התורה והמצוה ויקרא יד א-ד
ספרא | מלבי"ם על פרשת מצורע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן א[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה א:
[א] "תורת המצרע"-- לבית עולמים.
"זאת"-- אינה נוהגת בבמה.
"תהיה"-- בזמן הזה.
זאת תהיה תורת המצורע: כבר התבאר (צו סימן כג) שכן דרש בספרא על "זאת תורת המנחה" ו"זאת תורת החטאת" "וזאת תורת האשם" למעט במה. דבכל אלה כתיב "לפני ה'" שהוא רק במקדש שהוא לפני ה', לא בבמה. ושרמז על זה במלת "זאת"-- רק זאת הנאמר בענין, היינו לפני ה'.
והנה בכל מקום אמר "זאת תורת" ולא אמר "זאת תהיה תורת המנחה" וכדומה משום דבכולם מדבר רק מדברים הנוהגים במקדש לבד ובזמן שבהמ"ק קיים אבל במצורע, הגם שקרבנותיו אין נוהגים בזה"ז, הכשרו על ידי תגלחת וצפרים נוהג תמיד ולכן אמר "זאת תהיה" שלשון "הויה" מורה העיכוב (כמ"ש במנחות דף ה יט כז) שיהיה כן תמיד בלי השנות, וכמעשה דר' טרפון (לקמן משנה יג)
סימן ב[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה א:
"תורת המצרע"-- תורה אחת לכל המצורעים שיהיו מביאים קרבן זה. וכי מאין יצאו? לפי שמצינו שחלק הכתוב בטומאותיהם ובשבועותיהם, יכול אף כן נחלק בקרבנם?... ת"ל "תורת המצורע"-- תורה אחת לכל המצורעים שיהיו מביאים קרבן זה.
זאת תהיה תורת המצורע: כבר התבאר (ו סי' כד) שכל מקום שיאמר "זאת תורת" מכניס דברים רבים תחת תורה כללית. כאומר זו תורה כוללת לכל המצורעים, הין הנטמא על ידי צרעת עור בשר או שחין ומכוה, נתק, וקרחת וכבחת. הגם שדיניהם שונים --אם בסימני הטומאה, אם במשך ימי ההסגר (שבוע או ב' שבועות)-- קרבנם שוים בתורה אחת. וכן מ"ש בנדרים (דף לו) על "זאת תורת המצורע... הזב... היולדת" שמרבה בין גדול בין קטן בין פקח בין שוטה, הכל במשמעות "זאת תורת" שהיא תורה כללית לכל.
והדרוש שדריש בכריתות (דף ט:) תורה אחת לנגעים הרבה, דרשו בספרא (פרק ב משנה ט) מן "כבשה אחת". ומה שדריש ביומא (דף מא:) וכריתות (דף כח) לעני שהביא קרבן עשיר, נדרש מפסוק לא, "זאת תורת אשר בו נגע צרעת כמ"ש בספרא (פרשה ד משנה טז)
סימן ג[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה א:
[ג] "תורת המצרע ביום"-- מלמד שטומאתו וטהרתו ביום. אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום, מנין שחיטת צפרים, והזיות דם צפור, ותגלחתו ביום? ת"ל "תורת המצרע". יכול אף לקיחת צפרים, ושילוח צפרים, וכיבוס בגדיו, ורחיצתו ביום?... ת"ל "תורת המצרע ביום"
תורת המצורע ביום טהרתו: עד עתה דבר מדיני טומאת המצורע, ועתה יבאר דיני טהרתו. אמנם היה לו לומר "זאת תהיה תורת טהרת המצורע" דהא אינו מבאר עתה דיני המצורע עצמו רק דיני הטהרה איך תהיה. וכבר בארנו (בפר' צו סימן מ) שכל מקום שאומר מלת "ביום" (שהיל"ל בב' השימוש "בטהרתו" או מלת "בעת") יכוין שיהיה דוקא ביום ולא בלילה, ומלמד שכמו שכל דיני הפרשה הקודמות שדבר מדין טומאתו וטהרתו בכלל הוא ביום כמו שלמד בספרא (תזריע פ"ב מ"א, פ"ט משנה א), כן דיני פרשה זו שמדברת מדיני הטהרה הפרטים הם רק ביום. ופי' הספרא שהקדים שטומאתו וטהרתו ביום ועל זה יקשה הלא זה כבר התבאר בפ' נגעים. ומשיב כי אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום, מנין וכולי ת"ל "תורת המצורע" שכולל כל הפרטים וכן יתפרש מ"ש בסימן שאחריו וכמוהו נמצא בספרא רבות.
אולם במ"ש "תורת המצורע" פורט רק דברים המעכבים שהם מן התורה והחוק המוכרח בו והם: שחיטת צפרים והזיית דם צפור ותגלחת שמעכבים הטהרה. אבל דברים דאינם מן החוקים המעכבים כגון: לקוח צפרים ושילוח הצפור וכיבוס בגדים שאין מעכבים כמ"ש בתוספתא (ועי' ברמב"ם וראב"ד פי"א מה' טומאת צרעת ה"ד) אינם צריכים להיות ביום. וכן הטבילה אף שמעכבת כבר נאמרה בפ' תזריע שסיים תמיד "וכבס בגדיו וטהר" ואינו מן התורה הנלמדת בפ' זאת.
סימן ד[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה א:
תורת המצרע... בכהן-- מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן. אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן. מנין שחיטת צפרים, והזיות דם צפור, ותגלחתו בכהן? ת"ל "תורת המצורע... והובא אל הכהן". יכול אף לקיחת צפרים, ושילוח צפרים, וכיבוס בגדיו, ורחיצתו בכהן?... ת"ל "זאת תורת".
והובא אל הכהן: למה אמר זה? והלא יאמר "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" מבואר שהכהן יוצא אליו?! וגם התבאר בפ' נגעים שבין הטומאה בין הטהרה תלויה בכהן כמ"ש "וטמאו הכהן וטהרו הכהן" וכמו שלמדו חז"ל שם. וז"ש תורת המצורע בכהן מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן. וע"כ שמ"ש "והובא אל הכהן" הוא ללמד שגם התורה הנאמרת פה, הכל צריכים להיות על ידי כהן והם שחיטת צפרים (סתמא כרבי לקמן פרק א משנה א), והזיית דם צפור, ותגלחתו. ובכל זאת הלא דייק "זאת תורת"-- רק דברים שהם תורה וחוב, לא לקיחת צפרים ושילוח הציפור וכיבוס בגדיו (כנ"ל סימן הקודם)
סימן ה[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה א:
"ביום טהרתו והובא אל הכהן"-- שלא ישהא. [ד] כשהיה מונבז דן לפני רבי עקיבא: אם משפטרתיו בעמידתו-- אחזתיו בהליכתו שבעה, משאחזתיו בעמידתו שבעה אינו דין שיאחזנו בהליכתו שבעה?! אמר לו רבי עקיבא, מוסיף אני על דברך: וכי במה החמירה תורה, בימי גמר או בימי ספר? חמורים ימי גמר מימי ספר, שבימי ספר אינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה, ימי גמרו מטמא משכב ומשב ומטמא בביאה. ואם לימי ספר הקלים נתנה לו שבעה, לימי גמר החמורים אינו דין שאתן לו שבעה?! אמר לו, רבי כל שכן הוספת! אמר לו רבי עקיבא, וכשנתת לימי גמר שבעה נעשו אף הם ימי ספר ונמצאו אלו ואלו י"ד... ואם לימי ספר הקלים נתת לו י"ד, לימי גמר החמורים אינו דין שאתן לו י"ד?! נמצאת מרבה לו והולך עד לעולם! הא מפני הדין הזה צריך הכתוב לומר "ביום טהרתו והובא על הכהן"-- שלא ישהא.
משמע לפי פשוטו שתיכף ביום שיטהר יובא אל הכהן, ואין צריך לשהות ולספור ז' ימים כפי שהיה מונבז דן ק"ו מזב שבעת שעומד בזיבתו אין צריך לספור ימי טומאה ובכל זאת בעת שהולך לטהר צריך לספור ז' ימים ואחר יטהר, מצורע שגם בעת שעומד בטומאה הוא מסגירו ז' ימים כל שכן שיהא צריך לספור ז' ימים בהליכתו מן הטומאה! ורבי עקיבא השיב לו שידין כן ממצורע עצמו, דהא בימי ספר שהוא אחר שטבל, שהם קלים שאינו מטמא משכב ומושב ואין מטמא בביאה בכל זאת סופר ז' ימים, כל שכן שצריך לספור בימי גמרו שחמור --שמטמא מו"מ ומטמא בביאה. אך שאם תדון כן הלא נאמר דיו לבוא מן הדין להיות כנדון ויהיה דין ימי גמרו כדי ימי ספרו שלא יטמא מו"מ ולא יטמא בביאה ואם כן יקראו גם אלה ימי ספר ותשוב לדון ק"ו שיספור י"ד ימים בימי גמרו מן י"ד של ימי הספר... וכן לעולם. ולהוציא מסבכות כאלה הלא אמר בפירוש שביום טהרתו יובא אל הכהן.
סימן ו[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה א:
[ה] "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן" מה ת"ל? לפי שנאמר "ויצא הכהן", שיכול אין לי מטהר את המצורע אלא כהן שהיה לפנים מן המחנה, היה בימים ובנהרות ובמדבריות מנין? ת"ל "וראה הכהן". אם כן למה נאמר "ויצא הכהן"-- כהן שאפשר לו לכנס לפנים מן המחנה מטהר את המצורע, אין מצורע מטהר את המצורע.
ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן: למה אמר שנית שם "כהן". והיה לו לומר "וראה והנה נרפא". וכבר יסדנו יסוד מוסד (באה"ש סי קלח) ובכל מקום שאם נזכר השם שנית אינו דוקא השם הראשון שמפני שאמר "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" יש מקום לטעות שיצא דוקא מן המחנה, ואם היה חוץ למחנה כגון בים או במדבר על פי מקרה, לא יטהר את המצורע. לכן אמר "וראה הכהן" שהוא מאמר בפני עצמו שאף כהן אחר שלא יצא יוכל לראות. ומזה ידעינן שמ"ש "ויצא הכהן" היינו שצריך שיהיה כהן שיוכל להיות במחנה ולצאת ממנה (וכמ"ש באילת השחר כלל י שיש פעלים שמורים על שהפועל ראוי לעשות או מוכן לכך) דאף טמא מת וזה הוא על כל פנים במחנה לויה או מחנה ישראל לאפוקי כהן מצורע שאי אפשר שיצא מן המחנה, אינו מטהר וכמ"ש בתוספתא וברמב"ם (פרק יא ה"ו) הכל כשרים לטהר מצורע אפילו זה וטמא מת, ואין מצורע מטהר מצורע.
סימן ז[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה א:
[ו] "והנה נרפא"-- שהלך לו נגעו. "הנגע"-- שהלך לו שער לבן. "הצרעת"-- שהלכה לה המחיה. אין לי אלא כולם, ומנין אף מקצתו? ת"ל "מן הצרוע"-- אפילו מקצת שער לבן, אפילו מקצת המחיה.
"מן הצרוע"-- להביא את שפרחה בכולו שיטען צפרים. [ז] הלא דין הוא: ומה אם שטיהר ואין סימנים מטמאים עמו--טעון צפרים, מי שטיהר וסימנים מטמאים עמו אינו דין שיטעון צפרים?! הרי שעמד בו שני שבועות יוכיח, שטיהר וסימנים מטמאים עמו ואין טעון צפרים! [ח] ואף אתה אל תתמה על שפרחה בכולו שאעפ"י שטיהר וסימנים מטמאים עמו-- לא יטעון צפרים... ת"ל "מן הצרוע"-- להביא את שפרחה בכולו שטעון צפרים.
והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע: דרך הלשון ליחס הרפואה אל האיש, לא אל המכה-- "כי אני ה' רופאיך" (שמות טו), "וממכותיך ארפאך" (ירמי' ל). ובמקום שמיחס הרפואה אל המכה יכוין שהאיש לא נרפא רק המכה נרפאה כמו "נרפא הנתק טהור הוא"-- האדם לא נרפא כי הנתק עודו בו, רק הנתק נרפא שהתיחל לצמוח שער שחור שהוא סימן שיוסר לגמרי [ואמר "ומכתי אנושה מאנה הרפא" (ירמי' טו) לרבותא שגם המכה לא התחילה להרפא, וכל שכן שהוא אין לו רפואה] לפי זה אם היה אומר "והנה נרפא הצרוע" היה פירושו שסר ממנו הנגע לגמרי שזה רפואת האדם אבל כשאומר "והנה נרפא נגע הצרעת" ר"ל שהנגע לבד נרפא, שסר השורש שהוא סימן רע לה, והאדם לא נרפא עדיין כי עדן מנוגע וז"ש בספרא-- והנה נרפא שהלך לו נגעו (ר"ל אם היה כתוב "והנה נרפא" שהיה מוסב על האדם היה פירושו שהלך לו נגעו לגמרי אבל כשכתוב הנגע שהלך לו שער לבן, צרעת שהלכה המחיה (ר"ל כשכתוב "והנה נרפא נגע הצרעת" לא נרפא האדם כי לא הלך הנגע בעצמה רק הנגע נרפא שהלכו סימני טומאה שלה).
(ובזה תבין מ"ש במגילה דף ח:) על מ"ש דאין בין מצורע מוסגר ובין מצורע מוחלט אלא תגלחת וצפרים אמר אביי אמר קרא "ויצא הכהן וכולי והנה נרפא נגע הצרעת"-- מי שצרעתו תלוי ברפואות, לא מי שצרעתו תלוי בימים. והוא מובן כי במוסגר לא נרפא הנגע שהיא כמו שהיתה רק האדם נרפא).
וכבר בארנו (באילת השחר כלל תנח) כי הכתוב השתמש אצל נגעים בכמה שמות. ובארנו שם ששם "נגע" מיוחס לרוב לנגע שיד בה סימן טומאה של שער לבן ושם "צרעת" מיוחס לרוב לנגע שיש בה סימן של מחיה. וכמ"ש בספרי (פר' תצא) השמר בנגע זו שער לבן, הצרעת זו מחיה. ועל זה אמר כאן "והנה נרפא הנגע זו שער לבן, הצרעת זו מחיה-- שרפואת הנגע הוא בהלוך ממנה השער לבן ורפואת הצרעת היא בהלוך מממנה המחיה.
והנה מ"ש "מן הצרוע" הוא זר בלשון לגמרי שלא נמצא דוגמתו בתנ"ך שיאמר שנרפא המכה מן האדם, וכבר הביא הראב"ע בשם ר' יונה המדקדק שאמר כי "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע" הוא הפוך, והוא כתב עליו שמצאנו "כי נרפא הנתק" ואין זה דומה לפה שלא מצאנו בשום מקום שיאמר "נרפא הנגע מן האדם" כי האדם אינו חולי בנגע רק בהפך. ובארו חז"ל שאם יאמר "והנה נרפא נגע הצרעת" נפרש שנרפא לגמרי, דהיינו שהשער לבן והמחיה הלכו מכל וכל, לא אם עוד יש מקצתם כגון שלא הלך רק שער אחד וקצת מן המחיה. וכן לא נדע באם פרחה הנגע בכולו, שבזה לא נפרא הנגע הצרעת כלל, דאדרבא התפשט על כל הגוף. לכן אמר "מן הצרוע" הגם שלא נרפא הנגע והצרעת בערך עצמם רק בערך הצרוע שהוא נטהר על ידי זה בשאין בו שיעור או שפרחה בכולו. וז"ש ומנין אף מקצתם ת"ל מן הצרוע- להביא את שפרחה בכולו.
ויתר הדברים מובנים מאליהם.
סימן ח[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה א:
[ט] "וצוה הכהן ולקח"-- הציווי בכהן והלקיחה בכל אדם
וצוה הכהן ולקח: "ולקח" היא פעל סתמי, כי לא יצוה האדם אל עצמו. וכן אמר תזריע (פט"ו מ"ה) על "וצוה הכהן וכבסו" ולקמן (פרשה ה משנה יב) על "וצוה הכהן ופינו", (ופרק ד משנה א) על "וצוה הכהן וחלצו".
סימן ט[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה א:
"ולקח למטהר"-- לשם מטהר, בין איש ובין אשה בין קטן. מכאן אמרו לקח לאיש-- כשרות לאשה. לאשה-- כשרות לאיש. לבית-- כשר למצורע. למצורע-- כשר לבית.
ולקח למטהר: למה הזכירו בשם "מטהר"? היה לו לומר "ולקח לו".
השיבו חז"ל שאם היה אומר "ולקח לו" היה פירושו בשבילו, שיקח לשם מצורע זה, לכן אמר "למטהר"-- כל שלקחו לשם מטהר בין איש בין בית המתטהר. מכאן אמרו לקח לאיש כשרות, לאשה וכולי... וכמעשה דרבי טרפון במשנה יג. וכן דין הצפור המשתלחת כמ"ש בתוספתא ובחולין (דף קמ) וברמב"ם (פרק יא הלכה ז)
סימן י[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה א:
[יא]"ולקח... צפרים"-- מיעוט צפרים שניים. אם כן למה נאמר "שתי צפרים"? שיהיו שוות. ומנין שאף על פי שאינם שוות כשרות? ת"ל צפור צפור ריבה
שתי צפרים: כבר בארנו (ויקרא סי' שכח) שבכל מקום שבא השם בלשון רבים אין צריך לפרש מספר שנים (כשבא בציווי) ולכן בכל מקום שבא מספר "שתים", יש בו דרוש כמו "שני כבשים" "שתי תורים" שבכל אלה היה די לאמר "כבשים" "תורים" "שעירים" ונדע שאין רבים פחות משנים. ולכן דרשוהו חז"ל תמיד והראו מקום טעות שהיינו טועים על ידי קל וחמר או איזה סברה שה יותר משנים עיי"ש באורך. ובפ' אחרי (סימן יז) על "שני שעירים" יתבאר אי"ה עוד כלל בזה שבהרבה מקומות דרשו שבא מספר "שני" להורות שהם שוים, שזה ההבדל בין "שני" ובין "שנים" עיי"ש באורך. וכן אמר פה שהיה די לומר "ולקח צפרים" ומסתמא נאמר שיקח שנים. ולמה אמר "שתי"? שיהיו שוות, שעל זה מורה מה שבא המספר "שתי" בצורת הסמיכות שמורה השתיות הנמנים זה לזה. ומכל מקום בדיעבד כשר אף שאינם שוות דהא חלקם אחר כך "ושחט את הצפור האחד... את הצפור החיה יקח" ולא אמר "ושחט את האחד.. את החיה יקח" להורות שיכול הביא צפרים משונים גם כן.
סימן יא[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה א:
[יב] "חיות"-- ולא שחוטות. "טהורות"-- ולא טמאות. "טהורות"-- ולא טריפות.
צפרים חיות טהורות: דברי הספרא הם שלא כסוגיית הגמרא חולין (דף קמ) דשם אמר ר' יצחק שיש הבדל בין שם עוף ובין שם צפור, ש"עוף" כולל טמא וטהור, ו"צפור" הוא שם מיוחד רק למיני טהורים (אם לא בשאומר "צפור שמים" "צפור כנף") ומסיק ד"טהורות" בא לדרשא אחרת. וכן לא אמרו שם ד"חיות" למעוטי שחוטות עיי"ש. ואם נדחק להסכים דברי הספרא עם הגמ' צריכים לומר שתחלה באר את הפשט ר"ל פשט של "חיות" משמע לא שחוטות, ופשט של "טהורות" משמע ולא בטמאות. והדר אמר שלפי הדרוש צ"ל ולא טריפות כי טמאות ידעינן מצפור וס"ל כמ"ד טריפה חיה ולא אמעיט טריפות מן "חיות".
אבל עם האמת כבר אמר בירושלמי (פרק קמא דנזיר הלכה א) אית תנוי תני כל עוף טהור קרוי צפרים, אית תנאי תני כל העופות בין טמא ובין טהור קרוי צפרים, והתנא ד"רק טהור קרוי צפרים" הוא ר' יאשיה ור' יצחק בספרי (פר' ראה), והתנא ד"כולם קרוים צפרים" היא התנא דספרא. ומ"ש "ולא טריפות" גרס בפסיקתא זוטרתי "חיות ולא טריפות" ומפרש חיות בריאות וזה כמ"ש דטריפה אינה חיה.
וכבר בארתי בחדושי ליורה דעה (סימן רצב) דלמאי דאבעיא ליה לר' זירא ביונה על ביצי חסיל (שם קמ) אם נאמר דמין על שאינו מינו פטור, אין צריך צפור למעט טמא, דאם רובץ על ביצי טמא, ידעינן מן "תקח לך"-- ולא לכלבך, ואם על ביצי טהור-- הוה מין על שאינו מינו. ולמ"ש הב"י דבעיא דר' זירא תלוי בשני לישני דר' אלעזר, אם כן זה תלוי אם "צפור" רק טהורה או אם כולל טהורה וטמאה, ואכמ"ל בזה.
סימן יב[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה א:
"ועץ"-- יכול כל עץ? ת"ל "ארז". אי ארז יכול טרף? ת"ל "ועץ". הא כיצד? בקעת של ארז. ר' חנינא בן גמליאל אומר ובראשה טרף.
[יג] אמר ר' יהודה, שבתי היתה, והלכתי אחר ר' טרפון לביתו. אמר לי "יהודה, בני תן לי סנדלי." ונתתי לו. פשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל. אמר לי "יהודה, בזו טהרתי שלשה מצורעים". ולמדתי בה שבע הלכות: שהוא של ברות, ובראשה טרף [הר"ש גרס טרוף], וארכה אמה, ועביה כרביע כרע המיטה אחד לשנים ושנים לארבעה, ומזים ושונים ומשלשים, ומטהרים בפני הבית ושלא בפני הבית, ומטהרים בגבולים.
ועץ ארז: אחרי העיון במקרא מצאתי כי יש הבדל בין ארז וברוש ובין עץ ארז ועץ ברוש, וכן בין "ארזים" ברושים" ובין "עצי ארזים" ו"עצי ברושים". שכל מקום שיאמר "עץ ארז" ו"עץ ברוש" וכן "עצי ארזים" ו"עצי ברושים" יכוין רק על הארז והברוש שנקצץ-- והוא רק עץ, לא אילן. אבל כשאמר "ארז" ו"ארזים" "ברוש" "ברושים" יאמר בין על העצים שלהם הנקצצים, בין על האילן כמו שהוא מחובר, כמו "הלל ברוש כי נפל ארז", "עץ פרי וכל ארזים" וכדומה. דרוש במקרא ותראה שהוא כלל אמתי שמור בכל מקום.
ואחרי הדיוק, גם אם באו השמות האלה על עצים הנקצצים, יש הבדל. שאם אומר [טור?? כריתות ארזים] "ויכרתו לי ארזים" כיון על ארזים שלמים כמו שהיו במחובר, ואם אומר "עצי ארזים" אינו מקפיד על זה, ויבא גם על הכלים שנעשו מהם כמו "משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים" (שמואל א ו ה), "ושתי דלתות עצי ברושים" (מ"א ו). וז"ש בספרא אי ארז יכול טרף דהיינו ארז יונק שלם כמו שנקצץ עם ענפו ועליו (כי אי אפשר לטעות שיקח ארז גבוע שלא יוכל להזות בו רק ארז יונק שלם), ובספרי חוקת (סי' קכד) הגירסה "אי ארז יכול ענף", כי "ארז" מורה על האילן השלם עם ענפיו ויקח ענף שלם שהוא ארז יונק?... ת"ל "עץ". הא כיצד בקעת של ארז-- כי "עץ ארז" היא עץ הנבקע מן הארז.
ומ"ש רחב"ג "ובראשו טרף" הוא כדי שיספוג את דמי ההזיה.
ומ"ש במשנה יג, אמר ר' יהודה שבתי היתה וכולי מובא בתוספתא (פרק ח דנגעים) ובירושלמי (פרק ב דסוטה ה"ב) ופירשו דר' טרפון כהן הוה.
ומ"ש "היא ברות" היא אחד מעשרה מיני ארז (שנזכרו בפ"ב דראש השנה).
ומ"ש "ומטהרים בגבולים"-- דר' טרפון היה שלא בפני הבית ובחוץ לארץ כמ"ש בפסחים (פרק אלו דברים).
וברמב"ם (הל' טומאת צרעת) לא הביא הא ד"בראשה טרף", אולם הר"ש גרס בדבר רחב"ג "וראשה טרוף" ר"ל חלוק, אחד לשניים, ושנים לארבעה. ולפ"ז צריך לאמר שמ"ש בעוביו כרביע כרע הוא דבר אחד ומ"ש אחד לשנים הוא דבר שני ר"ל שיהיה טרוף ובזה יהיו ז' דברים ובזה יעלו דברי הרמב"ם כר' טרפון.
סימן יג[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה א:
[יד] "ושני"-- יכול פיקס? ת"ל "תולעת". אי תולעת יכול א' מן הצבעים? ת"ל "ושני". הא כיצד? זו זהורית טובה. ומנין שאם טעמה פסלה? ת"ל "ושני תולעת". יוחנן בן דהבאי אומר "ושני תולעת"-- שני שבתולעת.
ושני תולעת: בכמה מקומות בבגדי כהונה ומשכן כתוב "תולעת שני" ובמצורע ובפרה כתוב "ושני תולעת". והנה "שני" היא מראה אדומה מיוחדת הנודעת בשם זה, בין שיהיה מתולע או מדבר אחר, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' פרה הלכה ב) הצבוע אדום יש צובעים בפואה ויש שצובעים אותו בלבא ויש בצובעים בתולעת כמו "ותקשר על ידו שני" (בראשית לח, כח), "את תקות השני" (יהושע ב, כא). וז"ש "ושני" יכול פיקס. וכשאומר "תולעת שני" יהיה שם "שני" מתאר את שם "תולעת" ר"ל תולעת הצובע שני, לאפוקי תולעת הצובע שחור או תכלת. וז"ש אי תולעת יכול א' מן הצבעים. וכשאומר "שני תולעת" שם "תולעת" מתאר שם "שני" ובא להוציא שני הנעשה מדבר אחר.
ודעת הת"ק דיש הבדל ביניהם. כי דם התולעת אינו כולו שני, רק עיקרו שני, ונמצא בגופו גם דם שחור קצת, וכשאומר "תולעת שני" היינו התולע שיש בו מראה השני. ושם "תולעת" היא עיקר ואם כן יכול לצבוע בכל דם התולע. אבל כשאומר "ושני תולעת" שם "שני" עיקר ור"ל השני הנמצא בתולעת, לא דם השחור הנמצא בו. וז"ש זו זהורית טובה. ומנין אם טעמה פסלה ת"ל "ושני תולעת" (כן גרס בקרבן אהרן) שאם טעמה קלט את המראה הראשונה שהיא שני והנצבע אחריו קולט המותר שאינו שני לגמרי. וממ"ש "שני תולעת" מבואר ששם "שני" דוקא.
ור"י בן דהבאי סבירא ליה דשם "שני תולעת" הוא סמיכת הפעולה על הפועל כמו "מעשה ידי יוצר", "גאולי ה'" ור"ל שנשנה (היינו שנעשה שני) על ידי התולעת ור"ל שכל שנעשה מראה שני וסבתו היא התולעת כשר. וז"ש בספרי (פר חקת) ששינתו תולעת ולא ששינתו דבר אחר (שינתו פעל נגזר משם שני), ועל זה אמר שני שבתולעת. ולדידיה טעמה לא פסלה.
והנה לדעת ת"ק אמר זה רק במצורע כי בבגדי כהונה אצ"ל זה, דשם כתיב "כליל תכלת" והוא לדעתו שיהיה כליל מתכלת וטעמה פסלה, והוא הדין לשני. ור"י בן דהבאי ס"ל שמפה נלמד שהוא הדין שבכל מקום טעמה לא פסלה
[וז"ש במנחות (דף מב:) א"ל אביי וכולי עיי"ש, כל הסוגיא ופירושה כפרש"י שמ"ש כתנאי קאי על טעמה פסלה, לא על טעימה פסולה. כי מה שטעימה פסולה היא מטעם שלא לשמו אבל מה שטעמה פסלה אינו משום שלא לשמו כי הנשאר הוא לשמו רק משום שהוא מראה שניה. ומה שנקט טעמה היא לרבותא, וכל שכן אם צבע הרבה שקלט הצבע המובחר. ומיושב קוש' התוס' עיי"ש.
והרמב"ם (הלכ' ט"צ) הביא דטעימה פסולה גבי שני דמצורע ובהל' ציצית הביאו לגבי תכלת, ובהלכ' כלי המקדש לא הביאו גבי בגדי כהונה... וצ"ל דסמך לגבי שני על מה שכתב בהל' טומאת צרעת כמ"ש המשנה למלך שסמך לגבי תכלת על מ"ש בהל' ציצית.
ובתוספתא דמנחות-- דשני שאינו בהרים פסול, והרמב"ם השמיטה.
סימן יד[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה א:
[טו] "אזוב"-- ולא אזוב-יון, ולא אזוב-כחלית, ולא אזוב-רומי, ולא אזוב-מדברי, ולא כל אזוב שיש לו שם לווי.
ואזוב: היינו מה שנקרא בשם "אזוב" סתם, לא האזוב שיש לו שם לווי כי אחר שנשתנה שמם קודם מתן תורה (כמ"ש בחולין דף סב:) היה לו לקראו בשמו "השני", ובהכרח שלא הכשיר רק אזוב סתם. (וזה מובא חולין שם, סוכה יג, נגעים פ"יד מ"ז, פרשה פי"א מ"ז, ספרי פר' חקת)