התורה והמצוה ויקרא יז ח-ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת אחרי מות | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן קא[עריכה]

ויקרא יז ח-ט:
וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיהוָה וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק י:

[א] "ואלהם תאמר"-- ככל האמור בענין.

"ישראל"-- אלו ישראל. 'גר'-- אלו הגרים. "אשר יגור"-- אלו נשי הגרים. "בתוכם" לרבות נשים ועבדים.

[ב] ואם כן למה נאמר "איש איש"? לרבות שנים שהעלו, דברי ר' שמעון.   אמר ר' שמעון ודין הוא: ומה אם במקום שהשוחט להדיוט חייב-- פטור שנים ששחטו, מקום שהמעלה להדיוט פטור אינו דין שנפטר שנים שהעלו?! תלמוד לומר "איש איש"-- להביא את השנים.‏‏   ר' יוסי אומר "ההוא"-- אחד שעלה חייב, שנים שהעלו פטורים.


ואליהם תאמר: הם דברים מיותרים דהא כל הפרשה אליהם נאמרה. ופירשוהו חז"ל בזבחים (דף קז) שבא להזהיר גם על קדשים ששחטן בחוץ שלא יעלה אותם בחוץ, וכמו שנזכר (במשנה ז) שחייב על השחיטה ועל העליה, ולכן אמר שאליהם ר"ל לאותן שהוזהרו מלשחוט מחוץ תאמר שמוזהרים גם על העליה ר"ל שגם מה שעברו ושחטו בחוץ-- אסור להעלות בחוץ.

ולשון הגמ': מוקטרי חוץ שהעלן לחוץ מנין? אמר רב כהנא אמר קרא "ואליהם תאמר"-- על הסמוכים. מתקיף לה רבא, מי כתיב "ועליהם"? "ואליהם" כתיב! אלא כדתנא דבי ר' ישמעאל "ואליהם תאמר"-- לערב פרשיות.   רב כהנא דייק שמצאנו פעמים רבות מלת "אל" במקום "על" כמו "ותתפלל חנה על ה' ", "וילך אלקנה על ביתו". ורבא השיב שזה מן הזרים ויש בהם דרוש תמיד כמ"ש בברכות (דף לב) וחנה היא מדברת על לבה"-- על עסקי לבה, "ותתפלל חנה על ה' "-- מלמד שהטיחה דברים כלפי מעלה. ופירש שמה שכתב "אליהם תאמר" בא לערב פרשיות ר"ל להזהיר שנית להמוזהרים על שחוטי חוץ. [ובזה תבין מה שבדף קיט: אמר שבא לערב פרשיות גם לענין קדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות, עיי"ש, כי למ"ש לערב פרשיות אינו קאי על הדברים שהוזהרו עליהם, רק על האנשים המוזהרים] וזה גם כן כוונת הספרא מה שאמר ככל האמור בענין רצונו לומר בענין של מעלה, לערב פרשיות.

ומ"ש "ישראל"-- אלו ישראל, "גר" זה הגר, וכולי התבאר למעלה סימן עה באורך.

(ביאור משנה ב) והנה בכל מקום שכפל "איש איש" בא להורות על הכללות ורצונו לומר כל איש ואיש, ומרבה תמיד מין מהאנשים שהיה עולה על הדעת למעטם. אמנם פה שבאר הכל בפירוש אם כן "איש איש" מיותר. ופירשוהו שבא ללמד בל נאמר ששם "איש" בא בדיוק-- רק איש אחד ולא שנים, וכמו שאמר בספרא אמור (פרשה ז משנה ז) או אינו אומר "ואיש" אלא להוציא את השותפים?..., לכן כפל "איש איש" שמורה הכללות ללמד שלא נאמר בדיוק, ולחייב שנים שהעלו. (ובאר שמן הדין הייתי טועה שבא שם "איש" בדיוק למעט שנים שהעלו, שהוא כל שכן משחט בחוץ שהשוחט להדיוט חייב, וכנ"ל סימן צח).

ור' יוסי סבירא ליה למעט שנים שהעלו ממ"ש "ונכרת האיש ההוא" (וסבירא ליה שמ"ש "איש איש" דברה תורה כלשון בני אדם). ור' שמעון סבירא ליה שמלת "ההוא" בא למעט אונס שוגג ומוטעה, כן פירשו בזבחים (דף קח:)

סימן קב[עריכה]

ויקרא יז ח:
וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק י:

[ג] "אשר יעלה עולה או זבח"-- אין לי אלא עולה. מנין אימורי חטאת, ואימורי אשם, ואימורי קדשי קדשים, ואימורי קדשים קלים? תלמוד לומר "זבח". ומנין לרבות את הדם? ת"ל "או זבח".


אשר יעלה עולה או זבח: "זבח" שם כולל כל הזבחים, שאל תאמר עולה לבד, כי הוא הדין כל זבח.

ומה שכתב מנין לרבות את הדם תלמוד לומר "או זבח" הוא כשיטת רבי עקיבא בזבחים (דף קז) שלמד זורק בחוץ מן "או זבח" כי אין צריך מלת "או" לחלק דנפקא ליה מן "לא יביאנו" ר"ל שגם אם יכתב "עולה וזבח" לא נטעה שדוקא בהעלה שתיהם דהא כתיב "יביאנו" בכינוי היחיד. (ועיין לקמן סימן קיד מה שכתבנו בזה). ויתבאר אצלי בפר' קדושים (סימן קג) שכל מקום שאי אפשר לטעות יכתב בוי"ו. וכשכתב שם מלת "או" בא לדרשה תמיד. ואחד מנתיבות הדרוש הזה שמלת "או" מורה החלוקה שבין השמות שעיקר העלאת העולה הוא הבשר שכולה כליל, ועיקר הזבח היא הדם שבא לכפר כמ"ש בזבחים (דף צ) דם חטאת קודם לדם עולה מפני שמרצה, איברי עולה קודמים לאימורי חטאת שהן כליל. וז"ש מלת "או" לרמז על ההבדל שביניהם, ולכן ריבה את הדם מן "או זבח".

סימן קג[עריכה]

ויקרא יז ט:
וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיהוָה וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק י:

[ד] מנין הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, ושלשת לוגים מים, ושלשת לוגים יין? תלמוד לומר "אל פתח אהל מועד לא יביאנו"-- כל שהוא בא אל פתח אהל מועד חייבים עליו.

[ה] אין לי אלא כשרים. פסולים מנין? הלן, והיוצא, והטמא, ושנשחט חוץ לזמנו חוץ למקומו, ושקבלו בו פסולים, וזרקו את דמו, והניתנים למטה שנתנם למעלה, והניתנים למעלה שנתנם למטה, והניתנים בפנים שנתנם בחוץ, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים, והפסח והחטאת ששחטם שלא לשמן? תלמוד לומר "לא יביאנו לעשות"-- כל המתקבל לבא אל אהל מועד חייבים עליו.

[ו] חייב על השחיטה ועל ההעלאה. ר' יוסי הגלילי אומר שחט בחוץ והעלה בפנים-- חייב. שחט בחוץ והעלה בחוץ-- פטור, שלא העלה אלא דבר פסול. אמרו לו, אף השוחט בפנים והעלה בחוץ כיון שהוציאו פסלו!  [ז] רבי אומר, מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ חייב, שכן היתה לו שעת הכושר! תאמר בשוחט בחוץ ומעלה בחוץ שלא היתה לו שעת הכושר?! ר' אלעזר בר' שמעון אומר, מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ חייב, שכן המזבח מקבלו! תאמר בשוחט בחוץ ומעלה בחוץ שאין המזבח מקבלו?!

טמא שאכל, בין קדש טמא בין טהור-- חייב. ר' יוסי הגלילי אומר טמא שאכל טהור-- חייב, וטמא שאכל טמא-- פטור, שלא אכל אלא דבר טמא. אמרו לו אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טמאהו!   והטהור שאכל טמא-- פטור, שאין חייב אלא על טומאת הגוף.


ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה': מה שתפס גם כאן הלשון "אל פתח אהל מועד לא יביאנו" (ולא אמר "אשר יעלה חוץ למחנה" שזה עיקר האיסור, לא מניעות ההבאה בפנים) פירשוהו בספרא (מובא בזבחים דף קט) שבא לרבות גם מה שאינו זבח, כל שמובא אל פתח אהל מועד כגון הקומץ והלבונה וכולי.   ומה שכתב שלשת לוגין מים הוא כר' אליעזר (דף קי:) דסבירא ליה כשיטת רבי עקיבא דניסוך המים דאורייתא.

(ביאור משנה ה) ומה שהוסיף "לעשות אותו לה' " שהוא מיותר, פירשוהו שבא לרבות פסולים שאין להביאם לכתחלה ומכל מקום אם עלו לא ירדו (כמ"ש בפר' צו סימן ב), וראוים לעשות הגם שאין ראוים לבא. וגם זה מובא בזבחים שם.

(ביאור משנה ו) פלוגתת התנא קמא ור' יוסי הגלילי מובא במשנה (ריש פרק יג דזבחים) ומ"ש שחייב על השחיטה והעליה דהם תרי גופי עבירות. ור' יוסי הגלילי סובר דשחט בחוץ והעלה בחוץ פטור דבעינן שיהיה מתקבל בפנים דכתיב "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו" וחכמים השיבו דהא גם בשחט בפנים נפסל כשהוציאו ואפילו הכי חייב. ורבי וראב"ש השיבו לחכמים. ומובא בזבחים (דף קח) ואמר שם מה בינייהו אמר זעירי שחיטת לילה איכא בינייהו. רבה אמר קבלה בכלי חול איכא בינייהו.

ומ"ש טמא שאכל וכולי הוא שם (משנה ב') ומשום דדמי לפלוגתא הקודמת נשנו גבי אהדדי.   וכשנטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר כולי עלמא לא פליגי דחייב כרת דאיסור טומאת הגוף קודם. כי פליגי בשנטמא בשר ואחר כך נטמא הגוף. רבנן אית להו איסור כולל, דמתוך שחל איסור טומאת הגוף לאסרו בבשר טהור חל על בשר טמא, ור' יוסי הגלילי לית ליה איסור כולל, כן פירשו בזבחים (דף קח) ובחולין (דף קא), עיי"ש, ואין כאן מקום להאריך.

סימן קד[עריכה]

ויקרא יז ח-ט:
וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיהוָה וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק י:

[ח] יכול המעלה פחות מכזית מן העולה, פחות מן כזית מן האימורין, פחות מכזית מן הקומץ, פחות מג' לוגין יין יהא חייב? תלמוד לומר "אותו"-- על השלם הוא חייב ואינו חייב על המקצת.

[ט] יכול המעלה מבשר חטאת, מבשר אשם, מבשר קודש קדשים, מבשר קדשים קלים, מותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, ושירי מנחות יהא חייב? תלמוד לומר "עולה"-- מה עולה מיוחדת שהיא ראויה לאישים, יצאו אלו שאין ראוים לאישים.

[י] יכול היוצק, והבולל, והפותת, והמולח, והמניף, והמגיש, המסדר את השלחן, והמטיב את הנרות, הקומץ, והמקבל דמים בחוץ יהא חייב? תלמוד לומר "אשר יעלה עולה"-- מה העלאה מיוחדת שהיא גמר עבודה, יצאו אלו שאינם גמר עבודה.


לעשות אותו לה': מבואר אצלינו בכל הספר שכל מקום שבא מלת "אותו" יש בו דרוש כי היה יכול לומר בכינוי "לעשותו לה' ". ובארנו (באילת השחר כלל קנ) שמלת "אותו" תופס גוף הפעול ובא למעט מקצתו. וברייתא כרבנן דזבחים (דף קט) ור"א שם פליג, עיי"ש.

וכבר בארנו (בסימן קב) כי במלת "זבח" מרבה כל הזבחים ואם כן שם "עולה" מיותר אחר שנכלל גם כן במלת "זבח". ופירשו בספרא משנה ט (מובא במנחות דף קטו) שפירוש "עולה" דבר הראוי להעלאה, להוציא דבר בלתי ראוי להעלאה.

עוד אמר במשנה י (ומובא בגמ' שם) שמה שכתוב "אשר יעלה עולה" בלשון העלאה ולא אמר "אשר יעשה עולה" כמו שתפס לשון זה תמיד, בא ללמוד שאינו חייב רק דוגמת העלאה שהיא גמר עבודה. [בגירסת הספרים יצאו אלו שאינם משם עבודה, ואי אפשר לגרוס כן דהא קמיצה וקבלת דמים הוא עבודה ולכן תקנתי כגירסת הגמ'. ובגמ' סיים אף כל שהוא גמר עבודה ופרש"י כגון מנסך ומקטיר קטורת וקמצים ומנחת כהנים]

סימן קה[עריכה]

ויקרא יז ט:
וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיהוָה וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק י:

[יא] "ונכרת האיש"-- ולא הצבור.

"ההוא"-- אחד שהעלה חייב, שנים שהעלו פטורים, דברי ר' יוסי. ר' שמעון אומר, "איש איש"-- להביא את שנים.

העלה וחזר והעלה-- חייב על כל עליה ועליה, דברי ר' שמעון. ר' יוסי אומר אינו חייב אלא אחת.

אינו חייב עד שיעלה על ראש המזבח. ר' שמעון אומר אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב.


ונכרת האיש ההוא: ממה שכתב "האיש" ממעט צבור כמ"ש בסדר צו סימן קלב.

ומ"ש "ההוא" סבירא ליה לר' יוסי דוקא אחד ולא שנים, ור' שמעון מרבה לה מ"איש איש", וכבר נשנה זה (במשנה ב) והתבאר בפירושינו (סימן קא).

ובהעלה וחזר והעלה מאותה בהמה עצמה, לר' שמעון חייב ולר' יוסי פטור. ופליגי בפי' ר' יוחנן וריש לקיש בגמ' (דף קח:), עיי"ש.

ועוד סבירא ליה לר' יוסי דהעלאת חוץ צריך מזבח ור' שמעון סבירא ליה דאין צריך ומפרש בגמרא (דף קח:) שר' שמעון למד לה ממ"ש גבי מנוח "ויעלהו על הצור" ור' יוסי סבירא ליה דהוראת שעה היתה.  ולפי זה נראה דר' שמעון דהכא כר' שמעון בר יוחאי בזבחים (דף קיט) דזו וזו ירושלים ובשילה היו הבמות מותרות ולא היה הוראת שעה. ור' יוסי יסבור כמאן דאמר שם שהיו הבמות אסורות בשילה וכמו שסתם מתניתין. וכן בסדר עולם (פרק יא) אמר באו לשילה נאסרו הבמות וסתם סדר עולם ר' יוסי, ואם כן היה הוראת שעה. ולפי זה מ"ש למעלה (פרק ט מ"ז) דר' ישמעאל סבירא ליה דצריך מזבח אתיא כתנא דבי ר' ישמעאל (בזבחים שם) דזו וזו שילה. ויש לומר דמשנה ראשונה נשנית תחלה ומשנה זו נשנית אחר כך, דמשכוה גברא לגברא, ותנא דבי ר' ישמעאל כר' שמעון ולכן לא הזכיר פה דעת ר' ישמעאל, ודוק.