התורה והמצוה ויקרא טז ז-יא
ספרא | מלבי"ם על פרשת אחרי מות | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן כב[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ב:
[א] "ולקח את שני השעירים"-- מלמד שהם מעכבים זה את זה.
"לפני ה' פתח אהל מועד"-- מעמידם בשער נקנור אחוריהם למזרח ופניהם למערב.
היה לו לומר "והעמיד את שני השעירים" ואמר "ולקח" ללמד דצריך שיקח שניהם בבת אחת כי מעכבים זה את זה. ובמנחות (דף כט) למד לה מדכתיב "חוקה", ויש לומר דהספרא סתם כר' יהודה שסבירא ליה ש"חוקה" לא נאמר רק לדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים כמ"ש ביומא (דף מו).
ומה שכתב "לפני ה' " היינו בשער נקנור שהוא שער המזרחי המכוין נגד בית קדשי הקדשים נגד האויר שבין מזבח לכותל צפוני ו"פני המזבח" הוא למערב כמ"ש ביומא (דף לז).
סימן כג[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ב:
[ב] "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות"-- גורלות של כל דבר.
יכול שנים על זה ושנים על זה? ת"ל "גורל...לה' וגורל...לעזאזל". יכול של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה? ת"ל "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל"-- אין כאן לשם אלא אחד ואין כאן לעזאזל אלא אחד. [ג] אם כן למה נאמר "גורלות"? שיהיו שוים, שלא יעשה גורל אחד גדול וגורל אחד קטן, אחד של כסף ואחד של זהב, אחד של שיש ואחד של אשכרוע.
ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל: חז"ל דקדקו בלשון זה ארבעה דברים:
(דיוק א) שהיה לו לומר בקיצור "גורלות לה' ולעזאזל", והשיבו שאז נטעה שיתן שנים על זה ושנים על זה, כי שם הרבים שבא על שני נושאים או שני נשואים יתפרש לפעמים אחד על כל אחד, ולפעמים יתפרש שנים על כל אחד. ויש בזה פלוגתא בירושלמי (פרק א דחגיגה) ר' יוחנן בעי חרש באזנו אחת מהו? א"ר יוסי בר בון מחלוקת ר' יוסי ורבנן דתניא "ולבני אהרן תעשה כֻתנות" רבנן אמרו שתי כתנות לכל אחד ואחד, ר' יוסי אומר אפילו כתונת אחת לכל אחד ואחד. מאי טעמא דרבנן? "ולבני אהרן תעשה כתנות". מאי טעמא דר' יוסי. למאה בני אהרן תעשה כתנות. והכא "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם" רבנן אמרי שתי אזנים לכל אחד ואחד, ר' יוסי אומר אפילו אזן אחת לכל אחד ואחד.
ובמגילה (דף ז) תני רב יוסף "משלוח מנות איש לרעהו"-- שתי מנות לאיש אחד, "ומתנות לאביונים"-- שתי מתנות לשני אביונים פרש"י מתנה א' לכל אחד, והוא כר' יוסי. וכן משמע שיטת הגמ' חגיגה (דף ג) אמר ר' תנחום חרש באזנו אחת פטור מן הראיה שנאמר "באזניהם". והאי "באזניהם" מבעיא ליה באזניהם דכולהו ישראל. האי "מנגד כל ישראל" נפקא מבואר כשיטת ר' יוסי שפירש "באזניהם" דכל ישראל.
ובמגילה (דף ב) מכדי כולהו (פי' כל הזמנים של קריאת המגילה) אנשי כנסת הגדולה תקנינהו, היכא רמיזי? אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן אמר קרא "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם"-- זמנים טובא. ואכתי מבעיא ליה זמנו של זה לא כזמנו של זה (ר"ל של מוקפים ופרזים). אם כן לימא קרא "זמנם", מאי "זמניהם"? זמנים טובא (ר"ל כי אם יכתב "זמנם" נדע גם כן שכל אחד יש לו זמן מיוחד ולמה אמר "זמניהם" שהוא סימן הרבים לשני נושאים שפירושו שכל אחד יש לו שני זמנים) ושם ר"ש בר נחמני (שיליף מן "כימים") מ"ט לא אמר מן "בזמניהם"? זמן זמנם זמניהם לא משמע ליה. מבואר שר' יוחנן סבירא ליה כשיטת רבנן ורשב"נ סבירא ליה כשיטת ר' יוסי גבי "כתנות".
[וצ"ע דבבא בתרא (דף קיט) ובנדרים (דף עח) והא ראשי המטות כתיב. אמר ר"ח אמר ר' יוחנן ביחיד מומחה מבואר שר' יוחנן מפרש ראש אחד לכל מטה ור"ל ראשי דעלמא, וזה סותר לשיטתו במגילה]
ובמדרש (בראשית רבה פרשה יט) "ויעשו להם חגורות א"ר אבא בר כהנא "חגורה" אין כתיב אלא "חגורות"-- חגורי חגורות. אסטכיון גליון סדינים כשם שעושים לאיש כך עושים לאשה צולצלים קולסין סכנים וזה כדעת רבנן.
ובפסחים (דף פו) "על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות. יכול יהא האוכל אוכל בשתי מקומות? ת"ל "בבית אחד יאכל" דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר, "על הבתים אשר יאכלו אותו בהם"-- מלמד שהאוכל אוכל בשני מקומות. יכול יהא נאכל בשני חבורות? ת"ל "בבית אחד יאכל"-- מבואר דר' יהודה סבירא ליה כרבנן דר' יוסי דאמרי שתי כתנות לכל אחד ואחד, דלשון רבים שבא על שם הרבים הם שנים לכל אחד ואחד, ואם כן שם נפרש "על הבתים אשר יאכלו" שכל אחד יאכל בשני בתים דהיינו שיאכל האוכל בשני מקומות ובא "בבית אחד יאכל" למעט זה ודריש "יאכַל" כפי המסורת (דאין לומר "יֵאָכֵל" כפי המקרא ולמעט שלא יהא נאכל בשתי חבורות דהא לפי פשוטו נפרש שכל אחד יאכל בשני בתים). ור' שמעון סבירא ליה כדעת ר' יוסי למאה בני אהרן תעשה כתנות כי שם הרבים פירושו אחד לכל אחד, והוא הדין פה נאמר מעצמינו שכל אחד יאכל רק במקום אחד ואין צריך למעט זה ועל כרחך שקרינן "יֵאכל" ובא ללמד בהיפך-- שהאוכל אוכל בשתי מקומות, עיי"ש ותבין.
וכן בפסחים (דף סז) "ולא יטמאו את מחניהם"-- ליתן מחנה לזה ומחנה לזה דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר אין צריך וכולי כל אחד אזיל לשיטתו. ומטעם זה אמר בפסחים (דף כג) מאי טעמא דת"ק? "ונטעתם" בין ליחיד בין לרבים. מ"ט דר' יהודה? "ונטעתם" לרבים משמע, ליחיד לא משמע שדעת ר' יהודה שלשון רבים בא תמיד בדוקא, ולקמן (סימן קיד) יתבאר שכן דעתו גם בשם יחיד שהוא בדוקא, עיי"ש. וכן פא אמר סתמא דספרא כשיטת ר' יהודה שאם יכתב "ונתן...גורלות לה' ולעזאזל" נאמר שיתן שני גורלות לה' ושני גורלות לעזאזל.
(דיוק ב) היה ראוי שיכתב "גורל לה' וגורל לעזאזל" ומלת "אחד" הוא למותר שכבר בארנו (בסדר מצורע סימן יז בתורה אור באורך) שכל מקום שכתוב שם יחיד אין צורך לומר בו מספר "אחד", וכל מקום שכתוב מספר "אחד" כמו "פר אחד" "איל אחד" "עשרון אחד" וכדומה יש בו דרשה תמיד. והשיבו שאז נטעה שיתן על שני השעירים הגורל של ה' וגם הגורל של עזאזל והוא כמו שמפרש בירושלמי דיומא דהוה אמינא שאחר שהגריל לה' ולעזאזל יחליף ויתן גורל של עזאזל על של שם וגורל של שם על של עזאזל כי היינו מפרשים כן לשון המקרא , לכן באר שרק אחד יתן על כל אחד.
(דיוק ג) מלת "גורלות" מיותר שהיה לו לומר "ונתן על שני השעירים גורל אחד לה' וכולי" והשיבו חז"ל שהוסיף מלת "גורלות" להורות שיהיו שני הגורלות שוים, שאם יכתב "גורל אחד וגורל אחד" נאמר שיוכל להיות כל אחד מיוחד בכמותו או באיכותו נבדל מחבירו.
(דיוק ד) מלת "גורל" מיותר שהיה לו לומר "ונתן...גורלות אחד לה' ואחד לעזאזל" כמו "במסילות אשר אתה עולה בית אל ואחת גבעתה" (שופטים כ לא), "שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד רש" (שמואל ב יב) שבא מספר "אחד" בלא המתואר. על זה השיבו (במשנה ב) גורלות של כל דבר. ומפרש בגמ' שהיינו טועים שכמו שהשם הכתוב על הציץ הוא של זהב כן פה יהיה השם כתוב על זהב. ת"ל גורל גורל-- ריבה של זית ריבה של אגוז וכולי. והוא על פי החוק המיוסד בלשון ששם הנכתב שני פעמים במאמר בא להקיש שני השמות זה לזה והוא אחד מכללי ההיקש ודרכיו כמו שבארנו בסדר מצורע (סימן יד), וכן כפל "גורל...גורל" להקיש גורל לה' לגורל לעזאזל שאין צריך זהב, וכן של שם. וכל פסקא זו מובאת ביומא (דף לז) ובירושלמי שם. ועי' בתוס' שם.
סימן כד[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ב:
[ד] "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה'"-- יכול יהא נותנו על גביו? ת"ל "אשר עלה עליו הגורל"-- שעלה לשמו מתוך קלפי.
אשר עלה עליו הגורל לה': הלא תחלה אמר לשון "נתינה" ולמה שינה ללשון "עליה"? ופירשו חז"ל שאם יכתב "אשר נתן עליו" יהיה משמע דהנתינה על ראשו מעכבת.
אמנם בגמרא (דף מ) גריס אילו נאמר "את השעיר אשר עליו" ופירש רבא שאם יאמר "והקריב את השעיר אשר עליו הגורל" נאמר שבעת שמקריבו להשחט צריך שיהא עדיין הגורל עליו, לכן אמר שדי בשעלה עליו פעם אחד, עיי"ש.
סימן כה[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ב:
[ה] "ועשהו"-- שאם מת אחד מהם משהגריל, יביא שנים ויגריל עליהם כתחלה ואומר "אם של שם מת, זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו. ואם של עזאזל מת, זה שעלה עליו לעזאזל יתקיים תחתיו", והשני ימות, דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים-- ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה.
"ועשהו חטאת"-- שיאמר "לה' חטאת". ר' ישמעאל אומר, לא היה צריך לומר "חטאת". אינו אומר אלא "לשם".
[ו] "והשעיר אשר עלה עליו הגורל"-- יכול יהא נותנו על גביו? ת"ל "אשר עלה עליו הגורל"-- שעלה לשמו מתוך קלפי.
אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת: ידוע שהוי"ו הבא בראש העבר היא לפעמים וי"ו מחברת ולפעמים מהפכת העבר לעתיד. ונתנו סימן שאם בא אחר פעל עתיד הוא וי"ו מהפכת ואם בא אחר פעל עבר הוא מחברת כמו "מי פעל ועשה", "אביך הלא אכל ושתה" וכדומה. והנה מלת "ועשהו" בא אחר פעל עבר ויש לפרשו בצד אחד אשר עלה עליו הגורל ועשהו חטאת, שכינוי "ועשהו" מוסב על הגורל ופירושו אשר הגורל עשה אותו לחטאת, וכן פירשו חז"ל (יומא מ, קדושין יד, חולין כד, כריתות כח) "ועשהו חטאת"-- הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת שפירוש פעל "ועשהו" פעל עבר ומוסב על הגורל שהגורל עשהו חטאת. וכפי הנראה שם היה להם ברייתא זו בספרא שבידם כמש"ש סתם ספרא מני ר' יהודה, ורש"י נדחק בזה)
ועל קוטב זה אמר פה (מובא ביומא ריש פרק שני שעירי) שאם מת אחד מהם משהגריל יבא שנים ויגריל עליהם בתחלה כי הגורל כבר קבעו. וביומא (דף סד:) דייק מלשון יתקיים תחתיו דאתיא כוותיה דרב דסבירא ליה שם דשני שבראשון קרב שהלשון משמע שאינו נותן תמורה אלא לזה שמת אבל להחי אינו נותן תמורה להפסל ולבא זה תחתיו. ואמר שם בגמ' דטעמיה דר' יוחנן שאמר שני שבזוג שני קרב דכתיב "יעמד חי"-- ולא שכבר עמד. והוא מוסד על היסוד שהנחנו (סדר ויקרא סימן שפא) שההָפְעַל יבא על שני תמונות: ( א ) הה"א בקמץ-- "הָפְקַד אתו" ( ב ) הה"א בשורק "הֻשלך" "מֻופקד". ובארנו ההבדל שביניהם שההפעל בקמ"ץ מורה על פעל ממשיך שנשאר הדבר כן בתמידות עיי"ש באורך. וע"כ דייק מן הפעל "יָעמד" אות איתן בקמ"ץ שהוא פעל ממשיך שלא יופסק בשום פעם, לאפוקי אם חברו מת שנדחה בינתים. וז"ש ולא שכבר עמד.
ובירושלמי גרס בהיפך, שדעת ר' יוחנן דשני שבראשון קרב ומפרש טעמיה דר' יוחנן "ועשהו חטאת" בראשון. א"ר לא קבעו בתלויה שלא ידחה. ר' יוחנן שבירושלמי לשיטתו דבירושלמי (פרק טרף בקלפי ה"א) א"ר יוחנן קובען אפילו בפה ואם כן אינו מפרש מ"ש "ועשהו חטאת" על הגורל רק על הכהן. והוא פעל עתיד עם וי"ו ההיפוך. ואם כן היה לו לאמר "ויעשהו חטאת" בעתיד גמור כיון שיש פה מקום טעות אחר שבא אחר פעל עבר. אמנם כבר בארתי (סדר תזריע סימן ו) שיש הבדל בין העתיד הגמור ובין העבר המהופך לעתיד. שהעתיד הגמור אינו מציין רק שתתחיל הפעולה בזמן העתיד, והעבר המהופך לעתיד מציין גמר הפעולה שיהיה נגמר ויהיה עבר נשלם בזמן העתיד. ולכן אמר "ועשהו" בעבר מהופך להורות שבעתיד יהיה נעשה מכבר דהיינו אף שמת חבירו ולקח אחר מכל מקום זה עשוי לחטאת מכבר ולא ידחה. וזה גדר העבר הנשלם מה שאין כן אם היה אומר "ויעשהו" היה יכול לקבעו שנית בכל פעם ואם נדחה יעשה חטאת אחר מחדש.
ומ"ש והשני ימות וכולי מבואר פלוגתתו במשנה שם.
ומ"ש "ועשהו חטאת" שיאמר לה' חטאת פלוגתתן מובא במשנה (ריש פרק טרף בקלפי) ודעת ר' ישמעאל כיון שמפרשים "ועשהו" על הגורל שהגורל יעשהו חטאת אין צריך קביעה בפה. והת"ק סבירא ליה שהגם שכן מפ' לפי הדרוש ממה שלא אמר "ויעשהו", בכל זאת אין יוצא מידי פשוטו גם כן שפירושו שהכהן יעשהו חטאת על ידי שיאמר לה' חטאת, שעל זה אמר "והקריב" שלצורך זה יקריב אותו לקרא עליו שם חטאת.
ומ"ש במשנה ו כבר התבאר (בסימן כד), עיי"ש.
סימן כו[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ב:
"יעמד חי לפני ה'" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ושלח אותו" (פסוק כב)-- שילוחו למיתה. יכול שילוחו לחיים?... תלמוד לומר "יעמד חי לפני ה' לכפר עליו". הא כיצד? עמידתו חי ומיתתו בצוק.
יעמד חי לפני ה': הם דברים מיותרים דהא בפסוק כ' אמר "וכלה מכפר את הקדש...והקריב את השעיר החי" ולמה הוצרך להזכיר כאן שהשעיר יעמד חי?
ופירשו חז"ל מפני שהתורה לא הזכירה רק שישלח את השעיר במדבר וכבר כתב הרשב"ם שלפי פשוטו לשלח אותו חי אל ההרים אשר במדבר כמו בצפורי מצורע, וחז"ל קבלו שהיה דוחפו מראש ההר ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים איברים וכפי הנראה מדברי הגמ' פרק שני שעירים (דף ??) דחף ולא מת היה אפשר שלא ימות כי השעיר ידלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, רק הענין היה בנס וכמו שתרגם יונתן (בפסוק כב) וידיחיניה זיקא מן קדם ה' וימות, ואין דרך הכתוב להזכיר מעשה נסים לכן סתם במקומו וגילה פה במ"ש שבעודו לפני ה' יעמד חי עד הכפרה וממילא נשמע שאחר כך לא יחיה כי בצוק, שלא יהיה לפני ה', יהיה מיתתו (ומה שהגהתי "ושלח" כן הוא בילקוט)
סימן כז[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ב:
[ז] עד מתי הוא זקוק להיות חי? עד מתן דמו של חבירו, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר עד עת וידויו.
"לכפר"-- עד שיכפר, שנאמר "וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח" דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר "לכפר עליו"-- כפרה שהוא בגופו.
"לשלח אותו" שאם נשפך הדם-- ימות המשתלח, מת המשתלח-- ישפך הדם.
יעמד חי לפני ה' לכפר עליו: רצונו לומר עד עת שיכפר (כי הלמ"ד מורה הגבול שאליו), ומהו הכפרה? והלא השעיר אין דמו ניתן בפנים. דעת ר' יהודה שהוא עד מתן דם השעיר הפנימי וכמו שכתוב "וכלה מכפר את הקדש...והקריב את השעיר החי" וסמך על מה שאמר בספרא שם "והקריב את השעיר החי"-- עד כאן זקוק להיות חי, עיי"ש. ור' שמעון סובר דוידוי מעכב ומה שכתב "לכפר עליו" הוא כפרת דברים כמו "וכפר בעדו ובעד ביתו". ור' יהודה סובר שאם כוונתו על הוידוי היה לו לומר "לכפר בו" כי מלת "עליו" לא יציין את המכפר רק את המתכפר והמכפר יציין במלת "בו". ובמ"ש "מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו" הרי מלת "בו" רומז על האיל המכפר ומלת "עליו" על האיש המתכפר וע"כ מלת "עליו" היינו שהשעיר הפנימי יכפר על החיצון פירוש עוזר בכפרתו. ור' שמעון סבירא ליה שמלת "עליו" משמע בגופו ויצדק על הוידוי כמו "והתודה עליו". וכל זה מובא ביומא (דף מ:) ועיי"ש באורך.
ועל כן אמר ר' יהודה לשיטתו שאם מת המשתלח ישפך הדם כיון שצריך להיות חי בעת כפרת הדם וכמו שמפרש ביומא (דף סב) עיי"ש.
סימן כח[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ב:
[ח] "לעזאזל"-- למקום הקשה בהרים. יכול ביישוב? תלמוד לומר "המדברה".
ומנין שיהיה בצוק? תלמוד לומר "אל ארץ גזירה".
לעזאזל: פירשו חז"ל ששרשו עזז אל. "עז" קשה. ו"אל" קשה כמ"ש "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל יז) כמ"ש ביומא (דף סז:), והוא בהרים העזים, הררי אל. "אל" מורה על גודל ההר ו"עז" מורה על תקפו. וכן כתב הר' אברהם אבן עזרא בשם הגאון וכן תרגם יונתן בן עוזיאל.
והוסיף "המדברה" שיהיה במדבר.
ואמר "אל ארץ גזירה" שיהיה צוק חתוך כמו "והמה מידך נגזרו". ובגמ' (יומא שם) "גזירה"-- אין גזירה אלא חתוכה. דבר אחר המתגזר ויורד. ד"א שלא תאמר מעשה תהו אני ה' גזרתיו. מה שאמר חתוכה הוא תמונת ההר ומה שאמר המתגזר ויורד הוא על שם הפעולה שלא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, ומה שאמר שלא תאמר מעשה תהו כיון למ"ש הרמב"ן שאינו כעובד לשעירים כי הוא גזרת מלך לחלק לכל עבדיו ולא הם נותנים רק מגזרת מלך, עיי"ש באורך.
ושם תנא דבי ר"י לכפר על מעשה עזא ועזאל והוא הסוד שהעלים הראב"ע.
סימן כט[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ב:
[ט] "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו"-- זהו שאמרו שלא יביא משל ציבור.
"וכפר בעדו ובעד ביתו"-- זה וידוי דברים. כיצד היה מתודה? אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך, אני וביתי ובני אהרן עם קדשך ככתוב בתורת משה עבדך לאמר "כי ביום הזה..." והם עונים אחריו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
והקריב את...אשר לו:
התבאר למעלה (סימן יט) ומה שאמר שלא יביא משל ציבור פירושו משל אחיו הכהנים, ובילקוט גריס פה ז"ש שאם הביא משל צבור פסול, ועיקר כגירסא דפה כמו שכתבתי בסימן יט.
ומ"ש שנית "וכפר בעדו ובעד ביתו" שעל כרחך הוא כפרת דברים ולא כפרת דמים דהא אמר אחר כך "ושחט" (וכנ"ל סימן כ) והוא וידוי שנית על הכהנים שהם בית אהרן כמ"ש "יברך את בית אהרן", ותפס בשניהם לשון שוה --"בעד ביתו"-- כי הפרשה מדברת באהרן והכהנים היו בניו, והוא הדין שהכהנים הגדולים לדורות יתודו על כלל הכהנים (ואין צורך למ"ש הרא"ם).
ומה שהתודה ב' פעמים תנא דבי ר' ישמעאל (יומא דף מג:) כך מדת הדין נותנת, יבוא זכאי ויכפר על החייב.
ומ"ש כיצד היה מתודה הוא לשון המשנה יומא (דף מא:)