התורה והמצוה ויקרא ד כג
ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן רסג
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ז:
[א] "הודע אליו"-- ולא שיודיעוהו אחרים (נ"א ולא שאמרו לו אחרים).
- אין לי אלא שאמרה לו שפחה;
- מנין אפילו אמרה לו אשה? --אוציא את שאמרה לו אשה, שאין אשה כשרה לעדות;
- מנין אפילו אמרו לו קרובים? --אוציא את שאמרו לו קרובים שאין כשרים להעיד בו;
- מנין אפילו אמר לו עד אחד? --אוציא את שאמר לו עד אחד שאין מחייבו אלא שבועה;
- מנין אפילו אמרו לו שנים?
- תלמוד לומר "הודע אליו"-- ולא שיודיעהו אחרים.
[ב] יכול אף על פי שאינו מכחיש? תלמוד לומר "או הודע אליו..והביא".
- אביא את שאמרו לו שנים -- שכן מחייבים אותו מיתה;
- מנין אפילו אמר לו עד אחד? --אביא את שאמר לו עד אחד שכן מחייבו שבועה;
- מנין אפילו אמר לו שנים קרובים? --אביא את שאמרו לו קרובים שכן כשרים להעיד במקום אחר;
- מנין אפילו אמר לו אשה? אפילו שפחה?
- תלמוד לומר "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא את קרבנו".
[ג] אמר ר' מאיר, אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, לא יביאוהו לידי קרבן הקל?! אמר לו ר' יהודה: איך אומרים לו "עמוד והתודה" והוא אומר "לא חטאתי"?!
אמר ר' שמעון אם אמר "מזיד אני" - פטור! [ד] ר' מאיר אומר אם אמר מתחלה "מזיד אני" -- שומעים לו. אבל אם היה דן עמהם כל היום ולבסוף אמר "מזיד אני" -- אין שומעים לו.
[ה] כיוצא בו אמר ר' מאיר: אמרו לו "נזיר אתה" ואמר "תנאי היה בלבי" -- שומעים לו. אבל אם היה מונען כל היום ובאחרונה אמר "תנאי היה בלבי" -- אין שומעים לו.
או הודע אליו חטאתו: המפרשים נבוכו בדקדוק מלה זאת. הראב"ע כתב דקדוק הוֹדע פעל עבר כמו הֵצִיר וְהֵצַר לך (דברים כח, נב), וחסר המודיע כמו "אשר ילדה אותה ללוי". ויאמר ר' משה הכהן כי הוא מהבנין שלא נזכר שם פועלו כי החולם והשורק יתחלפו, על משקל "ויוסף הוּרד מצרימה". והרשב"ם דעתו כראב"ע. והרד"ק בשרשו ובמכלול דעתו כדעת הרמ"ך. על כל פנים יש במלה זאת הרכבה מן הִפְעִיל וְהָפֲעל כי חולם הה"א מורה שהוא מן ההפעיל (כמו הוריד, הושיב), ופתח הד' מורה שהיא מה-הָפְעל (כמו הוּרד, הוּשב).
עוד העיר בזה החכם רוו"ה[1] במלת "אליו" שלא נמצא בשום מקום במקרא שימוש אל אצל 'הודעה', רק שימוש הלמ"ד כמו "והודעתם להם את הדרך", "והודעתם לבניך"; או שימוש מלת "את"-- "אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת". וזה מעיד כי יש בו הרכבה של הִפְעיל והָפְעל, שהמורכב משניהם הוא ההתפעל שהוא נקשר עם מלת "אל" כמו "בהתודע יוסף אל אחיו", "במראה אליו אתודע". ולכן אמרו חז"ל בספרא (מובא ביבמות (דף פז.), כריתות (דף יא.)) ,הודע אליו"-- ולא שיודיעוהו אחרים - רוצה לומר שזה ההוראה של המלה בכלל, שהוראתו כמו "התודע אליו" שהוא הנודע מעצמו, שזה גדר בנין הִתפָעל, שפועל ומתפעל בעצמו. יכול אף על פי שאינו מכחיש? תלמוד לומר "או הודע" -- (ר"ל ששני הבנינים שמהם הורכבה התיבה, שניהם מורים על שהגיעהו ההודעה על ידי אחרים, וזה אם אינו מכחיש).
ועתה צא וראה מה עמקו מחשבות חז"ל שחשבו ב'הודעה' זו ששה מדרגות: ( א ) על ידי שפחה, ( ב ) על ידי אשה, ( ג ) על ידי קרובים, ( ד ) על ידי עד אחד, ( ה ) על ידי שני עדים, ( ו ) על ידי עצמו. וכן מנו המדרגות האלה במשנה ב' מלמטה למעלה. והוא, כי במלות "או הודע אליו" נמצאו שלשה הוראות מחולפות:
- ( א ) הוראת ההפעיל,
- ( ב ) הוראת הבנין שלא נזכר שם פועלו, שהוא ההפעל,
- ( ג ) הוראת ההתפעל המורכב משניהם שמורה עליו מלת "אליו" (כי ההפעיל וההפעל יבא עמהם שימוש מלת "לו").
ומבואר שאי אפשר לבאר בו כוונת ההתפעל לבד, שאז היה לו לומר "או התודע אליו". וכן לא הוראה ההפעיל או ההפעל לבד, שאם כן היה לו לומר "הודיע" או "הוּדע". רק שנמצאו בו כל ההוראות ביחד.
וידוע דעת קדמוני הלשון שבנין פֻעל והָפעל נקרא אצלם "בנינים שלא נזכרו שם פועלם" מפני שהבנין ההוא לא יציין לעולם שנעשה הענין מצד איזה פועל, רק ההתפעלות לבדה מבלי שום השקפה על הפועל, כאילו נעשית בלי סבה פועלת. וכן דעת חז"ל בכמה מקומות כמו שהבאנו במקום אחר. ולפי זה מצד הוראת ההָפעל מורה קבלת הפעולה ואינו מורה על פועל מצוין; ומצד ההפעיל מורה פועל מצוין המודיע; ומצד ההתפעל מורה שנודע לו בעצמו באופן שהוא הפועל הידיעה בעצמו. וזה כפול שנית בחטאת יחיד. וכן הדרוש דפה כפול בספרא שם (פרק י מ"א). הרי יש פה ההפעל וההפעיל וההתפעל שני פעמים, ומצד זה חפשו ומצאו ששה מדרגות שעליהם יורו ג' הבנינים הכפולים, פה ובחטאת יחיד.
- שמצד ההפעל --שאינו מורה על פועל מצוין, ובכל זה מורה שהגיע הפעולה אל הפעול מבחוץ-- יצויר שאחד מורה אמרה לו שפחה; והב' אמרה לו אשה -- ששניהם (אחר שפסולים לעדות בכל מקום) אינם פועלים מצוינים, דומה כאילו נעשה ההודעה מעצמו במקרה. רצוני לומר אם היה כתוב "או הוּדע" בהפעל, פה ובחטאת יחיד, היינו אומרים שאחד מורה אמרה לו שפחה ואחד מורה אמרה לו אשה.
- ומצד ההפעיל שמציין פעולת פועל מצוין משכחת: ( א ) אמרו לו קרובים ( ב ) אמר לו עד אחד -- ששניהם כשרים ומצטרפין לעדות במקום אחר והם פועלים מצוינים, ור"ל אם היה כתוב בשניהם "הודיע" נפרש שני אופנים -- אמרו לו קרובים, אמר לו עד אחד.
- ומצד ההתפעל שעל זה מורה מלת "אליו" משכחת ( א ) שידע בעצמו ( ב ) אמרו לו שנים -- שמצד שאמרו לו שנים שכשרים עליו לעדות גמורה נחשב כאילו ידע בעצמו.
אבל אחר שפה לא כתוב אחד משלשה הבנינים לבדו, רק הורכבו שלשתן ביחד, והם סותרים בעצמם עד שבהכרח לעשות פשר דבר ביניהם - שההוראת ההתפעל שמורה דוקא אם ידע הדבר בעצמו, לא על ידי אחרים -- היינו אם מכחישם. והוראת ההפעיל וההפעל שמורה אף שידע על ידי אחרים -- היינו אם אינו מכחישם. ממילא ידעינן בין בצד האחד שדרשינן "הודע"-- ולא שיודיעוהו אחרים שבכל האופנים אינו מועיל הודעת אחרים (אף של שני עדים), כי כבר בא בשני פעמים שכתוב "הודע אליו" כל המדרגות מן שפחה עד שני עדים ובכל זה דייק במיעוט הששי "או הודע אליו"-- דוקא בהתפעל, שידע בעצמו. [וזה כוונת משנה א'].
וכן בצד הב' שדרשינן יכול אף על פי שאינו מכחיש? ת"ל "הודע" - בהפעל שמועיל הודעת אחרים ידעינן גם כן שמועיל אפילו אמרה לו שפחה כי כן בא בב"פ שכתוב "הודע אליו" כל המדרגות מן ידיעת עצמו עד אמרה לו שפחה שמרבינן בריבוי הששית שמועיל הודעת שפחה [וזה כוונת משנה ב']. והבן כי הדברים עתיקים.
[באור משנה ג'] ר' מאיר חולק וסבירא ליה דהודעת שנים מחייב אותו חטאת אף שמכחיש אותם, דהא נאמנים לענשו מיתה וכל שכן קרבן. ור' יהודה השיב דשאני קרבן דכפרה הוא והוא אומר "לא חטאתי" ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים (כן פירש הראב"ד שיסכים עם הגמרא בכריתות שם). ור' שמעון השיב מטעם אחר, דנאמן מטעם מגו דיכול לומר "מזיד הייתי".
- [ויש נפקא מינה בין ר' יהודה ור' שמעון היכא שאין מיגו. כגון אמרו לו שנים "נטמאת ונכנסת למקדש בטומאה" והוא אומר "לא נטמאתי"; דבטומאה חדשה אין לו מגו לאמר "טבלתי", שהרי גם טבול יום שנכנס למקדש חייב חטאת. ובשלמא כשאומר "לא נכנסתי" יוכל לומר "לא נכנסתי שוגג אלא מזיד" אבל בשאמר "לא נטמאתי" אין נפקא מינה אם יאמר שנטמא במזיד].
[ביאור משנה ד'] ור' מאיר משיב לר' שמעון דאחר שתחלה היה דן עמהם ולא אמר בתוך כדי דיבור "מזיד הייתי", לא מהימן אחר כך לתרץ דבריו הראשונים לאמר "מזיד הייתי". וליכא להאמיניה משום מגו דאי בעי היה אומר מעיקרא '"מזיד הייתי" שזה מגו גרוע דלא רצה לשום עצמו רשע.
[ביאור משנה ה'] וכיוצא בו אמר ר' מאיר שאם אמרו לו נזיר אתה והוא [אומר][2] שקודם נדרו התנה תנאי שאם ידור בנזירות ויטמא תפקע הנזירות ובשעה שאמר "הריני נזיר" היה תנאי זה בלבו ועל דעת זה נדר ואם כן פקעה נזירותו כשנטמא -- שומעים לו. אבל אם תחלה הכחישן ואחר כך אומר "תנאי היה בלבי" ומפרש שמה שאמר "לא נדרתי" היינו לפי שהיה תנאי בלבו -- סבירא ליה לר' מאיר דלא מיהמן דבכי האי גוונא לא מתרץ דבוריה דהא אמר "לא נדרתי" לגמרי והשתא מכחיש דבריו ואומר שנדר רק שהיה על תנאי. וכן בדין דאמרו לו "נטמאת" והוא אמר "לא נטמאתי" -- לא יכול לתרץ דבריו לומר "טבלתי".
ועיין בגמ' כריתות (דף יב.). ויש לי באותה סוגיא אריכות דברים ופלפולים שונים. ואין פה המקום להאריך יותר.
- ^ w:וולף היידנהיים. כן נראה לי. - ויקיעורך
- ^ הוספת מלת "אומר" הוא משלי. לכאורה שגיאת השמטה של הדפוס. - ויקיעורך
סימן רסד
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ז:
[ו] "אשר חטא בה" מה תלמוד לומר?
- מנין אתה אומר אשתו נדה ואחותו עמו בבית, שגג באחת מהן ואין ידוע באיזה מהן שגג;
- שבת ויום הכפורים ועשה מלאכה בין השמשות באחד מהן ואין ידוע באיזה מהן עשה;
- חלב ונותר לפניו ואכל אחד מהן ואין ידוע איזה מהן אכל --
ר' אליעזר מחייב חטאת, ור' יהושע פוטר.
[ז] אמר לו ר' אליעזר: ממה נפשך! אשתו נדה בעל-- חייב, אחותו בעל-- חייב! שבת חלל-- חייב, יום הכפורים חלל-- חייב! חלב אכל-- חייב, נותר אכל-- חייב!
אמר לו ר' יהושע "אשר חטא בה"-- למד שאין חייב עד שתתודע לו חטאתו.
[ח] אמר ר' יוסי: לא נחלקו על העושה מלאכה בין השמשות שפטור; שאני אומר מקצתה עשה היום ומקצתה עשה למחר. על מה נחלקו?
- על העושה מלאכה בתוך היום ואין (נ"א שאין) יודע אם בשבת עשה, אם ביום הכפורים עשה.
- או, על העושה מלאכה ואין יודע מעין איזו מלאכה עשה --
ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר.
אמר ר' יהודה: פוטר היה ר' יהושע אף משום אשם תלוי.
[ט] ר' ישמעאל ור' שמעון שזורי אומרים לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב. על מה נחלקו? על דבר שהוא משום שני שמות; שר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר.
ר' יהודה אומר (נ"א ור' יהודה אומר) אף על דבר שהוא משם אחד היה ר' יהושע פוטרו. [י] כיצד?
- שתי נשיו נדות ושתי אחיותיו עמו בבית. נתכוין לבא על זו ובא על זו [-- חייב] (עי' במלבי"ם);
- תאנים וענבים לפניו. נתכוין ללקט תאנים ולקט ענבים; ענבים ולקט תאנים; שחורות ולקט לבנות; לבנות ולקט שחורות --
ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר.
ותמיה אני, אם פוטר בה ר' יהושע אם כן למה נאמר "אשר חטא בה"? פרט למתעסק.
אשר חטא בה: מלת "בה" מיותר דהיה לו לומר כמו שכתוב בחטאת יחיד "חטאתו אשר חטא". ומבואר אצלינו בכל מקום, שהכינוי הנוסף על השם בא להוראה מיוחדת. וכבר בארנו למעלה (סימן קצד) ששימוש הב' הבא על פעל 'חטא' מציין הדבר שבו חטא. וכן פה מציין שצריך שיחטא בה, לא בזולתו. ר"ל שיתכוין אל דבר הזה, לא אם התעסק בדבר אחר ונזדמן לו דבר זה. ובזה מודים ר' יהושע ור' אליעזר.
רק ר' יהושע מדייק מה שכתוב "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה", משמע שזה תנאי גם אל הידיעה שצריך שידע בבירור את החטא שבו חטא, לא אם אינו יודע במה חטא אף על פי שיודע שחטא. ולכן אמר בספרא (מובא במשנה וגמרא דכריתות (דף יט.)) דאם אשתו נדה ואחותו עמו בבית (וחטא באחת מהן בשוגג) ואינו יודע באיזה מהן. וכן בשבת ויום הכפורים ובחלב ונותר -- פוטר ר' יהושע אף על פי שממה נפשך חטא, דבעינן שידע "אשר חטא בה". ור' אליעזר חולק וסבירא ליה שמה שכתוב "אשר חטא בה" אינו תנאי גם אל הידיעה, רק אל החטא; לאפוקי מתעסק. [וזה כוונת משנה ו' וז'].
ואמר [במשנה ח'] שעל מ"ש התנא קמא שבת ויום הכפורים ועשה מלאכה בין השמשות (עי' תוס' שבת (דף קיד.) ד"ה חלבי שבת) משיב ר' יוסי דבזה גם ר' אליעזר מודה שאינו חייב חטאת דכיון דבין השמשות - ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה, ספק מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה - יש להסתפק שמא עשה המלאכה מקצתה בשבת ומקצתה ביום הכפורים ואין מצטרפין למלאכה אחת [ולית ליה לר"י הא דתנן (שבת (דף קה.)) ר' אליעזר אומר האורג ג' חוטין בתחלה וא' על האריג חייב -- כך פסקו בגמרא כריתות (דף יט:)] רק שעשה המלאכה ביום ואינו יודע אם בשבת אם ביום הכפורים. או שאינו יודע מעין איזה מלאכה עשה. למשל, אם זרע או קצר. בזה פליגי.
והנה לדעת ר' יוסי אף על פי שר' יהושע פוטר בזה מחטאת, מחייבו באשם תלוי, וכמו שמובא בתוספתא בפירוש. ועל זה חולק ר' יהודה וסבירא ליה דלר' יהושע פטור גם מאשם תלוי. וטעם פלוגתתן לענין אשם תלוי מבואר בספרא לקמן (פרשה יב מ"ד) ויבואר שם (סימן שסא).
[באור משנה ט']. ואמרו ר' ישמעאל ור' שמעון שזורי שלא פליגי ר' אליעזר ור' יהושע רק על דבר שהוא משום שני שמות כמו כל הני דחשיב במשנה ו'. אבל על דבר שהוא משם אחד כגון שהיו לפניו תאנים שחורות ולבנות ולא ידע מאיזה מהם לקט - כולי עלמא מודים דחייב. והגם שגם התנא קמא באר כן פלוגתתן בשני שמות, הוא לא באר זה רק לענין שידע במה חטא, שפליגי ר' אליעזר ור' יהושע. ור' ישמעאל ור' שמעון שזורי קמ"ל שגם בענין מה ששניהם מודים שפי' "אשר חטא בה" שיתכוין לחטא בה לא בזולתה, ואם כיון לחטא זה ועלה בידו חטא אחר פטור לכולי עלמא -- זה רק בשני שמות, לא בשם אחד. וזהו שאמר לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב - רוצה לומר בין על ידיעה בין על החטא.
[באור משנה י']. ור' יהודה סבירא ליה דלענין שעת החטא פליגי גם במין אחד כגון נתכוון ללקט תאנים ולקט ענבים [צ"ע על רש"י שפירש במשנה שתאנים וענבים שני שמות וזה רק להוה אמינא של הגמרא שם, לא למסקנא] או שחורות ולקט לבנות. לר' אליעזר חייב ולר' יהושע פטור. (ובכל זה, בנתכוין ללקט תאנים שחורות מאילן זה ולקט שחורות מאילן אחר גם ר' יהודה מודה דחייב).
ובגמרא (שם) מפרש דמיירי באבד מלקט מלבו או הקדים המאוחר, עיי"ש, דאי לאו כן לכולי עלמא מתעסק בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ור' יהודה עצמו(?) מתמה אם פטור ר"י בהאי גונא (כן גירסת הקרבן אהרן. והרמב"ם בפי' המשניות גרס שר' שמעון מתמה. עיי"ש), על פי זה שואל אחר שלר' אליעזר גם בהאי גונא חייב למה נאמר "בה"? ומשיב פרט למתעסק גמור -- שהיה כוונתו ומחשבתו לדבר אחר; מה שאין כן באבד מלקט מלבו שנעשתה כוונתו.
ולי נראה שלר' אליעזר ממעט מתעסק בשגגות אחרות כמו שוחט בחוץ שנתכוין לזה ושחט אחר. כי בשבת תיפוק ליה דלמאכת מחשבת אסרה תורה, ובחלבים ועריות חייב שכן נהנה.
- [ומה שאמר "כיצד? שתי נשיו נדות וכולי" צריך עיון דאיך פטר בה ר' יהושע דהא בעריות חייב מתעסק לכולי עלמא. ונראה דלא גרסינן ליה. ואי גרסינן ליה צריך להוסיף מלת "חייב" - "שתי נשיו נדות...חייב. תאנים וענבים וכולי". [?] נהנה יש בזה בשטות הגמרא ורש"י ותוס' פלפולים שונים ושיטות מחולקות, ולא רציתי להאריך בל אצא ממטרת החבור הנוכחי.]