אילת השחר (מלבי"ם)/פרק לו
(עריכה)
יש הבדל בפעל טמא בין כשבא על טומאת הגויה -- שאז לא בא שום שימוש אחריו, ובין כשבא על טומאת הנפש -- שאז בא אחריו שימוש הב', והוא טומאה שהיא הפך הקדושה, כמו שבא בעריות ובמעשים מגועלים כמו "ויטמאו במעשיהם". או מעניין שיקוץ וגיעול כמו באיסורי מאכלות בפרשת שמיני.
וכל מקום שבא שימוש הב' על טומאת הגויה יש בו דרוש ( ויקרא ס' שו . שמיני ס' קו, וסימן קסו . מצורע ס' קצז . אחרי ס' מב[1], אחרי ס' קנא )
ולפעמים בא שימוש הלמ"ד על טומאת הגויה, ואז רוצה לומר שיטמא לצורך אותו דבר, כמו "לאביו ולאמו וכו' יטמא" ( שמיני סימן צ[2] )
- ^ כאן הגהתי מגירסת הדפוס שכתוב 'סימן מג' -- ויקיעורך
- ^ לכאורה יש כאן טעות דפוס וצע"ע איך לתקנו -- ויקיעורך
(עריכה)
בלשון טומאה ושקץ הנאמר במינים הטמאים נכלל לאסר גם צירן ורוטבן היוצא מהם . ( שמיני עה, שמיני פא, שמיני פו )
(עריכה)
ולא נמצא שייחס אל כלל הכנסיה טומאת הגויה; רק טומאה שהיא הפך הקדושה או טומאת הקדש עצמו, ר"ל שיטמאו את הקדש והמקדש. וכשנבקר הענינים בתנ"ך שבעבורם ייחס טומאה להכלל הם רק עכו"ם וג"ע וש"ד ( אחרי ס' מב )
ולשון 'זנות' שבא על הכניסיה הוא עבודת כו"ם ( אחרי ס' ק, קדושים ס' צז )
(עריכה)
השמות הבאים ביחוס [כמו קודש, חול, טמא, טהור וכדומה] -- יש בהם כמה מדרגות.
למשל קדשי הקדשים הם קודש נגד קדשים קלים, וקדשים קלים קודש נגד תרומה, ותרומה נגד מעשר, והמדרגה הנמוכה היא חול בערך שלפניה. וכן הטומאה החמורה נגד הקלה, והקלה טהור בערכה. וצריך להשקיף תמיד על ענין הכתוב מאיזה מדרגה הוא מדבר ( תזריע ס' טז )
וכן שם "זר" -- שם מצטרף ונאמר ביחוס ( אמור ס' פה, אמור ס' צב )
(עריכה)
ויש בזה איזה גדרים גם בלשון עצמו.
- בטומאה היוצאת מגופו ידבר על האדם הטמא בדרך השם, לא בדרך הפועל. כמה שנאמר בזב ובזבה "טמא הוא , טמאה היא". וכן במצורע (במקום שלא ייחס לפעולת הכהן בבנין הכבד "וטִמאו הכהן") אמר "טמא הוא".
- רק אם מדבר מדברים הנוגעים בזב ובזבה או מדין שישארו טמאים אחרי טבילתם ידבר בדרך הפעל ( תזריע ס' ה, תזריע ס' צא. ועיין ויקרא ס' שה )
(עריכה)
עצם הטומאה שאינו מקבל טהרה יזכיר תמיד בשמו ולא יסמיך לו תואר או שם 'טומאה' [כמו "מי הנדה , שכבת זרע , ותהי נדתה עליו , כי יגע באדם"]. וכשנסמך לו שם טומאה [כמו "בטומאת אדם"] -- הוא הנטמא ממת, או יש בו איזה מיעוט ( ויקרא ס' שד, צו ס' קלג )
(עריכה)
כל מקום שבא פעל 'טמא' בלשון ציוי עתיד בפעל [כמו "יטמא" או "וטמא עד הערב"] -- הוא מטמא לזולתו. אבל כשבא בדרך השם -- "טמא הוא" -- יבוא לפעמים על הטמא לזולתו ולפעמים יבוא על הפסול שאינו מטמא, ועל טומאה שפתרונה מענין שיקוץ וגיעול או הפך הקדושה ( כנ"ל ס' שיב[1] ) וכלל זה חידש ר' עקיבא ( שמיני ס' קלא, שמיני ס' קלח )
- ^ נפל כאן טעות סופר וצע"ע איך להגיהו -- ויקיעורך
(עריכה)
ובכל זה כשאומר "יטמא" בפעל הוא לרוב ראשון לטומאה, לא אב הטומאה. אם לא כשבאר טומאתו בפירוש כמו "יכבס בגדיו, יטמא שבעת ימים", או הודעה אחרת ( מצורע ס' קפ )
(עריכה)
וכן לענין הטהרה.
- יש טהור לחולין, ויש טהור לתרומה, ויש טהור לקודש ( כמו שלמד אמור סימן עא ),
- ויש טהור מלטמא משכב ומושב ומטמא בגדים ( מצורע ס' ל ),
- ויש טהור מלטמא כלי חרס או כדומה ( שמיני ס' קכג . תזריע ס' סה . מצורע ס' קנב )
ונלמד תמיד מהכתובים ומדרכי הלשון.
(עריכה)
וכן שם קדש הוא שם הדרגיי כנ"ל ונלמד מענינו.
- וכמו שלמדו שמה שכתוב "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים" מדבר במעשר ומה שכתוב "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים" מדבר בתרומה . (אמור סימן עא, וסימן עב).
- ומה שכתוב "וכל זר לא יאכל קדש" היינו קדשי הגבול . (אמור סימן פה)
- כשאמר "אל הקדש מבית לפרכת" הוא ההיכל, וכשאמר "את הקדש את אהל מועד" הוא לפני ולפנים . (אחרי סימן נ)
- ובשם "קדש" לבד פליגי ר"י ורבנן אם כל ההיכל כולו אקרי קדש . (שמיני ס' נו)
- וכן מה שכתוב "ואכלתם אותם במקום קדוש" מפרש אצל המזבח . (שמיני ס' מו)
- ואמר "וחטאה בשגגה מקדש השם" -- קדשים המיוחדים להשם . (ויקרא ס' שמט)
- ובמה שכתוב "במקום קדוש במקום טהור" פליגי אביי ורבא (עיין צו ס' לב, ושמיני סימן מט).
והוא הדין כל כיוצא בזה.
(עריכה)
ומצאנו קדש קדשים שפירושו קדש ככל הקדשים וכולל קדשים קלים . (צו ס' עא)
והלשון תמיד קדשי השם, ומה שכתב "קדשי בני ישראל" בא למעט עכו"ם . (אמור ס' סג)
(עריכה)
ומצאנו טהרה על הפסק הלכלוך . (מצורע סימן קמו)
(עריכה)
וכן "לפני השם" האמור בכל מקום אין מקומו שוה. לפעמים יפורש על קדש הקדשים, ולפעמים על ההיכל. והוא לפעמים על כלל ההיכל, ולפעמים על צד מזרח המזבח, ולפעמים על צד צפונו, ולפעמים על צד מערבו, ולפעמים על שער מזרחי של עזרה, ולפעמים על כלל ירושלים.
ובארתי כי בקדושה מדרגות מדרגות יש, וכל מקום נקרא "לפני השם" בערך המדרגה שאחריו, ומפרשים בכל מקום לפי ענינו. ומבואר בתורה אור באורך (צו ס' כו).
וכל מקום שאומר "לפני השם" ממעט במה . (צו סימן כג, וסימן נה . מצורע סימן א, וסימן ד[1])
- ^ לכאורה 'סימן ד' הוי טעות, וצע"ע איך להגיהו -- ויקיעורך
(עריכה)
ויש הבדל בין לשון "טמא" ובין לשון "וטומאתו עליו". שלשון "טומאתו עליו" לא יצדק על טומאת בשר שאין לו תקנה בטבילה . (צו ס' קלא)
ולשון טמא נפש וטומאת נפש -- עיקרו על הדם . (אמור ס' ג)
(עריכה)
נגיעה שגבי טומאה יתפוס תמיד שנגע הטהור בטמא, כי על הטהור מוטל החיוב להתרחק מן הטמא, לא בהפך.
- ובמה ששינה ואמר "וכל אשר יגע בו הזב" פירשו חז"ל דהיינו היסט, שמצאנו פעל 'נגע' על העתקת הדבר ממקומו.
- וכן גבי קודש ראוי לתפוס שנגע הקדש בחול כי הקדש הוא הצריך להזהר מן החול. ובמה ששינה ואמר "וכל אשר יגע בבשרה" הוכרחו לפרש שהוא כניסה אל תוכו שמצאנו נגיעה על דיבוק דבר בדבר . (צו ס' לח . מצורע ס' קמא)