התורה והמצוה ויקרא כה מב-מו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת בהר-בקחתי | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן פה[עריכה]

ויקרא כה מב:
כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ו:

[א] "כי עבדי הם"- שטרי [קדם] עליהם ראשון.

"אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים"-- על תנאי ש"לא ימכרו ממכרת עבד".

דבר אחר: "לא ימכרו ממכרת עבד"-- שלא יעמידנו בסימטא ויעמדינו על אבן המקח.


כי עבדי הם וכולי: רוצה לומר, אחר שפדיתים מבית עבדים באותות ובמופתים מאז נקנו לי להיותם עבדי, אם לשמירת התורה והמצות המיוחדות להם, אם להשגחתי עליהם ביחוד כמלך על עבדיו עושי רצונו. ואחר שהם קנויים לי לא יתפס בהם קנין אדון אחר ועל תנאי זה הוצאתים מארץ מצרים. ולפי זה אינו אזהרה. ולפי הדבר אחר הוא אזהרה מיחדת שלא ימכרו בבזיון.

ונראה שלפירוש הראשון הוא אזהרה על "וגונב איש ומכרו", והרמב"ם הוציא ממנו שתיהם כמ"ש (בפרק ו מהל' גניבה) שהמוכר נפש מישראל עובר על לוא ד"לא ימכרו ממכרת עבד" (ובפרק א מהל' עבדים) הוציאו ללאו שלא ימכרו בבזיון.

סימן פו[עריכה]

ויקרא כה מג:
לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ו:

[ב] "לא תרדה בו בפרך"-- שלא יאמר לו "החם את הכוס הזה!", והוא אינו צריך;  "הצן לי את הכוס!", והוא אינו צריך;  "עדור תחת הגפן עד שאבא!".   שמא תאמר "לצורך עצמי אני עושה", והרי הדבר מסור ללב שנאמר "ויראת מאלקיך" -- הא כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו "ויראת מאלקיך".


לא תרדה בו בפרך: פירשו חז"ל שרדיית פרך כולל ב' דברים: ( א ) עבודה שאינו צריך אליו ( ב ) עבודה שאין לה קצבה.  נראה שעבדוה שאינו צריך אליה הוציא מלשון "רדייה" שזה ההבדל בין "רדייה" ו"עבודה". שהעבודה הוא לצרכו וה"רדייה" הוא רק לרדותו ולענותו. ועבודה שאין לה קצבה הוציא ממלת "בפרך".

ומ"ש שמא תאמר לצורך עצמי אני עושה.. הוא חוזר לעבודה שאינו צריך, וכן כתב הרמב"ם(בפרק א מהל' עבדים) ונסתלקה השגת הראב"ד שם.

סימן פז[עריכה]

ויקרא כה מד-מה:
וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה. וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ו:

[ג] שמא תאמר הואיל ואסרת לנו אל כל אלו, במה נשתמש? תלמוד לומר "ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים...".

"יהיו לך" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר, ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן -- מותר אתה לשעבדו עבד? תלמוד לומר "אשר יהיו לך".

"מאת הגוים אשר סביבותיכם"-- ולא מן הכנענים שבארץ.

"מאת הגוים"-- בניהם ובנותיהם. הם עצמם מנין? תלמוד לומר "מהם תקנו".

"עבד ואמה"-- הוקש עבד לאמה. מה אמה-- אין לה קדושין, אף עבד-- אין לו קדושין.

[ד] "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו"-- בניהם ובנותיהם. הם עצמם מנין? תלמוד לומר "מהם תקנו".

"וממשפחתם אשר עמכם" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר, אחד מכל משפחות האדמה שבאו על אחת מן הכנענית וילדה ממנו בן -- מותר אתה לקנותו עבד? תלמוד לומר "וממשפחתם אשר עמכם".  או אחד מן הכנענים שבא על אחת מכל משפחות הארצות וילדה ממנו בן -- מותר אתה לקנותו עבד?... תלמוד לומר "אשר הולידו בארצכם".


ועבדך ואמתך אשר יהיו לך: יש בכאן ענינים ומלות כפולות, ונדרשים:

הנה באר שהגם שאין להם רשות להשתמש בעבד עברי ולקנותו קנין עולם, יש להם רשות על העכו"ם. ושיעור הכתובים "ועבדך ואמתך...והיו לכם לאחוזה", באר שהם מותר להחזיקם לעבדים, וז"ש שמא תאמרו במה נשתמש?וכולי.

והנה מה שכתב "אשר יהיו לך" לשון מיותר ובלתי מתוקן, שהיה לו לומר "ומאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה". פירשוהו חז"ל שמדבר בשני ענינים:

  • ( א ) "אשר יהיו לך מאת הגוים", שהוא אם בא על שפחתו והיה לו בן ממנה. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל דיהון לכון מן אמהתכון דמן עממיא.
  • ( ב ) מהם תקנו, ואמר "מאת הגוים אשר סביבותיכם" למעוטי כנענים שבארץ שמצוה עליהם ב"לא תחיה כל נשמה".

ומ"ש "מהם תקנו" היא זרות בלשון שכפל הכינוי -- "מאת הגוים..מהם", וכמו שבארנו ב(אילת השחר פכד) שזה נדרש תמיד. פירשו מפני שהיה מקום לטעות -- מאת הגוים תקנו ולא העכו"ם עצמם, רק בניהם ובנותיהם. לכן הוסיף גם מהם עצמם תקנו.

ומה שכתב "..עבד ואמה" מיותר, דכבר הזכיר "ועבדך ואמתך", פירשוהו שבא שנית להקיש עבד לאמה שאין לו קדושין בבת ישראל.

(ביאור משנה ד): והוסיף "וגם מבני התושבים הגרים עמכם" שלא לבד שיכולים לקנות מאת הגוים שבסביבות ארץ ישראל, כי גם מעכו"ם שבסביבות שנתישבו בארץ ישראל וגרים עמהם, אף על גב שיש חשש שילמדו ממעשיהם.  ואמר "מהם תקנו" בכפילות הכינוי לרבות גם כן שיכלו לקנות הם עצמם. והוסיף "וממשפחתם אשר עמכם" שגם אם באו על אשה כנענית עד שהמשפחה עמכם, שהיא משפחת האם, הגם שהאם בלא תחיה כל נשמה, הבן הולך אחר הזכר.

והוסיף "אשר הולידו בארצכם" לתנאי, רק שהולידו מבנות ארצכם, לא אם אחד מבני הארץ ילד מאשה מחוץ לארץ ובא לגור אצל אביו שזה דינו ככנעני. ובגמ' (יבמות דף עח, קידושין סז, סוטה ג) פירשו "אשר הולידו בארצכם" ולא מן הגרים בארצכם. ורש"י מביא גירסת התורת כהנים ולא מן הכנענים שבארצכם, והכל אחד. ובתרגום יונתן בן עוזיאל דאתילידו בארעיכון ולא מן כנענאי. ובגמ' למד מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית וכולי וגם מבני התושבים וכולי צריך לומר דסמך על סיפא דקרא וקצר. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

והרמב"ם (פ' ? מהל' עבדים) יש לו שיטה אחרת שהלימוד הוא שאחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו הבן עבד. והעבד שבא על אחד מן האומות אין הבן עבד. ואכמ"ל.

סימן פח[עריכה]

ויקרא כה מה:
וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ו:

"והיו לכם לאחוזה"-- הרי הם כאחוזה: מה אחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, אף עבדים-- נקנים בכסף ובשטר ובחזקה.


והיו לכם לאחוזה: שם "אחוזה" לא נמצא בתנ"ך רק על הארץ, לא על המטלטלין, על שם שאוחז הקרקע וקובע דירתו עליה. ולמה הוציא פה נחלת עבדים בלשון "אחוזה"? פירשו שבא להקישו בקנינו לקרקע שנקנה בכסף ובשטר ובחזקה. ומובא בקדושין (דף כב:).

סימן פח*[עריכה]

ויקרא כה מו:
וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ו:

[ה] "והתנחלתם אותם לבניכם"-- ואין בנותיכם לבניכם, מלמד שאין אדם מוריש זכות בתו לבניו.


והתנחלתם אותם: מלת "אותם" אינו נכונה אחרי בנין התפעל. והרד"ק במכלול (דף כז:) נדחק לפרש והתנחלתם מהם. והראב"ע כתב בפירושו ובמאזנים (דף מח:) שמצאנו בנין זה יוצא-- "והנתחלתם את הארץ", וכן "כל כלי עץ תתחטאו", ודומיהם.

אולם למה לא אמר "והנתחלתם לבניכם"? פירשו חז"ל (מובא בכתובות דף מג, ובקדושין דף יז) שבא למעט זולתם. שאינו יכול להוריש הזכות שיש לו בבתו, שמעשה ידיה שלו, לבניו. [ועיקר צריך על בתו קטנה כמש"ש התוס' שם. והמפרשים האריכו בזה בפלפול.] לכן בא מלת "אותם" שמורה פעל יוצא -- רק נחלה היוצאת בגוף העבד, לא נחלת מעשה ידי בתו שהיא לא תהיה לנחלה, כי כשתגדל מעשה ידיה שלה.

סימן פט[עריכה]

ויקרא כה מו:
וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ו:

ומנין לכל המוחזק אחריו בנו, שהוא בנו? תלמוד לומר "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם".

"לרשת אחוזה"-- מה אחוזה אין לו הונייה, אף עבדים אין להם הונייה.


לבניכם אחריכם: מלת "אחריכם" מיותר, דכל נחלה היא אחר מות המנחיל. ופירשו שמלת "אחריכם" היא תואר שם "בניכם" -- בניכם המוחזקים אחריכם -- שחזקה זו מועיל לענין ירושה.

וכבר כתבנו שלא יצדק שם "אחוזה" רק על הקרקע, ולמה אמר שנית "לרשת אחוזה"? להשוות אותם לאחוזה גם בזה, שאין להם הונאה כנ"ל (סימן ל).

סימן צ[עריכה]

ויקרא כה מו:
וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ו:

[ו] "לעולם בהם תעבודו"-- אין לך בהם אלא עבודה בלבד.


לעולם בהם תעבודו: זה מיותר ובא למעט שאין לו רשות לשחררו, וכדעת רבי עקיבא בסוטה (דף ג). וז"ש אין לך בהם אלא עבודה, רוצה לומר, לא להוציאו לחירות.   וגם יש לפרש שדייק שהזהיר רק על עבודה, לא על עבודה בפרך -- שמצד מדת חסידות אין לו להכביד עולו כמ"ש הרמב"ם (סוף הל' עבדים).

סימן צא[עריכה]

ויקרא כה מו:
וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ו:

"ובאחיכם בני ישראל איש באחיו"-- אין לי אלא איש באיש. איש באשה, אשה באיש מנין? תלמוד לומר "איש באחיו"-- מכל מקום.


ובאחיכם בני ישראל איש באחיו: מבואר תמיד דבמקום שנאמר "בני ישראל" בדיוק, דוקא בנים, לא בנות כמ"ש (ויקרא סימן ח). וכן כל מקום שנאמר שם "איש" בדיוק, דוקא איש ולא אשה. אבל במקום שבא שם "איש" על הוראת הכללות, גם אשה בכלל. ואחד מסימני הכללות היא כשאומר "איש לרעהו" "איש לאחיו", כמ"ש בפר' קדושים (סימן כה). וז"ש תלמוד לומר "איש באחיו", מכל מקום.

סימן צב[עריכה]

ויקרא כה מו:
וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ו:

"לא תרדה בו בפרך"-- בו אין אתה רודה בפרך; רודה אתה בבן חורין בפרך.


ובאחיכם..לא תרדה בו בפרך: כבר הזהיר על זה למעלה (פסוק מג) ולמה כפל ייחוס הב' -- "ובאחיכם לא תרדה בו", שמלת "בו" מיותר. ופירשו שבא למעט בן חורין שמותר לרדות בו בפרך אחר שעושה זה מרצונו.