התורה והמצוה ויקרא טז יא-יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת אחרי מות | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם

סימן ל[עריכה]

ויקרא טז יא:
וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ג:

[א] "ושחט את פר החטאת אשר לו...ולקח מלא המחתה..."-- ומביא אותו שם, נותנו לאחר למרס את דמו על הרובד הרביעי שבהיכל כדי שלא יקרוש.


ושחט את פר: ר"ל ומקבל דמו כי כבר למדנו בכל הקרבנות שמקבל דמם בכלי ובעת הקטורת נותנו לאחר למרס דמו כדי שלא יקרוש.

ומ"ש על הרובד הרביעי שבהיכל פירשו בגמ' יומא (שף מב:) תני של היכל ר"ל הרובדים שבעזרה דהא כתיב "וכל אדם לא יהיה באהל מועד", ועי' בתוס' שם (ד"ה אמר).

סימן לא[עריכה]

ויקרא טז יב:
וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ג:

[ב] "ולקח מלא המחתה...והביא"-- בכל יום היה חותה בשל כסף ומערה לתוך של זהב והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס. בכל יום היה חותה בשל ארבעת קבים ומערה בתוך שלשת קבים, היום חותה בשל שלשת קבים ובה היה מכניס.  [ג] ר' יוסי אומר, בכל יום היה חותה בשל סאה ומערה לתוך של שלשת קבים והיום חותה בשל ג' קבים ובה היה מכניס.


ולקח מלא המחתה גחלי אש והביא: שם "מחתה" הוא על חיתוי הגחלים כמו "לחתות אש מיקוד" (ישעי' ל), "היחתה איש אש בחיקו" (משלי ו). ונמצא עוד שם "מקטרת" (דה"ב כו, יחזקאל ח) שבו היה מקטיר. ובכל יום היה מקטיר על מזבח הזהב.

וממ"ש בעוזיהו "ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת וכולי ובידו מקטרת להקטיר" מבואר שלא היה מביא הגחלים במחתה שחתה בה רק מערה ממחתה למקטרת. ופה אמר "ולקח מלא המחתה..והביא"-- היה מביא במחתה שחתה בה.

ואמרו שהיה המחתה של כסף והמקטרת של זהב וכמ"ש ביומא מפני הפסד ממון, והגם שבמלכים (א' ז' נ') ובדה"ב (ד כב) מבואר שכל המחתות היו זהב סגור הלא מבואר במ"ב (כה טו) ובירמיה (נב יט) שהיו שם גם מחתות כסף, שאחר שלמה שלא נעשו מקופת המלך רק משל צבור חסו על ממונם. ועתה שמשום חולשא דכהן גדול הקטיר במחתה היה משל זהב.

ובכל יום היה חותה בשל ד' קבין או של סאה לר"י ומערה לתוך של ג' כדי שיהיה מלא המקטרת גחלי אש שהקטורת צריך להיות למעלה כמ"ש "ושים עליה קטורת" והיום שהיה מקטיר במחתה צוה שיהיה המחתה "גחלי אש".

ובמשנה דיומא (דף ??) חשוב עוד שינוים אחרים.

סימן לב[עריכה]

ויקרא טז יב:
וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ג:

[ד] "גחלי..."-- יכול עמומות? תלמוד לומר "אש". אי אש יכול שלהבת? ת"ל "גחלי". הא כיצד? מן הלוחשות הללו.  ומנין שתהיה האש בטלה על גבי הגחלים? ת"ל "גחלי".


גחלי אש: שם גחלים כולל גם גחלים עמומות, ושם אש כולל אש הבוער לבדו-- "להבת" "שלהבת", ושם המורכב "גחלי אש" הם גחלים לוחשות. ובכל זאת מבואר ששני שמות הסמוכים, השם הראשון הוא עיקר תמיד ואם כן שם "גחלים" הוא עיקר וה"אש" מתאר שם "גחלים" שיהיו בוערים והאש תהיה בטלה על גבי הגחלים. ובפסחים דקדקו יותר בברייתא הלזו, עיי"ש.

סימן לג[עריכה]

ויקרא טז יב:
וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ג:

[ה] "מעל המזבח"-- יכול כולו? תלמוד לומר "מלפני ה' ". הא כיצד? הסמוך למערב.

[ו] אמר ר' יוסי זה סימן, כל הניטל בחוץ להנתן בפנים-- ניטל מן הסמוך לפנים, [ז] וכל היוצא מבפנים להינתן בחוץ ניתן על הסמוך בפנים.


מעל המזבח מלפני ה': היינו ממזבח החיצון שאין כולו "לפני ה'" רק מקצתו שהוא צד מערב הסמוך לפתח ההיכל. ובאר שיקח מן הצד ש"לפני ה' " היינו מצד שנגד הפתח [שאם היה כוונתו על מזבח הפנימי היה לו לומר "המזבח אשר לפני ה' " (כמ"ש בפסוק יח), וכן דרש בספרא (צו סוף פרשה א) וביומא (דף מה:) אש מחתה מנין? (שיהיה על מזבח החיצון) ת"ל מעל המזבח מלפני ה' איזה דבר שמקצתו לפני ה' ואין כולו לפני ה'? זה מזבח החיצון]

ואם היה אומר "ולקח מלפני ה' " לבד הייתי אומר שמעכב גם בדיעבד שיקח מכנגד הפתח ממש, לכן אמר "מעל המזבח מלפני ה' " רצונו לומר צד המזבח שלפני ה' שהוא כל צד המערבי שכשר בדיעבד, כן פירשו בגמ' יומא (דף מה) ובתוס' (דף מו ד"ה אמר).

ור' יוסי כלל דלא לבד קטורת יום הכפורים אלא כל הניטל בחוץ להנתן בפנים, והוא הגחלים הניטלים בכל יום ממערכה שניה, ניטלים מן הסמוך לפנים. וכן לא לבד מ"ש בשירי הדם של חטאת הפנימית שישפכם אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד אלא כל הניטל בפנים להנתן בחוץ שהם שני בזיכי לבונה הניטלים בשבת להנתן על מזבח החיצון, ינתנו בצד הסמוך לפנים, כך פירשו בזבחים פרק ק"ק (דף עח).

סימן לד[עריכה]

ויקרא טז יב:
וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ג:

[ח] "ומלא חפניו קטורת סמים דקה"-- הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, וכך היתה מדתה.

"קטורת"-- שיהיה משל ציבור.

"סמים"-- שיהיו סממניה לתוכה.

"דקה" מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "ושחקת ממנה הדק" ואם כן למה נאמר "דקה"? שתהא דקה מן הדקה. [ט] כיצד היה עושה? היה מפריש שלשת מנים מערב יום הכיפורים כדי למלאות חפניו ומחזירם למכתשת לקיים בה דקה מן הדקה.


ומלא חפניו קטרת סמים דקה: ממ"ש "חפניו" בכינוי מבואר שהוא כמדת חפני הכהן הגדול. ומה שאמר וכך היתה מדתה פירשו ביומא (דף מז) שלא יחסר ולא יותיר, ויש עוד שם פירושים וספיקות בזה.

ומ"ש "קטורת סמים" ששם "סמים" למותר (כי מה שכתוב בכמה מקומות "והקטיר קטורת סמים" בא להוציא הקטרה אחרת אבל פה שאמר "מלא חפניו קטרת" מבואר שאינו הקטרת חלבים ואימורים) בא לאמר שיהיה הקטורת סמים הידועים בכי תשא שיהיו משל צבור ושלא יחסרו בה יא' סימנים (דהוה אמינא שביום הכפורים יוכל להקטיר קטורת יחיד או ממינים אחרים, וכן דרש בסדר ויקרא (סימן רכה).

עמש"ש מזבח קטורת הסמים ומ"ש "דקה"-- תואר שלא תארם כן בשום מקום. ואם ללמד שידק אותם הלא כבר נאמר בהלכתם "ושחקת ממנה הדק". על כרחנו בא ללמד שביום הכפורים ידיקם שנית, על כן אמר כיצד הוא עושה וכמ"ש ביומא (דף מה) וכריתות (דף ו:)

סימן לה[עריכה]

ויקרא טז ב:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.
ויקרא טז יב-יג:
וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי יְהוָה וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ג:

[י] "והביא מבית לפרכת ונתן את הקטורת על האש לפני ה' "-- שלא יתקן מבחוץ ויכניס בפנים, שהרי הצדוקים אומרים יתקן מבחוץ ויכניס בפנים-- אם לפני בשר ודם עושים כן קל וחמר לפני המקום! ואומר "כי בענן אראה על הכפורת". אמרו להם חכמים, והלא כבר נאמר "ונתן את הקטורת על האש לפני ה' "-- אינו נותן אלא בפנים.

אם כן למה נאמר "כי בענן אראה על הכפורת"? מלמד שהיה נותן בה מעלה עשן. ומנין שהוא נותן בה מעלה עשן? ת"ל "וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות"-- הא אם לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחת מכל סממניה, חייב מיתה.


והביא מבית לפרוכת ונתן את הקטורת על האש לפני ה': מבואר מפשטות הכתוב שיביא תחלה לפנים ושם יתן את הקטורת על האש. אמנם כת הצדוקים הפכו דברי אלקים חיים ואמרו שיתן את הקטורת תחלה ואחר כך יבוא בפנים ונדחקו לומר שמה שכתוב "ונתן" הוא פעל עבר שכבר נשלם ופירושו וכבר נתן את הקטורת קודם שיביא. ובאו אל הדוחק מפני שני טענות: ( א ) מן הסברה שכן דרך הכבוד, ( ב ) מן הכתוב ממ"ש "כי בענן אראה" שפירושו אל יבא בכל עת כי אם בענן הקטורת, ואם כן צריך שיהיה הענן מתמר ועולה בעת בואו.

וחכמים השיבו להם ( א ) מן הכתוב במקומו "והביא...ונתן" (שמלבד שדעתם מזויפת שאם כן היה לו לומר "ונתן והביא" ומבואר שפעל עבר בוי"ו שבא אחר פעל עבר בוי"ו, שהראשון הוא וי"ו ההיפוך, גם השני כמוהו ואם כן אין לפרש "ונתן"-- וכבר נתן, כי פעל "ונתן" דומה אל פעל "והביא") והלא לפי דעתם איך אמר "ונתן לפני ה' " שלפני ה' היינו שנותן בפנים. ( ב ) סתרו ראייתם מן הכתוב "כי בענן" שלדעת הצדוקים בא מלת "כי" כטעם כי אם-- אל יבא כי אם בענן, ולדעת חכמים בא מלת "כי" כטעם דהא ורצונו לומר שבעת יכנס בענן (שהוא בקטורת שיש בה מעלה עשן שמתמר ועולה כענן) יתראה ה' ויגלה שכינתו על הכפורת.

וכשתצרף הדברים בכור כללי הלשון תראה דברי חכמים מזוקקים שבעתים והסיגים ימחו כענן, כי יש הבדל בין מלת "כי" (כשבא בלשון אלא) ובין מלת "כי אם". שכל מקום שבא להטיל תנאי בשלילה הקודמות שלא יהיה הדבר בשום אופן רק באופן זה משמש בלשון "כי אם", שמלת "אם" משמש על התנאי, ולרוב יהיה פירושו לא יהיה הדבר רק אם יהיה בו תנאי זה-- "אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה" פירושו רק אז תצאו. וכן "לא אשלחך כי אם ברכתני", "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים", וכן "ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם (ידע)", "ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך (חשך)", שבכל זאת הטיל תנאי בשלילה הקודמות. וגם במקום שלא נזכר בבירור הוא בכח המאמר כמו "אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש", "לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך" היינו שלא יצויר הירושה והאכילה רק באופן זה. מה שאין כן מלת "כי" אינו מקושר עם הקודם כמו "ויאמר לא כי צחקת". ויש הבדל בין מ"ש (שמות לד) "כי את מזבחותם תתוצון" ובין מ"ש (דברים ז ה) "כי אם כה תעשו להם מזבחותם תתוצון" שבמלת "כי אם" הטיל תנאי למ"ש "וחרה אף ה' והשמידך מהר" ורצונו לומר ולא תתקיים בארץ רק אם כה תעשו להם.

[ובזה תראה אמיתת קבלת חז"ל ודעתם במ"ש בברכות (דף יג) כיוצא בו "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. ושם הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר והיה שמך אברהם. אלא מעתה הקורא לשרה שרי הכא נמי?! התם קוב"ה אמר לאברהם לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה. אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב הכא נמי?! שאני התם דהדר אהדריה קרא.    והנה המפרשים נלחצו הלא שניהם נאמרו באזהרה-- "לא יקרא שמך אברהם" "לא יקרא שמך יעקב", ומה ההבדל ביניהם? אבל כפי מה שדברנו הציווי גבי יעקב בא במלת "כי אם" והוא משמש אופן תוך אופן רצונו לומר להטיל תנאי בהקודם ורצונו לומר שלא יקרא שמך יעקב כי אם באופן אם ישראל יהיה שמך אז יקרא שמך יעקב. רצונו לומר אם יהיה ישראל עיקר יהיה יעקב טפל לו. ודומה למ"ש "אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה (תצאו)".   וזה לא שייך באברהם שלא הטיל תנאי "כי אם" רק אמר "והיה שמך אברהם" וכן לא בשרה שהשתמש מלת "כי" לבד-- "כי שרה שמה". ומה שהקשה אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב הכא נמי היינו שיש לומר שהתנאי הוא על הקריאה לבד ורצונו לומר שלא יקרא לך שום שם רק אם יקרא לך שם יהיה שם ישראל ועל זה אמר דהדר אהדרי קרא ומבואר שהתנאי מוסב על קריאת שם יעקב שלא יקרא בו רק אם יהיה שמו העיקרי ישראל, אז יהיה שם יעקב טפל לו]

ולפי זה אם כדעת הצדוקים היה רואי לאמר "כי אם בענן אראה" והיה פירושו שלא יבא כי אם באופן זה, ועל כרחך שמלת "כי" פירושו דהא.

אולם מה שדייקו הצדוקים מלת "בענן" שגדרו על תימור הקטורת העולה בשפע רב שמזה הכריחו שנותן בחוץ עד שבעת יכנס יהיה ענן גדול מאפיל ומכסה הכל, הכו על קדקדם במ"ש אם כן למה נאמר "כי בענן"-- מלמד שהוא נותן בה מעלה עשן כי יש הבדל בין עשן ובין ענן. שהענן אינו שם מיוחד לחלקים העולים מגשם הנשרף שהם יקראו בשם "עשן" או "קיטור" לפי מה שיהיו-- מחלקים מימיים או שמנים או מחלקים מוקשים כמו שבארנו במקום אחר. אבל "ענן" שם מיוחד לאיד העולה מקובץ כאחד (שהמפוזר יקרא בשם "ערפל") והושאל על עשן הקטורת כשיש בו עשב מעלה עשן שאז העשן עולה מקובץ כענן כמ"ש "ועתר ענן הקטורת עולה" (יחזקאל ח) (ובענין זה התיחד שם זה לעמוד הענן שנברא בנס בעת יציאת מצרים ובעת גילוי שכינה וכמו שכתבנו בפירושי לישעיהו ס"ה)   ועל זה שאלו ומנין שנותן בה מעלה עשן? הלא עדיין יש לומר כפרש"י וראב"ע שמ"ש "כי בענן אראה" הוא על גילוי ענן הכבוד וכמ"ש (מלכים א ח) "ולא יכלו הכהנים לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה'" ולמה נמציא שם "ענן" אל עשן הקטורת שעיקר שמו "קיטור" או "עשן", לא "ענן"? ומשיב ת"ל "וכסה ענן הקטורת"-- הרי קורא אותו בשם "ענן הקטורת" ואמר שם "ולא ימות" ומ"ש "כי בענן אראה" הוא לאזהרה כמ"ש רבא ביומא (דף נג).

ומ"ש או שחסר אחד מכל סממניה כמ"ש "ענן הקטורת" היינו הקטורת השלימה שיהיו סממניה לתוכה.

סימן לו[עריכה]

ויקרא טז יד:
וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ג:

[יא] "ולקח מדם הפר"-- נוטלו ממי שהוא ממרס בו.

"והזה"-- ולא המטיף. "והזה"-- ולא הזורק.

"באצבעו"-- נאמר כאן "אצבעו" ונאמר להלן "אצבעו", מה "אצבעו" האמור להלן הימנית המיומנת שבימין, אף "אצבעו" האמור כאן הימנית המיומנת שבימין.


ולקח מדם הפר והזה: אי אפשר לפרש פה כמו מה שנאמר בפר כל מקום "ולקח מדם הפר והביא" שהוא על הקבלה ופירושו ולקח דם מהפר כמו שאמרנו שם, דשם לוקח להביא שהוא הקבלה, ופה לוקח להזות וכבר שחט. ואי אפשר שישהא בין השחיטה והקבלה עד אחר הקטורת ואם כן קבל כבר ולוקח מיד הממרס להזות בו.

ומ"ש והזה ולא המטיף ולא הזורק התבאר בסדר ויקרא (סימן רכ).

ומ"ש נאמר כאן אצבעו וכולי התבאר שם (סימן ריח).

סימן לז[עריכה]

ויקרא טז יד:
וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ג:

[יב] "על פני הכפורת קדמה"-- זה בנה אב, כל מקום שנאמר "פני הכפורת" זה הפנים למזרח.

[יג] דבר אחר: "על פני הכפורת קדמה"-- אינו מתכוין להזות לא למעלה, ולא למטה אלא כמצליף.

[יד] "ולפני הכפורת יזה שבע פעמים"-- ולא שבע טיפים.


על פני הכפורת קדמה: מלות "על פני" הוא לפעמים על גבו של דבר ממש-- "וחשך על פני תהום", "ויפול יוסף על פני אביו". ולפעמים הוא נגד גב הדבר- "וישקיפו על פני סדום", "הנשקף על פני הישימון". ובריש פרק מי שמתו כיון שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי דכתיב "ויקם אברהם מעל פני מותו".

וסבירא ליה להדבר אחר שמ"ש "קדמה" בא ללמד שלא יזה על צד מערב הכפורת, ממש על גבה , רק על פני היינו נגד הגב. ובזה מטה ההזיה לצד קדם, כנגד הכפורת, והטיפים נופלים בארץ. וברייתא ראשונה (שהוא ר' אליעזר בן יעקב כמ"ש בגמרא) סבירא ליה דבלא זה ידעינן שאינו על גב ממש והוא על פי דרכי הלמודים שהתבארו ביומא (דף נה), ומ"ש "קדמה" מיותר ללמד שכל מקום שנאמר "פנים" הוא צד המזרח. ויש לומר דר' אליעזר בן יעקב יסבור כרבנן במנחות (דף כז) ד"אל פני" ו"אל נוכח" לאו דוקא והוא הדין "על פני" ומיותר "קדמה". וברייתא שנייה סתם ספרא ר' יהודה לשיטתו דאמר שם ד"אל פני" דוקא, והוא הדין "על פני" וצריך "קדמה" לגופיה.

ומ"ש שבע פעמים ולא שבע טיפים התבאר בסדר ויקרא סימן ??.

סימן לח[עריכה]

ויקרא טז יד:
וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ג:

"שבע פעמים"-- שיהיה מונה שבע פעמים, הרי אחת ושבע.


ולפני הכפורת יזה שבע פעמים: פירש ר' יוחנן ביומא (דף נה) שממה שכפל פעל "יזה" למד שימנה הזיה ראשונה עם כל אחד ואחד, רצונו לומר, שאין לפרש שלכן אמר שנית "יזה" לבל נפרש "והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת שבע פעמים" שבשני המקומות יזה שבע פעמים, שהלא היה יכול לכתוב "ושבע פעמים לפני הכפורת" ונדע שרק לפני הכפורת יזה שבע ולא יצטרך לכפול פעל "יזה", רק שאז אם יקדים המספר יהיה עיקר החלוקה מצד המספר ר"ל אחד יזה למעלה ושבע למטה. אבל במה שהקדים "לפני הכפורת" אל המספר, עיקר החלוקה מצד המקומות, לא מצד המספר כי הוא מונה שנית מספר אחת גם עם השבע, ואין ניגוד בין המספרים, רק בין המקומות. וכלל בלשון שתמיד יקדים מה שהוא עיקר החלוקה והניגוד בין שני המאמרים כמבואר אצלינו תמיד.

ודעת ר"א שם שהוא רק מדרבנן כדי שלא יטעה בהזאות.