התורה והמצוה ויקרא ה ז-י

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן שכו

ויקרא ה ז:

וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַיהוָה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יח:

[א] "ואם לא תגיע ידו די שה"-- אין אומרים לו ללוות ולא לעסוק באומנותו.

ואם לא תגיע ידו:    כבר בארתי למעלה (סימן כח)^[1] שכל מקום שייחס הפעולה אל היד יכוין שיעשה הדבר בעצמו בבלי אמצעי. ועל זה דרשו שאי אפשר לו ללות.

• וכן בספרא תזריע (פרק ד מ"א) על "ואם לא תמצא ידה" דיולדת.
• ובפר' בהר (פרק ה מ"ב) "והשיגה ידו"-- יד עצמו.
• וכן שם (פרק ח מ"ג) ובירושלמי (פרק ב דברכות) "וצרת הכסף בידך"-- ובלבד בידך.

וכן בכמה מקומות שכתוב עם הפעל האבר שבו יעשה הפעולה כמו 'וראה בעיניך', 'באזניך שמע', 'וילך ברגליו' -- יציין שיראה בעיני עצמו ולא יסמוך על ראיית אחרים. וכן כשהלך ברגליו לא באמצעות סוסים וכרכרות. וכן במה שסמך היד אל הפעולה.

סימן שכז

ויקרא ה ז:

וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַיהוָה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יח:

יש לו שה ואין לו צרכיו - מנין שיביא קרבן עני?    תלמוד לומר "די שה".

ואם לא תגיע ידו די שה:    מלת "די" מורה תמיד הסיפוק כדי מדתו כל הצורך -- "והמלאכה היתה דים", "אכל דיך", וכדומה.    ואמר בספרא (בהר פרק ה מ"ב ומ"ה) על "כדי גאולתו" ועל "די השיב לו" ולא חצים. ובספרי תצא (פסקא קטז) "די מחסורו אשר יחסר לו"-- אין אתה מצווה להעשירו. כי "די" מורה כמדת הצורך, לא פחות ולא יותר.

וכן דריש בספרא תזריע (פרק ד מ"א) על מה שכתוב ביולדת "ואם לא תמצא ידה די שה" יש לה שה ואין לה צרכיו מנין? ת"ל "די שה". ופירוש "צרכיו": שאין לו לקנות נסכיו. אמנם זה נכון בכבש יולדת שצריך נסכים אבל חטאת זה הלא אין טעון נסכים, ומהו "אין לו צרכיו"?

ונראה שאין פירוש "צרכיו" פה צרכי השה, רק פירושו צרכי האדם המביא. והוא על פי ההבדל שהבדלתי למעלה (סימן שכה) בין מה שכתוב פה "אם לא תגיע ידו" ובין מה שכתוב במקום אחר "לא תשיג ידו" "לא תמצא ידה". כי 'לא תגיע ידו' מציין קוצר יד האדם עצמו ועניו, לא שאינו משיג השה; כי אף שהשיג שה, ידו אינה מגעת למדרגה זו. ואם היה אומר "אם לא תגיע ידו שה" יהיה פירושו אין מעות לקחתו. אבל כשאומר "די שה" היינו שאין ידו מגעת בדי עושר כפי הראוי שיביא שה, ומציין עוני האיש עצמו שאין לו צרכיו - רוצה לומר, צרכי ביתו בהשפעה עד שיביא שה. כי צריך המעות והשה לצורך פרנסתו.

מה שאין כן גבי יולדת שכתוב "אם לא תמצא ידה די שה" ש'מציאת יד' מציין השגת הפעול עצמו, לא כח הפעול והגעתו. ובזה מה שכתב שם "די שה" הוסיף שאף שמוצא ליקח שה אבל בלא די ספוקו, רצונו לומר, שאין לו לקנות נסכיו. ועל כן לא הביא הרמב"ם דין זה שאם אין לו נסכים רק גבי יולדת לבד (פ"י מהל' שגגות).

סימן שכח

ויקרא ה ז:

וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַיהוָה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יח:

"שתי תֹרים או שני בני יונה"-- שנים הוא מביא ואינו מביא אחד.

• [ב] הלא דין הוא! זה מביא מהשג יד ומצורע מביא מהשג יד. מה מצורע מביא אחד תחת אחד, אף זה הואיל והעשיר שלו מביא אחד - יהא העני שלו מביא אחד!
• תלמוד לומר "שתי תֹרים או שני בני יונה"-- שנים הוא מביא, אינו מביא אחד.

שתי תורים או שני בני יונה:    זה מבואר ששם שבא בלשון רבים אין מן הצורך להוסיף בו מספר 'שנים' או 'שתים'. כי מן הסתם נדע שאין לשון רבים פחות משנים; אם לא במקום שיש לטעות שהם שלשה או יותר. ובמקום שצריך להודיע שהוא רק שנים לא יותר כמו בדברים הבאים דרך ספור --"ויקח לו למך שתי נשים", "ויעש אלהים את שני המאורו", "וליוסף יולד שני בנים"-- שאם יאמר "ויקח למך נשים" לא נדע שהיו רק שנים. אבל בהציווי אין צורך לפרט מספר שנים כי מן הסתם נתפוס המיעוט דמיעוט רבים שנים.

ולכן אמר הכתוב השם בלשון רבים סתם ברוב המקומות כמו

• "וערכו עצים" - שני גזירי עצים (ויקרא נדבה פרק ה יא),
• "חלצו את האבנים" אין פחות משני אבנים בספרא מצורע (פרשה ו מ"ד),
• "קדש הלולים" - שתי ברכות (קדושים פרשה ג ט),
• "משכבי אשה" - שני משכבות (פרק י יא),
• "נפשות מת" - משני מתים (אמור פרשה ב ד),
• "ערבי נחל" שתים (פרק טז ו),
• "במספר שנים" שתי שנים (בהר פרשה ג י),
• "ימים תהיה גאולתו" שתי שנים (פרשה ד ב),
• "בתי החצרים" שנים (פרק ו א),
• "על פי השנים הנותרות" שתי שנים (בחקתי פרק י ז).
• וכן במכלתא וספרי וש"ס במקומות לא חקר.

ולכן במקום שבא מספר 'שְנֵי' אל שם הרבים יש בו דרוש תמיד והראו בחכמתם שהיה מקום לטעות. כמו שאמרו:

• בספרא תזריע (פרק ד ב) דגבי יולדת שנים ולא שלישי שיכול והלא דין הוא.
• ובפר' מצורע (פרשה ד ז) "שתי תורים" (דגבי מצורע) שתים ולא ארבעה שיכול והלא דין הוא
• ובפר' אמור (פרק יג ח) "שני כבשים" להוציא שבעה
• ועיין מה שכתבנו למעלה (סימן קסט) על שתי כליות ובפר' אחרי מות (סימן נב) על "וסמך שתי ידיו". ובכמה מקומות.
• ועוד לקמן בפרשת אחרי (סימן יז) הבאתי עוד דרושים רבים מענין הזה. ועיין מה שכתבנו שם.

וכן דרש פה מספר 'שתי' ללמד שצריך דוקא שנים. דהוה טעינין שמה שכתוב "תורים" בלשון רבים הוא רק לכתחלה אבל אם אין ידו משגת לקנות שתי פרידות אלא פרידה אחת הוה אמינא אי בעי יביא פרידה אחת ומתכפר לו. דאחר שעשיר שלו מביא רק אחד -- כן העני מתכפר באחד (כמו שהוא במצורע שבעשירות מביא כבש לעולה וכבשה לחטאת ובעניות מביא תחתיהם פרידה אחת לעולה ואחת לחטאת; אחד תחת אחד). לכן דייק "שתי תורים" שזה כאילו נכתב "שתי" בכפל (כי גם הלשון רבים מורה שתים) ומורה שמעכב גם בדיעבד.

סימן שכט

ויקרא ה ז:

וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַיהוָה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יח:

[ג] 'אחד לחטאת ואחד לעולה' ^(1א)(ויקרא ה, ז) ^(1ב)(במדבר ו, יא) ⁽²⁾(ויקרא טו, ל) ⁽³⁾(ויקרא טו, טו)--   ⁽¹⁾שתקדם חטאת לעולה;   ⁽²⁾שממין חטאת יביא עולה;   ⁽³⁾שאם הפריש חטאתו ומת-- יביאו יורשים עולתו.

דבר אחר: מה תלמוד לומר (ויקרא ה, ז) "אחד לחטאת ואחד לעֹלה"?    שיכול הואיל ושנים באים תחת חטאת - יהיו שניהם חטאת...    תלמוד לומר "אחד לחטאת..." (שם,)-- אין שניהם חטאת;   "אחד לעֹלה..." (ויקרא יב, ח)-- אין שניהם עולה.

[ד] "אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה" - לפי שנאמר (במדבר ו, יא) "ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעֹלה", יכול אין לי אלא שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה; מנין שאם הפרישם הוא יהא הפרשו הפרש?    תלמוד לומר "אחד לחטאת ואחד לעֹלה והביא אותם אל הכהן".

אחד לחטאת ואחד לעולה:    זה נכתב בששה מקומות:

1. ( א ) פה "והביא..אחד לחטאת ואחד לעולה"
2. ( ב ) ביולדת (ויקרא יב, ח) "ולקחה שתי תורים או...אחד לעולה ואחד לחטאת"
3. ( ג ) במצורע (ויקרא יד, כב) "שתי תורים או...והיה אחד חטאת והאחד עולה". ושם (שם, לא) "ועשה את האחד מן התורים...את האחד חטאת ואת האחד עולה".
4. ( ד ) בזב (ויקרא טו, טו) "ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה
5. ( ה ) בזבה (שם, ל) "ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה
6. ( ו ) בנזיר טמא (במדבר ו, יא) "ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה".

והנה על השג יד דיולדת נמצא דרוש בספרא (פרק ד ג), ועל השג יד דמצורע יש גם כן דרוש בספרא מצורע (פרשה ד יד).

ועל מה שנכתב (א) פה ובנזיר טמא "אחד לחטאת ואחד לעולה" (ב) בזב "אחד חטאת והאחד עולה" (ג) בזבה "האחד חטאת..והאחד עולה" דריש פה ג' דרשות:

( א ) ממה שכתוב פה ובנזיר טמא "אחד לחטאת ואחד לעולה" בלמ"ד מורה שיקדים חטאת לעולה, ורצונו לומר שיקדימם בהפרשה, כי מה שכתוב "אחד לחטאת" מורה על קביעת השם כמו "ואם מן הצאן קרבנו לעולה" "קרבנו לזבח שלמים" "והביא פר לחטאת" - שהלמ"ד מורה שמיחדו לכך. ואמר פה שהבעלים יזמינו כמ"ש "והביא אחד לחטאת...והביא אותם אל הכהן". ובנזיר טמא מדבר מהפרשת הכהן כמ"ש "ועשה הכהן אחד לחטאת וכולי" וכמ"ש רב חסדא (עירובין לו, יומא מא, נזיר כז, כריתות כח) אין הקינים מתפרשים אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן. וקמ"ל פה שאם הבעלים קובעים שם - יקדימו החטאת, ובנזיר מלמד שאם הכהן קובע שם יקדים חטאת לעולה. וזהו שאמר שתקדם חטאת לעולה.

( ב ) וממה שכתוב גבי זבה 'ועשה אותם הכהן האחד חטאת והאחד עולה', הגם שבפשוטו מדבר גם כן מהפרשת הכהן וכמו שאמרו בספרא שם, בכל זה אחר שמלבד שכבר למדנו זה מפה הלא שינה לשונו ולא אמר "אחד לחטאת" בלמ"ד שמורה על קביעת השם -- למדו מזה דרוש השני שאמר בספרא שממין חטאת יביא עולה.

רוצה לומר כי יש הבדל בשני מספרים אחד...אחד שבאים לפרט את המספר שנים הקדום. שאם לא יכוין לפרטם בבחינת ששניהם זוג אחד יאמר "אחד..אחד" בלא ה' הידיעה כמו "ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה" (שמות כה), "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (ויקרא טז), "וילפת את שני עמודי התוך אחד בימינו ואחד בשמאלו" (שופטים טז), "ומצאת שם שלשה אחד נושא שלשה גדיים ואחד נושא...ואחד נושא" (ש"א י).  אבל אם יכוין לדבר בבחינת ששניהם ידועים על ידי מספר הכולל שהזכיר תחלה, שהם זוג ממנו, יתפוס בשניהם "האחד" בה' הידיעה -- "ושם האחד בוצץ ושם האחד סנה" (שמואל א יד, ד), "ויעש שני עגלי זהב וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן" (מ"א יב), "ויתנו לנו שנים פרים ויבחרו להם הפר האחד..ואני אעשה את הפר האחד".

ולכן ממה שכתב "האחד חטאת והאחד עולה" -שניהם בה' הידיעה- למד ששניהם זוג אחד ממספר "שני" שהזכיר; ששניהם תורים או בני יונה. שהאחדים נודעים על ידי שהזכירם ביחד במספר הכולל שני תורים, ר"ל האחד מן השני תורים והאחד מן השני תורים. מה שאין כן אם היה יכול להביא אחד תור ואחד בן יונה היה צריך לומר "אחד..אחד" בלא ה' והיה פירושו כל אחד שיהיה. וכן במה שכתב במצורע עני "את האחד חטאת ואת האחד עולה" דריש שם גם כן שממין חטאת תביא עולה כמו שבארנו (מצורע סימן ע).

( ג ) וממה שכתב גבי זב "אחד חטאת והאחד עולה" שיש בו זרות גדול, כי לפי חוקי הלשון צריך שמספרים הסדוריים יבואו בשיוי. או כולם בלא ה' -- ראשון שני שלישי, אחד אחד, אחד שני, וכדומה. או כולם בה' --הראשון השני, האחד האחד, האחד השני. ואם יבא אחד מן מספרים הסדוריים משונה מחברו - יש בו דרוש (כמו שאמרו "יום הששי" שכל מעשה בראשית היו תלוים עד ששי בסיון).

דרשו שבא ללמד שלפעמים יקרבו גם אם אינם באים ביחד, באופן שיפול עליהם סדירות המספר. כגון אם הפריש חטאתו (פירוש "הפריש" - והקריב, כמ"ש בקדושין קידושין יג א, ומנחות מנחות ב א, ובכמה מקומות. וכן ברמב"ם (סוף פ"א מהל' מחוסרי כפרה). וזה מוכרח דהא לשמואל בקדושין (שם) מיירי שהפריש גם עולתו דשעבודא לאו דאורייתא. עיי"ש) ומת - יביאו יורשים עולתו, ואז כל אחד מחולק מחברו; שהחטאת הקריבו הבעלים והעולה הקריבו היורשים. לכן אמר "אחד..האחד".

[ועיין בתוס' מנחות (דף ב.) ובתוספי הרא"ש (ספ"ב דקינים) ובשער המלך (פ"ד מ"ד פה"מ ה"א) בגירסא משושבת שהיה בספרים. ואין כאן מקום להאריך]. ועיין באילת השחר (כלל רמג).

ומה שכתב עוד דבר אחר: מה תלמוד לומר "אחד לחטאת ואחד לעולה", שיכול הואיל ושנים באים וכולי -- בא לבאר מדוע פה כתוב "אחד לחטאת ואחד לעולה" ובקרבן יולדת כתוב "אחד לעולה ואחד לחטאת". ואמר בספרא תזריע (פרק ד מ"ג) ובזבחים (דף צ.) כל מקום שנתחלפה חטאת הקדים חטאת לעולה, וכאן (ר"ל ביולדת) שנתחלפה עולה הקדים עולה לחטאת -- רצונו לומר כי יסוד קבוע בלשון שיקדים תמיד את העיקר במאמר (כמ"ש באילת השחר (פרק כב) בארך). ולכן בחטאת מטמא מקדש שהשני תורים באו תחת חטאת בהמה הייתי אומר מן הסברה ששניהם חטאת. ולכן אמר "אחד לחטאת" ולא שניהם חטאת, הקדים "אחד לחטאת" שהוא עיקר במאמרו. אבל ביולדת שהשני תורים באים תחת כבש העולה, הייתי טועה ששניהן עולה -- הקדים לאמר "אחד לעולה" ולא שניהם עולה, כי הוא עיקר הרבותא, לכן הקדימו. וזה פירוש הספרא תלמוד לומר "אחד לחטאת" אין שניהם לחטאת "אחד לעולה" אין שנים לעולה - ר"ל מה שכתוב פה "אחד לחטאת" קודם, קא משמע לן שאין שניהם חטאת, ומה שכתוב ביולדת "אחד לעולה" קודם, קא משמע לן שאין שניהם עולה.

[ביאור משנה ד] אחר שסדר הדרשות המפוזרות בזה מבאר לפי הפשט מה שבקצת מקומות יחס ?קביעות אל הבעלים כמו פה ובקרבן יולדת ובקצת מקומות יחס הקביעות אל הכהן --"ועשה הכהן"-- כמו(?) בזב ובזבה(?) ובנזיר טמא. שזה מפני שהקינים מתפרשים ונקבעים או על ידי בעלים או על ידי כהן וכמ"ש רב חסדא כנ"ל.

וכן הוכפל מאמר זה בספרא מצורע (פרק ה טו) גבי זב. ושם (פרק ט ה) גבי זבה. ובספרי (נשא פסקא ל) גבי נזיר טמא. ובכל זאת לפי הדרוש עיקר השמיע זה פה ובנזיר טמא שכתוב "לעולה" בלמ"ד הנ"ל. ויש טעות סופר בספרא והעיקר כמו שהגהתי.

סימן של

ויקרא ה ח:

וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יח:

[ה] "והביא אֹתם"-- אין לעוף פדיון.

"אל הכהן"-- מלמד שהוא חייב בטיפול הבאתם.

והביא אותם: כבר בארתי (באילת השחר כלל קן) שבכל מקום שאמר 'אותו' 'אותה' אותם' - יש בו דרוש ומעט זולתם. ובא למעט שלא יפדה בדמים ויביא זולתם. וגם בפר' בחקתי (פרשה ד מ"ה) יש מיעוט ממה שכתוב "והעמיד את הבהמה", דעופות אין נפדים. אולם פה הייתי טועה שמועיל פדיון אם הפריש עוף והעני, כמ"ש למעלה (סימן שכה) בדרוש 'מחטאתו' 'מחטאתו', עיי"ש.

ומה שכתב "אל הכהן"-- מלמד שהוא חייב בטיפול הבאתם כן אמר גם ביולדת ובספרי (פסקא כט) גבי נזיר טמא. ועיין למעלה (סימן כד) על "אל פתח אהל מועד יקריב".

סימן שלא

ויקרא ה ח:

וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יח:

" וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה" - מה זה בא ללמדנו?

• אם ללמד שתקדים חטאת לעולה בכל מעשיה - והלא כבר נאמר (ויקרא ה, י) "ואת השני יעשה עֹלה כמשפט"!
• אם כן למה נאמר "והקריב את אשר לחטאת ראשונה"? --בנין אב לכל חטאות הבאות עם העולות; [ו] בין חטאת העוף עם עולת העוף, בין חטאת בהמה עם עולת בהמה, בין חטאת העוף עם עולת בהמה -- חטאות קודמות לעולות הבאות עמהם.

וְהִקְרִ֛יב אֶת־אֲשֶׁ֥ר לַחַטָּ֖את רִאשׁוֹנָ֑ה:    זה מיותר, דהא אמר אחרי זה "ואת השני יעשה עולה", ובזה דרך שיאמר בראשון סתם, או יאמר "אחד..שני" -- "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני וכולי". ומזה למדו חז"ל שבא ללמד ענין כולל, שמצד מה שהוא חטאת ?? שיהיה ראשונה, ומלמד שבכל מקום חטאת קדום, אף שיהיה אחריו עולת בהמה כמו ביולדת עשירה. ועל כן הנגינה מפסקת במלת "ראשונה" כי הוא ענין בפני עצמו, כולל כל החטאת. ועיין באילת השחר (כלל רלט).

ובזבחים (דף צ.) הוסיף ביאור לברייתא זאת וזה לשונו: הלכך חטאת העוף קודמת לעולת העוף מ"ואת השני יעשה עולה". חטאת בהמה לעולת בהמה מדרבי רחמנא (ר"ל מברייתא שהביא שם (בדף פט:) ממה שכתוב בחטאת הלוים "ופר שני בן בקר תקח לחטאת" שיליף שם שדם חטאת קודם ואיברי עולה קודמים) חטאת העוף לעולת בהמה מזה בנה אב.

ונראה דלימוד זה בחטאת הלוים לאו דכולי עלמא הוא דהא בספרא למעלה (ויקרא חובה פרק ג ב, ד) מביא שר' יוסי הגלילי ור' שמעון דרשו מה שכתוב "ופר שני בן בקר" לדרשות אחרות, ולדידהו למד הכל מפה. ובזה לא קשיא מה שהקשו התוס' (פסחים דף נט ד"ה זה בנה אב, ובזבחים דף צ ד"ה חטאת העוף והבאר שבע הוריות ??) על מה שאמרו בהוריות ובפסחים (דף נט.) וז"ל זה בנה אב לכל החטאת שיוקדמו לעולות וקיימא לן דאפילו חטאת העוף קדמה לעולת בהמה ומאי "וקיימא לן"? הלא כל עצמו של הבין אב לא צריך אלא לחטאת העוף שיוקדם לעולת בהמה? ועוד קשיא מ"ש "לכל החטאת". ולמה שכתבנו ניחא; כי לר' יוסי הגלילי ור' שמעון צריך הבנה אב גם על קדימת חטאת בהמה לעולת בהמה ואמר שבכל זה קיי"ל שיליף גם זאת שחטאת העוף גם כן קודמת לעולת בהמה. ועיין מה שכתבנו בפר' תזריע.^[2]

סימן שלב

ויקרא ה ח:

וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יח:

[ז] "ומלק את ראשו ממול ערפו"-- מול (ס"א ממול) הרואה את העורף. וכן הוא אומר (במדבר כב, ה) "והוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי".

ומלק את ראשו ממול ערפו:   

גדר מלת מול, והבדלו מן נגד עומת נוכח וכיוצא, שמציין את השטח הסמוך לאיזה דבר בארך בענין שקרוב אליו ורואה אותו. כמו שאמרו בסוטה (דף לג:) "מול הגלגל"-- סמוך לגלגל ופירושו התוס' שמשם ראו את הגלגל. ולכן אמר שם והלא לא ראו את הגלגל?. ואמר (שמות כח) "אל מול פני המצנפת יהיה" והציץ היה על המצח למטה. וכן "אל מלו פני המנורה" ו"מול מחזה אל מחזה" (מלכים א, ז)

ולכן אמר בספרא (מובא בחולין דף יט) מול הרואה את העורף. שאם יאמר "אצל ערפו" יהיה גם בצדדי העורף למעלה, אבל "מול" הוא השטח בארך שהוא הצואר המכוין נגד העורף.

סימן שלג

ויקרא ה ח:

וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יח:

"ולא יבדיל"-- ואם הבדיל, פסול.

ולא יבדיל: כבר כתב הרמב"ם בשרשיו למנין המצות שמלת "לא" תתפרש לפעמים מענין שלילה ולפעמים מענין אזהרה, ורק מענין המאמר יודע לנו אם הוא שלילה או אזהרה. ועל כרחך "לא יבדיל" אשר בחטאת העוף הוא אזהרה. כי השלילה תהיה למותר. כי מאין נאמר שצריך להבדיל? כי לא נוכל ללמדו מעולת העוף שמשונים בדיניהם. אבל "ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל" אין ראוי למנותו מכלל הלאוין כי הוא שלילה, ואם הבדיל - כשר. וכבר בארתי דבריו למעלה (סימן צ).

ובזה יש לפרש מאמר תמוה בזבחים (דף סה:) אמר ר' שמעון בן אליקום משום ר"א בן פדת וכולי אומר היה ר' אלעזר בר' שמעון שמעתא בחטאת העוף שמבדילין ומהו ולא יבדיל? אין צריך להבדיל. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לר"א אלא מעתה גבי בור דכתיב "ולא יכסנו" הכי נמי שאין צריך לכסות? הכי השתא. התם דכתיב "בעל הבור ישלם" עליה דידיה רמיא לכסויי, אבל הכא מכדי כתיב "והקריבו"-- חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף. "לא יבדיל" למה לי? שמע מינה אין צריך להבדיל. עד כאן.

ופליאת המאמר מבואר לעין כל. וזה באורו:  ר' אליעזר בר' שמעון סבירא ליה דלאו "ולא יבדיל" הוא שלילה, לא אזהרה. והקשה רב אחא שאי הכי מה שכתוב "ולא יכסנו" שהוא גם כן מיותר (דפשיטא שלא כסהו, דאם כסהו איך נפל שם שור או חמור) - נאמר שהוא שלילה. שיען שהסברה נותנת שמחויב לכסות אומר דאין צריך לכסות.     והשיב לו ר"א, שם השלילה הוא נגד הדעת, אחר שצריך לשלם, איך נאמר שאינו מחויב לכסות? דאם כן למה יחויב לשלם? אבל פה צריך השלילה דלא נאמר שדינו כעולת העוף שצריך להבדיל.

ומה שאמר אבל הכא מכדי כתיב "והקריבו"-- חלק הכתוב וכולי פירושו על פי מה שבארנו לקמן (סימן שלז) שמה שאמרו "והקריבו"-- חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף - אין פירושו כמו שפירשו המפרשים שמעט מן מלת "והקריבו". רק רצונו לומר שממה שכתוב "והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו והקטיר" - מפסוק זה ידעינן כפי עומק הפשט שצריך שיהיה הראש מובדל מן הגוף וראוי להקטרה בפני עצמו. עיי"ש. ואחר שבחטאת העוף אמר "ולא יבדיל", מבואר שחלק הכתוב בין חטאת העוף ובין עולת העוף.

מבואר מזה שאם לא היה הכתוב מבאר גבי עולת העוף במה שכתב "והקריבו...ומלק והקטיר" שצריך להפריד הראש, הייתי אומר שמעשהו כמעשה חטאת העוף שכתוב בו "ולא יבדיל". וכן אם לא היה כתוב בחטאת העוף "ולא יבדיל" הייתי אומר שדינו כעולת העוף שצריך להבדיל (בפרט לר' אלעזר בר' שמעון שמפרש "ואת השני יעשה עולה כמשפט" כמשפט חטאת העוף כמו שיתבאר בסימן שלז). ולכן סבירא ליה לר' אלעזר בר' שמעון ש"לא יבדיל" הוא שלילה, אחר שמן הסברה הייתי אומר שדינו כעולת העוף שצריך להבדיל. וזהו שאמר אבל הכא מכדי כתיב "והקריבו" - חלק הכתוב בין חטאת העוף לעול העוף. לא יבדיל למה לי? שאין צריך להבדיל    פירש "לא יבדיל" לומר לך שאין צריך להבדיל [והמ"ם של ש"מ הוא טעות סופר והשין נמשך אל מלת "שאין"], רוצה לומר אחר שאם לא יכתב "ולא יבדיל" נאמר שדינו כעולת העוף, אם כן "לא יבדיל" הוא שלילה, לא אזהרה.

ור' אלעזר בר' שמעון הולך לשיטתו דדריש "ואת השני יעשה עולה כמשפט" כמשפט חטאת העוף - שיהיה הראש והגוף ביחד בשעת הזאה. וההבדל בין עולת העוף וחטאת העוף שבעולת העוף מבדיל שני סימנים ובחטאת העוף רק סימן אחד. ואם אם^[3] לא יכתב "ולא יבדיל" נאמר שחטאת העוף דינו כעולת העוף שצריך להבדיל היינו למלוק שני סימנים. לכן אמר דאין צריך להבדיל. [עיין מה שכתבנו בזה בסימן שלז ותבין].

אבל רבנן סבירא להו כמשפט חטאת בהמה או חטאת העוף לענין שיהיה מול ערפו; ולא הוקש לענין הבדלה. ממילא אם לא יכתב "ולא יבדיל" לא נאמר דצריך להבדיל, כי לא נלמדנו מעולת העוף שמבדיל לגמרי הראש מן הגוף לדעת חכמים, ואי אפשר לעשות כן בחטאת העוף דהא כתיב "והזה מדם החטאת" - שיהיה אוחז בראש ובגוף ומזה. ולמה כתוב "ולא יבדיל"? על כרחך הוא אזהרה, לא שלילה.

סימן שלד

ויקרא ה ט:

וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יח:

[ח] "והזה מדם החטאת"-- מעצמה של חטאת.

והזה מדם החטאת:    בכל מקום שנזכר 'הזאה' באר באיזה אופן מזה. והוא, או באצבע כמו בחטאת הפנימית או באזוב כמו במצורע ובפרה אדומה. לבד פה לא באר במה יזה. וכבר בארנו למעלה (סימן רכ) כי ההזאה הוא השלכת טיפי הדם מרחוק, לא מן הכלי שזה נקרא 'זריקה' כמו שאמרו בספרא (פרשה ג ט) "והזה"-- ולא הזורק. וכיון שלא היה באצבע ולא באזוב, על כרחך היה מגוף העוף, וכמ"ש רש"י במנחות (דף ג.) הזאה - אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו. מצוי - סוחט בין אצבעותיו.

וזהו שאמר בספרא (מובא בזבחים דף סד:) "והזה מדם החטאת"-- מגופה של חטאת. וזה מוכרח. שאף אם תרצה לדחוק שהיה באצבעו (הגם שלא כתוב באצבעו), אם כן תאמר בהכרח שיהיה מקבל הדם תחלה בכלי (כמו בחטאת הפינימית ובמצורע) או לתוך כף ידו (כמו בפרה אדומה). אם כן הלא ממה שכתב "והזה מן הדם" מבואר שמזה מקצת, לא כולו, שאם כן היה לו לומר "והזה את הדם" וכמ"ש למעלה. ואם כן איך אומר "והנשאר בדם ימצה"? שגדר פעל 'מצה' הוא על הדם הנבלע בגוף העוף, לא על דם המכונס בכלי (כמו שבארנו למעלה (סימן פב)). והיה לו לומר "והנשאר בדם ישפך" כמו שכתב בחמשת מיני החטאת, שעל דם המכונס צודק לשון 'שפיכה' ו'מזה'. ומזה מוכרח שהיה ההזאה מגוף החטאת.

ולפי זה מה שכתוב "והזה מדם החטאת" פירושו שוה עם מה שכתוב (ויקרא ד) "ולקח מדם הפר" שפירושו ולקח דם מהפר וכמו שבארתי זה היטב למעלה (סימן ריד)^[4]. וכן פה - והזה דם מהחטאת. ולא אמר בפירוש "והזה דם מחטאת" שאז היה משמעו אף דם העור והתמצית וכמו שבארנו שם טעמו. עיי"ש.

סימן שלה

ויקרא ה ט:

וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יח:

"על קיר המזבח"-- לא על קיר הכבש, לא על קיר היסוד, לא על קיר ההיכל.

"על קיר" התחתון.

• יכול על קיר העליון? ודין הוא! מה אם בהמה --שעולתה למטן-- חטאתה למעלן, עוף --שעולתה למעלן-- אינו דין שתהיה חטאתו למעלן?!
• תלמוד לומר " וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ"-- ששירי הדם שלו מתמצים על היסוד, ואיזה זה? זה קיר התחתון.

על קיר המזבח:    מה שאמרו לא על קיר הכבש מובא ומבואר למעלה (סימן פג), עיי"ש.

ואמרו חכמים שפירושו על קיר התחתון (אף שמדין קל וחומר יש ללמוד שהוא על קיר העליון כמו עולת העוף. דהא בחטאת בהמה הוא למעלה אף שעולתה למטה; וכל שכן בעוף שגם עולתה למעלה). ודייקו זה ממה שכתוב "יִמָצֵה" בנפעל, ולא אמר "יְמַצה" בקל (כמ"ש בזבחים (דף סד) מי כתיב ימצה? ימצה כתיב) - ר"ל כי יש הבדל בין הפעל ובין הנפעל. שהפעל משקיף על הפועל - ראובן אוכל, והנפעל משקיף על הפעולה לבדה - הלחם נאכל. וכמ"ש באילת השחר (פרק ג).

ואם היה ההזאה למעלה ומשם מורידה למטה לעשות בו פעולת המיצוי היו צריכים לומר "יְמַצה" בקל. וממה שכתב "יִמָצֵה" בנפעל מבואר שנעשה המיצוי מאליה, כי שם עמד והזה והיא מתמצה מאליה. וזהו שאמרו בספרא ששירי הדם שלו מתמצים, רוצה לומר מעצמם.

סימן שלו

ויקרא ה ט:

וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יח:

[ט] "חטאת"-- שיהיו כל מעשיה לשם חטאת.    "הוּא"-- פרט לשמלקו שלא לשמו.

חטאת הוא:    כבר בארנו (סימן סט) שמה שכתוב בהרבה מקומות 'חטאת הוא' 'עולה הוא' הם דברים יתרים, שכבר מבואר בפסוק שהוא חטאת. וגם מלת "הוא" מיותר כמו שבארתי שם הטעם. ולכן נדרש תמיד, וכמ"ש באילת השחר (כלל קלה).

ופירשוהו שהוא תנאי. שרק אם הוא חטאת, ועשוי לכך בכל כוונותיו. ודייק במלת "הוא" על חטאת העוף שנזכר פה בפרטות שמשונה מחטאת בהמה שטעון מליקה וצריך שגם הוא עם מליקתו המיוחדת יהיה חטאת - רוצה לומר, לשמו.

וכבר בארנו (בסימן ?) שאתיא כר' אליעזר שדריש "אשם הוא" אף על גב שנאמר אחר זריקת דמו. עיי"ש.

סימן שלז

ויקרא ה י:

וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יח:

[י]

• "וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט" -- כמשפט חטאת בהמה.    או יכול כמשפט חטאת העוף? וכשהוא אומר "והקריבו..."-- חלק עולה מן החטאת, שתמצא אומר "כמשפט"-- כמשפט חטאת בהמה. מה חטאת בהמה מן החולין וביום וביד ימנית, אף עולת העוף מן החולין וביום וביד ימנית.

• ר' ישמעאל אומר "כמשפט" -- כמשפט חטאת העוף. מה חטאת העוף ממול ערפו אף עולת העוף ממול ערפו.

• ר' אליעזר בר' שמעון אומר "כמשפט" -- כמשפט חטאת העוף. מה חטאת העוף אוחז בראש ובגוף ומזה, אף עולת העוף אוחז בראש ובגוף ומזה.  אי מה להלן בסימן אחד אף כאן בסימן אחד...  תלמוד לומר "והקריבו...".

ואת השני יעשה עולה כמשפט:    כפי הפשט היינו כמשפט עולת נדבה המפורש בראש הספר, וכן פירש רש"י בחומש. אולם לפי זה מלה זו מיותרת. שאם יאמר סתם "ואת השני יעשה עולה" - נדע שיעשה כמו שהתבאר משפט עולת העוף במקומו כמו שאמר תמיד סתם -- "ולקחה שתי תורים...אחד לעולה ואחד לחטאת". ואם שרצה ללמד שאף על פי שהוא עולת חובה, משפטה כמשפט עולת נדבה, היה לו לומר "כמשפטו" או "כמשפט העולה".

וכן על מה שכתוב בפר' שמיני "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט" פירשו חז"ל (ביצה דף כ) כמשפט עולת נדבה שצריך סמיכה. אבל הלא באמת כבר למד עולת חובה במכלתא דנדבה (פרק ד ג) מן "וסמך ידו על ראש העולה". ולא הוצרך ללמד רק דאף שהיה עולת צבור סמך עליו כמשפט שסמך על עולתו שהקריב תחלה. ועיין מ"ש התוס' שם. ומה שידעינן שסמך על עולתו זה כבר למד מן "ראש העולה", דחובה ונדבה שוים. ועל כרחך אמר "כמשפט" סתם כי כבר נזכר שעשה עולה שטעון סמיכה.[ומ"ש בגמרא דא"ל מני ב"ש -- יש לישב שלא תקשה על דברי. והמעיין יבין]

אמנם, פה איך אמר "כמשפט" סתם? לכן פירשו רבותינו שפירושו כמשפט הקודם הנזכר בפרשה.

• ופירש תנא קמא כמשפט של חטאת בהמה שהיא באה חליפתו לענין שיהיה בחולין וביום ובידו הימנית. [ובחולין דף כב וזבחים דף צח אמר ד"ביום" כדי נסבא. ובפרק התודה (דף פג) אמר דגם "ידו הימנית" כדי נסבה. ועיין בתוס' מה שכתבו בזה. ועיין ברש"י ותוס' חולין דף כא. ואכמ"ל]
• ור' ישמעאל סבירא ליה כמשפט חטאת העוף לענין שהיה המליקה ממול עורף. כי בעולת העוף כתוב "ומלק את ראשו" ולא כתוב "ממול ערפו".
• ור' אלעזר בר' שמעון סבירא ליה כמשפט חטאת העוף שהוא אוחז בראש ובגוף ומזה. ופירשו בגמרא שהראש יהיה מחובר בגוף בעת הזיה.

ובמה שכתב כשהוא אומר "והקריבו"-- חלק הכתוב עולה מן החטאת - חשבו המפרשים שמן כינוי הוי"ו -הִקְרִיבוֹ- למד זה. והתוס' (חולין כא זבחים סה) נתקשו דצריך כינוי הוי"ו לדרשה אחרת, שאפילו פרידה אחת יביא.

אמנם לדעתי לא ממלת "והקריבו" למד רק מכל הפסוק, וכמ"ש בספרא מכלתא דנדבה (פרשה ז מ' ה-ו) אי מה מליקה האמורה להלן מולק ואינו מבדיל אף מליקה האמורה כאן מולק ואינו מבדיל... תלמוד לומר "ומלק את ראשו וכולי"-- מלקו כדרך הקטרתו וכולי.    ופירשנו שם דכתיב "ומלק את ראשו..והקטיר המזבחה ונמצה דמו" שהוא הקטרת הראשו, כי אחרי זה אומר שם שנית "והקטיר" על הקטרת הגוף. ואי אפשר לפרש שיקטיר הראש קודם מציית הדם כמ"ש "והקטיר..ונמצה" דאין לך דבר נקטר קודם מתן דמו. ועל כרחך פירוש "והקטיר" שיהיה הראש ראוי להקטרה, היינו שבעת המליקה יפרידנו מן הגוף. וזהו שאמר מלקו כדרך הקטרתו. ומזה מבואר נגלה(?) שבעולת העוף מולק ומבדיל.

אמנם מה שתפס מלת "והקריבו" ולא תפס הלימוד מן "ומלק..והקטיר" -- נכון מאד; כי יש מקום לדחות שגם עולת העוף דומה כחטאת העוף (שבעת המליקה אינו מבדיל הראש מן הגוף) ומה שכתוב "ומלק את ראשו והקטיר המזבח" היינו שאחר שגמר המליקה, בעת שרוצה להקטיר, יפריד הראש מן הגוף ומקטירו בפני עצמו. ואין להשיב שאם כן היה לו לכתב "ומלק ומצה דמו והקטיר" כיון שמוצה דמו תחלה -- יש לומר שרצה ללמד שהמליקה תהיה בראש המזבח ומורה לנו בשינוי הסדר שמלת "המזבחה" מוסב לשני הפעלים 'ומלק' 'והקטיר' שגם המליקה תהיה בראש המזבח, וכמ"ש בספרא שם (פרשה ז משנה ד) יכול ימלקנו בין למעלן בין למטן? תלמוד לומר "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה"-- המזבח אמור לענין מליקה ולענין הקטרה. מה הקטרה למעלן אף מליקה למעלה. לכן תפס מלת "והקריבו" שמן "והקריבו הכהן אל המזבח ומלק" למדנו שתהיה המליקה בראש המזבח, וכמש"ש (סימן עט) בפירוש הספרא הנזכר. ואינו צריך "והקטיר המזבחה" ללמד על שהמליקה במזבח דאם כן הוה ליה למימר "ומלק ומצה והקטיר המזבח" והייתי מלמד גם כן היקש זה כמו שבארנו שם. ואם כן מוכרח מן "ומלק והקטיר" שצריך להבדיל הראש מן הגוף בעת המליקה.

וזה כוונת הגמרא בחולין (שם) שתחלה אמר (דף כא.) או אינו אלא כמשפט חטאת העוף? כשהוא אומר "והקריבו"-- חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף...אי מה להלן ברוב שנים אף כאן ברוב שנים? תלמוד לומר "ומלק והקטיר" -- מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו, אף מליקה הראש לעצמו וכולי. ומקשה (דף כב.) ותנא קמא וכי מאחר דנפקא ליה מן "ומלק והקטיר", "והקריבו" למה ליה? אי לא "והקריבו" הוה אמינא מאי "כמשפט"? כמשפט חטאת העוף (שאינו מבדיל). ואי משום "ומלק והקטיר" הוה אמינא מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה בראשו של מזבח. השתא דכתב רחמנא "והקריבו" - דרוש ביה נמי הא.

רצונו לומר, דהשתא דכתיב "והקריבו הכהן אל המזבח" ללמד שהמליקה בראשו של מזבח, אין צריך "ומלק והקטיר המזבח" ללמד זאת. וע"כ שמ"ש "ומלק והקטיר" היינו שבעת המליקה יהיה ראוי להקטרה, שיהיה הראש נפרד לעצמו.

ועל כן תפסו כולם מלת "והקריבו", רוצה לומר, "והקריבו הכהן אל המזבח" שממנו עיקר ההוכחה ש"ומלק והקטיר המזבחה" לא בא על הכוונה שתהיה המליקה במזבח לבד, רק ללמד גם כן שתהיה המליקה הראש לעצמו ראוי להקטרה. ועל כן בברייתא שבספרא לא נמצא מה שהוסיף בגמרא אי מה להלן ברוב שנים וכולי תלמוד לומר "ומלק והקטיר" - כי זה נכלל במה שכתב תלמוד לומר "והקריבו"; רק שהספרא מקצר והתלמוד מאריך ומפרש.

ור' אלעזר בר' שמעון סבירא ליה גם כן דמה שכתוב "ומלק והקטיר" היינו שמלקו כדרך הקטרתו, רק אחר שסבירא ליה דכמשפט חטאת העוף דאוחז בראש ובגוף ומזה, לכן מפרש ביניהם שבעת המליקה יחתוך הסימנים ומוצה ואז חותך הראש ומקטירו. ולמה שאמרו בזבחים דסבירא ליה לר' אלעזר בר' שמעון "ולא יבדיל" פירושו אין צריך להבדיל ובארנו למעלה (סימן שלג) שהוציא זה משום דבעולה צוה להבדיל -- הוה אמינא שהוה הדין בחטאת. לכן אמר שבחטאת אין צריך להבדיל, ואין פי' להבדיל הראש מן הגוף דלדידיה בין בחטאת בין בעולה צריך להזות כשהראש והגוף ביחד. רק פירושו אין צריך להבדיל הסימנים שזה נקרא הבדלה לשטתו. ובזה מיושב מה שהקשו התוס'. ואין כאן מקום להאריך יותר.

1. בדפוס חסר מספר הסימן. ותיקנתי כפי ראות עיני - ויקיעורך
2. נ"ל הכוונה (סימן לה) - ויקיעורך
3. למחוק? - ויקיעורך
4. בדפוס חסר מספר הסימן. והשלמתי כראות עיני - ויקיעורך