התורה והמצוה ויקרא ה יז-יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן שנט[עריכה]

ויקרא ה יז:
וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יב:

[א] "וְאִם" - הרי מוסיף על ענין ראשון, לומר שספק מעילות באשם תלוי. - דברי ר' עקיבא.

אמר לו ר' טרפון:  מה לזה שמביא שתי אשמות!?
אלא: מביא מעילה וחומשה, ומביא אשם בשני סלעים,
ויאמר: "אם ודאי מעלתי - זו היא מעילתי וזו היא אשמי. ואם ספק - מעות לנדבה ואשם תלוי".
- שֶמֵּמִּין שמביא על הודע מביא על לא הודע.

[ב] אמר לו ר' עקיבא:  נראים דבריך במעילה המעוטה!
הרי שבא לידו ספק מעילה במאה מנה -
לא יפה לו: שיביא אשם בשני סלעים ולא יביא ספק מעילה במאה מנה?!
- ומודה ר' עקיבא לר' טרפון במעילה המעוטה.


ואם נפש כי תחטא:    כבר גדרנו למעלה (סימן יב) ההבדל בין מלת כי ובין מלת אם. שמלת "כי" היא מלת התנאי ומלת "אם" היא מלת החלוקה. ובארנו שם כי מגדר הלשון שתמיד יבא תחלה המאמר התנאי במלת "כי" והחלוקות הפרטיים הבאים אחריו יצויינו במלת "אם"; שכן כל תחלת הפרשה תתחיל במלת "כי". למשל, (ויקרא כה) "וכי תמכרו ממכר...וכי ימוך אחיך..ואיש כי ימכר בית מושב..וכי ימוך אחיך..וכי תשיג". והחלוקות שבאו באמצע הפרשה באו במלת "אם". ובזה נכיר מקום הענין והפרשה, שהוא מקום המתחיל במלת "כי". עיי"ש באורך.

אמנם פה בא הלשון בדרך זרות שלא מצאתי כמוהו בכל התנ"ך. שציין הענין במלת "אם" ובמלת "כי" ביחד -- "ואם נפש כי תחטא". כי דין מאמר זה להתחיל במלת "כי" אחר שהוא ענין בפני עצמו, נפרד מהקודם. ואיך התחיל במלת "אם"? ואיך הוסיף מלת "כי" אחריו?

בזה נראה חכמת לב התנא האלקי רבי עקיבא אשר למד מזה לחייב על ספק מעילות אשם תלוי, בזה שם הרכסים לבקעה. כי מצד זה בא מאמר זה כחלוקה פרטיית של המאמר הקודם. כאומר: נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' (וידע חטאו)-- והביא את אשמו (ודאי)... ואם תחטא (ותמעול מעל בקדשי ה') ולא ידע ואשם-- יביא אשם תלוי. ומצד זה צודק מלת "אם" שהיא מלת החלוקה, שמחלק בין המאמר הקודם (שחטא במעילה וידע) ובין צד זה (שחטא במעילה ולא ידע).    אבל אחר שבאמת המאמר מצד עצמו היא מאמר בפני עצמו --שמה שכתוב "כי תחטא ועשתה..מכל מצות ה' " כולל כל חטאים, לא חטא מעילה לבד-- לכן בא גם על צורת מאמר בפני עצמו שצריך לבא במלת "כי", ואמר "נפש כי תחטא". ולרמז שבא בצד אחד (לענין ספק מעילות) כחלוקה ממאמר הקודם ציין גם מלת "אם".

וזהו שאמר בחכמתו "ואם"-- הרי זה מוסיף על ענין ראשון - רוצה לומר מלת "ואם" שהוא מורה שאינו מאמר חדש (שיתחיל תמיד במלת "כי"), רק שהיא חלוקה פרטית של המאמר שקודם לו, עד שמוסיף תנאי וחלוקה אל הענין הראשון, שדבר מן המעל וידע חטאו, ופה דבר מן המועל ולא ידע שיביא אשם תלוי.


וגם דברי הגמרא זבחים (דף מח.) וכריתות (דף כב:) שפלפלו בדברי רבי עקיבא ומחלקותו יתפרשו כן. שאמר שם אלא היינו טעמא דר"ע דאמר "ואם נפש" - וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון -- רצונו לומר וא"ו עם מלת "ואם". כי כבר בארנו למעלה (סימן נט) שהגם שמלת "ואם" מציין תמיד שהיא פרט מן הענין הכולל ומציין שהיא ענין אחד עם הקודם, בכל זה, זה דוקא כשבא בוי"ו שמורה חבור המאמרים. אבל אם בא בלא וי"ו -- בהכרח הענינים מחולקים, הגם שבא מלת "אם". עיי"ש בפרטות. ולכן אמרו "ויו מוסיף".

ורבנן? תחתון הוא דגמר מעליון לאשם בכסף שקלים -- ר"ל רבנן דסבירא להו דאינו חייב על ספק מעילות אשם תלוי (משום דגמרי גזירה שוה מצות מצות), הם מתרצים דלכן נכתב פה מלת "אם" בדרך זרות כי הוא בצד אחד חלוקה של המאמר הקודם לו במה שאשם תלוי הוא בכסף שקלים כמו אשם מעילות. ושיעור הכתוב נפש כי תחטא ומעלה מעל וידע-- מביא אשם בכסף שקלים עם קרן וחומש..ואם תחטא (לא במעילה רק) ועשתה אחת מכל מצות שזדונם כרת-- אז יבוא גם כן אשם (בכסף שקלים) ואין צריך עמו שילום קרן וחומש.

ודברי רבנן אלה שהלכה כמותם נבנו גם כן על מבצר חזק הבנוי בלשון. כי יש הבדל בין המאמר העומד בפני עצמו ובין המאמר שהוא חלוקה מהמאמר שקודם לו. כי בחלקי המאמר דרך הלשון שלא להכפיל כל הפרטים. למשל, עולת בקר ועולת צאן הם חלקי המאמר הכולל שמדבר מדיני עולה. לכן לא שינה‏[1] בעולת צאן כל הדברים שנאמרו בעולת בקר ולא בעולת בקר כל הדברים שנאמרו בעולת צאן, כי למדין אחד מחברו [וכמ"ש בגמרא (שם ושם) ילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון, וכמו שבארתי זאת בפרטות למעלה (סימן נט) ובכמה מקומות].

לא כן פרשה שמתחלת במלת "כי" הוא ענין חדש נפרד מהקודם ואין למדין זה מזה. ולכן נכתב פה מלת "אם" להראות שבצד אחד הוא חלוקה מהקודם ללמדה מהקודם וממילא גם אשם זה היא בכסף שקלים כמו האשם הנזכר קודם. ולא היה צריך לשְנות זה פה אחר שהם כענין אחד.


ופלוגתת רבי עקיבא ורבי טרפון שנוי במשנה כריתות (פ"ה מש' ב-ג) שר' טרפון סבירא ליה שיביא תיכף אשם בב' סלעים ומעילה וחומש (כי הביא אשמו בלא מעילתו לא יצא) ויתנה וכולי. ופירוש "ואם" - ספק; ואם יעמוד בספיקו לעולם שלא יודע לו. ור' עקיבא מודה ליה במעילה מועטת רק שבמעילה מרובה יפסיד הקרן והחומש. ולכן טוב לו שיביא ויתנה.

סימן שס[עריכה]

ויקרא ה יז:
וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יב:

[ג] "וְעָשְׂתָה אַחַת" - לחייב על כל אחת ואחת -
שאם בא לפניו ספק - חֵלֶב ודם ונותר ופגול - בהעלם אחד: חייב על כל אחת ואחת.


ועשתה אחת מכל מצות:    מלת "אחת" היא למותר. שגם אם יאמר "ועשה מכל מצות" יהיה פירושו אחת מכל, כמו "אשר יעשה מכל התועבות", וכמו שכתבנו למעלה (סימן רס וסימן שטז). ופירשוהו שבא לחייב על כל אחת ואחת.

והנה גבי חטאת דרוש (בסימן רס) לג' דברים -- שמות מחולקים וידיעות מחולקים ותמחוין מחולקין, כי שם כתוב ג' פעמים "אחת מכל מצות" (כמו שבארנו שם). ופה לא כתוב רק פעם אחת דריש רק שמות מחולקים. ובידיעות מחולקים יש פלוגתא לקמן (פרק כא ריש פרקא). ובתמחוין צריך עיון. ומכריתות (דף כז.) ממה שכתב אילימא ר"ע ליתני ועל ספיקו א"ת משמע דאין חילוק. ויש לומר דגמר לה מחטאת. וצריך עיון.

סימן שסא[עריכה]

ויקרא ה יז-יח:
וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יב:


ועשתה אחת..ולא ידע:    הכתוב הזה לפי פשוטו מוקשה מאד. דזה מבואר שיש חילוק בין לשון "בשגגה" ו-"בבלי דעת" ובין לשון "ולא ידע". שהשוגג בעת מעשהו מצוין במלת "בשגגה" או "בבלי דעת" ("אשר ירצח את רעהו בבלי דעת"). אבל "ולא ידע" מציין שלא ידע מעשה שעשה זולתו או מעשה שעשה כבר -- "ולא ידע בשכבה ובקומה", "והעם לא ידע כי הלך יונתן". או שאינו יודע איך לפעול כמו שכתוב (קהלת י, טו) "אשר לא ידע ללכת אל עיר". לא השגגה בעת מעשהו.

ולפי זה מה שכתוב פה "ולא ידע" היינו שאחר כך לא ידע. וזה מבואר שפה מדבר בשוגג כמו שכתב "על שגגתו על שגג". ואם כן, אם עשה בשגגה וגם לא ידע אחרי זה (ובודאי גם אחר לא הודיעו שאז מביא חטאת כמ"ש "או הודע" (ויקרא ד) כנ"ל (סימן רסג)), איך אמר "ועשתה אחת"? הלא עדן מסופק אם עשה. וכן היה לו לאמר "כי תחטא ולא ידע אם עשה אחת מכל מצות והביא איל". לא "ועשה" שמשמע שעשה בודאי.


ולכן דעת ר' שמעון (בסוף [משנה ד']) שזה יצויר שאכל חתיכה ספק-חלב ספק-נותר, שבזה בודאי חטא ממה נפשך, רק שלא ידע במה חטא - אם בחלב, אם בנותר. וזהו שאמר זה הוא עצמו שמביא אשם תלוי שנאמר "כי תחטא ועשתה..ולא ידע" וכולי. שר' יהושע פוטרו מחטאת דכתיב "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה" [כמ"ש בספרא למעלה (פרשה ז מ"ו)] וחייב באשם תלוי. ובזה דבר הכתוב.


ור' יהודה סבירא ליה שבזה פטור גם מאשם תלוי שנאמר "כי תחטא..ולא ידע" - רוצה לומר דהא לא אמר "ולא ידע את אשר חטא בה" רק "לא ידע" סתם שמשמע שאינו יודע כלל אם חטא. אבל בזה האופן שיודע על כל פנים שחטא, אף שאינו יודע במה שחטא,פטור מאשם תלוי.

ומה שכתוב "ועשתה אחת מכל מצות..ולא ידע" מפרש ר"י [במשנה ג'] שהוא אם חלב ושומן לפניו ואינו יודע איזה מהן אכל. ומה שכתוב "ועשתה אחת" סבירא ליה לר' יהודה כיון דבעינן שאכל חתיכה משתי חתיכות כמו שצייר חלב ושומן לפניו (שבזה אקבע אסורו וספיקו אסור מדאורייתא), אם כן אף שלא נודע מה היה החתיכה אם חלב אם שומן, כל שנודע לו שאכל ספק איסור דאורייתא קרוי שפיר שחטא ועשה, כיון שחתיכה זו היתה אסורה מדאורייתא מפני ספיקו.

ור' שמעון לשיטתו דסבירא ליה בכריתות (דף כג.) דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות. ובהאי גוונא לשיטת הרמב"ם ספיקו מותר מדאורייתא ולא יצדק "כי תחטא ועשתה" אחר שעדיין אינו יודע אם עשה.

[וממה שסיים במשנה ג' תלמוד לומר "ואם נפש כי תחטא" משמע שר"י מישב בזה מה שכתוב "ואם נפש" שכבר כתבנו (בסימן שנט) שמלת "אם" זרה כמו שכתבנו באורך. ומבאר שמלת "אם" הוא מלת הספק (כמ"ש בגדרו באורך בסימן יב). רוצה לומר, שמסופק אם תחטא ועשתה. ור"י לא יסבור - לא כרבי עקיבא שדריש מלת "אם" לחייב על ספק מעילות אשם תלוי (כמו שמשמע במ"ו דסתמא דספרא למד 'מצות' 'מצות') ולא כרבנן דצריך לרבות לאשם בכסף שקלים (שלמד לה במשנה יד' מן גזירה שוה "בערכך" "בערכך". ואין להאריך יותר].

סימן שסב[עריכה]

ויקרא ה יז:
וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יב:

[ה] "וְלֹא יָדַע"-- פרט להודע.
יכול לא הודע של קלות, ולא הודע של חמורות - הכל בכלל הין?
את הודע שלהם - פטרת, אינו דין שנפטר את לא הודע?!
או חילוף:
אם את לא הודע שלהם - חייבתי, אינו דין שנחייב את הודע?

הודע פטרתי - שכן פטרתי של חמורות - שיצא לידון בחטאת!

[ו] והלא דין הוא?
ומה אם במקום שחייב את הודע של חמורות חטאת - פטר את לא הודע שלהן מחטאת,
מקום שפטר את הודע של קלות מן האשם, אינו דין שנפטור את לא הודע שלהן מן האשם?!
או חילוף:
ומה אם במקום שפטר את לא הודע של חמורות מן החטאת - חייב את הודע שלהם חטאת,
מקום שחייב את לא הודע של קלות אשם - אינו דין שנחייב את הודע שלהן אשם?!

ודין אחר:
ומה אם במקום שחִייב את הודע של חמורות חטאת - פטר את הודע של קלות מן האשם,
מקום שפטר את [לא] הודע של חמורות מן החטאת - אינו דין שנפטר את לא הודע של קלות מן אשם?!
או חילוף:
ומה במקום שפטר את לא הודע של חמורות מן החטאת - חִייב לא הודע של קלות אשם,
מקום שחייב הודע של חמורות חטאת - אינו דין שנחייב את הודע של קלות אשם?!
- תלמוד לומר "וְאָשֵׁם בחטאת: וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם" "וְאָשֵׁם באשם: וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ" לגזירה שוה.
מה 'וְאָשֵׁם' האמור להלן (ויקרא ד, כז-כח) - דבר שזדונו כרת, ושגגתו חטאת, וספיקו אשם תלוי,
אף 'וְאָשֵׁם' האמור כאן (ויקרא ה, יז) - דבר שזדונו כרת, ושגגתו חטאת, וספיקו אשם תלוי.


ולא ידע ואשם:    מבואר שאם ידע אינו מביא אשם. והנה בחטאת למד למעלה (סימן קצו) שאינו מביא רק על דבר שזדונו כרת כמ"ש כמו שביארתי מד' פעמים דכתיב "מכל מצות השם" עיי"ש. אבל פה, שאמר "ועשתה אחת מכל מצות" י"ל יש לומר שכולל גם מצות לא תעשה שאין בו כרת. ולמד לה בספרא מגזירה שוה "ואשם" "ואשם" - רוצה לומר: שכבר בארתי (בסימן רסב) שמה שדריש בספרא ממה שכתוב גבי חטאת נשיא ויחיד: "ואשם" - שמביא אשם תלוי, שזה מוכח ממה שכתוב "ואשם או הודע", שמלת "או" מחלקת: שאם לא הודע - ואשם: ר"ל רוצה לומר - יביא אשם תלוי, ואם הודע - אז יביא חטאת. ושם באר פרטי דיני החטאת, ופה באר פרטי דיני אשם תלוי. ממילא מבואר שהתורה לא פרטה תנאי זה "ואשם" - שיביא אשם תלוי, רק במצות שמביא חטאת שהם אלה שזדונם כרת. וזהו שאמר מה ואשם האמור להלן (ר"ל שפירושו שמביא אשם תלוי) דבר שזדונו כרת, כן כאן.

ובזה לא קשיא 'הלא גם בעולה ויורד כתוב "ואשם"?' - דשם אינו מדבר מחיוב אשם תלוי. [אמנם בהוריות (דף ח:) מקשה מעולה ויורד דגבי טומאת מקדש וקדשיו כתיב "ואשם" (ופי' שנפרש גם כן "ואשם" שמביא אשם תלוי). ומתרץ לה. וכן בכריתות (דף כב:) ובזבחים (דף מח.) תפס גזירה שוה 'מצות' 'מצות'. אמנם פשטת הברייתא מפורשת כמו שבארנו].

ובאר דבריו מה שיש לדון בזה מן הדין והסברה: אמרו [במשנה ה'] שלכאורה זה מן הסברה שאם 'הודע' של קלות פטור מחטאת, כל שכן שיפטור 'לא-הודע' שלהם מאשם תלוי! ומשיב - או חילוף, שיש להשיב על זה מן החמורות בעצמם. שהלא אשם תלוי חמיר מחטאת, שאשם בא בכסף שקלים וחטאת די בדנקא. ואם כן הלא י"ל יש לומר בחמורות עצמם - אם 'לא הודע' שלהם חייב באשם - בת ב' סלעים, כל שכן בהודע. ואף על פי כן הודע - פטרת: הודע של חמורות - שיצא לדון בחטאת שהיא בדנקא, ואינו צריך אשם בכסף שקלים. - הרי יש קולא בהודע! והוא הדין שיש לומר בקלות, הגם ש'הודע' פטור לגמרי - 'לא הודע' חייב.

על זה בא [במשנה ו'] בדין בלימוד מסוג 'קל וחומר' אחר: דהא בחמורות שחייב ב'לא הודע' אשם תלוי, אם אחר שהביא אשם תלוי נודע לו - חייב שנית בחטאת. ובכל זה ב'לא הודע' פטור מחטאת. הרי 'הודע' חמור יותר - שאחר שהביא אשם תלוי מחויב עוד בחטאת. כל שכן בקלות שב'הודע' פטורים מלהביא אשם שיפטרו ב'לא הודע' שקיל?!

ועל זה משיב שבאמת נאמר שב'הודע' חייבים באשם מכל שכן מ'לא הודע'.

ועוד דן דין אחר: 'הודע' ו'לא הודע' - אהדדי: מה מקום שחייב בחמורות (שהוא בהודע שחייב חטאת) - פטור בקלות מן האשם, מקום שפטור בחמורות (לא הודע שפטור מחטאת) אינו דין שיפטר בקלות מן האשם?!

ומשיב שיש לדון בהפך. שנאמר באמת שחייב על 'לא הודע' של קלות - אשם, ונָדוּן מזה שחייב אשם - גם על 'הודע' של קלות.

והבן כי קצרתי.

סימן שסג[עריכה]

ויקרא ה יז:
וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יב:

[ז] "וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ" - ר' יוסי הגלילי אומר: הרי הכתוב ענש את מי שאינו יודע!
אם כך ענש הכתוב למי שאינו יודע - על אחת כמה וכמה שיענוש למי שיודע!

[ח] ר' עקיבא אומר:

  • האוכל חֵלֶב: מביא חטאת - בסלע.
  • ספק אכל, ספק לא אכל: מביא אשם תלוי - בשתי סלעים.

אם כך ענש הכתוב למי שבא לידו ספק עבירה - על אחת כמה וכמה שיעניש את המזיד!

[ט] ר' מנחם בר' יוסי אומר: הנהנה שוה פרוטה מן הקודש מביא מעילה וחומשה, ומביא אשם בשתי סלעים.
צא וחשוב: כמה פרוטות בשתי סלעים? - קרוב לאלפַיִם!
אם כך ענש הכתוב את השוגג - על אחת כמה וכמה שיענוש את המזיד!

[י] רבי יוסי אומר:
אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא - צא ולמד מאדם הקדמוני:
שלא נצטוה אלא מצוה אחת בלא תעשה, ועבר עליה -
ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף דורותיו!

וכי אי זו מידה מרובה? מרובה מדת הטובה או מדת פורענות?  - הוי אומר מידת הטובה.
אם מדת פורענות מועטת - הרי כמה מיתות נקנסו לו ולדורות ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
הֵשָּׁב מן הפיגול ומן הנותר, והמתענה ביום הכפורים - על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות!

[יא] רבי עקיבא אומר:
הרי הוא אומר "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה" (דברים יז, ו) - אם נתקיימה עדות בשנים, למה פרט לך הכתוב שלשה?
אלא להביא השלישי - להחמיר עליו, לעשות דינו כיוצא באלו.
אם כך ענש הכתוב את הנטפל לעוברי עבירה - על אחת כמה וכמה שישלם שכר הנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה!

[יב] רבי אומר:
הרי הוא אומר "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס" (דברים יט, ה) -
- קבע הכתוב פיקוח נפש למי שבא לידו ספק נפש - ולא ידע.
אמור מעתה: המגבה הצדקות, והמפרנס את העניים, והגומל חסדים - על אחת כמה וכמה תינתן לו נפשו!

[יג] רבי אלעזר בן עזריה אומר:
הרי הוא אומר "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה - לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אלהיך" (דברים כד, יט)
- קבע הכתוב ברכה למי שבאת לידו מצוה בלא ידיעה.
אמור מעתה: היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו, מצאה העני ומתפרנס בה - הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו!


ולא ידע ואשם ונשא עונו:    בסימן זה אסף דברי שבעה מטיבי טעם על עונש העבירה ושכר המצוה. שבעה עינים על אבן אחת.

שלשה הראשונים העירו אזן על גודל עונש החוטא במזיד:

  • ( א ) ר' יוסי הגלילי [משנה ז'] ממה שכתוב שגם אם לא ידע אשם ונשא עונו, כל שכן היודע
  • ( ב ) רבי עקיבא [משנה ח'] ממה שהחמירה תורה על הספק יותר מן הודאי. שהודאי מביא חטאת בסלע והספק אשם תלוי בשני סלעים. שזה כמו שאמרו תלמידי רבינו יונה (ריש ברכות) מפני שהחוטא בודאי שם לב לשוב, לא כן המסופק - לא ישים על לבו להתחרט ולשוב. לכן החמיר עליו ביותר כי היא קצת מזיד בענין התשובה שיאמר "לא חטאתי". וכל שכן המזיד הגמור בשאט נפש. וקרוב לזה אמר רבי עקיבא בקידושין (דף פא:).
  • ( ג ) ר' מנחם בר' יוסי [משנה ט'] מכמות חומר התשובה על השוגג. שעל חטא פרוטה מביא אשם שוה ב' סלעים וכל סלע תשס"ח פרוטות שהם אלף תקל"ו פרוטות (שהוא קרוב לאלפים. כ"פ בקידושין (דף יב)). וכל שכן חומר תשובת המזיד.


וארבעה מהם העירו אזן על גודל שכר המצוה:

  • ( א ) ר' יוסי [משנה י'] למדו מן גודל עונש העבירה (כי המצוה והעבירה יתהפכו כחיוב ושלילה. שכל שעשייתו מצוה - מניעתו עבירה, וכל שעשייתו עבירה - מניעתו מצוה. והחיוב והשלילה נוציא מהם היקש תבוניי מאחד על הפכו כנודע בהגיון).
הנה אדם הראשון נענש בעונש הזה הגדול הנמשך עד סוף כל הדורות, הגם שלא עבר רק עבירה אחת, כי רק מצוה אחת נצטוה (כי הז' מצות נכללו אז במצוה זו כמו שכתבתי במקום אחר). ולא היה רק לא תעשה לבד, לא מצוה שיש בה כרת ומיתת בית דין. ונדון מזה קל וחומר להיושב ולא עבר עבירה ונזהר מן הפגול והנותר ואכילה ביום הכפורים (שזה נזהר במצות הרבה, ובמצות שיש בהם כרת) שיגדל השכר עליהם אחר שמדה טובה מרובה ממדת פרעניות. [כמ"ש בתוספתא דסוטה ובמכלתא בשלח (דף לג) ובסוטה (דף יא) יומא (דף עו) סנהדרין (דף ק)].
  • ( ב ) רבי עקיבא [משנה יא'] (מובא במכות דף ה:) למדו בקל וחומר מן הנטפל לעושי עבירה (שמבואר בתורה לענין הזמה שדינו כעושי עבירה), וכל שכן המתחבר לעושי מצוה, וכל שכן העושה מצוה בעצמו.
  • ( ג ) רבי [משנה יב'] למדו ממה שבהורג נפש בשגגה חשבה התורה מחשבות בל ידח ממנו נדח וקבעה לו ערי מקלט. כי ירדה לסוף דעתו שאם היה יודע היה מצילו. וזה היא הזכות שזה שהיה עוסק בהצלה אם היה יודע מגין עליו, וכל שכן היודע ומציל על ידי צדקות ומעשים טובים נפשות עניים ומרודים שה' שומר את נפשו.
  • ( ד ) ראב"ע [משנה יג'] משכר שקבעה התורה על השכחה. והוא הדין צדקה שנעשית על ידו באונס כמו שאבד לו סלע ומצאו העני. וכל שכן הנותן צדקה בידיעתו. וכן בתוספתא (פרק ב דפאה) מעשה בחסיד אחד ששכח עומר..מה אדם שלא נתכוין לזכות וזכה וכולי. וכיוצא - "ואם נפש כי תחטא" מה אם מי שלא נתכוין לחטאת וכולי.

סימן שסד[עריכה]

ויקרא ה יח:
וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יב:

[יד]

  • "וְהֵבִיא אַיִל" - קשה, בן שתי שנים.
  • 'צאן' - לרבות כל משמע. 'צאן' - אף החֵרֵש, אף השוטה, אף הננס. "מִן הַצֹּאן" - ולא הפלגס.
  • "בְּעֶרְכְּךָ" - מה 'ערכך' האמור להלן (ויקרא ה, טו) - ב"כֶּסֶף שְׁקָלִים", אף 'ערכך' האמור כאן - בכסף שקלים.
  • "לְאָשָׁם" - שיהיה מפריש מעותיו לשם אשם.


והביא איל תמים:
מה שאמרו "איל" קשה בן שתי שנים התבאר למעלה (סימן שנ).‏[2]

ומה שאמרו ’צאן' לרבות כל וכולי התבאר למעלה (סימן שכג וסימן ?).

ומה שאמרו "בערכך" מה ערכך וכולי, רוצה לומר כי כ"ף של "בערכך" זרה. והמפרשים אמרו שהוא נוספת. וחז"ל יאמרו שמרמז על ערך הידוע לב"ד המיוחד לאיל אשם. ואחר שפי' למעלה "בערכך כסף שקלים" ידעינן שערך זה הוא כסף שקלים. ועיין בזבחים (דף מח.) וכריתות (דף כב.). ומה שכתבנו למעלה (סימן שנא).

ומה שכתב "לאשם" שיהיה מפריש מעות לשם אשם פירשתי למעלה (סימן שנב).



  1. ^ צ"ל שנה, לא? - ויקיעורך
  2. ^ בדפוס בוקרשט חסר כל ההפניות של סימן זה. והגהתי כראות עיני - ויקיעורך