התורה והמצוה ויקרא יב ה

ספרא | מלבי"ם על פרשת תזריע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן יח

ויקרא יב ה:

וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק ב:

[א] 'נקבה' -- אין לי אלא נקבה; מנין לרבות טומטום ואנדרוגניס?    תלמור לומר "ואם נקבה תלד וטמאה"-- אין הדבר תלוי אלא בלידה.

ואם נקבה תלד:    לפי חוקי הלשון היה לו לומר "ואם נקבה היא"; כי בכל מקום שאין החילוקים תלוים בפעולות שביד האדם רק בדבר אשר במציאות ישמש במלת "היא"-- "אם בן הוא... ואם בת היא" (שמות א), "אם דל הוא", "אם בהרת לבנה היא".

והשיבו בספרא (מובא בנדה דף מ) שבא לרבות טומטום ואנדורגנוס. רוצה לומר, שאם יכתב "ואם נקבה היא" נצטרך לדעת מהות הנולד מה הוא, זכר או נקבה, לא טומטום ואנדרוגינוס שמהותו נעלם. אבל כשהתנה "ואם נקבה תלד" -- אין צריך לדעת רק שילדה זכר או נקבה; הגם שאנחנו לא נדע ונכיר מהות הנולד בבירור מה הוא, זאת ידענו שילדה איזה דבר שהוא בהכרח זכר או נקבה (כי הנולדים אינם תנאי לטומאה רק להגביל זמן הטומאה והמשכתה). אבל כשאמר "היא" -- ידיעת מהות הנולד הוא תנאי אל הטומאה עצמה. ודעת ר' שמעון (נדה שם, בכורות מז, כריתות ז) שבא לרבות יוצא דופן ונתבאר למעלה (סימן ג,ד)

סימן יט

ויקרא יב ה:

וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק ב:

[ב] שאלו תלמידיו את ר' יהודה בן רועץ, שומעים אנו 'וטמאה שבעים', יכול תהיה טמאה שבעים?! אמר להם, טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה. מה ימי טהרתה כפלים בזכר -- אף ימי טומאתה כפלים בזכר.

לאחר שנפטרו יצא ומחזר אחריהם. אמר להם לא הייתי צריך להזקק לכם מפני שיש אם למקרא. אלא זו תשובה לדבר: טימא וטיהר בזכר, טימא וטיהר בנקבה; מה ימי טהרתה כפלים בזכר -- אף ימי טומאתה כפלים בזכר.

או כלך לדרך זו: זכר שימי טהרתו מעוטים -- ימי טומאתו מעוטים, נקבה שימי טהרתה מרובים -- אינו דין שיהיו ימי טומאתה מעוטים?!    תלמוד לומר "וטמאה שבועים כנדתה"-- שני שבועים שהם י"ד יום.

[ג] "וששים יום" -- יכול בין סמוכים בין מפוזרים?    תלמוד לומר "יום" -- מה יום כולו אחד אף ששים כולם אחד. יכול ששים סמוכים וששה בין סמוכים בין מפוזרים?    תלמוד לומר "וששים יום וששת ימים" -- מה ששים סמוכים אף ששה סמוכים.

"ששים יום וששת ימים" מה תלמוד לומר? זכר שימי טומאתה מעוטים-- ימי טהרתה מעוטים, נקבה שימי טומאתה מרובים אינו דין שיהיו ימי טהרתה מעוטים?! תלמוד לומר "וששים יום וששת ימים"

וטמאה שבעים:    משכיל על דבר החכם הרוו"ה^[1] בקונטרס "יש אם למקרא" בסוף חומש מודע לבינה מצא טוב ויבן הדברים בטוב טעם ודעת שזה אין ספק שיכחיש אדם הקריאה המקובלת אצלינו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה. וכמ"ש הכוזרי (מאמר ג' מס' כט ואילך) וכמו שהאריך בזה הרשב"ץ בספרו מגן אבות (ח"ב דף ל' ע"ב). ולא עלה זאת על לב איש לשנות הקריאה. והפלוגתא בין מ"ד יש אם למקרא ובין מ"ד יש אם למסורת היא בתיבה שאין הכרע למשמעותו, לא מצד המשקל ולא מצד הגזרה, ולא מצד הבנין. וצריכים אנו לדרשה. בזה פליגי, שמר סבר שיש להכריע אל צד המסורה אפילו דרך זרות קצת ומר סבר להכריע אל צד המקרא.

ובכזה יש ספק בפתרון הכתוב "וטמאה שבעים", לפי שמלת "שבועים" מקובץ על לשון שניים, ושרשו שבע, שהוא שם המספר, וממנו נגזר שם דבר "שבוע". וידענו כי משקלי השמות משונים אין קץ למו כמ"ש הראב"ע בצחות בשער השמות, גם הבאים על משקל השניות אזנם שומרים תמונתם כי מן רֶגֶל בֶרֶך מצאנו רַגְלָיִם בִרְכַיִם ומן קֶרֶן מצאנו קַרְנַיִם [פת"ח שב"א פת"ח חר"ק], גם קְרָנַיִם [שב"א קמ"ץ פת"ח חר"ק] ומן דֶרֶך דְרָכַיִם [שב"א קמ"ץ פת"ח חר"ק]. והאומר כי אלה שהאות הראשונה שלהם בשו"א יוצאים ממשקל "פָעָל" -- עליו להביא ראיה.

לכן שם "שבועים" יתכן שיוצא משם דבר "שבוע" ויהיה טעמו שני שבועות כמו "יומים"-- שני ימים, "שנתים"-- שני שנים. גם יתכן שיהיה יוצא משם המספר "שבע" ואז יהיה טעמו שבעה כפליים כדין כל שמות המספר המקובצים על משקל השניות שהם מורים על כך -- כפליים כמנין המספר ההוא. כמו -- "ארבעתיים" - על חד ארבעה, "שבעתיים" - על חד שבע, כמו שבאר בעל מקנה אברם (במסילה כו שהיא מסילת הפעלים).

ולפי זה יהיה הפירוש "וטמאה שבועיים"-- על חד שבע בנדתה. ויש אמתלא לפרש כן בעבור המסורת שנכתב "שבעים" ח"ו לרמז שהוא נגזר מן 'שבע' אעפ"י שהוא על דרך זרות קצת ולא מן 'שבוע'. ואהני לן מקרא ואהני לן מסורת. וזה ששאלו התלמידים את ר"י בן רועץ אקרא אני שבעים, ור"ל לא דוקא "שבעים" אבל "שבעה שבועות". ואהני מסורת לטפויי, ואהני מקרא לבצורי דוגמת מ"ש בזבחים (דף לז:).

וגם יש להוסיף על זה דהא שם "שבוע" בא ברבים-- "שבועות" כמ"ש "חג שבועות" [ומה שכתוב בדניאל "שבעים שבעים" (דניאל ט, כד) היא יוצא מדרך חבריו]. וכן רוב השמות שבאו על משקל פֲעול פָעול פַעול הם מלאים וי"ו במשקל הרבים כנודע. והגם שכל שם "שְבֻעים" "שבֻעות" חסרים על פי המסורת, כבר נשקיף לפי זה שעיקרם הם שם "שֶבַע", לא "שָבוע" ולכן גם שם "שבוע" חסר ו' כי עיקרו "שבע" לפי זה נוטה יותר לומר "שִבְעִים".

והשיב להם: טמא וטהר בזכר וכולי, ולאחר שיצאו נזכר אולי ילמדו התלמידים מתשובתו שגם הוא סובר יש אם למסורת והחזיר עליהם להודיעם שהוא סובר שהמקרא הוא העיקר ואין לשנות המקרא בעבור חסרון וי"ו המשך, כי "שבועיים" קרינן, ונגזר מן "שבוע", לא מן "שבע".

ומ"ש [במשנה ב'] ששים יום וכולי -- כבר פירשנו מאמר כזה שבא למעלה (פרק א מ"ז) על "ושלשים יום ושלשת ימים". דרשהו משם כי הם שפה אחת ודברים אחדים.

סימן כ

ויקרא יב ה:

וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק ב:

[ד] "תשב"-- להביא את המקשה בתוך שמונים של נקבה שכל דמים שהיא רואה טהורים עד שיצא הולד. ור' אליעזר מטמא.

• אמרו לו לר' אליעזר, ומה אם במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד -- היקל בשופי שלאחר הולד, מקום שהיקל בקישוי שלפני הולד -- אינו דין שנקל בקישוי של אחר הולד?!
• אמר להם דיו לבא מן הדין להיות כנידון! ממה היקל עליה? מטומאת זיבה! אבל טמאה היא טומאת נדה!
• אמרו לו, הרי אנו משיבים אותך בלשון אחרת: מה אם במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד -- היקל בקישוי מבשופי, מקום שהיקל בשופי של אחר הולד -- אינו דין שניקל בקישוי מבשופי?!
• אמר להם אפילו אתם משיבים אותי כל היום -- דיו לבא מן הדין להיות כנידון! מה קישוי הראשון טמאה נדה -- אף קישוי האחרון טמאה נדה!

"על דמי טהרה"-- אף על פי שרואה.

מלבי"ם:    כבר התבאר (בסי' טו) שפעל תשב יורה פה על שלא תשתנה ממה שהיתה. ומ"ש ביולדת זכר "תשב בדמי טהרה" דרש שלא תשתנה ממה שהיתה בעת הלידה, שאם קשתה בתוך ימי זיבה-- טהורה וכן תעמוד בטהרתה. ועל זה מורה ב' -- 'בדמי' -- שהוא העמידה בענין הנמצא כבר. ופה אמר "תשב על דמי טהרה". פירושו שתעמוד בענין זה גם עתה ולא תשתנם, שאם קשתה תוך שמונים של נקבה (שנתעברה אחר י"ד וקשתה לסוף נ"ד יום או שנשתהא ולד אחר חברו שני חדשים וחצי, שא' נגמרה צורתו באמצע שביעי וא' בסוף תשיעי כמעשה דיהודה וחזקיה בני ר' חייא)-- דמיה טהורים עד שיצא הולד ואז טמאה טומאת לידה.

וחכמים השיבו לו שיש ק"ו דהא לפני הולד החמיר בשופי (שאם שפתה אחר הקישוי וילדה הרי זה יולדת בזוב) והקל בקישוי, כל שכן אחר הלידה שהקל בשופי לטהרה מכל טומאה שיקל בקישוי. ור' אליעזר השיב דדי לבא מן הדין להיות כנדון דהא מה דמקילין בקישוי שלפני לידה הוא רק מטומאת זיבה, לא מטומאת נדה, כמו שדריש למעלה (סימן טו).

והשיבו לו בלשון אחר שלא נלמד קישוי מקישוי, רק נלמד כך שמקום שהקל בשופי שלאחריו אינו דין שנקל בקישוי שעם השופי?! דהשתא יליד קישוי שלאחריו דטהור לגמרי ול"ל ממה שהיקל מטומאת זיבה. והשיב שגם בזה נאמר דיו כיון שעיקר הלימוד אינו נדון אלא מכח קישוי שלפניו. וברייתא זו מובאת בנדה (דף לה:).

וממ"ש "בדמי טהרה"^[2] ולא אמר "בטהרה" מבואר דאף הדמים שהיא רואה עתה טהורים.

1. הכוונה לר' וולף היידנהיים -- ויקיעורך
2. נ"ל דצ"ל על דמי טהרה - ויקיעורך