התורה והמצוה ויקרא ז כ
ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קל (המשך)[עריכה]
[א] רבי יהושע אומר הפסח שבא בטומאה ואכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "כל טהור יֹאכל בשר והנפש אשר תֹאכל בשר" -- הנשחט לטהורים חייבים עליו משום טומאה, הנשחט לטמאים אין חייבים עליו משום טומאה.
[ב] ר' אליעזר אומר דחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר (במדבר ה, ב) "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"-- בשעה שטמאי נפש חייבים - זבים ומצורעים חייבים, ובשעה שאין טמאי מתים חייבים - אין זבים ומצורעים חייבים.
פרק יד [באור משנה א'][1] ור' יהושע (מובא בפסחים דף צה ע"ב) דייק מה שכתוב "כל טהור יאכל בשר" (דהוה ליה לומר "כולם יאכלו בשר") שהתנאי גם כן רק אם טהור יאכלו - אז חייב כרת באוכל בטומאת הגוף. אבל פסח הבא בטומאה (כגון שרוב צבור טמאים) אין האוכלו בטומאת הגוף חייב כרת. הגם שזבים וזבות אין דוחים את הטומאה(?) - שמה שדרשינן מ"איש איש כי יהיה טמא לנפש" איש נדחה לפ"ש ולא צבור -- שם "טמא לנפש" כתיב.
ור' אלעזר [במשנה ב'] (מובא בפסחים דף סז ודף צה) למד שהוא הדין שבפסח הבא בטומאה אין זבים ומצורעים חייבים על ביאת מקדש. דכתיב "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" - וקשה - יאמר טמא לנפש ונדע זב ומצורע מקל וחומר. ועל כרחך שבא לומר שאין זב ומצורע חייב כנכנס לעזרה (שמשם משתלח הטמא מת) רק בעת שהטמא משתלח משם, לא בעת שרשאי הטמא מת לכנס שם. ומבואר בפסחים (דף סז:) שר' יהודה סתמא דספרא סבירא ליה בהא כר' אלעזר.
סימן קלא[עריכה]
[ג] "וטומאתו עליו" -- טומאת הגוף.
- או יכול טומאת בשר?...
- תלמוד לומר "וטומאתו עליו" -- "טומאתו" "טומאתו" (במדבר יט, יג) לגזירה שוה. מה טומאה להלן - בטומאת הגוף מדבר ולא דיבר בטומאת בשר, אף "טומאתו" האמור כאן - בטומאת הגוף מדבר ולא בטומאת בשר.
[ד] רבי אומר "ואכל" (ויקרא ז, כא) "וטומאתו עליו" (ויקרא ז, כ) -- בטומאת הגוף דיבר ולא דיבר בטומאת בשר.
[ה] ר' חייא אומר נאמרו 'קדשים' על שם רבים[2] ונאמר 'טומאתו' על שם היחיד. והא מה אני מקיים "וטומאתו עליו"? בטומאת הגוף דיבר ולא בטומאת בשר.
[ו] ואחרים אומרים לא דיבר אלא במי שהטומאה פורחת הימנו; יצא בשר שאין הטומאה פורחת הימנו.
וטומאתו עליו: הלשון מסופק. שיש לפרש כינוי "טומאתו" מוסב על "והנפש" ויש לפרש גם כן שמוסב על "בשר זבח השלמים" ורצונו לומר שהבשר טומאתו עליו. ויש פנים לכאן ולכאן.
- כי מהמשך הכתובים משמע שמדבר על טומאת הגוף כמו שכתב "כל טהור יאכל בשר", שההפך - והנפש אשר תאכל בטומאה. וכן בפסוק שאחריו מדבר בטומאת הגוף.
- ומן הדקדוק נראה שמדבר בטומאת בשר, שכבר כללנו באילת השחר (סימן קכג) שכל מקום שבא כינוי על שני נושאים - יבא הכינוי לרוב על הנושא הסמוך. ואם כן יש לומר שמוסב על שם 'בשר זבח השלמים' הסמוך בלשון.
- זאת שנית דקדקנו ומצאנו שבמקום שבא שם 'נפש' - אז הפעל הרצוף עמו בא בלשון נקבה. ואם אחריו שני פעלים רצופים זה אחרי זה יבאו שניהם בלשון נקבה -- "נפש כי תחטא ושמעה קול אלה".
- [ אמנם הפעלים הבאים שלא ביחוס אחד כמו הבאים דרך סבה ומסובב, תנאי ותולדה וכיוצא - יבואו בלשון זכר -- "נפש אשר תאכל נבלה יכבס בגדיו". ובכל זה אם הפעל השני הוא מן הפעלים שידובר עליהם בשם 'נפש' (כמו אכילה וחטא וטומאה וכרת וכדומה) - יבואו בלשון נקבה -- "נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב" (ויקרא, כב), "הנפש אשר לא תעונה..ונכרתה". ובפרט אם יחזר לדבר בלשון נקבה שאז הדרך לרוב שיבוא גם הפעל האמצעי בלשון נקבה כמו "ואם נפש אחת תחטא והקריבה עז בת שנתה וכפר הכהן על הנפש השוגגת" (במדבר, טז). ]
- ואם כן היה לו לומר פה "וטומאתה עליה" בלשון נקבה כיון שפעל 'טומאה' שייך אל שם 'נפש' וגם שהכתוב מתחיל ומסיים בלשון נקבה. ומזה מוכח שכינוי 'טומאתו' מוסב על הבשר שהוא לשון זכר.
ולברר דבר זה באו חז"ל בספרא (מובא בזבחים דף מג) והוכיחו שהעיקר כפי קבלתם שהכתוב מדבר בטומאת הגוף, לא בטומאת בשר. תחלה למד זה מגזירה שוה 'טומאתו'/'טומאתו' (והוא לגירסת התוספות ורש"י בזבחים שם) מה שכתוב בביאת מקדש (במדבר, יט) "טמא יהיה עוד טומאתו בו" - שמה שכתב "עוד טומאתו בו" מיותר [ובפרט לדעת הרמב"ם (פ"ג מהל' ביאת המקדש) דמחוסר כפורים שנכנס לעזרה אין בו מלקות - לא סבירא ליה מ"ש בנזיר (דף מה.) ובמכות (דף יח:) "עוד טומאתו בו" לרבות מחוסר כפורים, ועיין בכסף משנה שם]. ובא ללמד שלשון "טומאתו עליו" הכתוב פה גם כן מדבר בטומאת הגוף, כי נלמד לשון מלשון הדומה לו. ור' יוחנן בזבחים (דף לג:) ובמכות (דף יד:) למד מזה אזהרה לאוכל בשר קדש בטומאה שפה לא נזכר אלא כרת, ולמד ממה שכתוב שם "עוד טומאתו בו" מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר, עיי"ש.
ורבי [במשנה ד'] אמר שנלמד מהפסוק הסמוך לו - ואכל וטומאתו עליו. ופירשו בגמרא שם אמר רב יצחק בר אבדימי הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע -- בטומאת הגוף הכתוב מדבר. פירוש: כי גם מה שכתוב בפסוק שאחרי זה - "ואכל מבשר זבח השלמים" - בלשון זכר גם כן בא שלא כמשפט כי ( א ) שם פתח וגם סיים בלשון נקבה -- "ונפש כי תגע...ונכרתה הנפש", ( ב ) שפעל 'אכל' מצאנוהו מיוחס אל הנפש - "והנפש אשר תאכל".
אמנם כבר כתבו דורשי הלשון שלפעמים ישגה הכתוב את טעמו להשוות מאמר למאמר הסמוך לו כמו שכתב הר' אברהם בן עזרא במאזנים (דף לו ע"ב) שבעבור שבא מלת "וגנבתי" (משלי ל, ט) מלעיל בא גם "ותפשתי" מלעיל. כענין (יחזקאל מג, יא) ומוֹצָאָיו ומוֹבָאָיו שהיה ראוי להיות ומבואיו ובא כן בעבור זיוג המלות.
וזה חדש ר' יצחק בר אבדימי. שכן שינה טעמו לכתוב "ואכל" בלשון זכר לזוגו אל "טומאתו" שבא במאמר הקודם בלשון זכר, שידמו המאמרים בדקדוקם, שנלמד מאחד על חברו. שכמו שפעל "ואכל" מוסב על הגוף - כן כינוי "טומאתו" מוסב על הגוף, לא על הבשר. וזהו שאמר רבי ואכל וטומאתו עליו - ר"ל "ואכל" שבכתוב השני דומה עם "וטומאתו" שבכתוב שלפניו; שבא לשון זכר על לשון נקבה שקודם לו ואחריו. ללמד שכן גם "וטומאתו עליו" בטומאת הגוף מדבר כמו פעל "ואכל".
ור' חייא למדו ממה שכתוב בפר' אמור (ויקרא כב, ג) "איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וטומאתו עליו", ושם אי אפשר לפרשו על טומאת בשר (שיהיה כינוי 'טומאתו' מוסב על שם 'קדשים') דאז היה לו לומר "וטומאתם" בלשון רבים, כי שם "קדשים" הוא שם רבים. ומבואר דקאי על טומאת הגוף. והנה מאמר הספרא הלז הוכפל בפר' אמור (פרשה ד מח"ט) כי שניהם לימוד אחד כמ"ש לקמן [(פרק טו מ"ג) ו(אמור פרשה ד מ"ה) ששם בא לרבות כל הקדשים, ושלמים בא ללמד על הכלל כולו כדין דבר שהיה בכלל ויצא וכולי, ושפיר למד ר' חייא משם דמיירי בטומאת הגוף.
- (ורש"י פירש שמה שאמר נאמר קדשים בלשון רבים היינו מה שכתוב פה "מזבח השלמים" - ש'שלמים' לשון רבים. ועל זה קשה - הלא יש לומר כינוי "טומאתו" מוסב על הבשר או על שם "זבח" שהיא יחיד.)
ואחרים דייקו זה ממה שכתוב וטומאתו עליו, שיש הבדל בין שם התואר "טמא" - שיצדק גם על דבר מתעצם בהנושא בלתי סר ממנו כמו "טומאת בשר", ובין לשון "וטומאתו עליו" שדומה כלשון "משאו עליו" "כי פשעינו עלינו" וכדומה; דבר שיכול להסירו ממנו. ופירושו שעוד טומאתו עליו ולא הסירו על ידי טבילה. וזה לא יצדק על טומאת בשר שאין הטומאה פורחת ממנו. ועיין בגמרא שם.
סימן קלב[עריכה]
[ז] "ונכרתה הנפש"-- ולא הצבור.
"הַהִוא"-- ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.
"מֵעַמֶּיהָ" - ועמיה בשלום.
ונכרתה הנפש ההוא מעמיה: ממה שכתוב "הנפש" מורה רק היחיד, לא הצבור. שכן כל מקום שתפס שם יחיד -- 'נפש' או 'איש' -- ממעט צבור כמו שבארנו בויקרא (סימן צג).
וכן דריש בספרא תמיד גבי כרת במקום שכתב "ונכרתה הנפש" או "ונכרת האיש" - ולא צבור. והוא תשעה פעמים בספרא
- כאן, ו(פרק יג מ"ט), (פרק טו מ"ז), (פרשה י מ"י)
- (אחרי מות פרק ט מ"ב), שם (פרק י מ"יא), ו(פרשה ח מ"ד)[3]
- (קדושים פרשה ד מ"ה), ושם (פרשה ד מ"יג)[4]
- ומכלתא (פר' משפטים) ו(פרשת תשא)
וטעמם כי לא מצאנו בשום מקום עונש כרת אל הכלל, כי אחר שהעונש נוגע לנפש - לא ימצא בצבור, כמו שכתוב "לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני" (ישעיהו מח, יט)
עוד דייקו תמיד במה שרגיל לומר אצל כרת כינוי הרומז -- ההוא -- ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה
- בספרא צו כאן, ו(פרק טו מ"ז)
- (אחרי מות פרק ט מ"ב)
- (קדושים פרשה ד מ"ה), ושם (פרשה ד מ"יג)[5]
- ובמכלתא בא על פסוק "כל אוכל חמץ ונכרתה" ועל פסוק "כל אוכל מחמצת" -- "ההוא" - מזידה דברי רבי עקיבא
- וכן שם (פר' משפטים) ו(פר' תשא).
- וכן הוא בספרי (בהעלותך פסקא ע)
- ועיין בספרא אחרי (פרק י מ"י ומי"א)
והטעם כי כינוי "ההוא" מורה אם הוא האיש עצמו שחטא. רוצה לומר כי החוטא בשוגג וטעות ואונס - לא חטא האיש העצמותי, רוצה לומר נפשו וצורתו שהוא האיש באמת, רק חומרו וגופו שהוא משכן הנפש ומלבושיה חטאו. ואחרי שעונש כרת הוא לנפש - איך תענש על עון שלא השתתפה בו? שכל מעשה שנעשה בלא מדע ורצון אינו פועל נפשי, ואם היה שוגג או מוטעה היה בלא מדע. ואם היה אנוס היה בלא רצון. ולא חטא האיש ההוא הנכרת ונענש שהיא הנפש.
ועל "מעמיה" דרשו בכל מקומות הנ"ל ועמיה בשלום. וכן אמרו תמיד על "מקרב עמה". רצונו לומר שאין הגדולים נענשים על אחרים ואף על הקטנים כמו שלמד זה בספרא (אחרי מות פרשה ז מ"ו)[6].
ושנו חכמים בלשון המשנה (ריש כריתות) "שלשים ושש כריתות בתורה", והמפרשים כולם נלאו לתת טעמים על מה שאמר בתורה. והאמת כי חז"ל מצאו בתורה ל"ו פעמים כרת. והם כ"ט פעמים שמפורש פעל כרת
- ( א,ב,ג ) ג' כריתות באוכל קדשים בטומאה (ויקרא ז כ, שם ז כא, כב ג)
- ( ד ) בחלב (שם ז, כה)
- ( ה,ו,ז ) ג' כריתות בדם (ויקרא ז כז, יז י, יז יד)
- ( ח,ט ) בשחוטי חוץ (שם יז, ד) ו(שם, ט)
- ( י ) בנותר (שם יט, ח)
- ( יא ) בעריות (שם יח, כט)
- ( יב ) באחותו (ויקרא כ, יז)
- ( יג ) בנדה (שם כ, יח)
- ( יד ) בעינוי דיום הכפורים (ויקרא כג, כט)
- ( טו )בפסח (במדבר ט, יג)
- ( טז,יז,יח ) שלש במגדף (במדבר טו ל "ונכרתה", ושם לא - הכרת תכרת)
- ( יט,כ ) בטמא שנכנס למקדש ב' כריתות (שם יט, יג) ו(שם, כ)
- ( כא,כב ) באוכל חמץ בפסח (שמות יב, טו) (שם, יט)
- ( כג ) סך משמן המשחה (שמות ל, לג)
- ( כד ) מפטם הקטורת (שם, לח)
- ( כה ) עושה מלאכה בשבת (שמות לא, יד)
- ( כו ) מילה (בראשית, יז)
- ( כז,כח ) שתי כריתות במולך (ויקרא כ, ג) (שם, ה)
- ( כט ) באוב וידעוני (ויקרא כ, ו)
--
- ( ל ) בלשון 'אבידה' במלאכת דיום הכפורים (ויקרא כג, ל)
- ( לא,לב,לג ) ג' פעמים כתוב "עונו ישא" שקבלו ולמדו מגזירה שוה שהוא כרת. והם: בפיגול (ויקרא ז, יח), באחות אמו ואחות אביו (ויקרא כ, יט), במקלל (שם כב, כד). ויען שמצאנו לשון זה אצל מקומות שמפורש בו כרת - שבאחותו ובנותר כתוב "עונו ישא" ובפסח "חטאו ישא" - קבלו שידבר על כרת בלשון זה
- ( לד,לה ) עוד ב' פעמים דכתיב לשון "ערירי" והם בדודתו (ויקרא כ, כ), באשת אחיו (שם, כא)
- ( לו ) עוד נמצא פעם אחד שהוציא הכתוב הכרת בלשון 'מיתה' בפר' מצורע (ויקרא טו, לא) - "ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני". פרש"י הרי הכרת של מטמא מקדש בלשון מיתה, ולקח דבריו מן הספרי (חוקת פסקא קכה) וז"ל מ"מ ענש להלן מיתה ללמד שמיתה הוא כרת וכרת הוא מיתה, ומובן בדברי.
הרי מפורשים בתורה ל"ו כריתות. ונגדם נמצאו ל"ו עבירות שחייבים עליהם כרת כפי שלמדו חכמים בלמודיהם.
ותמצא
- שכ"ב פעמים יחס הכריתה או נשיאת עון או האבדון אל הנפש, וי"ד פעמים אל האיש או בא[7] בכינוי.
- י"א פעמים כתוב "ונכרת מעמיו" "מעמיה" ויוד פעמים כתוב "מקרב עמו" או "עמיה", וב' פעמים כתב "מישראל" ופעם אחד "מעדת ישראל", ופעם אחד "מתוך הקהל", ופעם אחד "לעיני בני עמם" ופעם אחד "מלפני". ואין כאן מקום להאריך יותר.
- ^ להלן המשך סימן קלא שנמצא לעיל על פרשה ט של הספרא. עיין שם - ויקיעורך
- ^ עי' במלבי"ם שהכוונה אל (ויקרא כב, ג) - ויקיעורך
- ^ כאן בויקי לא תמצאנו שמה. והטעם כי המעיין בפר' אחרי מות בדפוס המלבי"ם יראה כי דלג על פרשה ז שמה, וכדי להתאים וליישר את פירוש המלבי"ם כאן באתר עם שאר מפרשי הספרא העתידים להעלות לכאן - תיקנו שמות הפרשיות שמה. ולכן (פרשה ח') שמופיע בדפוס המלבי"ם נמצא כאן באתר ויקי כפרשה ז. ובכן תמצא את הפניות של רבינו ב(אחרי מות פרשה ז מ"ד) -- ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי ותיקנתי את ההפניה. ובדפוס כתוב פרשה יו"ד, ואינו נכון - ויקיעורך
- ^ גם כן הגהנו. ובדפוס כתוב "פרשה יוד", ואינו נכון -- ויקיעורך
- ^ כאן הגהנו את ההפניה לפרשה ז. ובדפוס כתוב פרשה ח'. וכמו שבארנו בהערה לעיל -- ויקיעורך
- ^ אולי צ"ל באיש - ויקיעורך