התורה והמצוה ויקרא טו כה-כז

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

סימן קפז

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ח:

[א] יכול הרואה שלשה בתחלה תהיה זבה, ומה אני מקיים "ואשה כי תהיה זבה דם"?-- ברואה יום אחד, אבל הרואה שלשה בתחלה תהיה זבה.... ת"ל "בלא עת נדתה... על נדתה"-- אחר נדתה היא מטמאה ואינה מטמאה בתחלה.

[ב] אין לי אלא סמוך לנדתה? מופלג מנדתה מנין? ת"ל "או כי תזוב על נדתה". אין לי אלא מופלג מנדתה יום א'. מנין ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח', ט', י'? מה מצינו ברביעי שהוא כשר לספירה וכשר לזיבה, אף אני ארבה את אלו שהם כשרים לספירה-- כשרים לזיבה.

[ג] מנין לרבות אחד עשר? ת"ל "בלא עת נדתה". או יכול שאני מרבה את יב'? אמרת לאו. מה ראית לרבות את יא' ולהוציא את יב'? אחר שריבה הכתוב מיעט. מרבה אני את יא' שהוא בספירת "או כי תזוב", ומוציא אני את יב' שאינו בספירת "או כי תזוב".

בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה: הנה אם יכתב רק "ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים" לבד, נאמר שמדבר גם בימי נדות, שתחלה אמר "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה" היינו אם ראתהיום אחד היא טמאה נדה ופה אמר שאם "תזוב זוב דמה ימים רבים" דהיינו שלשה ימים, אף בימי נדה תביא קרבן. לכן באר "בלא עת נדתה" שבימי נדות אינה זבה לקרבן, רק ביא' יום שבין נדה לנדה. (וזה פירוש משנה א).

ופירוש הכתוב לפי הפשט שתחלה אמר שאם תזוב בעתה הרגיל-- טמאה נדה, ועתה אמר שאם תראה בלא עת נדתה, שאז בא מצד חולי ומותרות ועיפוש הדמים-- היא זבה לענין קרבן. ויען שממה שאמר "בלא עת נדתה" נוכל לומר שאם זב ממנה סמוך לימי נדה אין זה מעיפוש הדם, לכן הוסיף "על נדתה"-- שאף סמוף לנדתה מטמאה (ובגירסת הגמ' ת"ל בלא עת נדתה על נדתה סמוך לנדתה)

(ביאור משנה ב) והנה לא היה יכול לכתוב "בלא עת נדתה" לבד, שאז נאמר רק מופלג מנדתה כנזכר. וכן לא יכול לכתוב "על נדתה" לבד, שאז נפרש בתוך ימי נדתה-- שאחר שראתה נדה זבו הדמים ימים רבים. רק עדיין קשה שהיה יכול לאמר "בלא עת נדתה על נדתה". על זה השיבו שאז נפרש ש"על ימי נדתה" הוא פירוש על "בלא עת נדתה" שמפרש רק סמוך לנדתה, לא מופלג מנדתה. לכן הוצרך לומר "או כי תזוב על נדתה" מזה ידעינין שהם שני ענינים-- "בלא עת נדתה" היינו מופלג, ומוסיף "או כי תזוב על" וסמוך לנדתה.

ובאר דכיון דאתרבי מופלג יום אחד, נדע הוא הדין ב' ג' ד' עד י', שכמו שיום הד' שהוא ראוי לספירת נקיים (אם ראתה א'ב'ג' ופסקה), וראוי לזיבה (דהא איתרבי מופלג יום אחד, דהיינו ב'ג'ד'), אף אני מרבה כל אלו עד י' וי' בכלל שהם ראוים לספירת ז' נקיים שכלים ביום העשירי.

(ביאור משנה ג) אולם עדיין יש להסתפק על יום יא' שאינו ראוי לספירת ז' נקיים של ראיית א'ב'ג' (שכלים בעשירי), מנין שיצטרף לזיבה? והשיבו ת"ל בלא עת נדתה ודבריהם יקרים מפנינים ובנוים לתלפיות כי יש הבדל בלשון בין מלת עת ובין ימי. כשרוצה לציין ההמשך הזמני של איזה דבר ידבר תמיד בלשון "כל ימי" "כל הימים"-- "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה", "כל הימים אשר בן ישי חי", "כל ימי נדר נזרו", "כל ימי אשר הנגע בו", וכדומה ורצונו לומר כל זמן המשך הדבר. אבל כשירצה לציין מתי שחל איזה דבר בנקודה מיוחדת מן הזמן יציינו במלת "עת"-- "לא עת האסף המקנה", "עת ללדת ועת למות" וכן כל העתים המנויים שם, "ונתתי מטר ארצכם בעתו", ובסנהדרין (דף קב) יש עת מזומנת לטובה ועת מזומנת לפורעניות, ובזוהר וירא (דף קטז) מאי טעמא עת? דאית עת וזמן לכולא, וכן שם (פר' מקץ דף קצד).

ולפי זה לשון "עת נדתה" לא יצדק רק על הרגע שחל וסת האשה להיות לה אורח כנשים אבל על המשך הזמן מעת חלות הוסת עד שבעה ימים ראוי לציינו במלות "ימי", והיה ראוי לומר "בלא ימי נדתה" כי ז' ימי נדה הם ימי ההמשך, לא עת חלות הוסת בתחלה. ובמה שכתב "בלא עת נדתה" אינו שולל רק הרגע שבו יחול הוסת, ואחר חלות הוסת כל ז' ימי הנדה, הגם שהם ימי נדתה, אינם "עת נדתה". אבל התורה בחרה לשון זה לכלול בו גם יום יא' שהוא סמוך ל"עת נדתה" ר"ל לוסת הבא אחריו ויצדק עליו בעצם "בלא עת נדתה" שעדן לא הגיע הוסת עד יום מחר, וזה שנאמר מנין לרבות יא' ת"ל בלא עת נדתה. והרא"ם והקרבן אהרן ומפרשי הש"ס נדחקו בזה, והמעיין יבחן. וכל המאמר הזה מובא בנדה דף עא, עיי"ש.

ובאר שאין לרבות יב' שאינו נכלל בספירת "או כי תזוב" דהיינו אם ראתה ב'ג'ד' שריבה מ"או כי תזוב על נדתה" שכלו ימי הספירה בי"א.

סימן קפח

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ח:

[ד] אין לי אלא הרואה שלשה שהיא זבה. מנין לרואה שנים תהיה זבה? ת"ל "ימי זוב טומאתה כימי נדתה". מנין לרואה יום אחד תהיה זבה? ת"ל "כל ימי זוב".

כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה: מבואר שכל הימים שהטומאה זב ממנה היא טמאה כטומאת נדה ואיך ימצא זה? והלא ביום ראשון ושני עדיין אינה זבה גדולה דהא התנה "כי תזוב ימים רבים" שהם שלשה?! ולמה תהיה טמאה?

מזה למדו שגם ברואה שניים או אחד היא זבה, ואם היה אומר "ימי זוב טומאתה" הייתי מפרש שני ימים האחרונים מן השלשה ולא הייתי יודע שגם ביום הא', שלא ראתה רק יום אחד, היא טמאה, לכן אמר "כל ימי" שכבר בארנו (ויקרא סימן קצו) שלא יצדק מלת "כל" על מספר פחות משלשה, מבואר שכל הג' ימים היא טמאה.

סימן קפט

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ח:

[ה] מנין שהיא משמרת להם יום אחד? ת"ל "טמא יהיה". יכול כשם שמשמרת אחד לאחד, כך תשמור שנים לשנים?... ודין הוא: ומה אם הזב --שאינו סופר אחד לאחד-- סופר שבעה לשניים, זבה שהיא סופרת אחד לאחד אינו דין שתספור שבעה לשניים?! ת"ל "יהיה לה"-- אין לה אלא יום אחד.

[ו] אין לי אלא הרואה שלשה שהיא מטמאה משכב ומושב. מנין לרואה שנים שתטמא משכב ומושב? ת"ל "ימי זובה". [ז] מנין לרואה יום אחד שתטמא משכב ומושב? ת"ל "כל ימי זובה".

כימי נדתה תהיה: ממה שכתב "כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה" ואמר אחר כך "כמשכב נדתה יהיה לה" משמע שכל היום תהיה טמאה, וכן אם ראתה שני ימים תהיה טמאה כל שני הימים שעל זה מורה לשון "תהיה" שמורה ההויה והקיום. ואם כן מבואר שצריכה לשמור יום כנגד יום שמא תראה ותטמא למפרע.

וגם ממ"ש "כל ימי זובה" שהם כל ג' הימים, אם כן הם דומים בצד זה שכמו שאם ראתה ביום השלישי אין הספירה מתחלת עד למחר, כן בשומרת יום אינו מתחלת עד יום השני שמטעם זה אמר שנית "כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה" להקיש הימים זה לזה.

וכן אמר במגילה (דף כ) על מה שנאמר שם וכן שומרת יום לא תטבול עד שתנץ החמה-- מאי שנא שומרת יום? סלקא דעתך אמינא תהיה כראיה ראשונה של זב שאתקיש לבעל קרי שטובל ביום, והאי ביממא לא מצי טבלה דכתיב "כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה", ליעביד קצת שימור ותטבול...קמ"ל כיון דבעי ספירה וספירה ביממא הוא. ובזה תבין מ"ש בהוריות (דף ד) שומרת יום הא כתיב וספרה לה--מלמד שסופרת אחד לאחד והקשה הב"ש הא בנדה (דף עא) למד מן "יהיה לה) ומחק גירסא זו, ולמה שאמרנו עיקר הטעם משום ספירה.

והנה במ"ש "כל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה" שמשמעותו רק בעת זיבת הדם על כרחך מדבר בזבה קטנה, כי בזבה גדולה הלא מטמאה המשכב גם אחר ימי זובה, כל שבעת ימי ספירה. אולם מדין קל וחמר היה מקום לומר דזה דוקא בזבה בעלת ראייה אחת אבל אם ראתה שני ימים תספור שבעה מקל וחמר מזב-- שאם ראה אחד אינו שומרת יום כנגד יום ובכל זאת אם ראה שתים סופר שבעה, לכן אמר כמשכב נדתה יהיה לה" שמלת "לה" מיותר, גם זרה, דהא המשכב טמא לכל העולם, לא לה לבד. ובא למעט רק לה היינו לזבה נאמר זה שא"מ המשכב אם היא בעל שתי ראיות רק בימי זובה, לא לו דהיינו לזב שהוא מטמא בהאי גוונא גם בימי ספירה. וז"ש ת"ל יהיה לה.

ומ"ש במשנה ו'ז' התבאר (בסימן קפח) לענין זב ופה למד כן לענין משכב ממ"ש שנית "כל ימי זובה".

סימן קצ

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ח:

[ח] "תהיה טמאה"-- לרבות את בועלה. "היא"-- היא מטמאה את בועלה, ואין הזב מטמא את שהוא בועל.

[ט] והלא דין הוא! ומה אם הזבה --שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים-- מטמאה את בועלה, הזב שהוא מטמא בג' ראיות ליום אחד אינו דין שיטמא את שהוא בועל?! ת"ל "תהיה טמאה"-- לרבות את בועלה, "היא"-- היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את שהוא בועל, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה.

כטומאת נדתה תהיה טמאה הוא: מה שהוסיף "טמאה היא" מיותר. ופירשו חז"ל שבא ללמד שנקראת בשם "טמאה" ומזה ידעינן שמה שכתוב בסוף הפרשה-- "לאיש אשר ישכב עם טמאה" כולל גם הזבה שנקראת בשם "טמאה" ומבואר שדינו כבועל נדה לטמא שבעה כמש"נ מהרמב"ם (פרק ג מהל' מטמאי משכב ומושב הלכה ג). ובזה תבין מ"ש בספרא סוף הסדר "לאיש אשר ישכב עם טמאה"-- זה הבא על שומרת יום כנגד יום, כי על זה נכתב "טמאה היא".

ועדיין מלת "היא" מיותר, שדי לומר "כטומאת נדתה תהיה טמאה". ומתבאר אצלינו שמלת "היא" ממעט תמיד וממעט את הזב שאינו קרוי "טמא" לענין זה שיטמא את הזכר שהוא בועל (הגם שמן הדין הייתי אומר כן כיון שחמור מזבה שמטמא בג' ראיות ביום אחד).

ותפסו לשון את שהוא בועל שמשמע הנקבה שהוא בועל (ועל זה אין צריך קרא דאין ללמוד הנבעלת מן טומאת הבועל) מפני שדברו בלשון נקייה.

סימן קצא

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ח:

[י] "כטומאת נדתה"-- ולא כימי נדתה. והלא דין הוא! ומה אם במקום שלא עשה טומאת המיטמא כמטמא-- עשה ימי המיטמא כמטמא, כאן שעשה טומאת המיטמא כמטמא אינו דין שיעשה ימי המיטמא כמטמא?! ת"ל "כטומאת נדתה", ולא כימי נדתה.

"וכל הנוגע בם יטמא"-- על ידי חיבוריהם.

טמא יהיה כטומאת נדתה: היה לו לומר "כמושב נדתה" כמו שנכתב בתחלה "כמשכב נדתה". ובא למעט שלא השווה לנדה רק לענין היטומאה, לא לענין הימים שאינו טמא רק טומאת ערב, שמן הדין יש לטעות בזה דהא בועל נדה קלה טומאתו מנדה שאינו מטמא אדם וכלי חרש ובכל זאת שוה לה לענין הימים, כל שכן משכב ומושב שחמור טומאתו כנדה, שישוה לה לענין הימים?! קמ"ל.

ומ"ש "כל הנוגע בהם יטמא" מיותר, שכבר אמר שהם טמאים כמשכב נדתה וכטומאת נדתה. ומרבה אף בנוגע על ידי חיבוריהם כמו חבל היוצא מן המטה ונימין וכדומה שריבה למעלה סימן ??.