התורה והמצוה ויקרא טז כ-כב

ספרא | מלבי"ם על פרשת אחרי מות | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן מט

ויקרא טז כ:

וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ד:

[א] "וכלה מכפר את הקדש"-- אם כיפר כלה, דברי רבי עקיבא. אמר לו ר' יהודה מפני מה הוא אומר אם כלה כיפר [נראה להגיה מפני מה הוא אומר "וכלה מכפר"-- מלבי"ם] ? אלא ללמד שאם חסר אחת מכל המתנות כאילו לא כיפר.

וכלה מכפר את הקדש: פעל "כלה" נקשר לרוב אל הפעל שאחריו עם למ"ד-- "וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם" (בראשית יח), "כאשר כלה יצחק לברך" (שם כז), "ויהי כאשר כלו לאכול" (שם מג), "ביום כלות משה להקים" (במדבר ו), "ככלות משה לכתוב" (דברים לא), וכן כולם [אולי צ"ל "וכן כמה"]. ועל המעט נמצא נקשר במ"ם.

ויש הבדל ביניהם, שפעל "כלה" הנקשר עם למ"ד מדבר בבחינת הפעולה שכלה אותה והשלימה שזה יהיה תיכף בגמר הפעולה, למשל "ויכל יעקב לצוות את בניו" זה בעת שגמר הציווי לבן האחרון, וכשנזכר הפעול בא עמו בזה מלת "את"-- "ויכל משה את המלאכה" (שמות מ), "ויכל את ביתו" (מלכים א ז). אבל פעל "כלה" שאחריו מ"ם ידבר בבחינת הפועל כמו "ויכל משה מדבר עמם וישם על פניו מסוה" מדבר בבחינת משה שכלה עסק הדיבור וזה לא יהיה תיכף בכלות הפעולה רק כשיכלה הפועל ויגמר בדעתו לשבות מן העסק. משה לא שת המסוה תיכף ברגע שכלה דבורו רק בעת נפנה מן העם ולא היה בדעתו לדבר עמם עוד.

אמר (שמואל א יג) "ויהי ככלותו להעלות העולה והנה שמואל בא"-- כי בא ברגע שכלתה ההעלאה כמו שמורה מלת "והנה", אבל במ"ש (שמואל ב ו) "ויכל דוד מהעלות העולה ויברך את העם" זה לא היה ברגע כלות הפעולה רק בעת שעזב דוד העסק ההוא ונתן דעתו לברך את העם. ואמר (יהושע יט מט) "ויכלו לנחול את הארץ וכולי ויכלו מחלק את הארץ" דבר בנחלה בבחינת הפעולה ובחלוקה בבחינת הפועלים המחלקים.

ועל כן בכל מקום שבא פעל "כלה" במקור או כשקדם לפניו מלת "טרם" או "כאשר" כמו "טרם כלה", "כאשר כלה", "ככלותו", "עד אם כלה"-- בכל אלה נקשר בלמ"ד [לבד מ"ש (יחזקאל מג) "בכלותך מחטא" שיצא מן הכלל].

ובזה תבין המאמר שלפנינו. רבי עקיבא (ובגמ' גריס ר' יהודה) דייק פעל "כפר" שאינו מציין רק מתנות הדם על הכפורת והמזבח שהם עיקר הכפרה ואינו מציין שפיכת שירים שאינם מעכבים הכפרה. ולזה דייק ממ"ש "וכלה מכפר" שיכלה כפרת הדם ואם כיפר כלה, אף שלא שפך השירים.   ור' יהודה (ובגירסת הגמ' ר' נחמיה) השקיף על ההבדל שהזכרנו ורצונו לומר שאם היה כוונת הכתוב רק שיכלה כפרת הדם היה לו לומר "וכלה לכפר", בלמ"ד, שזה מציין תיכף ברגע שכלה הפעולה. ומפני מה הוא אומר "וכלה מכפר"? שזה אינו מציין גמר הפעולה שהוא כשהשלים ההזיה השביעית על טהרו של מזבח רק מציין שהכהן המכפר כלה מעשהו ושבת מפעולתו והוא אינו שובת עד אחר שפיכת שירים שהגם שכבר כלתה הכפרה עדן לא כלה המכפר מעשהו כי עודו עוסק בפעולתו ובא ללמד שאם חסר אף שפיכת שירים כאילו לא כיפר.

(בגמ' יומא דף ??) גרס מפני מה לא נאמר "אם כלה כיפר ואם לא כלה לא כיפר"? והיא מתפרשת גם כן כדברינו. רצונו לומר שהשיב הלא אחר שכתב "וכלה מכפר" למה לא נאמר שתלוי בהפועל, אם כלה הפועל-- כיפר, ואם לא כלה (הגם שכלתה הכפרה)-- לא כיפר. ובגירסת הספרא מפני מה הוא אומר אם כלה כפר נראה להגיה מפני מה הוא אומר "וכלה מכפר". [אולם גם לפי גירסא הכתובה יש לפרש שהכי קאמר-- מפני מה אומר אם כלה, ר"ל האדם, היינו לפי דבריך למה תלה הדבר בהאדם המכפר] וכל זה פרשתי למאן דאמר דשפיכת שירים איכא בינייהו, ולמאן דאמר משמעות דורשין איכא בינייהו סבירא ליה דאחר גמר ההזיה גם המכפר כבר כלה מעשהו שעשה הדברים שהם עיקרי הכפרה.

סימן נ

ויקרא טז כ:

וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ד:

"וכלה מכפר את הקדש"-- זה לפני ולפנים. "את אהל מועד"-- זה היכל. "המזבח"-- זה המזבח. מלמד שכל אחד ואחד כפרה בפני עצמו. [ב] מכאן אמרו:

• נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם-- יביא דם אחר ויתחיל בתחלה במתנות שבפנים. ר' אלעזר ור' שמעון אומרים אינו מתחיל אלא ממקום שפסק.
• גמר את המתנות שבפנים ונשפך הדם-- יביא דם אחר ויתחיל בתחלה במתנות שבחוץ.
• נתן מקצת מתנות ונשפך הדם-- יביא דם אחר ויתחיל בתחלה במתנות שבחוץ. ר' אלעזר ור' שמעון אומרים אינו מתחיל אלא ממקום שפסק.
• גמר מתנות שבחוץ ונשפך הדם-- יביא דם אחר ויתחיל במתנות המזבח.
• נתן מקצת מתנות במזבח ונשפך הדם-- יביא דם אחר בתחלה ויתחיל במתנות המזבח. ר' אלעזר ור' שמעון אומרים אינו מתחיל אלא ממקום שפסק.
• [ג] גמר מתנות המזבח ונשפך הדם-- אין מתן היסוד מעכב.

וכולם מטמאים בגדים ונשרפין בבית הדשן, דברי ר' אלעזר ור' שמעון. וחכמים אומרים-- אינם מטמאים בגדים ולא נשרפים בבית הדשן אלא האחרון, שהוא גומר את הכפרה.

וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח: מבואר דשם "קדש" הוא שם הדרגיי-- יאמר על קדושה חמורה "קדש קדשים" ועל קדושה קלה שהוא ההיכל/ וכשאמר "אל הקדש מבית לפרכת" יכוין ב"קדש" על ההיכל, וכשאמר "את הקדש ואת אהל מועד" יכוין ב"קדש" על קדש הקדשים. וכמו מ"ש "וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל" שפירושו על קדש הקדשים משום שאמר אחרי זה "וכן יעשה לאהל מועד".

אולם מה שלא אמר סתם "וכלה מכפר והקריב את השעיר" דהא כבר באר בפירוש שמכפר על כל אחד ואחד, מזה הוכיחו חז"ל שבא ללמד שכל אחד כפרה בפני עצמו בלתי נתלה בחבירו [ואף למ"ד ביומא (דף מו) ד"חוקה" לא נאמר רק אהזאות שלפני ולפנים והוצרך לומר זה דגם הזיות שבהיכל ומזבח מעכבי, עדיין מוכח שכל אחד כפרה בפני עצמה ממה שבא אות הייחוס כפול בכל אחד שהוא מלת "את", וכמו שבארנו זה באורך למעלה (סימן יא)]. ונפקא מינה שאם נשפך הדם בין הזיית בין-הבדים לבין הזיית הפרוכת שבהיכל, וכן בין הזיית היכל להזיית מזבח-- אין צריך להתחיל ההזיה מחדש כי כל אחת ענין בפני עצמה, ובזה מודים כולי עלמא.

אולם אם נשפך הדם באמצע ההזיה של בין הבדים או של ההיכל או של המזבח בזה פליגי, שלר' מאיר צריך להתחיל הזיית מקום זה מחדש ולר' אלעזר ור' שמעון יגמר ההזייה מדם החדש ממקום שפסק.

וביומא (דף סא) אמר רב יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו "מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו". ר' מאיר סבר חטאת אחת אמרתי לך ולא שתי חטאת, ור' אלעזר ור' שמעון סברי חיטוי אחד אמרתי לך ולא שתי חיטוין. נראה פירושו שדייקו מה שכתוב "מדם חַטַאת הכפורים" בלשון יחיד, הלא הם שני חטאת-- פר החטאת ושעיר החטאת שמזה מדמם, והיה לו לומר "מדם חטֹּאת הכפורים" בלשון רבים. וסבירא ליה לר' מאיר שבא ללמד שיכפר על קרנותיו מדם חטאת אחת, לא מדם שני חטאות ר"ל אם נשפך הדם באמצע ההזיות של המזבח שיביא אחר, אם נאמר שיתחיל ממקום שפסק הרי היה ההזיה משני חטאות-- חצי מחטאת זה וחצי מזה, רק יתחיל הזיית המזבח מחדש והזיה ראשונה כמאן דליתיה דמי, ובזה יהיו כל ז' ההזיות מחטאת א' ר"ל מפר חטאת אחד ואחר כך משעיר אחד.   ור' אלעזר ור' שמעון סוברים דשם "חטאת" לא נגזר מפעל "חָטָא" בקל רק מן "חִטֵא" מבנין הכבד כמו "וחִטֵאת על המזבח" (שמות כט), "וַיְחַטֵא את המזבח" (ויקרא ח) ומצאנו ממנו שם "חטאת"-- "הזה עליהם מי חטאת" (במדבר ח) ששם "חטאת" תואר אל "מֵי", וכן פה הוא תואר אל "דם" שהדם נקרא "דם חטאת" ר"ל דם מחטא [וכן פירש ר' עקיבא מ"ש "וכל חטאת אשר יובא מדמה" שפירושו כל הזיה וחיטוי דם כמ"ש בסדר צו סימן עב] ואמר "חטאת" בשם יחיד שיהיה חיטוי אחד ולא שתי חיטוין שלא ישנה ההזאה שני פעמים.

(ביאור משנה ג) אמנם שפיכת שירים אין מעכב לדעת תנאים אלה ודעת ר' אלעזר ור' שמעון שגם הראשונים מטמאים בגדים וחכמים אומרים שרק האחרון מטמא בגדים. וכל זה מובא ביומא (דף סא:), ועיי"ש.

סימן נא

ויקרא טז כ:

וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ד:

"והקריב את השעיר החי"-- עד כאן הוא זקוק לו להיות חי.

את השעיר החי: קראו בשם "חי" ללמד שעד כאן הוא זקוק שיהיה חי וסתמא כר' יהודה בספרא (פ"ב מ"ז) שאמר עד מתי זקוק להיות חי? עד מתן דמו של חבירו שנאמר "וכלה מכפר את הקדש", ובארתי שם שעיקר ראייתו סמך על מה שכתוב "והקריב את השעיר החי".

סימן נב

ויקרא טז כא:

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ד:

[ד] "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר"-- מלמד שהסמיכה בשתי ידיו.   בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים.

וסמך אהרן את שתי ידיו: בכל מקום כתוב בסמיכה "וסמך את יָדוֹ" שמשמע ידו אחת, ופה כתוב "וסמך את שתי יָדָו". והראב"ע כתב בפרשת ויקרא (א ד) היה נראה מהפשט שבידו האחת יסמוך, כי דרך שעיר המשתלח איננו כדרך כל קרבן על כן שינה הכתוב, רק כאשר העתיקו המעתיקים שאמרו שכל סמיכה בשתי ידים סמכנו עליהם. והיה יכול להכריח זה גם מן הכתוב שבפרשת מלואים (שמות כט, ויקרא ח) אמר אצל פר החטאת ושני האלים "וסמך אהרן ובניו את ידיהם" ולא אמר "יָדָם", וכן בפר העלם דבר "וסמכו זקני העדה את ידיהם", ובדברי הימים ב (כט ב) "ויסמכו ידיהם עליהם" מבואר שכל אחד סמך שתי ידיו.

אולם חז"ל בקבלתם השכילו שלכן כתב בשעיר המשתלח "שתי יָדָו" ללמד בנין אב לכל הסמיכות. ובמנחות (דף צג:) על מה שנאמר במשנה וסמיכה בשתי ידים אמר ריש לקיש דאמר קרא "וסמך אהרן את שתי יָדָו". כתיב "ידוֹ" וכתיב "שתי". זה בנה אב, כל מקום שנאמר "ידָוֹ" הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת. אזל רבי אלעזר אמרה להא שמעתתא בבי מדרשא ולא אמרה משמיה דריש לקיש. שמע ריש לקיש ואיקפיד. אמר ליה אי סלקא דעתך כל היכא דכתיב "יָדוֹ" תרתי נינהו למה לי למכתב ידיו ידיו? אקשי ליה כ"ד ידיו-- "ידיו תביאנה", "ידיו רב לו", "שכל את ידיו". אישתיק. בתר דנח דעתיה אמר ליה מאי טעמא לא תימא לי ידיו דסמיכה קאמרי?! בסמיכה נמי הא כתיב "ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו"? סמיכה דבהמה קאמרי עכ"ל.

וזה פירושו. הנה כבר בארנו (סדר ויקרא סימן שכח ולמעלה סימן יז) באורך שכל מקום שבא שם הרבים אין צורך לומר בו מספר "שתים" כי סתם רבים, שנים. ובא תמיד לדרשה כמו "שתי תורים" "שני כבשים" וכדומה, עיי"ש. וביותר באיברים שהם זוג אי אפשר כלל שיבא מספר "שני" כמ"ש תמיד "ידיו" "רגליו" "עיניו" "אזניו", ולא יאמר "שתי ידיו" "שתי רגליו" וכדומה. ועל כן במה שכתוב "שתי הכליות" יש דרוש בספרא ויקרא שם. ואם כן מ"ש פה "שתי יָדָו" הוא זרות גדול בלשון שתמיד יאמר "וישא ידיו" "ויפרוש כפיו" ולא יאמר "שתי יָדָו". זאת שנית, הנה יש פה קרי וכתיב. כתיב ידָוֹ וקרי יָדָיו. וכבר בארתי זאת במקום אחר באורך שכל מקום שיש קרי וכתיב, הקרי הוא כפי הפשוט וכפי דקדוק הלשון והוא עיקר והכתיב, שהוא משונה, בא תמיד לצורך דרש, ונדרש תמיד.

ואם כן מה שנכתב "יָדוֹ" לדרשה ונכתב אצלו מלת "שתי" (שלפי הקריאה "ידיו", מלת "שתי" מיותר) לדרשה. בא ללמד שכל מקום דכתיב "יָדוֹ" אצל סמיכה היינו שתי ידיו שכן פירושו פה מה שנכתב בכתיב "יָדוֹ" שהוא "שתי" והוא הדין בכל מקום. ור' אלעזר, שלא הבין כוונת ריש לקיש, ואמר שזה מגלה על כל מקום דכתיב "יָדוֹ" שהוא שם הרבים, הקשה לריש לקיש שאם כן למה כתב תמיד "ידיו" בלשון רבים והראה לו כ"ד פעמים דכתיב "ידיו" (והם כל מקום דכתיב "יְדֵי" "יָדַי" "ידיך" "ידיו" "ידיה" חוץ ממקומות שהם חסרים על פי המסורה וחוץ מן "ידינו" "ידיהם" בכינוי הרבים. דוק ותמצאם כ"ד בתורה). והשיב שהתורה לא גלתה זאת רק גבי סמיכה ורק על סמיכה דבהמה, ולכן בסמיכת משה ליהושע הוצרך לכתוב "ידיו" שסמכוֹ בשתי ידיו, הגם שאמר לו השם [הקב"ה- הגהת המעתיק] "וסמכת ידך" וכמ"ש בספרי (פר' פנחס).

אולם מ"ש בכל מקום "וסמך את יָדוֹ" ולא כתב בפירוש "וסמך ידיו" נראה מדברי יונתן בן עוזיאל שצריך להגביר יד הימין שכן תרגם בכל מקום וסמך יד ימיניה בתוקפא ועל כרחך רצונו לומר שיד הימין יסמך בחזק יותר מצד שמאל שכן גם מ"ש "וישא אהרן את יָדָו" חסר יו"ד דריש בזוהר (בשלח דף נז וריש יתרו, אמור דף צב, נשא דף קמו) ידו כתיב דבעי לארמא ימינא על שמאלא. ופה על "וסמך שתי ידיו" תרגם יונתן בן עוזיאל ויסמך ית תרתין ידוי בסדרא חדא יד ימיניה על שמאלא.

אולם אחר שלא נמצא זה בש"ס שיסמוך בכח יותר ביד ימין ואמרו סתם סמיכה בכל כחו בעינן נראה שלכן אמר בכל מקום "וסמך יָדוֹ" בלשון יחיד ללמד שיסמך בכל כחו כי הכתובים ישמשו בשם "יד" פעמים על הכח הכללי שבאדם ואז יבא שם "יד" בלשון יחיד תמיד ויתפרש כשם המין-- "בחוזק יד", "כי אזלת יד", "היד הגדולה", "ידו בכל ויד כל בו", "ויד השרים והסגנים" (עזרא ט), "יד חרוצים תעשיר" (משלי י) שרצונו לומר הידים כולם שהם כחם ואונם. ובזה מ"ש "וסמך יָדוֹ" הוא כאומר וסמך כחו ו"ידו" הוא שם הקיבוץ וכולל שתי ידיו עם הכח המניע אותם, מה שאין כן אם היה אומר "וסמך ידיו" היה מדבר על הידים לבד, לא על הכלל שכולל הכח המניע. ואחר שמטעם זה הוכרח לכתוב תמיד "וסמך ידו" בלשון יחיד, גלה בשעיר שכתב "שתי יָדָו" והכתיב "ידו" שידו בכל מקום גבי סמיכה הם שתים.  אמנם בסמיכה דאדם שאין צריך סמיכה בכל כחו שכן במגדף כתב הרמב"ם הל' עכו"ם שמניחים ידיהם על ראשו כתב "ידיו" שזה שכיון ריש לקיש במה שאמר סמיכה דבהמה קאמרי משום דביה צריך סמיכה בכל כחו ו"ידו" הוא שם הכלל על הכח.

ותראה מה עמקו מחשבות החכמה העליונה שכתב בנין אב זה של "שתי יָדָו" גבי סמיכת שעיר המשתלח שהיא הסמיכה האחרונה שנמצא בתורה גבי קרבן, ולא כתב זה קודם לכן, מפני שעיקר הדרוש הוא ממה שכתב "שתי יָדָו", שמלת "שתי" מיותר כנ"ל. ואם היה כותב זאת בסמיכה אחרת הייתי אומר שלכן אמר "שתי יָדָו" למעט גדם שאין לו אלא יד אחת שלא יסמוך על הקרבן [כמו שדרש בספרא ויקרא שם מ"ש "שתי הכליות" שבא למעט בעל כוליא אחת] כי בעל הקרבן הסומך יצויר שיהיה גדם. וגם בפר כהן משיח לא יכול לכתוב זה כי יצויר גם כן שיהיה גדם כי משיח שעבר מחמת מומו מביא פר [כמו שלמד בספרא ויקרא דבורא דחובה פ"ב מ"ו] אבל בסמיכת הכהן הגדול על שעיר המשתלח לא יצויר שיהיה גדם ומלת "שתי" מיותר ומלמד בנין אב לכל הסמיכות.

סימן נג

ויקרא טז כא:

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ד:

[ה] "על ראש...החי"-- חי טעון סמיכה ואין שעירי עבודה זרה טעונים סמיכה, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר-- "חי" טעון סמיכה באהרן ואין שעירי עבודה זרה טעונים סמיכה באהרן, שהיה ר' שמעון אומר כל חטאת צבור שדמה נכנס לפנים טעונה סמיכה.

וסמך על ראש השעיר החי: הלא כבר אמר "והקריב את השעיר החי" והיה די לומר "וסמך על ראשו" בכינוי. סבירא ליה לר' יהודה שבא למעט שעירי עכו"ם שאינם צריכים סמיכה. ובספרא ויקרא (מכלתא דחובה פ"ו מ"ג) מעט ר' יהודה ממ"ש "את ידיהם על ראש הפר" שאין שעירי עכו"ם טעונים סמיכה בזקנים ואם כן אינם צריכים סמיכה כלל.

ור' שמעון ממעטם רק מסמיכת אהרן, לא מסמיכת זקנים כמ"ש בסדר ויקרא (סימן רנא) טעמו עיי"ש.

והנה גמירי שתי סמיכות בציבור ור' יהודה לשיטתו דסבירא ליה דבני אהרן מתכפרים בשעיר המשתלח והם בעליו ואחד משתי סמיכות הוא שעיר המשתלח, ור' שמעון סבירא ליה דאין בני אהרן מתכפרים בו ואינם בעליו ואין סמיכת שעיר המשתלח מן החשבון.

ופרש"י דלר' יהודה אין צריך מיעוט כלל כיון דגמירי רק שתי סמיכות בציבור וזכר הכתוב לסימן בעלמא. ויש לפרש ר' יהודה לשיטתו שאמר (בספרא פרק ב משנה ו) שאין צריך להיות חי רק עד כפרת דמים, לכן אמר על ראש החי" להוציר שאם מת לא יסמוך עליו. ור' שמעון לשיטתו שסבירא ליה שצריך להיות חי עד אחר וידוי אי אפשר לפרש כן. ור' שמעון לשיטתו שסבירא ליה שוידוי מעכבת ואם כן מ"ש "וסמך אהרן", שם "אהרן" מיותר דפשיטא שצריך להיות על ידי כהן גדול כיון שמעכבת וממעט רק השעיר החי יסמוך אהרן ולא שעירי ע"ז, אינם צריכים סמיכה באהרן רק בזקנים.

ור' יהודה לשיטתו שוידוי אין מעכבת וצריך לכתוב "וסמך אהרן" בל נטעה שיסמוך אחר כיון שהוידוי אין מעכב.

ועיין ויקרא (סימן רנא) מה שכתבנו עוד בזה.

סימן נד

ויקרא טז כא:

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ד:

[ו] "והתודה עליו"-- זה וידוי דברים. כיצד היה מתודה? אנא השם, חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל. אנא השם, כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך "כי ביום הזה יכפר וכולי", והם עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

והתודה עליו: זה וידוי דברים: וכבר בארתי גדר פעל זה בסדר ויקרא (סימן שיט).

ומ"ש כיצד היה מתודה התבאר למעלה בסימן ?? פלוגתא דר' מאיר ורבנן והלכה שסדר הוידוי-- חטא עון פשע.

ובמ"ש עמך בית ישראל דייק בגמ' יומא (דף סו.) ואילו בני אהרן לא קאמר ובעי ר' ירמיה לאוקמי דלא כר' יהודה שאמר שבני אהרן מתכפרים במשתלח. והשיב אביי אפילו תימא ר' יהודה, אטו כהנים לאו בכלל עמך ישראל נינהו?!

רצונו לומר כי שם "ישראל" כולל פעמים כל האומה ובני אהרן בכללם, ופעמים יגביל שם "ישראל" נגד "בית אהרן" כמ"ש "בית ישראל ברכו...בית אהרן...בית הלוי". וכן שם "עם" בא לפעמים על קיבוץ פרטי מן הגוי כולו-- "עם הצבא", "עם המלחמה".   אמנם בכל מקום שאומר "עם ה' " או כשבא שם "עם" בכינוי אל ה', כולל תמיד הגוי כולו, לא חלק מהם, עיין ותראה כי כן הוא. וזה שהשיב אביי -- כיון שאמר עמך ישראל, בכינוי אל ה', כהנים הם בכללם.

סימן נה

ויקרא טז כא:

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ד:

[ז] אין לי אלא ודאיהם.   ספקותיהם, ואנסיהם, ושגגותיהם מנין? ת"ל עונות "כל עונות", פשעיהם "כל פשעיהם", חטאתם "לכל חטאתם".

את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם: כבר בארנו ההבדל בין "עון" ובין "פשע" ובין "חטא".   המעוה הוא בעצת השכל שכופר במצוה או במְצַוֶה על ידי טענות השכל. והפושע הוא מצד המרד שמורד באדוניו ופורק עול, הגם שאינו טועה בשכלו ויודע שהוא עבירה, עושה בשאט נפש. והחוטא הוא מצד השגגה או מצד תוקף יצרו והוא מענין חסרון שהחטיא המעשה הנאותה.

ולפי זה המעוה הוא הפך השוגג כי גדרו שעושה בעצת השכל. והפושע הוא הפך האונס כי יעשה במרד ובשאט נפש. והחוטא הוא הפך הספק שמי שאכל ספק חלב ספק שומן אי אפשר לומר שחטא, רק שספק אם חטא, כי לא נודע אם עשה החטא או לא.

אולם יצויר מעוה באונס ובספק. למשל, שכופר ואומר שהחלב מותר ובכל זאת לא רצה לאכול מפני שמאס בו רק שאנסוהו. וכן שאכל חתיכה ספק חלק ספק שומן מפני שאמר שחלב מותר והרי זה מעוה.   וכן יצויר פושע על ידי ספק--- שאכל חתיכה ספק חלב על ידי מרד.

ואם היה אומר "עונות ופשעים וחטאים" הייתי ממעט שגגות משם "עונות" ואונסים משם "פשעים" וספיקות משם "חטאים". אבל כשאומר מלת "כל" בכל אחד מרבה בכל אחד כל הפרטים שימצאו בו ומרבה מן "כל עונות" גם האונסים. מן "כל פשעיהם" מרבה הספיקות. ומן "כל חטאתם" מרבה השגגות. וזה פירוש הברייתא.

סימן נו

ויקרא טז כא:

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ד:

יכול אף חייבי חטאות ואשמות עמהם? ת"ל "אותם"-- אותם על ראש השעיר ואין חייבי חטאות ואשמות על ראש השעיר.   [ח] מכאן אמרו חייבי חטאות ואשמות ודאים שעבר עליהם יום הכפורים-- חייבים להביא אחַר יום הכפורים, וחייבי אשמות תלוים-- פטורים.

ונתן אותם על ראש השעיר: כבר בארתי (ויקרא סימן מז ובכל הספר) שכל מקום שבא מלת "אותו" "אותם" הוא למותר כי היה לו לומר בכינוי "ונתנם". ומלת "אותם" בא לדייק תמיד רק אותם, לא זולתם וממעט רק הנחשבים פה דלאו בני קרבן נינהו (כי חטאתם דומיא דעונות ופשעים) יתן על ראש השעיר, לא חייבי קרבן.

אבל חייבי אשמות תלוים פטורים ומרבה לה מן "לכל חטאתם" בלמ"ד שמורה הגבול שאליו, שיכול לבוא לידי חטאתם אם יתודע לו.

סימן נו*

ויקרא טז כא:

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ד:

"ושלח ביד איש"-- להכשיר את הזר.

ושלח ביד איש עתי: השם התואר יבא לרוב בלא מלת "איש" כמו "צדיק" "רשע" "חכם" "תם" "ישר" "סופר" "ציד" וכדומה. וכשבא אצלו שם "איש" יהיה לכוונה פרטית.

ובבראשית רבה (ריש פ' נח) על "נח איש צדיק" כל מקום שנאמר "איש"-- צדיק ומומחה, ששם איש מורה שהיה מפורסם ונודע לצדיק.

ובספרי תצא (סימן רעז) על "ואם איש עני הוא". עשיר מנין? ת"ל "אם איש" רצונו לומר הגם שאינו עני, אם הוא איש מפורסם לעני בעיני הבריות.

ובבראשית רבה (פרשה פו) "ויקנהו איש מצרי" גבר ערום. בכל מקום גרמני מוכר כושי וכאן כושי מוכר גרמני. מפרש "איש מצרי" איש באנשים נודע לאיש ערום (כמ"ש באילת השחר כלל סג).

ופה שלא שייך זה כי מלת "עת" כבר מורה על המוכן לזה, פירשו שהוסיף מתואר "איש" בל נטעה שצריך כהן (כמ"ש ביומא דף סו משם דכפרה כתיב ביה). לכן אמר "איש" שכולל כל האנשים. וכן אמר בספרי (חקת פסקא קכד, יומא מג, יבמות עג) "ואסף איש טהור"--להכשיר את הזר.

סימן נז

ויקרא טז כא:

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ד:

"עתי"-- שיהיה מזומן.   "עתי"- אף בשבת.   "עתי"-- אף בטומאה.

איש עתי: פירוש "עתי" שיהיה מזומן. ופרש"י המוכן לכך מיום אתמול. והרשב"ם פירש איש בקי בדרכים ומדבריות שהולך לשם בכל עת. וכן כתב הרד"ק בשרשיו.

אולם על זה היה יותר טוב לאמר "איש מוכן" שהוא הלשון העצמי אל המוכן לאיזה דבר. ואמרו חז"ל שבא לרבות עף בשבת ובטומאה ששם "עתי" מורה שילך בעת הזאת ולא ידחה העת בשום אופן.

והנה על "במועדו" יש פלוגתא אם כולל שבת וטומאה ו"עתי" מרבה שבת וטומאה לכולי עלמא. וזה יובן על פי ההבדל שגדרתי בין מלת "עת" ומלת "מועד"-- "עת" מציין הנקודה הזמנית המחויבת לאיזה דבר מצד סדר הטבעי כמו "ונתתי גשמיכם בעתם" ר"ל בעת הנכון לזה לפי הטבע. "עת ללדת ועת למות" וכל העתים המנוים שם כולם סדרים טבעיים מחויבים מצד המערכה או מצד תהלוכות העולם והטבע והתולדות וכדומה.   אבל "מועד" מציין נקודה זמנית מוגבלת על ידי הסכמת איש או אנשים או מהגבלת התורה. לפי זה ה"עת" הוא זמן טבעי וה"מועד" הוא זמן דתיי או הסכמיי ולכן על "במועדו" יש דעה שאין במשמעות המלה שידחה שבת וטומאה כי יש לומר שהנחה דתיית או הסכמיית לא תדחה הנחה אחרת דתיית של שבת וטומאה. לא כן מלת "עתי" שמורה זמן טבעי שמציין כאילו הזמן הזה קבוע ומוכרח מצד הטבע, לכולי עלמא דוחה זמן אחר של שבת וטומאה.

סימן נח

ויקרא טז כב:

וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ד:

[ט] "ונשא השעיר עליו"-- עליו הוא נושא ואין שאר שעירים עמו.

ועל מה שאר שעירים מכפרים? על טומאת מקדש וקדשיו. ואיזהו טומאת מקדש וקדשיו ששאר שעירים מכפרים עליה? שוגגים. מזידים בטומאת מקדש וקדשיו-- הרי הם בשעיר הפנימי.

ונשא השעיר עליו: מלת "עליו" מיותר שכל הנושא נושא עליו. ופירשוהו שרצונו לומר שהוא עצמו נושא ואין שאר שעירים (כגון שעירי ראשי חדשים ושל מועדים) משתתפים בכפרתו.

ומבאר שהגם ששאר שעירים כולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, כולם מכפרים על השוגגים, ושעיר הפנימי של יום הכפורים על המזיד.

[ראה המשך דברי המלבי"ם בסימן זה להלן ששייכים לדברי הספרא בפרק הבא, פרק ה']