התורה והמצוה ויקרא יג יט-כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת תזריע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן ק[עריכה]

ויקרא יג יט:
וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת וְנִרְאָה אֶל הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ד :

[א] "והיה במקום השחין שאת"-- שיקדים השחין לשאת ולא תקדם השאת לשחין. ר' אליעזר בן יעקב אומר קרוי הוא "במקומו" עד שלא בא לשם.  [ב] כיצד? היה בעור הבשר עד שלא נעשה שחין וחיה-- ראב"י מטמא וחכמים מטהרים


והיה במקום השחין שאת: מבואר כפי הפשט שאחר שנרפא השחין בא במקומו שאת. וממילא אם קדם השאת לשחין אינו בגדר שחין וזה דעת חכמים. [ובתוספתא ספ"ג דנגעים אמר הסגירו בעור הבשר ולבסוף נעשית שחין ומכוה-- יסגיר בתחלה, וזה לחכמים שס"ל שאינו נגע אחד רק בטלה נגע הראשונה, ואף שהיה בה אז סימן טומאה טהור ממנה ומתחיל ההסגר משום השאת הנראה עתה במקום השחין] וראב"י לו שיטה אחרת שס"ל שמ"ש "והיה במקום השחין" הוא פעל עבר בוי"ו החיבור ור"ל כי יהיה בו שחין והיה כבר במקום שהשחין בו עתה שאת וז"ש קרוי הוא מקומו עד שלא בא לשם ובזה מישב הוא מ"ש כי יהיה בפעל עתיד כמו שהעירותי (בסי' צו) ומ"ש (במשנה ב') והיה וכולי פירוש-- ונשאר השאת אחר שנעשה שחין. גם נראה שראב״י וחכמים אזלי לשטתם במה דפליגי (בפ״ז דנגעים מ״א) הראש והזקן עד שלא העלו שער, העלו שער ונקרחו, השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת, נעשו צרבת וחי׳ ראב"י מטמא שתחלחן וסופן טמא וחכמים מטהרין וגי׳ מהר״ם "עד שלא נעשו" והוא גי׳ נכונה כי לראב״י מטמא משום שחין גם במקום השאת וס״ל דאע״ג שבעת שהיה השחין לח אינו מטמא אח״כ כשחיה חוזר ומטמא וה״ה בכ״מ שתחלתו וסופו בטומאה

סימן קא[עריכה]

ויקרא יג יט:
וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת וְנִרְאָה אֶל הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ד :

[ג] "שאת לבנה"-- מלמד שהיא מטמא חלקה. "בהרת לבנה אדמדמת"-- מלמד שהיא מטמאה בפתוך. יכול השאת תטמא חלקה והבהרת תטמא בפתוך, ומנין ליתן את האמור בשאת בבהרת ואת האמור בבהרת בשאת? ת"ל "נגע צרעת"


שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת: כבר התבאר (סימן נו) שנגעי בשר לא יטמאו רק במראה לובן או במראה לובן אדמדם פי' מעורב משניהם. וכן ת"י "חוורא סמקא מערבין" ושם התבאר שמה שבא בא' ממיני הנגעים ילמד על חברו ר"ל כל מקום שתפס "בהרת" הוא הדין ל"שאת" וכן כולם עיי"ש. ומצאנו שהבהרת מטמא בלובן כמ"ש "אם בהרת לבנה היא" ובפתוך כמ"ש פה ובפסוק יא "בהרת לבנה אדמדמת או לבנה" וכן מצאנו בשאת שמטמא בשניהם כמ"ש "והנה שאת לבנה" ובפסוק מג "והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת " והכתוב תפס פה שאת לבנה ובהרת פתוכה שכן טבע תולדותם בשחין. והוא הדין שאת פתוכה ובהרת לבנה ולמען לא תטעה בזה הזכיר בסוף הענין "נגע צרעת היא" שהיא שם הכולל לכל הצרעת למען נדע שהכל נכנס תחת סוג הכולל ומה שיש בא' יש בחברו. וז"ש מנין ליתן את האמור בבהרת בשאת ת"ל נגע צרעת היא. ושמ"ש באה"ש כלל קלה

סימן קב[עריכה]

ויקרא יג כ:
וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא בַּשְּׁחִין פָּרָחָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ד :

[ד] "מראה שפל"-- אין לי אלא מראה שפל. מנין לרבות את השוה ואת הגבוה? ת"ל "ושפלה איננה מן העור"


והנה מראה שפל מן העור: כבר בארתי זה (למעלה סי' נב) שאי אפשר לפרש שזה תנאי שצריך שיהיה מראהו שפל דהא אמר בפסוק שאח"ז "ושפלה איננה.... והסגירו" וכן אמר למעלה בפסוק ד ובמכוה (פסוק כו) שיסגיר אף שאינה שפלה. ועל כרחך פירושו שאף ששפלה איננה, צריך ששערה הפך לבן [?]. וז"ש מנין לרבות את השוה ואת הגבוה ת"ל "ושפלה איננה". וכן אמר בספרא (פ"ז מ"ז) גבי מכוה. ומ"ש ואת הגבוה מרבה ממ"ש "והיא כהה" וכן ת"י מטול דהיא עמיא -- פירוש בשביל שהיא כהה. והראב"ע כתב בפסוק ד' "עמוק-- יותר יש בעמקו מעומק העור, ואיננו כמו שפל" פי' שהעמוק הוא מכל הצדדים כמו "בור עמוק" "שוחה עמוקה", והשפל יהיה גם מצד א' כמו שהבקעה שפלה מן ההר מצד א'. ולכן בבהרת לבנה אמר "עמוק" ופה שצייר בבהרת לבנה אדמדמת אמר "שפל" שיצוייר שיהיה שפל בצד הלבן וגבוה בצד האדום

סימן קג[עריכה]

ויקרא יג כ:
וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא בַּשְּׁחִין פָּרָחָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ד :

"בשחין פרחה"-- אבל לא בעור הבשר. יכול לא תפשה בעור הבשר אבל תפשה בעור המכוה? ת"ל "ואם תחתיה תעמד הבהרת לא פשתה"-- מקום שתחתיה היא פושה, ואינה פושה לא בעור הבשר ולא בעור המכוה


נגע צרעת היא בשחין פרחה: מגדר פעל פרח שהעצם מתחיל להוציא פרחים שזה ראשון להפרותו כעין הזרע קודם הולד, כן תקדם הפרח אל יציאת הפרי, ולכן לא יצדק פעל "פרח" אל הולדת העצם עצמו רק על התחלת הפרתו כמו "צדיק כתמר יפרח", "יציץ ופרח ישראל" ר״ל יתרבה ויפרה עד ימלאו פני תבל תנובה, ולכן במקום שבא לשון פרח על הוצאת הדבר עצמו פי׳ חז״ל תמיד על הפשיון כמו במ״ש "בהק הוא פרח בעור" אמר (פ״י מ״א) יכול יטמא משום פשיון ת״ל "פרח טהור" ושם (פי״א מ״ב) "צרעת פורחת"-- מלמד שהוא מטמא בפשיון, כי פורח היא שפורה ופושה (ובמקום שלא בא על הפשיון פרשוהו על המראה והצבע מענין "ציצים ופרחים" כמ״ש לקמן ס׳ קעז) וכן מ״ש פה "בשחין פרחה" פירשו על הפשיון ואמרו שתפס פעל פרחה ללמד שאין צרעת השחין פושה לעור הבשר רק לעור השחין ויש עוד לימוד במ״ש ואם תחתיה תעמד הבהרת ויתבאר (בס׳ קח )

סימן קד[עריכה]

ויקרא יג כא:
וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן הָעוֹר וְהִיא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ד :

[ה] "ואם יראנה"-- כולה כאחת


ואם יראנה הכהן: שני מלות "יראנה הכהן" באו כמאמר מוסגר כי עיקר החלוקה היא-- "ואם אין בה שער לבן" שזה הבדלו מן החלוקה הקודמת שיש בה שער לבן. וכבר אמר "וראה הכהן" ולמה אמר שנית "יראנה הכהן"? וגם אמר פה בכינוי "יראנה". פי' חז"ל ללמד שיראה כולה כאחת, שזה מורה הכינוי "יראנה" כמ"ש למעלה (סימן נד) על "וראהו הכהן" משא"כ במ"ש "וראה הכהן" בלא כינוי היה משמע אף ראיה חלקית שלא כאחד

סימן קה[עריכה]

ויקרא יג כא:
וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן הָעוֹר וְהִיא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ד :

"והנה אין בה"-- ולא בחוט היוצא ממנה. יכול אפילו יש בו רוחב שתי שערות? ת"ל "והנה אין בבהרת שער לבן"


והנה אין בה שער לבן: ההפך של "ושערה הפך לבן" הוא "ושערה לא הפך לבן" (כמ"ש בפסוק ד) וכן היה ראוי לכתוב כאן. ופירשו חז"ל שבא ללמד שאף שיש חוצה לה שער לבן דהיינו בחוט היוצא ממנו ודבוק בה, כיון שאין בחוט רוחב ב' שערות אינו שייך אל הנגע והרי אין בה. וגבי מכוה אמר "והנה אין בבהרת שער לבן" ומרבה אם יש בחוט היוצא רוחב ב' שערות ויתבאר שם בסימן קיד

סימן קו[עריכה]

ויקרא יג כב:
וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע הִוא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ד :

[ו] "ואם פשה תפשה בעור"-- מה ת"ל? לפי שנאמר "וראהו הכהן ביום השביעי.... ואם פשה תפשה" שיכול אין לי פשיון מטמא אלא בשביעי בלבד. שמיני, תשיעי, עשירי מנין? ת"ל תפשה ואם פשה תפשה

[ז] החליטו בשער לבן, הלך שער לבן וחזר שער לבן, וכן בפשיון בתחלה, בסוף שבוע, לאחר הפטור. החליטו בפשיון, הלך הפשיון וחזר הפשיון וכן בשער לבן בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור.. לכך נאמר תפשה ואם פשה תפשה


ואם פשה תפשה: גבי מכוה אמר "וראהו הכהן ביום השביעי.. ואם פשה תפשה" ונוכל לטעות שרק ביום השביעי הפשיון מטמא, לא אחר יום השביעי. אבל ממה שפה לא הזכיר יום השביעי ידעינין שאינו בדוקא (וזה פירוש משנה ו) וכבר בארתי הלימודים שבאו במשנה ז למעלה (סימן סו) בפרטות עיי"ש

סימן קז[עריכה]

ויקרא יג כב:
וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע הִוא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ד :

"וטמא... אותו"-- את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק. כיצד? שנים שבאו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע. בסוף שבוע, בזה כסלע ובזה כסלע ואינו יודע באיזה מהם פשה, בין באיש אחד בין בשני אנשים-- טהור. רבי עקיבא אומר באיש אחד טמא, בשני אנשים טהור. אמרו לו והלא נאמר "נגע הוא" אם כן למה נאמר "וטמא אותו"-- את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק


וטמא הכהן אותו: היל"ל "וטמאו" בכינוי, וכבר בארנו (באה"ש כלל קן) שכל מקום שבא מלת "אותו" תחת הכינוי בא לדייק רק אותו, ובא לומר שצריך שידע גוף הפעול המיטמא מי הוא, וממעט את הספק. ובזה פליגי ר"ע ורבנן-- ר"ע סבירא ליה שמלת "אותו" מוסב על האדם, שאי אפשר לומר שקאי על הנגע שהיל"ל "אותה" כמ"ש עד עתה על הנגע לשון נקבה, ואינו ממעט רק כשנולד הספק על האיש, לא אם האיש טמא בודאי והספק הוא איזה נגע טמא. וחכמים ס"ל שמלת "אותו" מוסב על הנגע, ומ"ש לשון זכר משום שמוסב למ"ש אחריו "נגע הוא" ופי' וטמא את הנגע כמו שבפסוק יג' ויז' אמר "וטהר את הנגע" וצריך שידע בודאי איזה נגע טמאה ואינו מועיל מה שהאיש טמא ממ"נ. ופלוגתתן מובא בנגעים פרק ה משנה ד

סימן קח[עריכה]

ויקרא יג כג:
וְאִם תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשָׂתָה צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ד :

[ט] "ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה"-- מקום שתחתיה היא פושה, אינה פושה לא בעור הבשר ולא בעור המכוה


ואם תחתיה תעמד הבהרת לא פשתה: היה די שיאמר "ואם לא פשתה בעור" ולמה אמר "ואם תחתיה תעמוד" שמ"ש הראב"ע "עמדה במקומה כי יש נגע שיסע ממקום אל מקום"-- אינו נכון, שא"כ אם נעתק הנגע ממקומה אף שלא פשה יטמא!, והיל"ל "ולא פשתה" בוי"ו, ובפסוק הקודם היל"ל "ואם תעתק ממקומה או אם פשה תפשה"... והמבארים פירשו שלא פשתה לעמוד במקום שלא היה קודם לכן תחתיה. וכ"ז דוחק כי כל עומד, עומד תחתיו בכל מקום שיעמוד. ופירשו חז"ל שבא להוציא אם פשתה לעור הבשר או לעור המכוה, ופירושו ואם תחתיה לא פשתה-- שאם פשתה שלא תחתיה אל מקום זולת מקומה אינו פשיון. כי שם תחת הוא שם מצטרף נגד עליון אשר עליו, וזה הבדלו משם מטה שיאמר גם אל הדבר מצד עצמו, משא"כ התחת היא תמיד תחת איזה דבר אשר עליו. (וכבר באר זה הרש"ף באורך) וכשיבוא שם "תחת" על המקום יציין המקום המונח תחת המתקומם כמו "שבו איש תחתיו" פי' על המקום אשר תחתיו. וכן "וישבו תחתיו במחנה", "ונטעתיו ושכן תחתיו". ויש הבדל בין תחתיו ובין במקומו, שהמקום כולל גבול גדול המיוחד לאיזה דבר-- "וישאל את אנשי מקומה", "לא יעשה כן במקומנו"-- היא כל העיר, אבל "תחת" היא רק המקום שתחת גופו ולכן אמרו (עירובין דף נא) שבו איש תחתיו- אלו ד' אמות, אל יצא איש ממקומו- אלו אלפים אמה. ושם (דף מח) שבו איש תחתיו, כתחתיו וכמה תחתיו? גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו. מבואר ש"תחתיו" הוא רק תחת גופו אבל "מקומו" יכלול גם המקום שיצא שם לפרקים לטייל וכמ"ש "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" שהוא אלפים אמה כמש"ש. וממילא "תחתיו" של הבהרת היא צרבת השחין ועל זה אמר אם תחתיו לא יפשה אף שיפשה למקום בלתי תחתיו-- טהור. וכבר למד זאת (בסימן קג) ממ"ש בשחין פרחה ובא א' למעט עור הבשר וא' למעט עור המכוה.

סימן קט[עריכה]

ויקרא יג כג:
וְאִם תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשָׂתָה צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ד :

"צרבת"-- שיהא מקומה צרוב ושיהא מקומה ניכר


צרבת השחין: גדר פעל צרב היא מה שהאש או החום מיבש ומקמיט את העור כמו "ונצרבו בך כל פנים" (יחזקאל כא ג), "ועל שפתו כאש צרבת" (משלי טז כז) ר"ל צרבת כאש פי' שנצרבו השפתים עד עלה עליהם קרום בסבת היבשות ועז"א שיהא מקומה צרוב. ומ"ש שיהא ניכר הוא כמ"ש למעלה (סימן צו) נרפא ולא נרפא

סימן קי[עריכה]

ויקרא יג כג:
וְאִם תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשָׂתָה צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ד :

"וטהרו"-- את הודאי מטהר ואינו מטהר את הספק. כיצד? שנים שבאו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע. בסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד-- שניהם טמאים. אעפ"י שחזרו להיות כסלע וכסלע שניהם טמאים עד שיחזרו להיות כגריס לכך נאמר "וטהרו"-- את הודאי הוא מטהר ואינו מטהר את הספק


צרבת השחין היא וטהרו הכהן: כבר בארנו (בסימן נג) שמחוקי הלשון להקדים את הדין ואח״כ יאמר הטעם כמ״ש תמיד "וטהרו הכהן מספחת היא", "וטמאו הכהן נגע צרעת היא" וכן היל״ל פה "וטהרו הכהן צרבת השחין הוא" ופי׳ חז״ל ששינה הסדר ללמדנו שצריך שידע תחלה בבירור שהיא צרבת השחין ואז יטהרנו, לא אם הוא מסתפק בדבר, שכיון שנקרא עליו שם נגע ע"י ההסגר לא יטהר רק אם יודע בבירור שהיא צרבת השחין. ולכן הקדים "צרבת השחין הוא" שהוא תנאי אם יודע שהיא צרבת השחין אז "וטהרו" מאש"כ אם יאמר "לא פשתה וטהרו כי צרבת השחין הוא" נאמר כל שלא ידע שפשתה יטהר ואף אם מסופק לו ואינו יודע שפשתה יטהר. ודבר זה מובא בנגעים (ספ״ה )