא הפרט (שמפרש "במים" באיזה מים? בימים ובנחלים, כמו "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן") -- בכל זה כיון דכתיב "במים" שני פעמים אי אפשר לפרשן כן; כי "במים" הראשון הוא הכלל ולמה בא הכלל שנית? ועל כרחך פירושו במים הדומים לימים ונחלים. (וזהו שאמר בגמרא שם דתרי כללי דסמוכי לאהדדי הטיל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל).
ואם כן שם 'ימים ונחלים' לא בא בדוקא רק לדוגמא. וממילא מרבינן
- ( א ) נחלים המושכים בימות הגשמים לבד (שהם המושכים ואינם נובעים) משם "נחלים", כי מצאנו בדרך ההרחבה שגם זה יקרא "נחל" כמו שכתוב (איוב, ז) "אחי בגדו בי כמו נחל כאפיק נחלים יעבורו הקודרים מני קרח וכולי", שהם נחלים החרבים בימות החמה.
- ( ב ) וגם מרבינן מים שבבברים שהם הנובעים ואינם מושכים משם "ימים", כי גם הים הוא הנקוה ועומד בכללו, וכמו שכתוב "ולמקוה המים קרא ימים". וכמו שאמרו ר' מאיר ור' יהודה במשנה דפרה הנ"ל. ומצאנו ים של שלמה שהיה נובע על ידי מבועי מים תחת הבקר ובלתי מושך.
אולם אי אפשר לרבות בורות שיחין ומערות מכעין הפרט כיון ששמעינן מימים אפילו אינו מושך ומנחלים דאפילו אינו נובע; ואם כן נאמר דסגולת ימים ונחלים ביחד הוא ממה שהם מים גדלים על גבי קרקע, והוא הדין בורות שיחין ומערות, ולא נמעט רק מים שבכלים. אולם כבר אמר במשנה א' שלכן אמר "את זה תאכלו מכל אשר במים" שמזה ידעינן שמדבר רק במים שעל גבי קרקע, ואם גם בורות שיחין ומערות בכלל האיסור -- לא היה צריך לומר אלא "במים" לבד שנכלל כל מימות שעל גבי קרקע. ועל כרחך שממעט מכעין הפרט בורות שיחין ומערות. כן העלו בגמרא שם.
וזה כפרש"י שם שאין הבדל בין מאן דדריש כללא ופרטי ובין תנא דבי ר' ישמעאל שם דדריש רבוי ומעוטי לענין דינא. והתוספות שם הקשו על שטתו דאם כן כי פריך איפוך אנא ומשני מרבה אני בורות שיחין ומערות שהם עצורים ככלים -- היה לו לומר דאיבעיא ליה לרבוייה חריצין ונעיצין לפי שהם נובעים, ועז"א דלמאן דדריש כללי ופרטי מרבה אפילו חריצין ונעיצין שאין עצורים להתירא כיון שאין נובעים.
ולשטתייהו נצטרך לומר שהספרא פה שמרבה הכל לאיסורא אתיא כמאן דדריש רבויי ומעוטי, ובאמת הספרא הולך תמיד בשיטת ר' ישמעאל דדריש כללי ופרטי. ואף בשני כללות הסמוכות זה לזה ע"כ סבר כן דאם כן למה תני י"ג מדות ולא י"ד, וכמו שהקשו התוספות בשבועות (דף ה.). וכן בספרא בחוקתי (פרק יא מ"ז) דרש "ופדויו מבן חדש תפדה" למעט שטרות וקרקעות ועבדים וזה כמאן דאמר דתרי כללי דסמיכי נדונים בכלל ופרט, דלרבי שדרשם בריבוי ומיעוט אין ממעט אלא שטרות כמבואר בבכורות (דף נא.), ור' ישמעאל לחוד ותנא דבי ר' ישמעאל לחוד, כמ"ש בכ"מ.
וגם מאן דאמר כללי ופרטי מרבה הכל לאיסורא ומה שתפס מה הפרט מפורש מים נובעים -- מפני שהוא רבותא יותר עד שלכן תפסו בספרא בסוף כמ"ש עד שאתה מרבה מים שבבברים, וה"ה שמרבה מים מושכים דהא אמר בפירוש שאינו ממעט בורות שיחין ומערות.
וגם לתנא דר"י דדריש רבויו ומעוטי מרבה הכל ואינו ממעט רק בורות שיחין ומערות. ומה שתפס מתתיה בר' יהודה מוציא אני חריצין שאין עצורים מפני דלשטתיה הק' מאי ראית וכולי וצריך להראות במה דומה יותר לכלים ובזה מים בלתי נובעים רבותא יותר שאף על פי כן אין דומים לכלים מפני שהם מושכים. כן נראה לפרש לפי שיטת רש"י.
ולדעתי גם הרמב"ם פירש כן דברי הגמרא ועל כן פוסק דאסור בין בנובעים בין במושכים. ואין צריך לומר כמ"ש ההמ"ג שפסק כתנא דבר"י דאם כן יסבר בשני כללות הסמוכות זה לזה דדרשינן ריבוי ומיעוט ויסתר מה שפסק (פי"א מהל' בכורים) לדרוש כלל ופרט וכמו שה"ק הפר"ח ביורה דעה (סימן פד).
אמנם הפוסקים לא כן דעתם לשיטת רש"י. ואין פה מקום להאריך בזה כי לא באתי פה רק לבאר דברי הספרא, לא להכריע בעמק הלכה.
ביאור משנה ג[עריכה]
[ביאור משנה ג'] חזר ושאל מנין לנו שמה שכתוב "במים בימים ובנחלים" הוא כלל ופרט? הלא נוכל לומר ש'מים' שם כולל בפני עצמו ו'ימים ונחלים' היא שם פרט בפני עצמו ובא בדרך ההפוך -- שאשר יש לו סנפיר וקשקשת תאכל בין במים (היינו בכל מימות שבעולם) בין בימים ונחלים. אבל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכל רק בימים ובנחלים, אבל במים תאכל. ויען שביתר מימות שם הבדל בין יש ובין אין לו -- לכן אמר גם "במים".
על זה משיב שאם כן מה שכתוב "בימים ובנחלים" במשפט הראשון מיותר, והיה לו לכתוב "כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת במים תאכל (ר"ל בכל מימות) ואשר אין לו בימים ובנחלים לא תאכל". וע"כ שבא "בימים ובנחלים" במאמר הראשון לגזירה שוה; ששניהם נאמרו בענין אחד. וכמו ש'ימים ונחלים' דרישא הוא שם הדוגמא ולא בא על צד הדיוק, דעל זה מורה שם "במים" שבא עמו -- כן מה שכתב בסיפא "בימים ובנחלים" הוא שם הדוגמא.
ביאור משנה ד[עריכה]
[ביאור משנה ד'] חוזר ושואל שנאמר גם כן שגם במין שדבר בו באו שני הבבות בדרך אחד, כמו שברישא דבר רק במין הדגים שבו יצויר סנפיר וקשקשת כן במאמר השולל "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכל" מדבר רק במין הדגים שיש להם עצמות ופרה ורבה. ומנין לרבות אין לו עצמות או מה שאינו פרה ורבה והגלים והמינים החיים בים ויבשה? תלמוד לומר "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים", שמזה יתרבה הכל כמו שיתבאר היטב לקמן (סימן פ).
סימן עח[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ג:
[ה] אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפרים כגון קיפונות; מנין אפילו אין לו אלא סנפיר אחד ואין לו אלא קשקשת אחת? תלמוד לומר "קשקשת".
ר' יהודה אומר אף שני קשקשים. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר שנאמר (ש"א יז, ה) "ושריון קשקשים הוא לבוש".
ר' יוסי בן דורמסקית אומר לויתן דג טהור הוא שנאמר (איוב מא, ז) "גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים" , (איוב מא, כב) "תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָרֶשׂ". "גאוה אפיקי מגינים" -- אלו קשקשים, "תחתיו חדודי חרש" -- אלו סנפרים שלו.
קשקשת: לדעת התנא קמא היא שם היחיד כמו "צנצנת". ודעת ר' יהודה שהיא שם הקיבוץ ולכן נכפל בו פ"א ולמ"ד הפעל. ושם היחיד 'קשקש'. וראייתו דאם היה שם יחיד על משקל נקבה היה ראוי להיות ברבים -- קשקשות -- כמו מן עטֶרת מִגְבַעת בהֶרֶת ברבים עטרות מגבעות בהרות. וממה שבא שם "קשקשים" בלשון זכרים -- מוכח דשם היחיד 'קשקש'/ כמו מן 'גרגר - גרגרים' נמצא שם 'גרגרת' שהיא שם הקיבוץ מכמה גרגרים וחוליות.
ואמר אף על פי שאין ראיה לדבר -- כי מצאנו 'גחלת' 'שבולת' שבא ברבים במשקל זכרים [שבלים , גחלים] -- ומכל מקום זכר לדבר, כי אלה באו דרך זרות.
ובשם כסמת שבא ברבים -- "דוחן וכֻסְמִים" (יחזקאל, ד) כתב הרד"ק (מכלול דף קפ) שיש לפרש שהא' מן כסמים כסם וקבוץ כֻסֶמֶת כֻסָמות. ובזה יש לפרש דהרבים מן 'קשקשת' היא באמת 'קשקשות' והיחיד מן "שריון קשקשים" הוא 'קשקש'. ולכן אמר שהיא רק זכר לדבר.
ומה שאמר ר' יוסי בן דורמסקית מובא בחולין (דף סז:). ופירש הערוך דבא לומר בל נטעה ממה שכתוב "לויתן נחש בריח" שהוא דג טמא.
סימן עט[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ג:
[ו] [1]"תֹּאכֵלוּ"-- לרבות את הטהור שבמעי הטמא. יכול אף טמא שבמעי הטהור? תלמוד לומר (ויקרא יא, ט) "אֹתָם".
- מה ראית לומר בבהמה -- שבמעי הטמא טמא, שבמעי הטהור טהור; ודגים -- שבמעי הטהור טמא, שבמעי הטמא טהור?
- לפי שאין גדוליו.
"תֹּאכֵלוּ"[2] (דברים יד, ט)-- לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא.
יכול אף על פי שנמק? תלמוד לומר (ויקרא יא, ט) "אֹתָם".
אותם תאכלו: מה שכפל שנית פעל "תאכלו" מיותר, שכבר אמר "את זה תאכלו". וכן בפרשת ראה כפל פעל "תאכלו". וכבר התבאר באילת השחר (כלל קנו) שכל מקום שכפל את הפעל בא לאמר שיעשה הפעל בכל אופן. ורצונו לומר תאכלו מכל מקום. ופה מרבה אף שנמצא הטהור במעי הטמא -- בכל זה תאכלו. ואינו דומה לבהמה. ששם נולד מן הטמא וכאן בלע את דג הטהור.
ומה שכתב "תאכלו" בפר' ראה מרבה אף שנכבש עם הטמא, כל שלא נמוק. כי ציר דגים אינו אסור מדאורייתא, דשם לא כתוב "אותם" שיהיה משמע רק הטהורים, רק כתוב "תאכלו" סתם.
ומבואר אצלינו באילת השחר (כלל רי) דכל מקום שכפל הכינוי עם הפעול בא למעט. וכן מה שכתוב פה מלת "אותם" היא מיותר בא להוציא -- רק אותם הטהורים לבד, לא דג טמא הנמצא במיעיהם.
והנה בבריית הארץ תפס לשון יחיד "אותה תאכלו", וכן בשרץ העוף (פסוק כ' ופסוק כג') ובשרץ הארץ (פסוק מא). לבד בדגים תפס לשון רבים -- "אותם תאכלו שקץ הם" -- כי הדגים דרך לכבשם יחד, לכן אמר "אותם". ומזה מוכיח דרשה השנית לא דג טמא הנכבש עמהם ונמוק, ר"ל הטהורים יחד תאכלו ורק אותם, לא הטמא עמהם.
סימן פ[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ג:
[ז] 'חיה' -- זו חית הים; 'הנפש' -- להביא את הסרנית[3].
- יכול תהיה מטמא באהל כדברי ר' חנינא? תלמוד לומר (במדבר יט, יד) "זאת...".
מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים: כבר אמר בספרא למעלה [משנה ד'] שבא לרבות בעל עצמות ואין פרה ורבה, ואין בעל עצמות ופרה ורבה, עד שמרבה הגלים והצפרדעים הגדלים בים והגדלים ביבשה. ר"ל כי שם 'שרץ' בא בעצם על התנועה, ויקרא הבעלי חיים הקטנים הפחותים בשם זה כי אין מובדלים מן הדומם והצומח רק בתנועתם.
ורש"י כתב דבר נמוך שרוחש ונד, וכן כתב בפירוש בראשית (בראשית א, כ) על "ישרצו המים שרץ". וכן כתב במכות (דף טז: ד"ה צרעא) וושרץ לשון קטנה נמוכה. [ועי' מ"ש פסחים כד: ובתוספות ד"ה צרעא]. וזהו שאמר בספרא עד שאתה מרבה הגלים והם מיני תולעים שגוללים את עצמם ורוחשים.
והרמב"ן (בפר' בראשית) השיג עליו ממה שכתוב "ואתם פרו ורבו". אמנם אונקלוס תרגם "שרצו בארץ" (בראשית ח:יז, ט:ז) אתילידו , ויתילדון, שפעל זה משותף על שם ההשרצה וההולדה היתירה כרביית השרצים. וכמו שאמר בשמות רבה (שמות רבה, א) פרו וישרצו וכולי יש אומרים שבעים בכרס אחד. ואל תתמה שהרי העקרב שהוא מן השרצים יולד שבעים. וזה שמרבה פרה ורבה ואין בעל עצמות ממה שכתוב "מכל שרץ המים" -- ר"ל השורץ ופרה ורבה במים.
ונגד זה אמר "את כל נפש החיה אשר במים", הם הבריות שאינם פרים ורבים במים רק הם חיים במים והם הצפרדעים ויתר האמפיביאן שהם חיים במים וביבשה, והם משריצים ביבשה וחיים במים.
ולפי זה מה שאמר למעלה עד שאתה מרבה הגלים והצפרדעים וכולי הוא פירוש למה שאמר מנין פרה ורבה ואין בעל עצמות (והם הגלים); בעל עצמות ואין פרה ורבה (פירוש: במים רק ביבשה, והם הצפרדעים).
אולם היה לו לכתוב "ואת כל החי במים", ואמר "החיה אשר במים" שמשמעותיה גם כן מינים הנקראים בשם 'חיה', הם הברואים שיש להם ד' רגלים. וזהו שאמר פה זו חיית הים.
ובמה שכתב "נפש חיה" אמרו להביא את הסילונית -- צריך לומר הסרנית, ר"ל מין חיית הים הנקרא בלשון יוני בשם סעריען אשר אמרו עליו שחצי גופה העליון כצורת אדם והתחתון כצורת דג. ובבכורות (דף ח.) מאי דולפינין? בני ימא. פרש"י דגים יש בים שחצים צורת אדם וחצים צורת דג ובלעז סריינא. ר"ל שבכלל "נפש חיה" היא האדם כמו שכתוב "ויהי האדם לנפש חיה", ונפש החיה אשר במים כולל חיה זאת שבאה בצורת אדם.
ודעת ר"י בר' חנינא שמטמא באהל. והולך לשיטתו שכן דעתו גם לענין אדני השדה שהוא בר נש דטור שמטמא באהל (משנה, כלאים ח, ה). על זה אמר תלמוד לומר "זאת" (כך גריס בילקוט), ר"ל "זאת התורה אדם כי ימות באהל" -- רק אדם, לא חיה בצורת אדם.
סימן פא[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ג:
[ח]
- "שקץ"-- לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן.
- "הם"-- פרט לשאין בם נותן טעם.
- "לכם"-- מותרים הם בהנאה.
שקץ הם לכם: כבר בארנו (סימן עה) שכל מקום שאמר לשון טומאה ושקץ כולל כל אשר בם ורוטבם והיוצא מהם. אמנם ציר דגים אמר בחולין (דף צט.) שהוא דרבנן, דהא כבר ריבה למעלה [משנה ו] טהור שנכבש עם הטמא להתירא. ועיקר הקרא לרוטב וקיפה.
ובכל זה ממה שכתב מלת "הם" -- היינו אם יש בנותן טעם. וכן ממה שכתב "לכם" מבואר שמותר בהנאה כמו שבארנו (סימן עה).
סימן פב[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ג:
[ט] "ושקץ יהיו לכם"-- לאסור את ערובן.
כמה[4] יהא בו ויהא אסור? [עשר] זוז ביהודה שהן עשר סלעים בגליל בגרב שמחזיק סאתים.
דג טמא -- צירו אסור.
- ר' יהודה אומר רביעית בסאתים.
- ר' יוסי אומר אחד בששה עשר בו.
[י] "מבשרם"-- ולא מן העצמות ולא מן הסנפרנין שלהם.
ושקץ יהיו לכם: אמר זה שנית שישארו שקץ, בל יערבו אותם עם טהורים לבטלם. ועל זה אמר "לכם" כי אם נתערב על ידי אחר -- בטל מדאורייתא.
ומזה משמע כמאן דאמר דאסור לבטל איסור מדאורייתא. זה מדאורייתא. וחכמים אמרו שגם אם נתערב אסור. ויש בזה ב' פירושים (משנה, תרומות י, ח):
לדעת הר"ש מיירי שנתערב גוף הדג, ומה שאמר כמה יהא בו עשר זוז וכולי -- דסבירא ליה דבריה בטלה בתתק"ס (ובירושלמי שם מבואר החשבון). ומה שאמר דג טמא צירו אסור הוא ענין אחר. ועל זה אמר ר' יהודה רביעית בסאתים. ובאר בחולין (דף צט.) דאף על גב שר"י סובר מין במינו לא בטל -- ציר דגים דרבנן. ולדעת הרמב"ם הכל מיירי בציר דגים. ועל כל פנים לכל הפירושים הוא דרבנן, כי גם מה דבריה אינה בטלה הוא דרבנן, וע"כ שעיקר הכתוב לאסור לערב לכתחלה. או למאן דאמר שמדאורייתא מותר לבטל איסור הוא לאסור בענין שנותן טעם על ידי בישול וכדומה.
ומה שאמר "מבשרם" ולא מן העצמות -- התבאר (פר' צו סי' קיז).
סימן פג[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ג:
"ואת נבלתם תשקצו"-- להביא את היבחושין שסננם.
ואת נבלתם תשקצו: בחולין (דף סז.) "כל השרץ השורץ על הארץ" להביא יבחושין שסננם. ושם (עמוד ב) "ואת נבלתם תשקצו" -- להביא את הדרנין שבבהמה.
לדעת הגמרא מה שכתוב "את נבלתם תשקצו" שהוא בלתי מובן איך משכחת בהו הבדל בין בשרם ובין נבלתם וכי שייך גבייהו שחיטה ונבלה? פירשוהו שרצונו לומר על התולעים המתילדים בדגים הטמאים שהם אסורים. דדרני דכוורי הטהורים שריא (שם דף סז:) ושל טמאים אסורים. ומזה הוציא דהוא הדין דדרני שבבהמה אסורים כמש"ש דכיון דלא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימן. ופי' שנלמד מתולעי דגים טמאים דמנייהו קא גלי לתולעי בהמה.
אמנם לגירסת הספרא "להביא את היבחושין" -- מפרש מה שכתוב "נבלתם" ר"ל כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת -- לפעמים מבשרם לא תאכלו, ולפעמים מבשרם תאכלו רק את נבלתם תשקצו; והם היבחושין הנולדים במים שבכלים ובורות שיחין ומערות שבעודם חיים במים מותרים, ואם סננם ומתו מיד אז נבלתם תשקצו. כי אם סננם ועודן חיים כשפרשו מן המים אסורים משום "השרץ השורץ על הארץ".
ותראה זה היטב מדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' מאכלות אסורות הי"ט) המסנן את היין ואכל את היבחושין שסננם לוקה משום שרץ המים או שרץ העוף ושרץ המים. ושם (פ"ב מהל' מאכלות אסורות הכ"ג) הרי שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ כגון שהיה לו כנפים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והיתה רבה במים ואכלה לוקה ג' מלקיות.
ולפי זה מה שאמרו בספרא דיבחושין שסננם לוקה משום שרץ המים, וכן מ"ש הרמב"ם (הלכה יט) דאינו לוקה רק משום שרץ המים -- על כרחך מיירי שמתו מיד כשפרשו, ועל זה ריבה אותם מן "ואת נבלתם תשקצו". ובברייתא בגמרא מיירי שחיו בצאתם מן המים ואז לוקה גם כן משום "שרץ השורץ על הארץ".
סימן פד[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ג:
[יא] "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים" מה תלמוד לומר? שיכול אין לי אלא המעלה סימני טהרה שלו ליבשה, השירו במים מנין? תלמוד לומר "במים".
כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים: פסוק זה מיותר לגמרי. ופירשוהו חז"ל שבא לפרש שמה שצריך שיהיה לו סנפיר וקשקשת הוא רק בעודו במים, אף שמשירו כשעולה ליבשה -- כל שהיה לו במים -- מותר. ומובא בחולין (דף סו.).
סימן פה[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ג:
"שקץ הוא לכם"-- שלא יעשה בהם סחורה.
שקץ הוא לכם: כבר דרש (בסי' פא) מלת "לכם" דשם על היתר הנאה, ופה שנשנה עוד "שקץ הוא לכם" דרש על איסור סחורה. וזה על פי הכלל דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, שבארנו באילת השחר (כלל רלז) שהוא מוסד בחכמת ההגיון, שהמשפט השני בא לבאר את הראשון ולהגבילו. שאמר תחילה "שקץ הוא לכם" -- היינו לצרכיכם, לא לצורך אחרים. ועתה מגביל -- כל שהוא לכם ולצרכיכם אף בכל אופן אסור. ותפסינן גבול אמצעי -- שאם נזדמנו לו מינים טמאים מותר למוכרם לעכו"ם; ולעשות סחורה לכתחלה אסור כמו שאמרו (משנה, שביעית ז, ז).
והנה לר' אבוה דסבירא ליה (פסחים כב, ב) דלא תאכלו איסור הנאה במשמע ניחא דצריך לכם. אבל לחזקיה (דסוגיית הספרא ריש פרק ה' כוותיה) למה לי "לכם"? וכפי המבואר מסוגיא שם (דף כג.) והרי שרצים וכולי הוה טעינן ממה שכתוב בפסוק מ"א "בשרץ הארץ לא יאכל" לאסור הנאה בכולם. לכן כתוב בכל אחד מלת "לכם", ושם מבואר שמכאן למד חזקיה דלא יֵאָכל אסור הנאה משמע בכל מקום. והנה גם בחיות טמאות כתוב "טמאים הם לכם" שני פעמים (פסוק ח ופסוק כו), וכן בשרץ העוף (פסוק כ' כג'). והגמרא (פסחים כג, א) למד איסור סחורה מ"טמאים יהיו לכם". וכן בירושלמי (פרק ז דשביעית הלכה א[5] ופרק ז דב"ק הלכה ז) כתיב "טמאים הם לכם" מה תלמוד לומר וטמאים הם לכם אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, פי' סחורה. ועיקר הדרוש מכפל "טמאים הם לכם שקץ הם לכם" כי מ"ש "שקץ יהיו לכם" צריך לערובם.
סימן פו[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ג:
"תשקצו"-- לאסור צירם ורוטבן וקיפה שלהם ואת ביציהם ואת עורותיהם ואת עירוביהם.
'הם' ו'מן' -- הרי אלו מיעוטים; פרט לחרטום ולצפרנים ולכנפיים ולנוצה שלהם.
ואת אלה תשקצו מן העוף שקץ הם: כבר התבאר שכל מקום שאומר 'טמא' ו'שקץ' כולל כל היוצא מהם. ואחר שבעוף אמר ב' פעמים לשון "תשקצו..שקץ", אוסר כל הדבוק עמהם והיוצא מהם.
ובמה שכתוב "מן העוף" ואמר "שקץ הם" -- משמע העוף עצמו שהוא בשרו, לאפוקי העצמות והנוצה וכדומה.
- ^ עי' במלבי"ם שהדרשה נדרש מסיפה של הפסוק ולא הרישא -- ויקיעורך
- ^ גם כאן הדרשה נדרשת מסיפא דפסוק ולא הרישא, עי' במלבי"ם -- ויקיעורך
- ^ כאן הגהנו לפי המלבי"ם, ובדפוס גריס "הסילונית", עיי"ש -- ויקיעורך
- ^ לא ידעתי באמת איך לארגן ולעצב את המשפטים הבאים כאן. עיין במלבי"ם. וצריך יתר עריכה אולי -- ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב פרק ז הלכה ד -- ויקיעורך