התורה והמצוה ויקרא יט כ-כב

סימן נא

ויקרא יט כ:

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ה:

[א] 'איש'-- פרט לקטן. או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד? תלמוד לומר "ואיש".

[ב] "כי ישכב את אשה"-- פרט לקטנה.

"שכבת זרע"-- פרט למערה.

ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע: כבר בארנו כי שם "איש" כשבא במובנו המדויק הוא דוקא אדם גדול שזה ההבדל בין "איש" ובין "אדם". ששם "איש" מורה על שהוא איש באנשים. אמנם במקום שבא שם "איש" להורות על הכללות שפירושו כל איש ואיש, בא במובן הרחב ואף קטן במשמע (כמו שבארנו בסדר ויקרא סימן י).

והוכיחו פה ממה שכתב "ואיש" בוי"ו החיבור שהוא שם הכללות כי מבואר אצלי שהפרשיות המחוברות בוי"ו יש להם קישור זה לזה ובמקום שהם פרשיות נפרדות בא הקישור להשוות הנושאים זה לזה [כמו שלמדו זה (ויקרא סימן צב) ממה שכתוב "ונפש"-- לרבות כהן משוח למנחת נדבה, עיי"ש] וכן ממה שכתוב "ואיש" מבואר שהוא מחובר עם מה שכתוב "איש אמו ואביו תיראו...ואיש כי ישכב" שזה שלשול המאמר וחיבורו במה שצוה והזהיר לכל איש. וכיון שמ"ש "איש אמו ואביו תיראו" הוא שם הכללות מטעם שבארתי (למעלה סימן ג) כן "איש" דפה הוא שם הכללות, וכזה דריש בפר' מצורע (סימן קנח).

ומה שצריך שיהיה בן ט' הוא מהלכה למשה מסיני מפני שפחות מזה אין ביאתו ביאה כמ"ש בפ' מצורע שם ופירושו אם היה כתוב "איש" הייתי מוציא קטן אבל על ידי שכתוב "ואיש" גם בן ט' שנה בכלל.

אמנם במ"ש "כי ישכב את אשה" צריך גדולה דוקא.

ומ"ש שכבת זרע-- פרט למערה עיין פ' מצורע סימן קס.

סימן נב

ויקרא יט כ:

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ה:

"והיא שפחה":

יכול בשפחה כנענית הכתוב מדבר? תלמוד לומר "והפדה". אי "והפדה" יכול כולה? תלמוד לומר "לא נפדתה". הא כיצד? פדויה ואינה פדויה. את שחציה שפחה וחציה בת חורין במאורסת לעבד עברי הכתוב מדבר, דברי רבי עקיבא.
ר' ישמעאל אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר המאורסת לעבד עברי. אם כן מה תלמוד לומר "והפדה לא נפדתה"? דברה תורה כלשון בני אדם.
ר' אלעזר בן עזריה אומר כל עריות כבר אמורות! משויר אין לנו אלא שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי.
אחרים אומרים "לא יומתו כי לא חופשה"-- בשפחה כנענית המאורסת לעבד כנעני.

והיא שפחה נחרפת לאיש: יש כמה דעות במפרשים על מלה זו ולדעתי הוא מענין "אסף חרפתנו" (ישעיה ד א) שהשפחה היא מופקרת לכל וכשהיא נשואה לאיש הוסר חרפתה, והוא מן השרשים המשמשים דבר והפוכו. ובכריתות (דף יא) אמר רב יצחק לעולם אינו חייב אלא על שפחה בעולה לבד שנאמר "והיא שפחה נחרפת לאיש". מאי משמע דהאי נחרפת לישנא דשנויי הוא? דכתיב "ותשטח עליו הריפות" וכן הוא אומר "אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי", וכן הוא בירושלמי (פרק קמא דקדושין). הנה לחז"ל הה' והח' מתחלפים, כמו שהזכרנו במקום אחר באורך, וה"א של "הריפות" הוא לדעתם משורש המלה ושרשו "הרף" וכמ"ש בסוטה (דף מג:) ערפה שמה ולמה נקרא שמה הרפה שהכל דשים אותה כהריפות. מבואר שהה' היא שרשית ונתחלפה בח' --"נחרפת" כמו "נהרפת" על שם דישות הבעילות בדרך גנאי (ועי' קדושין דף ו).

וכן יש לפרש שהיא מענין נסיגת אחור כמ"ש הרד"ק בשורש "חרף" שהיא נסוגה מכל העולם לאיש מיוחד.

ודעת ר' עקיבא שמדבר בחציה שפחה וחציה בת חורין ממ"ש "והפדה לא נפדתה" וזה מבואר על פי מה שכתבנו בפ' שמיני (סימן צה) שמקור הבא לפני הפעל במשפט שולל מורה שהגם שהיה הפעל ראוי להעשות, בכל זאת לא נעשה, כמו "והמלח לא המלחת" "בכה לא תבכה" וכדומה. ואם כן מדבר בשכבר פדו חציה שאז מהראוי לפדות את כולה ולא גמרו פדיונה ואם כן על כרחנו שמאורסת לעבד עברי דבן חורין אסור בה מצד חלק שפחות וכן עבד כנעני אסור בה.

ודעת ר' ישמעאל דמיירי בשפחה גמורה [דמה שכפל המקור סבירא ליה שדברה תורה כלשון בני אדם וכמ"ש בירושלמי לשונות כפולים הן-- "הלך הלכת", "נכסף נכספת" "גונב גונבתי"] ובכל זאת מדבר במאורסת לעבד עברי ומפרש בגמ' כריתות (דף יא) דכתיב "כי לא חופשה" מכלל דהוא חופש ר"ל דהא פירשו הטעם שלא יומתו מפני שלא חופשה, מבואר שאם היתה חפשית היה חייב מיתה כי היתה אשת איש ומזה מוכרח דהוא חופש שאז אם היתה חופשה קדושין תופסין, כי אם הוא עבד כנעני גם אם היתה חפשית לא היה קדושי עבד תופסין בה.

ור' אלעזר בן עזריה סבירא ליה גם כן כר' ישמעאל שדברה תורה כלשון בני אדם ומפרש בגמ' דהכי קאמר הכא שאני. מכדי כתב קרא "כי לא חופשה" "והפדה לא נפדתה" למה לי? שמע מינה להכי אתי פירוש: שמוכיח ממה שהיה לו לומר "והיא שפחה נחרפת לאיש לא יומתו כי לא חופשה" והיינו יודעים שלא חופשה וגם שמיירי בנחרפת לעבד עברי מדקאמר שלא יומתו כי לא חופשה, הא אם חופשה יומתו. ואם כן מה שכתוב "והפדה לא נפדתה" כולו מיותר. ועל כרחך שבא בדוקא פדויה ואינה פדויה ולא דבר כאן כלשון בני אדם.

ולשון הברייתא אינה מתיישבת עדיין וטוב לפרשה על פי דברי ר' זירא בגיטין (דף מג:) שאמר דחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון-- גמרי קדושי ראשון דכתיב "לא יומתו כי לא חופשה"-- הא אם חופשה יומתו. ולפי זה לר' עקיבא שמיירי במאורסת לעבד עברי מ"ש "לא יומתו כי לא חופשה" אינו מיותר דזה עצמו קמ"ל שאם חופשה אחר כך ימותו דגמרי קדושי ראשון אבל לר' ישמעאל על כרחך יצטרך לומר הא אם חופשה ימותו בחזרה ונתקדשה וכמ"ש אביי שם ואם כן מאי קמ"ל? הלא אשת איש מבואר בין העריות? וז"ש כל עריות כבר אמורות [ר"ל ואשת איש גם כן] משויר אין לנו אלא חציו שפחה וכולי-- לענין זה משויר ומיותר "כי לא חופשה" להורות שאם חופשה אחר כך גמרי קדושי ראשון ונעשית אשת איש גמורה [וכן קמ"ל לאפוקי מדרבא ורב ששת (שם ע"א) דהמקדש חציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת רק כרב חסדא ורבה בר"ה שחזר בו דמקודשת].

ודעת אחרים שמיירי בשפחה כנענית המאורסת לעבד כנעני. מה שהעמידו בשפחה כנענית דסבירא להו דברה תורה כלשון בני אדם ומה שהעמידו במאורסת לכנעני פירשו בגמ' שדייקי ממה שכתוב "כי לא חופשה" אם אינו ענין לדידה תנהו ענין לדידיה. נראה פי' דסבירא להו שאחר שמ"ש "כי לא חופשה" מיותר, דכבר אמר "לא נפדתה", על כרחך פירושו מצד שאין בה צד חופש כלל, לא מצדה ולא מצד בעלה, כי המאורסת לעבד עברי יש בה צד חופשה מצד בעלה ולכן אין בה מלקות גם כן כיון שהוא חופשה ואין יחודה יחוד לגביה כי יש בזה צד חופש שאינו תופס בצד עבדות.

סימן נג

ויקרא יט כ:

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ה:

[ג] "והפדה לא נפדתה"-- בכסף ובשוה כסף. בשטר מנין? תלמוד לומר "או חופשה לא נִתן לה", להלן הוא אומר "וכתב לה". מה "לה" האמור להלן בשטר אף כאן בשטר. אין לי אלא כסף בחציה ובשטר בכולה. מנין אף שטר בחציה? תלמוד לומר "או חופשה לא נתן לה"-- מה בכסף בחציה אף שטר בחציה.

והפדה או חופשה: סתם פדיון הוא בכסף או בשוה כסף ומה שכתב "או חופשה לא ניתן לה" לשון שלא השתמש בו בשום מקום שתמיד יאמר "משלח חפשי" "לחפשי ישלחנו" (שמות כא, דברים טו, ירמיהו לד) ועל העבד יאמר "יצא לחפשי". ואם על מה שנתון בידה לראיה היה לו לומר "נתן בידה" כמו "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה". ותפס "נִתן לה" היינו דבר המיוחד לה ובשבילה, שהיא השטר הנכתב בשמה, כמו "וכתב לה" שגבי אשה. ומבואר דשני דברים שבאו באחד בלשון זה או זה יש להם דימוי בעניניהם וזה אחד מאופני ההיקש כמו שבארנו פעמים רבות וכמ"ש פסחים (דף פא ודף צג) "טמא או בדרך רחוקה"-- טומאה כי דרך וכדומה, ואם כן מה פדיון בחצי כדעת ר' עקיבא אף שטר. וזה כרבי בגיטין (דף מא) דהמשחרר חצי עבדו בשטר קנה.

סימן נד

ויקרא יט כ:

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ה:

[ד] "בקרת תהיה"-- מכות, מלמד שהיא לוקה. יכול אף הוא ילקה? תלמוד לומר "תהיה"-- היא לוקה והוא אינו לוקה.

בקורת תהיה: פעל בקר בא על המעיין בדבר לדעת טבעו ותכונתו "כבקרת רועה עדרו" על הבריאה והחולה, השמנה והרזה, וכן "לא יבקר בין טוב לרע". ויען שבעת שלוקים איש מישראל צריך לבקר תחלה טבעו וכחו אם יוכל לסבול המכות (כמ"ש במכות דף ?) לימד שגם השפחה הלוקה תבוקר תחלה ולא תלקה רק כפי כח גופה, וזה כדעת רב אשי (כריתות שם) בביקור תהיה.

ויש גם ביקור הגיוני שבעת שלקו המחויב מלקות היו מבקרים ומודיעים חטאו על ידי שגדול הדיינים קורא "אם לא תשמר לעשות..." וז"ש ר' יצחק בקריאה תהיה. [או דעתו כדעת חכמי הלשון אשר יסדו שכל שורש משרשי לשון הקדש מסתעף משתי אותיות ואותיות בכל"ם הנוסף בם יבואו לשימוש וכמ"ש הרש"ף ביריעות שלמה ששורש בצק - בא צק, בא בתכונת היציקה (ח"א דף פה). ברח - בא רח, בא ברוחה. בצר - בא צר, בא בצרה (שם דף קד). בער - בא ער, מלשון עירוי וגילוי שנעשה המקום מופנה (שם דף פא). ויותר היה משכיל אם היה אומר שהב' בא לשימוש-- "ברח" ברוחה. "בצר" בצרה. וכדומה (ועיין מה שכתבנו ויקרא סימן קנב) וכן חשף ר' יצחק שם "בקורת" מן בקריאה]

והנה היה לו לומר "תבוקר" בפעל, רק אז הייתי אומר שגם הוא ילקה (ושתפס בדידה לרבותא, שגם היא הבלתי מוזהרת כ"כ תלקה ושיחוסו גם עליה לבקרה לרב אשי או לקרוא חטאתה לר' יצחק). לכן אמר "בקרת תהיה" שבא למעט רק היא, לא הוא, כי יביא איל אשם.

סימן נה

ויקרא יט כ:

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ה:

[ה] "לא יומתו כי לא חופשה"-- הא אם חופשה הרי אלו חייבים מיתה. ר' שמעון אומר משום רבי עקיבא יכול יהיה הכסף גומר בה? תלמוד לומר "לא יומתו כי לא חופשה"-- עירה כל הפרשה כולה ל"כי לא חופשה", מלמד שאין גומר בה כי אם בשטר.

לא יומתו כי לא חופשה: פירוש כי אם חופשה יומתו כמו שאמרו בגיטין (דף מג:) כי אז נגמרו הקדושין לר' זירא (או בשנתקדשה מחדש כמ"ש אביי שם). ודעת ר' שמעון בשם ר' עקיבא שאחר שתחלה תפס שני דברים --פדיון כסף וחופש השטר-- וסיים ב"לא חופשה" לבד ולא אמר "לא יומתו כי לא נפדתה ולא חופשה", מבואר שפדיון כסף לבדו אינו גומר לעשותה בת חורין שיתפסו בה קדושין ואף שנפדתה כולה, עד שחופָשָה בשטר שחרור (ומובא בגיטין דף לט:).

סימן נו

ויקרא יט כא:

וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ה:

[ו] "והביא את אשמו לה' אל פתח אהל מועד איל אשם". נאמר כאן "איל אשם" ונאמר להלן "איל אשם". מה "איל" האמור להלן בכסף שקלים אף כאן בכסף שקלים.

והביא את אשמו...איל אשם: מ"ש "איל אשם" מיותר, שהיה לו לומר "והביא את אשמו...איל". ובא ללמד שיהיה כאיל אשם הידוע שדינו שיהיה בכסף שקלים. ועיין בכריתות (דף כב:).

סימן נז

ויקרא יט כב:

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ה:

[ז] "וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא"-- מלמד שהוא מביא חטאת אחת על ביאות הרבה.

"ונסלח לו מחטאתו אשר חטא"-- לעשות את המזיד כשוגג.

[ח] כל העריות עשה בהם את הקטן כגדול והשפחה לא עשה הקטנה כגדולה.
[ט] כל העריות עשה בהם המערה כגומר והשפחה לא עשה בה את המערה כגומר.
[י] כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוים במכות ובקרבן ובשפחה היא לוקה והוא אינו לוקה, הוא מביא קרבן והיא אינה מביאה קרבן.
כל העריות בחטאת ושפחה חרופה באשם.
כל העריות בנקבה ושפחה בזכר.
כל העריות חייב על כל ביאה וביאה ובשפחה אינו חייב אלא אחת על ביאות הרבה.
כל העריות לא עשה בהם מזיד כשוגג ושפחה עשה בה את המזיד כשוגג.

וכפר עליו הכהן באיל האשם על חטאתו אשר חטא: מ"ש "על חטאתו אשר חטא" מיותר וכפול. פירשו חז"ל שמלמד שמכפר באיל האשם הא' על כל מה שחטא [וכמו שדריש כן גם כן בספרא ויקרא סימן שטז ג' פעמים "מחטאתו אשר חטא" דשם באופן זה].

וכפל שנית "ונסלח לו מחטאתו אשר חטא" לעשות את המזיד כשוגג. ובגמ' (כריתות דף ט) מקשה על זה והא כי כתיב קרא במזיד כתיב (דהא כתיב "בקרת תהיה" ואין מלקות בשוגג) אלא אימא לעשות שוגג כמזיד ר"ל דשם "חטאת" בשלוח כולל שוגג ומזיד אבל במובנו המדויק הוא שוגג דוקא כמו שבארנו בסדר ויקרא (סימן קצב) ובמה שכפל "חטאתו אשר חטא" בא להראות שבא במובנו המדויק ואף שחטא בשוגג מביא קרבן שעיקר הקרבן על השוגג ומה שמביא גם על המזיד מפני שהתורה עשה בה מזיד כשוגג שעל זה אמר "מחטאתו אשר חטא" הגם שפה מדבר במזיד ללמד שמזיד זה עשאו התורה כשוגג ובזה נכונה גם גירסת הספר לעשות המזיד כשוגג שהוא פירוש לשון הכתוב.

והנה יקשה מדוע לא כתבה התורה דיני שפחה חרופה גבי עריות? והשיבו חז"ל (במשנה ח) מפני שדיני שפחה חרופה נשתנו מדיני יתר עריות בשבעה דברים:

( א ) כל העריות עשה בהם את הקטנה כגדולה [כצ"ל וכן הגיה הקרבן אהרן] ר"ל גם הבא על הקטנה חייב, ובשפחה חרופה פטור. [ובכריתות הוכיח זה ממה שהקדים "בקורת תהיה" והיה לו לומר תחלה "והביא את אשמו" דהא התחיל המאמר בדידיה "ואיש כי ישכב" וזה דרך הלשון לומר תחלה מה דין האיש, לא להקדים לדין האשה, ועל כרחנו שבא ללמד שרק אם בקרת תהיה תהיה אשם, אבל אם היא קטנה שאינה לוקה, גם הוא פטור]

( ב ) בכל העריות מערה כגומר ולא בשפחה חרופה דכתיב "שכבת זרע". עיין מה שכתבנו בזה בפ' מצורע (סימן קס). והוא הדין דבשפחה חרופה פטור שלא כדרכה.

( ג ) שבכל העריות דין האיש והאשה שוה ללקות במזיד ולהביא קרבן בשוגג, ובשפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן כנ"ל

( ד ) בכל עריות קרבנם חטאת ובשפחה חרופה אשם

( ה ) כל חטאת נקבה וכל אשם זכר

( ו ) כל עריות חייב על כל ביאה וביאה ובשפחה חרופה מביא קרבן אחד על ביאות הרבה

( ז ) שעשה בשפחה חרופה מזיד כשוגג שוים כנ"ל.