התורה והמצוה ויקרא ד יא-יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן רלג[עריכה]

ויקרא ד י-יב:
כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה.

וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ.

וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ה:

[א] "ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו והוציא..."-- מלמד שהוא מוציאו כולו כשהוא שלם.

[ב] יכול יוציאנו שלם וישרפנו שלם?   תלמוד לומר 'ראשו וכרעיו'-- מה ראשו וכרעיו אמורים להלן (ויקרא א, ח-ט) על ידי ניתוח, אף כאן-- על ידי ניתוח.

אי מה 'ראשו וכרעיו' אמורין להלן על ידי הפשט, אף כאן על ידי הפשט?...   תלמוד לומר "וקרבו ופרשו".


ואת עור הפר ואת כל בשרו..והוציא את הפר:   הנה אי אפשר לפרש שמה שכתב "ואת עור הפר ואת כל בשרו וכולי" מוסב אל "והוציא", כלומר ואת עור הפר יוציא; שאם כן למה כפל "והוציא את כל הפר"? וכך היה לו לומר "ואת עור הפר ואת כל בשרו יוציא אל מחוץ למחנה".   וזולת זה, התכת הכתוב מוקשה מאד כמו שתבין מדברינו להלן.   ולכן פירשו רבותינו בספרא (מובא ביומא (דף סח.) ובזבחים (דף נ.)) ששיעור הכתוב ואת עור הפר ואת כל בשרו ישרף על עצים באש; ומה שכתוב "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה" הוא מאמר מוסגר, ורצונו לומר שנגד מה שכתב "ואת כל חלב פר החטאת ירים ממנו", באר מה יעשה בהמותר. ואמר, שאת עור הפר ואת כל בשרו --אחר אשר הוציא את כל הפר כמו שהוא שלם חוץ למחנה-- (כי אינו רשאי לנתחו עד אחר שיוציאנו שעל זה אמר "והוציא את כל הפר") אז ישרף את עור הפר ואת כל בשרו (ר"ל חלקיו שמנתח אחר ההוצאה, קודם השריפה) על עצים באש.


ודבריהם מוכרחים,

  • שאם הכוונה שיוצאנו וישרפנו שלם בלא נתוח -- היה לו לומר כמ"ש בפרה אדומה (במדבר יט, ה) "ושרף את הפרה..את עורה ואת בשרה ואת דמה עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף". וכן היה לו לאמר: "ושרף את הפר את עורו...מחוץ למחנה" ונדע שישרפנו שלם כמו בפרה (פ"ג מהל' פ"א).
  • זאת שנית, למה חשב פה 'ראשו וכרעיו', הלא הם בכלל "את כל בשרו"? ותמצא שבכל מקום שחשב חלקי החי, לא חשב רק הבשר והעור לבד --(שמות כט, יד), (ויקרא ח, יז), (ויקרא ט, יא), (ויקרא טז, כז), (במדבר יט, ה)-- רק בעולה הזכיר‏[1] 'הראש והקרב והכרעים' לבדנה מפני שכן היה מנתחן בפני עצמן.   ומבואר שגם פה היה מנתחו כדרך שמנתח את העולה כמ"ש הרמב"ם (פ"ו מהל' מעה"ק), והיו הראש והקרב והכרעים לבד, ולכן אמר "על ראשו ועל כרעיו". וזהו שאמר בספרא ובגמרא (שם ושם) יכול יוציאנו שלם וישרפנו שלם? ת"ל 'ראשו וכרעיו'. מה ראשו וכרעיו אמורין להלן על ידי ניתוח וכולי.


וכן אי אפשר לפרש שינתחנו קודם ההוצאה דאם כן למה אמר "והוציא את כל הפר"? הלא כבר חשב כל חלקיו בפרטות והיה לו לומר "ואת עור הפר ואת כל בשרו וכולי יוציא אל מחוץ למחנה ושרף". ובהכרח בא ללמדנו שבעת ההוצאה יהיה הפר שלם (שעל זה אמר "והוציא את כל הפר"), ובשעת השרפה ינתח (שעל זה אמר "ואת עור הפר ואת כל בשרו..ושרף..באש"). וזהו שאמר בספרא ובגמרא "ואת עור הפר וכולי והוציא (את כל הפר)"-- מלמד שהוא מוציאו כולו כשהוא שלם.

ומבואר בחכמת הלשון. כי במקומות שרצה לרמז הפך וחילוק וסתירה יקדים השם אל הפעל כמבואר אצלנו במקומות רבות (וכמ"ש באילת השחר פרק יב). ואחר שפה רצה לחלק בין חלבי פר החטאת ואימוריו הנקטרים ובין יתר חלקיו הנשרפין הוכרח להקדים השם אל הפעל-- "ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו..ושרף" (ולכן לא יכול לסדר דבריו ולאמר "ואת כל הפר יוציא אל מחוץ למחנה ושרף את עורו ואת בשרו על קרבו וכולי" כי ההפך מחלבי הפר ואימוריו הוא בשר הפר ופרטי חלקיו, לא כל הפר בכללו, שכל הפר כולל גם האימורין). ולכן סגר "והוציא את כל הפר" במאמר מוסגר, וזה מצחות הלשון ודרכיו.


ופירשו רבותינו שמה שכתוב "ואת עור הפר" הוא בלא הפשט, כי הגם שמנתחו כעולה, אינו דומה לה, דהא שם מוציא פרשו מתוכו ופה כתיב "וקרבו ופרשו". וכמו שאינו מקפיד להסיר הפרש המאוס, כן אינו צריך להפשיט העור. וזהו שאמר בספרא אי מה ראשו וכרעיו' אמורים להלן על ידי הפשט וכולי תלמוד לומר "וקרבו ופרשו". ופירש רב פפא בגמרא (שם ושם) כשם שפרשו בקרבו כך בשרו בעורו. ותראה שאמר "וקרבו ופרשו" בלא מלת היחוס ולא אמר "על קרבו ועל פרשו", כי ר"ל וקרבו יהיה עם פרשו. ומלמד שהוא הדין שכן פירוש "את עור הפר ואת כל בשרו" רצונו לומר מדובקים יחד. ולכן הבדיל "על ראשו ועל כרעיו" (במלת "על" שפירושו מלבד) כי הם נבדלים בפני עצמם. והבן.

סימן רלד[עריכה]

ויקרא ד יב:
וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ה:

[ג] "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה" (ויקרא ד, יב)-- חוץ לשלש מחנות.

  • או יכול חוץ למחנה אחת?
  • כשהוא אומר בעדה (ויקרא ד, כא) "אל מחוץ למחנה" שאין תלמוד לומר, שכבר נאמר (שם) "ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון", ואם כן למה נאמר "אל מחוץ למחנה"? -- ליתן לו מחנה שניה.
  • [ד] וכשהוא אומר בדשן (ויקרא ו, ד) "אל מחוץ למחנה" שאין תלמוד לומר, שכבר נאמר (ויקרא ד, יב) "אל מקום טהור אל שפך הדשן", ואם כן למה נאמר (ויקרא ד, יב - עי' במלבי"ם) "אל מחוץ למחנה"? --ליתן לו מחנה שלישית.


והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה:    שם מחנה הונח בעצם על העם החונים בשדה ובא על ישראל כל עוד שחנו במדבר. ויש "מחנה" כוללת שהוא המחנה כולה, ויש "מחנה" חלקיית שכל שבט נקרא "מחנה" - "מחנה ראובן" "מחנה שמעון" "מחנה לוי" - כי כל שבט חנה בפני עצמו. ואחר שנסדרו הדגלים והוקם המשכן נחשבו כל מחנות השבטים למחנה בפני עצמו, ובתוכם מחנה לוי שחנו סביב המשכן מחנה בפני עצמו, ובתוכם אהרן ובניו והם מחנה שכינה לבד.   כמו שכתוב: ( א ) (במדבר ב, ב-יז) "איש על דגלו...והחונים קדמה מזרחה...ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות..", ( ב ) (במדבר ג, לח) "וְהַחֹנִ֣ים לִפְנֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֡ן קֵ֣דְמָה לִפְנֵי֩ אֹֽהֶל־מוֹעֵ֨ד׀ מִזְרָ֜חָה מֹשֶׁ֣ה׀ וְאַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו שֹֽׁמְרִים֙ מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּקְדָּ֔שׁ" -- משה היה שייך למחנה לוי ושומר מבחוץ ואהרן ובניו שומרים מבפנים (כמבואר במסכת תמיד), ולכן יש הפסיק בין "משה" ובין "ואהרן". וכנגד שלש מחנות האלה היה בבית העולמים - עזרה, והר הבית, וירושלים.

ולכן בכל מקום דכתיב "חוץ למחנה" לא ידענו על איזה מחנה יכוין ויפורש תמיד לפי ענין הכתוב;

  • כמו שדעת חכמים יומא (דף סה.) וזבחים (דף קה.) שמה שכתוב בפר יום הכפורים "יוציא אל מחוץ למחנה" הוא מחנה שכינה.
  • ובמה שכתוב "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה" אמרו בסנהדרין (דף מב:) משה היכן הוה יתיב? במחנה לויה ואמר ליה רחמנא הוצא חוץ ממחנה לויה. "ויוציאו את המקלל חוץ למחנה"-- חוץ למחנה ישראל.     [והוא על פי היסוד הנוסד אצלינו ששם הבא כפול שלא לצורך בא להרחיב את השם הראשון או יורה שאינו דוקא כפי משמעות השם הנאמר תחלה (כמ"ש באילת השחר כלל קמה). ולכן כפל "ויוציאו מחוץ למחנה" שהם הוציאוהו חוץ למחנותם שהוא מחנה ישראל.]
  • ובפסחים (דף סח.) "ויצא אל מחוץ למחנה"-- זו מחנה שכינה. "לא יבא אל תוך המחנה"-- זו מחנה לויה. ומקשה: אכתי לא אפיקתיה! עייליתיה?! אלא "מחוץ למחנה"-- זו מחנה לויה, "תוך המחנה"-- זו מחנה שכינה.   פירוש, שאם היה כתוב רק "מחוץ למחנה" היה פירושו מחנה שכינה (שהיא המחנה הראשונה). וכשכתוב שנית "אל תוך המחנה" ולא "אל תוכה" - אגליא דפירושו זו מחנה לויה.


וכן דריש פה. שאם היה כתוב רק בפר כהן משיח לבד היינו מפרשים אותו על מחנה שכינה ששם היה הפר ושם מוציאין אותו. אבל אחר שמה שכתב בפר העדה "אל מחוץ למחנה" מיותר--דכבר אמר שם "כאשר שרף את הפר הראשון"-- ואם כן מלמד שמוציא ממחנה שניה שהוא מחנה לויה. וממילא ידעינן שגם פר כהן משיח מוציא חוץ למחנה שניה דהא אמר "כאשר שרף את הפר הראשון" -- הרי ששניהם נשרפין במקום אחד.  אמנם אחר שאמר (בפר' צו) "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה", ואם כן ממילא מה שכתב בפר כהן משיח "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה" מיותר דהא אמר "אל שפך הדשן ישרף" ושפך הדשן מבואר בו שהוא מחוץ למחנה, וזהו שאמר (במשנה ד') וכשהוא אומר בדשן "אל מחוץ למחנה" שאין תלמוד לומר (רוצה לומר, שאם כן "מחוץ למחנה" של פר כהן משוח מיותר) שכבר נאמר "אל מקום טהור אל שפך הדשן" (ומזה ידעינן שהוא חוץ למחנה ששם שפכו הדשן) ואם כן למה נאמר "אל מחוץ למחנה (בפר כהן משיח)? ליתן לו מחנה שלישית.

[במה שכתבנו מסולקים כל הקושיות שהקשו התוס' על זה ביומא (דף סח.) ובזבחים (דף קה:) ובסנהדרין (דף מב:) ששם מובא ברייתא זאת, עיי"ש. וכמוהו נמצא בספרא רבות, שהקושיא "שאין תלמוד לומר" ישוב על הפסוק שעוסק בו, לא על הפסוק השני.]

סימן רלה[עריכה]

ויקרא ד יב:
וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ה:

[ה] "אל מקום טהור"-- שיהיה מקומו טהור. ואם טמא-- יטהרנו. שיהיה מקום מתוקן להם לכך.


אל מקום טהור אל שפך הדשן:    גם פר' צו אמר (ויקרא ו, ד) "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" ומשמעותו שיהיה מקומו טהור; שכן גם במה שכתב גבי אפר פרה (במדבר, יט) "והניחו במקום טהור" פירשוהו בספרי (פסקא קכד) שיהיה מקומו טהור. מכאן היה ר' אליעזר הקפר אומר קלל של מי חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתן באהל המת-- טמא, שנאמר "במקום טהור" ואין זה מקום טהור. וכמ"ש הרמב"ם (פ"יד מהל' פרה) כמה הלכות בזה. וזהו שאמר בספרא "אל מקום טהור"-- שיהיה מקומו טהור.

אולם למה אמר בפר כהן משיח "אל מקום טהור"? הא אחר שאמר "אל שפך הדשן" הלא ידעינן שהדשן היה נשפך במקום טהור.   בארו חז"ל מפני שהיינו אומרים שאם היה המקום טהור בשעת שפיכת דשן המזבח ונטמא אחר כך- מותר לשרוף עליו פרים הנשרפין; שרק בעת שפיכת הדשן הקפיד שיהיה "אל מקום טהור". לכן אמר שגם בעת שריפת הפר יהיה המקום טהור. ואם כן, אם נטמא אחר שפיכת הדשן-- לא ישרוף עליו את הפר עד שיטהרנו. וזהו שאמר אם טמא יטהרנו.

ועדיין יפלא שהיה ראוי לאמר בהפך -- "אל שפך הדשן אל מקום טהור" כי תחלה ראוי להזכיר המקום ששם יוציא --שהוא אל מחוץ למחנה אל שפך הדשן-- ואחר כך יזכיר איכות המקום ומשפטיו --שיהיה טהור-- וכמו שכתבנו באילת השחר (כלל קצח). ולמה הקדים "אל מקום טהור"?  ומזה מוכרח שהיה צריך להיות מקום קבוע לך ואם כן מה שכתב "אל מקום טהור" הוא ציון המקום, לא איכותיו לבד, כי לא היה יכול לשנות המקום כלל. ובמה שכתב "אל מקום טהור" מציין המקום הקבוע וידוע עצמו. וזהו שאמר שיהיה מקום מתוקן להם כך.

סימן רלו[עריכה]

ויקרא ד יב:
וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ה:

"אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן"-- שיהיה שם דשן, שיקדום את הדשן, ששם יהיו נותנים את הדשן.  ר' אליעזר בן יעקב אומר שיהיה מקומו משופך.


אל שפך הדשן:    יש הבדל בין מה שכתב (ויקרא א, טז) "אל מקום הדשן" ובין מה שכתב כאן "אל שפך הדשן". כי דשן מזבח הפנימי היו מניחין בנחת (כמו שאמרו בספרא (צו פרק ב מ"ד) ובפסחים (דף כו.) תמורה (דף לד.)) "ושמו"-- בנחת; "ושמו"-- שלא יפזר. ולא יצדק לאמר "שפך הדשן" כי ה'שפיכה' הוא שלא בהשגחה. לכן אמר שם "מקום הדשן", מיוחד ומצומצם. מה שאין כן הדשן שהוציא חוץ למחנה היה שופכו בפיזור, לכן אמר "שפך הדשן". ודעת ר' אליעזר בן יעקב שהיה צריך שיהיה מקום מדרון, שהדשן מושפך ויורד עליו דרך שפיכה.

והנה שֵם "שפך הדשן" הוא סמיכות הפעולה אל הפעול כמו "אשד הנחלים", "מוצא המים". ומבואר שנוכל לאמר שנקרא בשם זה מצד העבר או מצד ההוה או מצד העתיד. וזהו שאמר בספרא (מובא בזבחים (דף קו.)) שיהיה שם דשן (בהוה), שיקדום את הדשן (בעבר), ששם יהיו נותנים את הדשן (בעתיד).

ולדעת רבא (שם) סבירא ליה לר' אליעזר בן יעקב שאין צורך לשרוף אבית הדשן, ד"שפך הדשן" מורה שדשן זה יהיה נשפך, שיהיה מקום מדרון. ולדעת אביי אין ביניהם רק אם בעי מקום משופך.

סימן רלז[עריכה]

ויקרא ד יב:
וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ה:

[ו] "וְשָׂרַף אֹתוֹ"-- כשר ולא הפסול.


ושרף אותו:    מבואר אצלנו (באילת השחר כלל קנ) שכל מקום שמצוין גוף הפעול על ידי אות הכינוי הדבק אל מלת "אותו" כמו פה שאמר "ושרף אותו" תחת "וּשְרָפוֹ", בא למעט זולתו.    ומִעט שאם נפסל-- לא ישרף חוץ לג' מחנות. רק אם נפסל קודם זריקה-- ישרף בבית הדשן בעזרה; ואם אחר שיצא מן העזרה נפסלו-- נשרפין בבית הדשן שבהר הבית. ואחרי זריקה קודם שיצאו - יש פלוגתא בזבחים (דף קד:).

סימן רלח[עריכה]

ויקרא ד יב:
וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ה:

"על עצים באש" מה תלמוד לומר? שיכול, הואיל ונאמרה שריפה בפנים ונאמרה שריפה בחוץ: מה שריפה אמורה בפנים-- בעצים כשרים למערכה, אף שריפה אמורה בחוץ-- בעצים כשרים למערכה...   תלמוד לומר "עצים"-- לרבות כל משמע; "עצים"-- אפילו בקש, אפילו בתבן, אפילו בגבבא.

"בָּאֵשׁ"-- ולא בסיד ולא ברמץ.


ושרף אותו על עצים באש:    הנה מצאנו פעמים הרבה שהתורה תפסה שם הדוגמא כמו "והכה את רעהו באבן או באגרוף", "ולא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן" - שהוא לאו דוקא. ולפעמים הוא בדוקא כמו "והרים בקומצו", "והזה באצבעו". וכבר בארנו בפר' אחרי (סימן קכ) על "וכסהו בעפר" שהכל לפי ענין המדבר: שבמקום שבא לבאר בדיוק אמרינן שבא השם בדיוק; ואם רואים שלא בא בדרך הדיוק אמרינן שבא לדוגמא, וכמו שאמר ר' ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא.

והנה מה שכתוב פה "על עצים" אי אפשר לפרש שבא בדיוק-- עצים דוקא, דאם כן לא יכתב "על עצים" כלל ונאמר דצריך עצי המערכה כמו שכל השריפות ששורף בפנים בעי עצי המערכה. ועל כרחנו שאמר "על עצים" להוציא שאינו צריך עצי המערכה דוקא, וממילא לא בא על צד הדיוק והמיעוט -- נהפוך הוא, שבא לרבות כל עצים שיהיה וממילא אמרינן ש"עצים" לאו דוקא רק הוא הדין כל דבר שהאור נאחז בו ודולק כעצים כמו קש וגבבא. וזהו שאמרו חז"ל שיכול הואיל ונאמרה שרפה בפנים...תלמוד לומר "עצים"-- לרבות כל עצים (ואם כן ממילא--) משמע "עצים" אפילו בקש וכולי.


אמנם מה שכתב "ושרף באש", כי פעל שרף כולל כל המתיך את הדבר וממיקו כמו: "משרפות מים" (יהושע, יא), "משרפות סיד" (ישעיהו, לג), "גפרית ומלח שרפה כל ארצה" (דברים, כט), "ונתתיך להר שרפה" (ירמיהו, נא).   וכן פירשו הרד"ק ור' ישעיה מה שכתוב (שמואל א, לא) "ויקחו את גויית שאול..וישרפו אותם שם" שהוא שריפת בשמים, וכן "ובמשרפות אבותיך ישרפו לך" הוא שריפת הגוף על ידי חנטת בשמים.   ובא למעט שישרף באש, לא בשאר דברים השורפים כמו סיד ורמץ.

ובפסחים (דף עה.) מקשה על ברייתא זאת מהא דאמרינן גבי בת כהן שזנתה, שממה שכתוב "באש תשרף" לרבות כל שריפות הבאות מן האש (ר"ל פתילה של אבר). ומשני, התם כתיב "באש" והדר "תשרף"; הכא כתיב "ושרף על עצים באש".   רצונו לומר שתמיד הפעל או השם הבא לבסוף לבאר הוא יבאר את הקודם לו, לא בהפך. ואם כן כשאומר "באש" שמשמע דוקא באש ואמר אחר כך "תשרף" בא לבאר שגם דבר הבא מן האש. מה שאין כן כשאומר "ושרף" והדר "באש" בא שם "באש" לבאר פעל "תשרף"-- רק באש, לא זולתו.    ועיין באילת השחר (כלל צא, צב).

סימן רלט[עריכה]

ויקרא ד יב:
וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ה:

"...יִשָּׂרֵף"-- אף על פי שאין שם דשן.

"יִשָּׂרֵף"-- עד שמצית האור בגופו.


ישרף:    כבר בארנו שכל מקום שחזר את הפעל שנית בא ללמד שתעשה הפעולה בכל אופן. והוא אם בפעל הראשון הוטלו בו תנאים וחזר את הפעל לבסוף סתם - בא ללמד שבדיעבד אין צריך לתנאים אלה. וכמ"ש באילת השחר (כלל קנו באורך). ולכן אחר שהתנה שישפוך "על שפך הדשן" דוקא, חזר פעל "ישרף" לאמר שבדיעבד אף על פי שאין שם דשן.

ודע, שיש הבדל בין כשדבר בפעל (שאז בא הציוי על האדם) ובין כשדבר בנפעל (שאז בא הציוי על הדבר). כי האדם נקרא 'שורף' כל זמן שעוסק בשרפה, אף שלא גמר שרפת הדבר; אבל לא ניחס השריפה אל הדבר עד שנשרף כולו. שאם הצית הבית ונשרף מקצתו-- האדם 'שרף', אבל הבית לא 'נשרף'. וכמ"ש באילת השחר (סימן כ). וזהו שאמר ממה שכתוב "ישרף" בנפעל, מבואר שצריך שיצית האור בגופו עד שיהיה גוף הפר נשרף.



  1. ^ נ"ל (ויקרא א, ח-ט) - ויקיעורך