התורה והמצוה ויקרא טו ג

סימן קכה

ויקרא טו ג:

וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק א:

[א] "וזאת תהיה טומאתו בזובו"-- טומאתו בזובו תלויה, ואינה תלויה בימים. [ב] והלא דין הוא! ומה אם הזבה -שהיא מטמאה את בועלה- אינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים, זב שאינו מטמא את שהוא בועל אינו דין שלא יטמא אלא בג' ראיות לג' ימים?! ת"ל "וזאת תהיה טומאתו בזובו"-- טומאתו בזובו תלויה, ואינה תלויה בימים.

וזאת תהיה טומאתו בזובו: מלת "בזובו" מיותר ובא ללמד שטומאתו תלויה בזובו לבד ולא נלמדנו מקל וחמר מזבה שחמורה שמטמאה את בועלה ובכל זאת אינה מטמאה בג' ראיות עד שתראם בג' ימים כמו שלמד (בספרא לקמן). כי טומאת הזב תלויה בזובו לבד אף שראה הג' פעמים ביום אחד.

סימן קכו

ויקרא טו ג:

וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק א:

[ג] זובו רר זוב-- מלמד שהוא מטמא בג' ראיות. אין לי אלא גדולות, קטנות מנין? ת"ל "תהיה"-- אפילו כל שהוא. "החתים"-- אפילו כל שהוא. "בשרו"-- אפילו כל שהוא.

אם נאמר בגדולות למה נאמר בקטנות? אלא ליתן שיעור לגדולות שאם ראה ראיה אחת מרובה כשלש, שהוא כמגד-יון לשילוח, שהם כדי שתי טבילות ושני ספוגים, הרי זה זב גמור.

[ד] רבי אומר, למה הדבר דומה? לחבל של מאה אמה. ראה בתחלת מאה, ובסוף חמשים, ובסוף מאה אמה הרי זה זב גמור. ראה בתחלת מאה, בתוך חמשים, ובסוף מאה או בתחלת מאה, ולאחר חמשים, ובסוף מאה-- אין זה זב גמור.

[ה] "מזובו"-- אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא את שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב. [ו] והלא דין הוא! ומה אם הזבה -שאינה סופרת שבעה לשתי ראיות- מטמאה משכב ומושב בשתי ראיות, זב שהוא סופר שבעה לשתי ראיות אינו דין שיטמא משכב ומושב בשתי ראיות?! לא! אם אמרת בזבה שהיא מטמאה משכב ומושב בראיה אחת, תאמר בזב שאינו מטמא משכב ומושב בראיה אחת! הואיל ואינו מטמא משכב ומושב בראיה אחת, לא יטמא משכב ומושב בשתי ראיות... ת"ל "מזובו"-- אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא זב שראה שתי ראיות שמטמא משכב ומושב.

וזאת תהיה טומאתו בזובו: אי אפשר לפרש שכונת המאמר כל מה שהוא מטמא דהיינו מגע משכב ומושב שאם כן מקומו בפסוק שאחרי זה. רק כונת הכתוב על איזה אופן תהיה הזיבה שיקרא "זב" ויטמא. ופירש הראב"ע והמפרשים שמ"ש "רר בשרו או החתים בשרו" ר"ל שהזיבה היא על שני דרכים-- או יצא צלול וקלוש כריר דק או יצא עב וסותם את פי האמה וקמ"ל שבשני הדרכים מטמא. וחז"ל לא ניחא להו בזה דאם יוצא לחוץ פשיטא דטיפות עבות מטמאים! כל שכן מדקות! ואם חותם פי האמה ואינו יוצא הלא אינו מטמא עד שיצא מבשרו.

ועל כן פירשוהו חז"ל על מספר הראיות ואופני הטומאה, כי יש לזב שני מיני טומאה-- תחלה אמר שאם ראה ג' ראיות הוא טמא גמור (גם לקרבן) ועל זה אמר "בזובו" "רר" "את זובו", כי פעל רר ופעל זב נרדפים. פעל "רר" מורה על רוק הנוטף מן הפה (ומובדל מן "רוק" שרוק מורה שמריקו ומשלכיו בפעם אחד לחוץ בכח, לא כן הריר נוטף מאליו) ועל זה מורה גם כן פעל "זב", רק שפעל "רר" לא בא רק על היוצא מן הגוף ופעל "זב" כולל כל דבר לח, הזב והניגר. ועל פי זה אומר שעל ידי זובו ועל ידי רר ועל ידי זובו שהם ג' ראיות מטמא טומאה חמורה. ומוסיף לאמר "או" גם "אם החתים בשרו" מזובו ר"ל מקצת מן המנין הזה שהם שתי ראיות, גם כן "טומאתו הוא" [ובמגילה (דף ח) דריש לה ר' סימאי באופן אחר-- מנה הכתוב שתים וקראו טמא ומנה שלש וקראו טמא. ר"ל שבפסוק הראשון מנה שתים, "בזובו" "את זובו". ובמאמר הב' שהוסיף "מזובו" הוסיף הראיה השלישית. ועיין בנדה (דף מג:) דדרשא דר' סימאי פליגי על דרשא דספרא. ושם באר דר' ישמעאל דסבירא ליה דצריך כחתימת פי האמה כר' סימאי, ותימה על הרמב"ם שתפס דרשא דר' סימאי ועי' בנדה (דף נו) שלמד שלח מטמא מן "רר בשרו" וזה כר' ישמעאל. וצריך עיון] וז"ש בספרא (משנה ג) זובו רר זוב מלמד שהוא טמא בג' ראיות. ואמר (במשנה ה) מזובו אף מקצת זובו להביא שתי ראיות.

אמנם יש הבדל בין פעל זב ובין פעל נטף. ש"נטף" היא המגיר טיפין טיפין ובענין שיש הפסק בין טפה לטפה כמו "גם עבים נטפו מים" (שופטים ה), "וידי נטפו מור" (שיר ה) אבל פעל "זב", הגם שמורה גם כן על זיבת טיפין טיפין וכמ"ש במדרש רבה (חקת פרשה יט) "ויזובו מים"-- כזב הנוטף טיפים טיפים, [שזה המבדיל בין פעל "זב" ובין פעל "נזל" שהנזילה הוא בשפע בלא הפסק כמו "ועפעפינו יזלו מים" (ירמיהו ט), "יזל מים מדליו" (במדבר כד) וכן פעל "נגר"-- "עיני נגרה ולא תדמה" (איכה ג)], בכל זאת הטיפים סמוכים זה לזה. וכן פעל "ריר" מורה על המשך טיפי הזיבה (כמ"ש הרמב"ם ריש זבין) ואם כן אחר שאמר "בזובו רר" יש לטעות שצריך שיהיה הזיבה בתכיפות, רק שאם היה הכוונה כן היה לו לומר "וזאת טומאתו בזובו רר זובו" והיה משמע שזב ורר בתכיפות, אבל במה שחלק המאמר לג' משפטים-- כי מלת "תהיה" מפריד הכתוב למאמר בפני עצמו שרצונו לומר "זאת תהיה טומאתו בזובו" זובו הוא הויית טומאתו. וכן מלת "בשרו" מחלקו למשפט שני "רר בשרו את זובו". וכן במ"ש מלת "החתים" מורה הגם שיצא טפה מופרדת שרק חותם בשרו על ידו, טומאתו הוא. מבואר שגם בראיות קטנות מטמא וז"ש (במשנה ג') קטנות מנין ת"ל תהיה אפילו כל שהוא, "בשרו" אפילו כל שהוא, "החתים" אפילו כל שהוא. ושאל אם נאמר בגדולות למה נאמר בקטנות? רצונו לומר אחר שלשון "זב" ולשון "רר" מיירי בגדולות שזב ורר בלא הפסק, למה הפסיק במלת "תהיה" ומלת "בשרו" ומלת "החתים" שמיירי בקטנות שהוא מאמר סותר את עצמו. [כנראה שחסר המשך פירוש המלבי"ם על הסימן...]

סימן קכז

ויקרא טו ג:

וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק א:

[ז] "טמאתו בזובו"-- בלובן הוא מטמא ואינו מטמא בדם. והלא דין הוא! ומה אם הזבה -שאינה מטמאה בלובן- מטמאה בדם, הזב שהוא מטמא בלובן אינו דין שיטמא בדם?! ת"ל "טומאתו בזובו"-- בלובן הוא מטמא ואינו מטמא בדם.

[ח] קל וחומר לזבה שמטמאה בלובן! ומה אם הזב -שאינו מטמא בדם- מטמא בלובן, זבה שמטמאה בדם אינו דין שמטמאה בלובן?! ת"ל "טומאתו היא"-- טומאת האיש בלובן וטומאת האשה בדם.

וזאת תהיה טומאתו בזובו: הנה להורות הדרושים הנזכרים בסימן הקודם היה די לכתוב "וזאת תהיה טומאת זובו", ובמ"ש "טומאתו בזובו" דריש גם כן שטומאתו תלויה בזובו למד, לא בדבר אחר וממעט שאינה תלויה בימים (כנ"ל סי קכה) ולא בדם דלא נלמד ק"ו מזבה.

ואמר שנית "טומאתו הוא" שהוא מיותר ללמד שהוא טומאתו המיוחדת לו, לא לזולתו ולמעט אשה מלובן.

ועי' בנדה (דף לב) מיעט שני אלה בדרכים אחרים ועיי"ש.